פרק י"א בישעיהו עוסק כולו בתיאור מלך המשיח וימות המשיח: מעלותיו הרוחניות, השינוי שיתחולל בטבע העולם, וקיבוץ הגלויות שיבוא בעקבותיו. בחלק זה נעסוק מן הפסוק החמישי ואילך: מתיאור הצדק והאמונה הדבוקים במשיח, דרך התמונה הנפלאה של החיות השוכנות יחד, ועד אל קיבוץ נדחי ישראל ונפוצות יהודה מארבע כנפות הארץ.
וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מׇתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו׃
המלבי"ם מבאר שהנביא בא לתאר שהצדק והאמונה לא היו אצל המשיח קניין חיצוני בלבד, אלא כמו אזור - כלומר חגורה. כשם שהחגורה דבוקה אל המותניים ואל החלציים, כך הצדק והאמונה יהיו כביכול חלק מגופו, דבוקים בו ולא ייפרדו ממנו בשום מצב.
ומדוע דווקא את הצדק מדמה הנביא לאזור המותניים? משום שהצדק הוא עניין שבין אדם לחברו, ובין אדם לחברו הוא דבר הניכר לכל. רואים אם אדם הגון עם הבריות או לא, רואים את התנהגותו. לכן הצדק שינהג בו המשיח הוא "אזור מתניו" - החגורה שעל הבגדים, הגלויה ונראית לעין כל.
לעומת זאת האמונה, שהיא עניין שבין אדם למקום, מדומה ל"אזור חלציו". החלציים, מבאר המלבי"ם, הם האזור הפנימי שמתחת לבגדים, והוא מביא לכך ראיות מן הפסוקים: "חרבו מצומדת על מותניו" - המותניים הם החיצוני; "כל גבר ידיו על חלציו כיולדה" - החלציים הם הפנימיים; וכן "בנך אשר יצא מחלציך" - מדובר בפנימי ולא בחיצון.
ומדוע האמונה מדומה לאזור הפנימי שמתחת לבגדים? כאן מביא המלבי"ם דבר נפלא בשם חובת הלבבות בשער העבודה: תנאי המאמין השלם שיהיה מצפונו יותר על נגלהו. אנחנו עוד רחוקים מכך, והלוואי שנגיע לכך שיהיה תוכנו כברנו. אבל המאמין השלם - תוכו הרבה יותר מברו. כשאתה רואה אותו מבחוץ הוא נראה בדרגה מסוימת, אבל אם תנבור פנימה תראה לאילו מעלות הגיע, עד שכל מה שנראה מבחוץ הוא כאין וכאפס למול מה שהוא מסתיר. הוא מגלה טפח ומכסה אלפיים.
וכאן המקום לספר: שאלו פעם את הרב אלישיב זצ"ל, איפה הם הצדיקים הנסתרים של היום? הרי בכל דור יש ל"ו צדיקים נסתרים. פעם היה מוטל'ה העגלון או יענקל'ה שואב המים, שאחרי פטירתו מוצאים אצלו שקים של כתבי קבלה ומתברר שהיה אדם ענק ואיש לא ידע ממנו - בעל עגלה ששינן את כל הש"ס והדהים בגאונותו. איפה זה היום? האם הסנדלר או פועל הבניין הם באמת בדרגות כאלה? השיב להם: היום אין כאלה צדיקים נסתרים, אלא הצדיקים הנגלים הם גם הצדיקים הנסתרים. שכן כאשר אתה רואה את הצדיק, נדמה לך שאתה מכיר את מעלתו, אבל אילו ידעת מה הוא מסתיר, היית מבין שאינך מכיר אפילו את קצה קצהו. איזו עבודת ה' פנימית יש בו שאותה אינך רואה כלל - אילו ראית, היית עומד אחוז התפעלות. נמצא שהצדיק הנגלה נראה לך בדרגה מסוימת, אך דע לך שהוא מסתיר בתוכו צדיק נסתר הרבה יותר.
זהו שאמר הכתוב: "והיה צדק אזור מתניו" - החלק החיצוני, שבין אדם לחברו, הניכר לכל; "והאמונה אזור חלציו" - החלק שבין אדם למקום, שיהיה פנימי ונסתר. כמה שתדע על המשיח, לא תדע באמת מהי עוצמתו הרוחנית האמיתית; היא תישאר בגדר נסתר ממך.
וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם־גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם׃
הנביא מתאר את אותה תקופה: אפילו הזאב, ואפילו הנמר שהוא העז שבחיות, לא יזיקו. הנמר ירבץ עם הגדי - והגדי הוא הוולד היונק, החלש והקטן שבחיות - ולא יזיק לו. ולא יהיה בכך שום חידוש שמעורר תמיהה, אלא "ועגל וכפיר ומריא יחדיו": כשם שהיום השור הגדול הולך עם העגלים הקטנים ואיש אינו מתפלא שאינו רומס אותם, כך יהיה המצב שהעגל יילך יחד עם הכפיר ועם האריות. ומי ינהיג אותם? "ונער קטון נוהג בם" - ילד קטן יוליך אותם ולא יחשוש ולא יירא מהם.
ובדרך צחות: היה פעם גן חיות שעשה מיצג של ימות המשיח, "וגר זאב עם כבש". שמו בכלוב אחד זאב עם כבש, והאנשים באו והתפעלו. שאל אחד את מנהל גן החיות: תגיד לי, מה השיטה? אמר לו: פשוט מחליפים כל יום את הכבש.
הרד"ק עומד כאן על דבר מעניין. הוא כותב שבימות המשיח יתחלפו טבעי החיות והבהמות וישובו למה שהיה בתחילת הבריאה ובתיבת נח - שהאריה בעברו אוכל עשב היה. ומניין לנו הוכחה שהאריות וכל הטורפים היו אוכלי עשב וירקות? התבונן: כשנח יצא מן התיבה לא היו בעולם בעלי חיים כלל, מלבד השניים שניים שהכניס לתיבה והשבעה שבעה מן הטהורים שמהם היה צריך להקריב קרבנות. ממה התפרנסו אפוא כל הטורפים? ועוד: בתוך התיבה שהו כל הטורפים שנה שלמה - מה אכלו כל אותה שנה? לומר שאכלו את שאר החיות אי אפשר, שהרי בעלי החיים לא שימשו בתיבה ולא היתה שם פרייה ורבייה, ואם היו הטורפים אוכלים את שאר החיות היה נכחד אותו המין. על כורחך שהמזון שהכניס נח לבעלי החיים - פירות וירקות - היה גם מזונם של הטורפים.
הרד"ק מעלה אפשרות שלכן נצטווה נח להכניס שבעה שבעה מן הטהורים, כדי שיהיו למאכלם של הטורפים; אך זה תמוה מאוד, שהרי כמה זמן יכולים לעמוד אותם שבעה שבעה למאכל כל הטורפים שבתיבה - חודש? זה אינו יכול להחזיק זמן רב. על כורחנו להגיע למסקנה שאליה מגיע הרד"ק, שוודאי הטורפים בתחילה אכלו עשב. וזהו שאמר: בימות המשיח יתחלף טבעם וישוב למה שהיה בתחילת הבריאה, שהטורפים לא יטרפו את בעלי החיים שעמם אלא יחזרו לאכול עשב, כפי שנראה בפסוק הבא.
אולם הרד"ק מביא הסבר נוסף: יש מפרשים שכל זה משל. הזאב, הנמר, הדוב והאריה הם משל לרשעים העושקים וגוזלים את החלשים, כדרך שהטורפים טורפים את החיות החלשות שתחתיהם; והכבש, הפרה, העגל והגדי הם משל לענווי ארץ, שהרד"ק ביאר בפסוקים הקודמים שהם נתונים למרמס תחת יד העריצים. ובא הנביא לומר שבימות המשיח יהיה שלום בארץ ולא ירעו איש את חברו, ואפילו בעלי הזרוע הרומסים את החלשים לא יזיקו להם.
אלא שהרד"ק מקשה על פירוש זה: בהמשך נאמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", והיינו בארץ ישראל בלבד; ואילו השלום שבין החזקים לחלשים יהיה בכל העולם ולא רק בארץ הקודש, שהרי נאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ונאמר "ונכרתה קשת מלחמה", ובמשיח נאמר "ודבר שלום לגוים". אם כן קשה לומר שרק בהר קודשי לא יזיקו החזקים לחלשים, שהרי בכל העולם לא תהיינה מלחמות.
ואגב, מי שזוכר: בהסכם הפסקת הלוחמה בין ארצות הברית לרוסיה היה סעיף של השמדת טילים בליסטיים. הטיטניום שבהם היה חומר יקר, והשתמשו בו לכל מיני דברים, ובכללם עטים יוקרתיים שנעשו ממתכת הטילים. אמר על כך מישהו שנתקיימה בהם הנבואה "וכתתו חרבותם לעטים". אלא שבאמת נאמר שם "לאתים", מלשון אֵת.
ולכן מסיק הרד"ק: הנכון הוא שטבע החיות לא יתחלף והן ימשיכו לאכול בשר כמקדם, אלא שהקדוש ברוך הוא מבטיח שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל - "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ומדוע? "כי מלאה הארץ דעה את ה'". שהרי מתי שולטת באדם חיה רעה? כשהוא סוטה מן הדרך ואינו עושה רצון ה'. אמרו חז"ל: אין חיה רעה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה. נוראות! אם אריה טרף אדם, סימן שהאריה ראה כאן חמור ולא ראה כאן בן אדם. שאילו ראה אדם, הרי "שם ה' נקרא עליך ויראו ממך", והבהמה היתה צריכה לירא ממנו באופן טבעי. ואכן מצאנו מעשים רבים בגדולי ישראל שהיו בגוב אריות ולא פגעו בהם, כדניאל וחבריו. וכיוון שמלאה הארץ דעה את ה' וכל אחד יהיה ירא שמים ואדם גדול, לא תוכל חיה לפגוע בו, וזהו שהובטח "והשבתי חיה רעה מן הארץ" - אפילו אם תעבור חיה רעה בארץ, להזיק לא תזיק. נמצא לסיכום לפי הרד"ק, שיישאר בחיות טבען לאכול בשר, והשינוי יהיה שלא יטרפו ולא יזיקו: לא יקרה שאדם ישאיר את עדרו ויטרפנו ארי, או שיֵצא אדם לדרכו ויפגע בו זאב.
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן׃
ואם תשאל מה יאכלו החיות הטורפות - על כך בא הפסוק הזה. המלבי"ם מבאר: הדוב ירעה באחו ולא יצטרך לטרוף טרף. וגם ילדיהן יגדלו יחד ולא יריבו הילדים ביניהם; ילדי הפרה וילדי הדוב ירבצו יחדיו כאילו היו מין אחד. ואם תאמר, בדוב אין חידוש גדול כל כך, שהרי גם היום הדוב אינו טורף בלבד אלא אוכל גם פירות וגם דבש - על כך מוסיף הכתוב "ואריה כבקר יאכל תבן": אפילו האריה, שכל מזונו היום בשר בלבד, לעתיד לבוא יאכל תבן. לפי המלבי"ם הדברים כפשוטם, שטבע האריה ישתנה. אך לפי מה שראינו ברד"ק, הכוונה כמשל: אין כוונתו לומר שהאריה יתחיל לאכול תבן ממש, אלא שהאריה לא יטרוף; ומה כן יאכל? אם תימצא נבלה יאכלנה, אבל ללכת ולטרוף ולהרוג בעלי חיים של בני אדם, וכל שכן להרוג בני אדם - זה לא יהיה, כיוון שכולם יהיו צדיקים.
ועוד ביאור מביא הרד"ק בדרך משל: הארי והדוב והנחש הם משל לאומות הרעות. "ופרה ודוב תרעינה" - לא יתעסקו ברדיפה לשם הריגה אלא ירעו בלבד, כלומר יתעסקו רק בעבודת האלוקים ולא בהבלי העולם. וזהו המשך הכתוב: "כי מלאה הארץ דעה את ה'".
אגב, יש כאן הערה מעניינת של הרד"ק, שאיני מבינה עד תומה: הרד"ק כותב ש"דֹב" האמור כאן הוא לשון נקבה, כמו שנאמר "ותצאנה שתים דובים"; וכשם שהפרה היא הנקבה כנגד השור, כך הדוב כאן היא הנקבה. "ופרה ודוב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן" - הפרה שהיא האם והדוב שהיא האם, וילדיהן ירבצו יחדיו. ומה שאינו ברור לי לפי זה: אם הדוב היא הנקבה, כיצד מכונה הזכר ומה שמו?
וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל־חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה׃
אפילו הנחש, שיש בו קללה מאז חטא אדם הראשון, "ואיבה אשית בינך ובינה" - עם כל זה "ושעשע יונק על חור פתן". ולא זו בלבד שהנחש לא ילך ויזיק בכוונה, אלא אף "על מאורת צפעוני גמול ידו הדה".
מהי "מאורת"? המלבי"ם מפרש מלשון אורה ואור. ארסו של הנחש שורף, וכמו שאנו מוצאים "נחש שרף ועקרב" - השרף נקרא כך משום שארסו שורף; ההכשה ממש שורפת, גורמת להתחממות הגוף כעין שריפה. ודבר שורף הוא גם דבר מאיר. לכן אומר הנביא: "ועל מאורת צפעוני" - בארסו יישאר רק האורה, אבל שריפה כבר לא יעשה. והצפעוני קשה יותר מן הנחש הרגיל.
ועוד מוסיף: "גמול ידו הדה". "יונק" הוא התינוק היונק, ו"גמול" הוא מי שכבר נגמל, כלשון "כגמול עלי אמו". היית יכול לחשוב שמה שהיונק משחק בחור הפתן אינו פלא, שהרי אין בו דעת והוא מכניס את ידו לחור הנחש מחוסר הבנה. על כן אומר לך הכתוב: אפילו הגמול, שכבר נגמל מן החלב ויש בו דעת והוא מבין - גם הוא "על מאורת צפעוני ידו הדה". ומהו "הדה"? מבאר המלבי"ם מלשון הד: כשאדם מדבר אל ההרים הוא מקבל הד, והוא הקול החוזר. "ידו הדה" - יושיט את ידו ויחזירנה, שוב ושוב, כמה וכמה פעמים, בלי שום חשש.
הרד"ק מביא כאן את תרגום יונתן, המתרגם "מאורת צפעוני": "חיזו גלגלי עיני חיווי חורמן" - מראה גלגלי עיניו של הנחש המסוכן ביותר (חיווי - נחש, חורמן - צפעוני). "מאורת" לפי זה הוא מלשון מאור עיניים. ומבאר הרד"ק את דברי התרגום: כשהנחש נמצא בתוך חורו, התינוק רואה מבפנים את עיניו; ועיני הנחש, בדומה לעיני החתול, מבהיקות ומאירות. החור חשוך, והתינוק רואה שם כעין שני פנסים או שתי מנורות, כשתי אבנים טובות מאירות, והדבר מסקרן אותו והוא רוצה להכניס את ידו - ואף על פי כן הנחש לא יזיק לו.
וביאור שלישי הוא ביאורו של רש"י, וזהו ההסבר המקובל אצלנו היום: "ומנחם פתר בו לשון נקב וחורי עפר", כמו "אור כשדים", "באורים כבדו ה'" - לשון חורים ומנהרות. ולפי זה "מאורת צפעוני" דומה ל"חור פתן": החור שבו מתחבא הנחש, מה שאנו מכנים היום מאורה. נמצאו שלושה פירושים: מלשון אור (המלבי"ם), מלשון מאור עיניים (תרגום יונתן והרד"ק), או מלשון מאורה (רש"י).
לֹא־יָרֵעוּ וְלֹא־יַשְׁחִיתוּ בְּכׇל־הַר קׇדְשִׁי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־יְהֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים׃
החיות הטורפות, שדרכן להרע ולהשחית, לא ירעו ולא ישחיתו. ומה ההבדל בין להרע לבין להשחית? מבאר המלבי"ם: המֵרַע לזולתו עושה זאת להנאתו, ואילו המשחית - כמו שאנו מכנים היום "משחית" - עושה זאת בלא שום הנאה, סתם לקרוע, לקחת ולהזיק. לכן אם אריה טורף צבי זה נקרא להרע, שהוא עושה זאת להנאתו. ואומר הנביא: לא די שלא ירעו אלה הטורפים לצורך אכילה, אלא אפילו לא ישחיתו - כגון הפתן והנחש, שאמרו עליהם חז"ל שאומרים לו: מה הנאה יש לך כשאתה מכיש? הרי אינו נושך כדי לטרוף; האריה רוצה בשר ולכן טורף, אבל הנחש מכיש ופעמים רבות אינו מתעסק כלל בטרף אלא ממשיך לדרכו.
"בכל הר קדשי" - בכל ארץ הקודש. "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" - ההכרה בהשם יתברך תתפשט עד כדי כך שגם החיות הטורפות ירגישו שזמן חדש בא לעולם, זמן התיקון; ואף שאין בהן כוח השכל, בכל זאת יהיה הדבר בבחינת "כמים לים מכסים".
ומהו פירוש המילה "ים"? למרבה ההפתעה, אין הכוונה למים עצמם. כותב הרד"ק ש"ים" פירושו החפירה שבה נמצאים המים, וראיה לדבר מ"הים" שעשה שלמה - וכי את המים עשה שלמה? את הגיגית עשה. אם כן "ים" הוא החפירה שבה נמצאים המים. ולפי זה תבין את הפסוק: כשם שהמים מכסים את כל החפירה, את כל העמק שבתוכו נמצא הים, ואין בו נקודה אחת שאין בה מים ואין נקודה שלא נרטבה - כך, אומר המלבי"ם, תהיה הדעה את ה' מכסה את הכול, עד שאפילו חומרם של בעלי החיים, שמצד טבעו אינו מוכן להשכלה ואין בו דעת, יושפע מכך; הדעה את ה' תתפשט גם עליהם ואף הם ישנו טבעם לטוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי".
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד׃
"שורש ישי" הוא מלך המשיח שהוזכר בפסוק הראשון: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה". ומהו "נס"? כלונס גבוה שעליו תולים את הדגל, כדי לקרוא לעמים לקרב או לעניינים אחרים. בתחילה, כשיתגלה מלך המשיח, יעמוד "לנס עמים" - כביכול יקרא לכל העמים לבוא ולהילחם כנגדו, שכן בראשונה לא ייטב בעיני העמים שיש מלך מישראל השולט וממשלתו בכול. כל העמים ייקראו אל הדגל לצאת למלחמה נגדו, והיא מלחמת גוג ומגוג. אבל דע לך - "אליו גוים ידרושו": בסופו של דבר יכירו כולם שהוא הגואל האמיתי.
"והיתה מנוחתו כבוד" - לא תהיה מנוחתו כמנוחת אדם פשוט או כמנוחת מלך שאינו חשוב, שאיש אינו טורח להילחם נגדו; אדרבה, הוא יהיה כה חשוב שבתחילה יבואו כולם להילחם בו, וכשלבסוף יקבלו כולם את מלכותו יהיה זה כבוד עצום, המראה שהצליח כנגד כל אותם מלכים ויד ה' היתה בעזרו.
ונשים לב ללשון: "לנס עמים" ואחר כך "אליו גוים ידרושו". כבר הסברנו שעם גדול מגוי, שכן לעם יש מלכות וממלכה מסודרת, ואילו "גוי" הוא בליל של שבטים בלא ממלכה מסודרת. בסומליה יש גויים; בבריטניה ובארצות הברית יש ממלכה מסודרת וקרויים עם. ובא הכתוב לומר: אפילו הגויים, אותם שאין להם מלכות מסודרת והנחשבים נבערים יותר, גם הם יכירו לבסוף במלכותו של הגואל היוצא משורש ישי.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת־שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם׃
ומה היתה הפעם הראשונה שבה הושיט ה' את ידו לקנות את עמו? גאולת מצרים. והגאולה העתידית תהיה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" - כאותה גאולה שהיו בה נפלאות. ואז, לאחר שיכירו הכול באמיתת הגואל, יהיה קיבוץ גלויות מאשור, ממצרים, מפתרוס וכו', כמו בגאולה הראשונה.
וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ׃
"ונשא נס לגוים" - כאמור, הנס הוא הכלונס הגבוה שעליו תולים את הדגל, וכאן הוא קריאה לכול לבוא אחרי מלך המשיח אל קיבוץ הגלויות. והכתוב מחלק בין שני סוגים: "נדחי ישראל" ו"נפוצות יהודה". נפוצות יהודה הם הנפוצים היום בכל מקום בעולם - שהרי כל מי שיש לנו היום הוא יהודה ובנימין, מעט משבט לוי ומעט מזעיר משאר השבטים - זהו עם ישראל המוכר לנו, הפזור בכל נקודה בגלובוס. לעומתם יש נידחים, שאיננו יודעים היכן הם, והם במקומות נידחים. אלה עשרת השבטים, שהיו ממלכת ישראל בשומרון, לעומת יהודה ובנימין שאנחנו צאצאיהם. את הנידחים "יאסוף" - שכן אין צורך לקבצם, הם כבר מקובצים יחד מעבר לנהר סמבטיון ומעבר להרי החושך, אלא שהם נידחים ממקומם; ואילו "נפוצות יהודה" - הפזורה היהודית המוכרת לנו - אותה "יקבץ מארבע כנפות הארץ".
וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא־יְקַנֵּא אֶת־יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא־יָצֹר אֶת־אֶפְרָיִם׃
בעבר היו למלכות יהודה שני סוגי מתנגדים. האחד - קנאת אפרים: אפרים לא היו צוררים ליהודה, אלא קינאו בהם על דבר המלוכה. ראינו כמה וכמה פעמים שקשה היה לאפרים לראות את המלוכה בידי שבט יהודה, ובאו כמה פעמים להילחם עמם על כך. השני - צוררים, והם העמים שבאו להילחם בהם ולהצר להם. ואומר הנביא: לעתיד לבוא תסור קנאת אפרים, וגם צוררי יהודה - העמים - ייכרתו. אז יהיה ברור לכול: "אפרים לא יקנא את יהודה". ומדוע היה יהודה צר את אפרים? משום שאפרים מרדו במלכות בית דוד, כשבע בן בכרי שמרד במלכות בית דוד ונאלץ יהודה לצור עליו. ולעתיד לא יצטרך יהודה לצור על אפרים, שכן אפרים לא יקנא ביהודה ויקבל את מלכותו עליו, וממילא לא יצטרך יהודה להילחם בו כדי להחיל את מלכותו בכוח הזרוע.
וחז"ל דורשים זאת על שני המשיחים העתידים: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, ושניהם ינהלו את מלכות ישראל ביד רמה בלא קנאה ביניהם. אנו יודעים שהממשלה המסובכת ביותר היא ממשלת אחדות, שכן כששניים יושבים יחד הם רבים ביניהם כל הזמן. אבל בביאת המשיח יהיה שלום כזה, ששני ראשים - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד - ינהלו את הממלכה בצדק וביושר מתוך חלוקת סמכויות, שכידוע משיח בן יוסף עניינו הגאולה הגשמית ומשיח בן דוד עניינו הגאולה הרוחנית, ולא יקרב זה אל זה - לא קנאה ולא שנאה ולא צרות.
המלבי"ם מבאר כאן שבכתובים מצאנו שלושה מיני קנאה. יש אדם המקנא באחר: למה לו יש תפקיד ולי אין, למה נתנו לו ולא לי. קנאה כזו אינה מעוררת בו איבה, אלא רק מצטער למה זכה הלה למעלה שאין לי; וקנאה זו תבוא תמיד עם אות בי"ת: "ותקנא רחל באחותה". יש קנאה שאדם מקנא לכבודו של פלוני - איך עשית לו כך, אני מקנא לכבודו; וזו תבוא עם אות למ"ד: "קנא קנאתי לה'", וכן שאמר משה רבנו ליהושע כשהתנבאו אלדד ומידד במחנה: "המקנא אתה לי". והשלישית - אדם המקנא בחברו כדי להרע לו, וזו תבוא עם "את": מקנא אותו.
ומה ההבדל בין "לקנא את" לבין לצרור? צורר - משום שעשית לי רעה פעם, או שאני שונא אותך, ומתוך כך אני צורר אותך. אבל מקנא - שאני סבור שהמעלה שיש לך ראויה לי, וכשאתה קיבלת מעלה זה גורע ממני ופוגע בי, ולכן אני מקנא אותך. וזהו "אפרים לא יקנא את יהודה": כיוון שאז יֵדעו אפרים שהגדולה הזאת שייכת ליהודה, לא תהיה להם תחושה שנלקח מהם דבר השייך להם ולא שהדבר מגרע ומחסר מהם, וממילא לא יקנאו בהם.
וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת־בְּנֵי־קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם׃
"ועפו" - יעופו במהירות אל כתפם וצדם של פלשתים, "ימה" - כלומר להילחם בפלשתים היושבים במערב; ופלשתים הם הפלסטינים. "יחדו יבוזו את בני קדם" - אלה שבמזרח. "אדום ומואב משלוח ידם" - ידם של ישראל תישלח עד אדום ומואב ועד שם תתפשט רשותם. "ובני עמון משמעתם" - גם בני עמון, שהם באזור ירדן של היום, יסורו למשמעתם ולא יסרבו למלכותו של מלך המשיח.
וְהֶחֱרִים יְהֹוָה אֵת לְשׁוֹן יָם־מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל־הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים׃
"והחרים ה' את לשון ים מצרים" - הקדוש ברוך הוא ייבש את לשון הים שליד מצרים, כדי שהנידחים בארץ מצרים יוכלו לעבור שם. "והניף ידו על הנהר" - זהו נהר פרת; "בעים רוחו" - בחוזק רוחו, כביכול ייבש את נהר פרת כדי שיבואו האובדים בארץ אשור. "והכהו לשבעה נחלים" - כנגד אותם שבעה מקומות שהזכיר בפסוק י"א: מצרים, אשור, פתרוס, כוש, עילם, שנער, חמת ואיי הים; את הנחלים שבאותם מקומות יכה ה' וינעל אותם בנעלים, כדי שלא יזרימו את מימיהם, ואז יוכלו כל אותם גולים לעבור בחרבה וביבשה ולשוב מארץ גלותם.
וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃
על ידי שייבש ה' את לשון ים מצרים, ויניף ידו על נהר אשור, ויכה את שבעת הנחלים - מכל זה תיווצר מסילה, דרך סלולה לשאר עמו אשר יישאר מאשור, "כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים". שגם שם הלכנו במסילה בתוך הים בחרבה לאחר שייבש ה' את ים סוף, וכן ייבש את הירדן בכניסתנו לארץ. כך גם לעתיד ייבש הקדוש ברוך הוא את הנהרות ואת הימים ויסלול לנו דרך כבושה וסלולה, ויצא עם ישראל מגלותו במהרה בימינו אמן.
בפסוקים אלו מתאר ישעיהו את דמותו של מלך המשיח ואת עולמו. תחילה מעלותיו: הצדק כאזור מותניו, גלוי ונראה לכל שבין אדם לחברו, והאמונה כאזור חלציו, פנימית ונסתרת, כתנאי המאמין השלם שמצפונו גדול מנגלהו. אחר כך תיאור השלום שבבריאה: זאב עם כבש, נמר עם גדי, ויונק המשחק על חור פתן - בין אם כפשוטו ששב טבע החיות לקדמותו כבתחילת הבריאה ובתיבת נח (כפי שדייק הרד"ק מפרנסת החיות בתיבה), בין אם הכוונה שהחיות לא יזיקו כלל, שכן "אין חיה רעה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה", ובזמן שמלאה הארץ דעה את ה' אין לחיה שליטה. ולבסוף הגאולה עצמה: שורש ישי שכל העמים קמים עליו ולבסוף כולם דורשים אליו, קיבוץ נדחי ישראל ונפוצות יהודה, סילוק הקנאה שבין אפרים ליהודה ואיחוד שני המשיחים, ומסילה סלולה לשבים מן הגלות כימי צאתנו מארץ מצרים.