פרק י"ב בישעיהו הוא המשכו הישיר של הפרק הקודם. שם תיאר הנביא את יציאת החוטר משורש ישי, את המלך המשיח שיעמוד לנס עמים ואליו גויים ידרושו, והייתה מנוחתו כבוד, ואת השלום הגדול שישרור בעולם: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ. כעת בא הנביא ומתאר מה ישירו ומה יאמרו ישראל באותו יום עצמו. זהו פרק קצר של שירה והודיה, ובתוכו מונח יסוד גדול באמונה: מדוע הישועה העתידה תהיה ישועת עולמים, שלא כישועות שהיו לנו בעבר.
אודך ה' כי אנפת בי - להודות על הכעס
וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהֹוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי׃
בעת הגאולה נודה לה' דווקא על הצרות: "אודך ה' כי אנפת בי". מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "חמה" ל"אף". חמה היא כעס פנימי, כמו שנאמר באחשוורוש "וחמתו בערה בו" (והמעיין שם במלבי"ם ימצא ביאור נפלא מדוע הייתה שם חמה פנימית מעבר לכעס החיצוני, ואין זה מענייננו כאן). ואילו "אף" הוא הכעס הנראה כלפי חוץ, כאדם שעולה עשן באפו, אפו מאדים ורואים אותו כולו בוער. החמה היא מה שקורה בפנים, והאף הוא מה שנראה בחוץ.
לפיכך אומר הנביא: אודה לך, ריבונו של עולם, על שהראית לי פנים נזעמים בגלוי, על ששפכת עליי את אפך. אף שהמציאות הזאת גרמה לי צער באותה שעה, והיה חרון אף ה' כנגדנו, אדרבה - דווקא משום שנפרעת ממני אז את מה שהייתי צריך לשלם, מכאן ואילך "ישוב אפך ותנחמני". כאדם שכעס על חברו והוציא את כעסו, שמאותה שעה כבר יש מקום לידידות ביניהם. כיוון שכבר נפרעת מאיתנו, סימן שהחשבון נגמר.
ולעומת זאת, אילו לא היה הקב"ה נפרע מאיתנו, היכן היה נשאר הכעס? בפנים. הוא לא היה מגלה לנו פנים זועמות ולא היה מביא עלינו צרות, אבל הכעס היה נשאר בפנים. וכעס שנשאר בפנים ואינו מתנקז ויוצא החוצה, הוא כעס תמידי שאין לו פתרון. יש להדגיש: אין בכך היתר לאדם להוציא את כעסו על חברו, שהרי אדם מצווה לשבר את כעסו. כל הדברים אמורים ביחס שבין האדם לבורא עולם.
אל ישועתי - שלושה טעמים לביטחון
הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְהֹוָה וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה׃
"אבטח ולא אפחד" - אני בטוח שלא ישובו ישראל לגלות עוד, והישועה תהיה ישועת עולמים. שהרי כבר היה לנו מצב שנושענו והישועה לא החזיקה מעמד: בבית שני חזרנו לארץ ובנינו את בית המקדש, ואחרי ארבע מאות ועשרים שנה חרב הבית. הרי שישועה יכולה להיות זמנית. אבל כאן אנו בטוחים שהישועה תמידית, ואיני חושש שמא תהיה עוד גלות.
מדוע? מכמה טעמים. הבוטח באדם יש לו לחשוש, שהרי מבטחו עלול למות ועל מי יישען אז. אבל אני איני בוטח בבשר ודם אלא בה' - "הנה אל" - חי וקיים לעולם, ו"אל" משמעו בעל כוח. זה טעם ראשון.
טעם שני: אדם הנעזר בחברו יש לו לחשוש שמא לא יתמיד העזר. וכדי להבין זאת צריך לדעת את ההבדל שבין ישועה לעזרה, והבדל זה קיים גם בלשון המדוברת. כשאני אומר לאדם "אני מוכן לעזור לך", פירושו שאתה תיתן יד וגם אני אתן יד. אין משמעות לומר "אני אעזור לך ואתה תשב בצד" - זו אינה עזרה. עזרה היא שנינו יחד, וצריך גם את הנעזר. ואילו לשון ישועה נאמרת כשהאדם מצד עצמו היה חסר אונים ובאתי והושעתי אותו, שהוא לא עשה מאומה וכל הישועה באה ממני.
אומר המלבי"ם: אם הישועה מאת ה' תהיה בבחינת עזר, כלומר שה' בא לעזור אך צריך גם אותנו, מה אנו יכולים לתת? מצוות ומעשים טובים. הקב"ה אומר: עשית מעשים טובים, יש לך זכויות, גם אני אבוא ואעזור ותבוא הגאולה. אם כך יש לחשוש, שמא לא תמיד נהיה צדיקים, שמא מחר ישתנה משהו אצלנו, כמו שחשש יעקב שמא יגרום החטא, ואז יאמר הקב"ה: במצב הזה אינך ראוי שאעזור לך. אבל אם אין הקב"ה משתמש בזכויותינו כלל אלא בא להושיע - ומושיע הוא המושיט יד לחסר אונים מבלי להשקיף על מצבו ומבלי לראות מה הוא יכול לתת, אלא נותן משלו הכול - אז אף אם נשנה מעשינו לרעה לא ישתנה דבר, שכן זו ישועה שאינה תלויה בזכויותינו אלא בחסד ה' עלינו.
וזהו "הנה אל ישועתי": "אל" - חזק, ואינו בשר ודם שיפול מחר; "ישועתי" ולא "עזרתי" - ולכן הישועה מתמדת. ומוסיף המלבי"ם: מצד שהוא "אל" בעל כוח - "אבטח" כעת; ומצד שהוא "ישועתי", שהיא מידת החסד שאינה תלויה בזכות - "ולא אפחד", לשון עתיד, שגם לעתיד אני רגוע שלא תסור ממני ישועת ה'.
טעם שלישי: "כי עזי וזמרת יה". ה' הוא העוז שלי והחוזק שלי, וזה עצמו "זמרת יה", השבח לשמו יתברך. שכאשר משבחים את ה' על ישועתו, כבר מצד שמו הגדול לא יסיר ישועתו מאיתנו, שאם יסירנה - למה יאמרו בגויים "מבלתי יכולת ה'" ויתחלל שמו יתברך. זהו האינטרס כביכול של בורא עולם, שלא יאמרו האומות: הנה בא להושיעם ולבסוף הרים ידיים ולא היה מסוגל. וזו עצמה הייתה טענת משה רבנו: "למה יאמרו בגויים איה נא אלוהיהם", "מבלתי יכולת ה'".
אומר המלבי"ם, אלו הם שלושת הטעמים שכתב רבי יוסף אלבו בספר העיקרים, טעמים שבהכרח יקיים ה' את דברו: האחד מצד חסדו שלעולם לא יכלה, וזהו "ישועתי"; השני מצד כבוד שמו שלא יתחלל, וזהו "כי עזי וזמרת יה"; והשלישי שדברו לא ישוב ריקם, שכאשר ה' מבטיח אין הבטחתו חוזרת. וכנגד שלושתם נאמר בתהילים "כי לשמך תן כבוד" - שיעשה למען שמו שלא יתחלל בגויים; "על חסדך" - זו ישועתו וחסדו עלינו; "ועל אמיתך" - זה קיום הבטחתו, שאם ה' הבטיח בלי ספק יקיים.
וזהו סיום הפסוק "ויהי לי לישועה" - זו ההבטחה, הטעם השלישי. נמצא שיש כאן שלושה טעמים: "אל" - חזק ולא בשר ודם; "ישועתי" - חסד שאינו תלוי בזכויות ולכן מתמיד; "ויהי לי לישועה" - הבטחה שאינה חוזרת.
ושאבתם מים בששון - ישועה מתחדשת וללא טורח
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה׃
מוסיף הנביא שלא נחשוש שמא תחלוף הישועה, לפי שלא תהיה ישועה חד פעמית אלא ישועה ההולכת ומתחדשת תמיד, כשואב ממעייני הישועה. ומה בין מעיין לנהר? הנהר זורם מן הים או מן הגשמים, ואילו המעיין נובע מתוכו ותמיד יש בו מים חדשים. לכן "ושאבתם מים בששון" - נשאב בלי לחשוש שמא ייגמרו, שהרי אלו "מעייני הישועה", מקור שאין מימיו מכזבים.
ועוד מדייק המלבי"ם בהבדל שבין שואב לדולה: הדולה מוציא ממקום עמוק ונצרך למאמץ ולטורח, ואילו השואב עושה זאת בלא טרחה. רצה לומר, שיהיו לנו ישועות בלא מאמץ ובלא טורח, וממילא השאיבה תהיה בששון ונקבל את הישועות בשמחה.
הודיעו בעמים עלילותיו - פרסום ההנהגה הניסית
וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַיהֹוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ׃
מבאר המלבי"ם שיש שני סוגי הנהגות בהנהגת ה' את עולמו. יש הנהגה שהקב"ה מנהיג בה את העולם על פי הטבע, והיא נקראת "פעולת ה'" או "מעשה ה'". ולעומתה יש הנהגה ניסית, שבה משדד הקב"ה את מערכות הטבע ומנהיג את עולמו בניסים ובמופתים, והיא הנקראת "עלילות" - הנהגה שלא בדרך הרגילה אלא בדרך על טבעית.
האומות מכירות רק את ההנהגה הטבעית ואינן מכירות את ההנהגה הניסית, לפי שמעולם לא הנהיג אותן ה' בהנהגה ניסית אלא תמיד בדרך הטבע. השגחה פרטית יש לעם ישראל, ואילו על הגויים ההשגחה היא השגחה מינית: הקב"ה משגיח על כללות האומה, אך לא על כל פרט ופרט ומה עשה בכל רגע. אמנם על פי תורת החסידות יש השגחה פרטית אפילו על תולעת, אך על פי גדולי הפילוסופיה היהודית ההשגחה על האומות היא כהשגחה על בעלי חיים, השגחה מינית, ואילו על ישראל ההשגחה היא פרטית על כל אחד ואחד.
אבל לעתיד לבוא "הודו לה' קראו בשמו" על הניסים שיעשה עמנו בכל רגע, ומתוך כך "הודיעו בעמים עלילותיו". כיוון שנחיה באופן תמידי בהנהגה על טבעית ובניסים, גם העמים יכירו את עלילותיו, כלומר את ההשגחה העל טבעית והפרטית של הקב"ה.
ומוסיף: "הזכירו כי נשגב שמו" - לספר בנפלאותיו, שכן שמו של הקב"ה נשגב גם בעיני האומות. אפילו בתקופות הקדמוניות, כשעבדו עבודה זרה, האמינו שהבעל והעבודה הזרה הם הנותנים בחלק התחתון של ההשפעה, אבל בחלק העליון יש את אלוהי האלוהים, את הקב"ה שהוא המשפיע, אלא שלדעתם צריך לקבל את השפע דרך מזל פלוני או עבודה זרה פלונית. ומדוע לא פנו אליו עצמו? משום שלפי תפיסתם הוא גבוה מדי ואינו מתעסק עם התחתונים, אלא בעניינים כלליים בלבד, ואילו האלוה שאכפת לו ממה שקורה עמנו הוא הבעל, דגון, כמוש וכל העבודה הזרה. כך האמינו אז. וכיום כבר האמונה המונותאיסטית, האמונה באל אחד, היא הרווחת ביותר בעולם, מלבד עובדי עבודה זרה שנותרו במקומות שונים בגלובוס.
לכן נאמר "הזכירו כי נשגב שמו" - כשתזכיר להם את שם האלוהים אינך מחדש להם דבר, שהרי כבר נשגב שמו בעיניהם. החידוש הוא שעתה ייווכחו שה' עושה "עלילות" לבני אדם, כלומר עושה להם ניסים מעל הטבע.
כי גאות עשה - התנשאות מעל הטבע ופרסומה
זַמְּרוּ יְהֹוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכׇל־הָאָרֶץ׃
עתה תזמרו ותיתנו שבח לה' בייחוד, ומפני מה? "כי גאות עשה". לשון גאות האמורה אצל הקב"ה, מבאר המלבי"ם, עניינה שהוא מתנשא ומתרומם מעל ההנהגה הטבעית ומנהיג את עולמו בהנהגה ניסית. ואין אלו כניסים שהיו בתקופות הקדמוניות שלא התפרסמו, אלא "מודעת זאת בכל הארץ". הניסים שעליהם נאמר "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", והניסים שעליהם נאמר "הודיעו בעמים עלילותיו", יתפרסמו בכל הארץ. אף שזו הנהגה ניסית וכל הארץ לא הכירה אלא הנהגה טבעית בלבד, עתה יכיר כל העולם את הנהגתו הניסית.
צהלי ורוני יושבת ציון - הכול למען ישראל
צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי־גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
"צהלי ורוני" בייחוד את, עם ישראל, יושבת ציון. יכול אדם לטעות ולומר: אם הניסים והמופתים יהיו לכל העולם, נמצא שאנו נעשים כבורג קטן בתוך מכונה גדולה. אומר לך הנביא: בשום אופן לא. לעולם יישאר עם ישראל במעלתו, "כי גדול בקרבך קדוש ישראל" - הניסים והמופתים כולם למען עם ישראל, משום שהוא "קדוש ישראל", שאנו מקדשים ומפארים ומרוממים את שמו. עיקר האותות והמופתים יהיה בשביל עם ישראל ולא בשביל האומות. לכן אומר הקב"ה לכנסת ישראל: דעי לך שעלייך לשמוח, צהלי ורוני, שהרי ה' נמצא בקרבך, וכל אשר יעשה - בשבילך יעשה.
לסיכום: פרק י"ב הוא שירת ההודאה של ימות המשיח. תחילה נודה על עצם האף שנשפך עלינו, שכן כעס שיצא החוצה הוא כעס שנגמר בו החשבון, "ישוב אפך ותנחמני". אחר כך מפרט הנביא שלושה טעמים לכך שהישועה העתידה תהיה ישועת עולמים: "אל" - כוחו ונצחיותו של המושיע; "ישועתי" - שהיא חסד שאינו תלוי בזכויותינו ולכן אינו פוסק; "ויהי לי לישועה" - קיום הבטחתו, וכנגדם "לשמך... על חסדך ועל אמיתך". ישועה זו תהיה כשאיבה ממעיין הנובע תמיד, ובלא טורח ולכן בששון. ההנהגה הניסית תתפרסם בכל הארץ עד שגם האומות, שהכירו רק הנהגה טבעית, יכירו ב"עלילותיו" ובשמו הנשגב. ואף על פי כן, עיקר הכול למען ישראל: "צהלי ורוני יושבת ציון כי גדול בקרבך קדוש ישראל".