הפרק שלפנינו הוא המשך ישיר לסוף הפרק הקודם. שם תיאר הנביא את מחנה סנחריב כיער גדול ועבות, שהקדוש ברוך הוא עתיד לקצץ אותו ולגדוע את ענפיו. כנגד אותו יער שנקצץ, בא כאן הנביא ומראה לנו צמיחה אחרת לגמרי: ענף קטן ודל אחד, שיצא מגזע ישי ויהפוך בעצמו ליער גדול. זה שאמר הנביא במקום אחר: "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל".
וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה׃
לכאורה, מהקשר הדברים משתמע שהנבואה הזו מדברת על חזקיהו, שבימיו נפל סנחריב. אך התיאורים כאן - "ונחה עליו רוח ה'", "והריחו ביראת ה'", "לא למראה עיניו ישפוט" - הם תיאורים של מלך המשיח. שואל המלבי"ם: הרי החלק הזה של הנבואה לא התקיים בימי חזקיהו כלל. לא ראינו שבימיו בא המשיח. וכל מה שנאמר בנבואות עד כאן אכן התקיים, ואילו "ויצא חוטר מגזע ישי" - שמלכות בית דוד תקום ותחזור למשול - לא התקיים אז. ולכן, אומר המלבי"ם, האמת עדה לעצמה ואינה צריכה עדים אחרים: זו נבואה על אחרית הימים.
רש"י ביקש להסביר את המשך המקראות בדרך אחרת: עיקר הנבואה נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיהו ולא שבו, ונשארו בחלח ובחבור ובנהר גוזן. לאחר תיאור מפלת סנחריב בא הנביא ואומר: ואם תשאל מה יהיה עם האובדים והנידחים שהוגלו לארצות סנחריב - עוד חזון למועד. "ויצא חוטר מגזע ישי" היא נבואה עתידית על גורלם. יוצא לפי רש"י שיש כאן שתי נבואות: אחת על הצלת חזקיהו, ושנייה על עשרת השבטים, שבה מודיע להם הנביא שימתינו, שמצבם עוד ישתנה - אך בעתיד רחוק מאוד, עתיד שאנחנו עדיין מצפים לו.
למלבי"ם יש הסבר שונה במקצת. דע לך, אומר המלבי"ם, שמעת הגלות הראשונה, גלות ימי סנחריב, התחיל הזמן הראוי לגאולה. מאותה שעה עם ישראל כבר היה בכלל מי שיכול להיגאל, ומאז אנו רואים את הנביאים מתחילים לנבא שהקדוש ברוך הוא יקבץ נידחים מארבע כנפות הארץ. אף הגאולה שהייתה בבית שני הייתה גאולה חלקית בלבד: כמה עלו לכאן? פחות מחמישים אלף איש - כארבעים אלף ועוד כשבעת אלפים עבדים. גאולה חלקית מאוד. כלומר, עדיין אנו בגדר מצפים לגאולה, ומאימתי? מתקופת חזקיהו המלך, שאז גלו עשרת השבטים. מאותה תקופה אנחנו מצפים.
ולגאולה הזו שני זמנים: יש בחינה של "זכו" ויש בחינה של "בעיתה". וזה שאמרה הגמרא: זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה. הזמן הקצוב שאותו לא נעבור בשום אופן נקרא "בעיתה", ולעומתו יש "זכו": אם נזכך את מעשינו, על ידי זה תוקדם הגאולה ותבוא עוד בטרם זמנה. ולכן בא הנביא ואומר: ראו פלא פלאים, בתקופה ההיא עם ישראל היה מסוגל לגאולה. ואם היינו זוכים ומזככים, הרי אומר המדרש: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג, אלא שגרם החטא.
נמצא שהנבואה "ויצא חוטר מגזע ישי" אינה מדברת על משהו שיקרה בעוד אלפי שנים, אלא על הזדמנות שנפתחה כעת בפנינו. באותה שעה היה יכול לצאת חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה, שיהיה חזקיהו בגדר משיח ותהיה הגאולה השלמה. ולכן נסמכה הנבואה למפלת סנחריב, לומר לך: מיד לאחר מפלת סנחריב הייתה כאן הזדמנות פז, שאם היינו זוכים לה היינו זוכים כבר לגאולה.
אלא שהנביא מוסיף ואומר שיש בזה תנאים. וכבר זכור לנו הכלל של המלבי"ם, שאין בלשון הנביא שום ביטוי מיותר, וכאן לכאורה יש כפילות: "ויצא חוטר מגזע ישי" ו"נצר משורשיו יפרה". מה ההבדל בין חוטר היוצא מן הגזע לנצר היוצא מן השורשים?
מסביר המלבי"ם: הגזע הוא מה שגדל מעל פני האדמה, סמוך לארץ; השורש הוא מה שנמצא מתחת לאדמה. וכעת, מה בין חוטר לנצר? אילן שקוצצים אותו והגזע שלו עדיין קיים, חוזר ומצמיח מתוך הגזע, ומוציא "חוטר" - ענף חזק היוצא מן הגזע עצמו, שלפעמים הוא מתרחב וממשיך את הגזע. ואם עקרו את האילן לחלוטין ולא נשארו אלא שורשים בתוך האדמה, ומהם מתחילה צמיחה חדשה - יוצא ענף חלש, ממש כאילו נטעת עתה אילן מחדש, כזרע שהושם באדמה ומתחיל לצמוח ממנו שתיל דק.
שני המשלים באים לבטא שני מצבים אפשריים בעם ישראל. אומר להם הנביא: אחד מן השניים. בזמן ההוא הגזע עוד לא נעקר - חזקיהו הוא מלך משושלת בית דוד, ואף שהמלכות נגדעה ומפולגת ואין הוא מולך אלא על שני שבטים, עדיין קיים גדם הגזע. לכן אם תזכו, הגאולה הכללית תהיה מיד, ואז "ויצא חוטר מגזע ישי" - תזכו לענף חזק שימשיך את המלכות. אבל אם תחמיצו את ההזדמנות, בסופו של דבר תבוא גלות, ויעברו שנים ואלפי שנים, ואז "נצר משורשיו יפרה": הגזע ייעקר ולא יישארו אלא השורשים, שכן שורשי שושלת בית דוד לעולם לא ייכרתו, ואנו מצפים למשיח בן דוד. אבל מן השורש לא יצא אלא נצר - מלכות שתתחיל בחולשה.
והדברים מדויקים בלשון: "חוטר" הוא מלשון חטוטרת, בליטה, דבר חזק. "נצר" הוא ענף דק שצריך לנצור ולשמור אותו - שמים לידו מקל, עוטפים אותו, גודרים סביבו שלא ידרכו עליו. כביכול אומר להם הנביא: נצלו את ההזדמנות, עתה יש עוד אפשרות להוציא חוטר מגזע ישי, כי אם לא - לאחר מכן לא יהיה אלא נצר שיפרה מן השורשים.
וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה׃
כאן מתאר לנו הנביא את המידות המיוחדות של מלך המשיח, והמלבי"ם מבאר שיהיה מושלם בשלושה סוגי שלמות.
א. השלמויות התלויות מצד הנפש המשכלת - "חכמה ובינה". מה בין חכמה לבינה? חכמה היא מה שאדם מקבל מאחרים, מרבותיו; בינה היא מה שהוא משיג מצד עצמו, שלאחר שקיבל את היסודות הוא מתבונן בדברים ומסיק דבר מתוך דבר, ופרה ורבה בתורה ומוסיף דעת. לכן דווקא על החכמה נאמר "ונחה עליו", שהרי אי אפשר לחכמה אלא בקבלה מאחרים, ואילו הבינה היא מה שיתבונן מצד עצמו.
ב. השלמויות התלויות בו מצד שהוא אדם - "עצה וגבורה". "עצה" כוללת את שלמות כוח המדמה, הוא כוח המחשבה: שיוכל לשער מה יקרה בעקבות דבר מסוים, לחשוב על כל הצדדים והאפשרויות ולייעץ עצה נכונה, ולזה דרוש כוח דמיון חזק מאוד. "גבורה" באה משלמות כוח המתעורר, שיש בו בעצמו התעוררות של גבורה. שהרי גבורה אינה תלויה בהכרח בכוח פיזי: יש אדם שאינו חזק במיוחד והוא גיבור, שיש לו עוז ותעצומות בנפשו; ולעומתו יש בריון גדול ובעל כוח, ואין בו גבורה כלל - רואה ג'וק ובורח. שני הדברים אינם תלויים זה בזה.
ג. השלמויות התלויות מצד הנפש הקדושה שבו - "דעת ויראת ה'". מפני שמעלת נפשו גבוהה ויש בו שלמות הנפש, יהיה בו "רוח דעת" - שישיג בהשגה שלמה את מציאות השם והשגחתו ודרכי הנהגתו, כדרך שהשכילו הנביאים; וגם "יראת ה'". ואומר המלבי"ם: כי דעת בלא יראה מאומה, ויראה בלא דעת מאומה. דעת בלי יראה אינה כלום, שהרי מה תעשה עם אותה דעת, במה תועיל לך? כשיש יראת אלוקים, אתה מנצל את הדעת לעבודת השם. וכן להפך: אם יש יראה בלא דעת, ירא אתה מאוד - אך ממי? אין לך דעת לדעת ממי לירא. צריך ידיעת השם, ולצרף אליה את יראת השם. וכל שלוש השלמויות הללו יהיו במשיח בבחינה של כוח רוחני עליון, דבר שהוא על טבעי, שאין באדם מצד טבעו.
וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהֹוָה, וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ׃
המלבי"ם מבאר את "והריחו" משורש רוח: על ידי יראת השם יזכה המשיח לבחינה של רוחניות, שיתפשטו מעליו כביכול הכוחות הגשמיים. הוא לא ישמע ולא יראה כדרך שכל אדם שומע ורואה בכוחותיו הגשמיים, אלא כל פעולותיו יפעלו מתוך כוח הנפש המשכלת שבו. אדם רגיל רואה בעיני בשר ושומע באוזני בשר, וכלי הראייה הגשמיים מוגבלים: יש קיר - וכבר אינני רואה מה מאחוריו. אבל אם יש כלי ראייה רוחני, אפשר לדעת מסוף העולם ועד סופו. זה היה אורו של אדם הראשון, שהיה רואה בו מסוף העולם ועד סופו - וכי מה בקירות ומה בטפחים? אלא שהייתה זו ראייה רוחנית. במשיח יהיה כוח רוחני, כוח של מלאך, להבדיל ממצרים שנאמר עליהם "ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח" - שאין להם אלא הכוח הגשמי המוגבל.
ומכוח זה - "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח". "משפט" הוא מה שבין אדם לחברו, להציל עשוק מיד עושקו. כל שופט שופט לפי מה שעיניו רואות, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן הוא עלול גם לטעות: אם יטעו אותו, אפשר שיוציא משפט מעוקל. אבל המשיח לא למראה עיניו ישפוט, אלא ידע את האמת מצד הרוחניות שבדברים.
"ולא למשמע אוזניו יוכיח": תוכחה היא כשרוצים להוכיח אדם על מעלליו ועל מעשים שאינם הגונים. בדרך העולם, אדם בא אל הרב או אל גדול הדור ואומר לו: כבוד הרב, ראוי שהרב ידבר על העניין הזה והזה, יש כאן דבר שצריך למחות כנגדו. שהרי הגדול אינו נמצא בתוך כל המדמנה, אינו יודע ואינו מכיר מה יש שם, ולכן צריך לבוא ולומר לו שיש בעיה כזו וכזו ומכשלה גדולה, ואז גדולי ישראל יוצאים בהוראה - למשל לקנות טלפון כשר. אבל המשיח לא יצטרך שיבואו ויספרו לו כדי שיוכיח, אלא תהיה לו שמיעת אוזן רוחנית ומתוכה יוכיח. ומדוע זה חשוב? כי גם את החכם אפשר להטעות: אם מציגים לפניו בעיה כאילו היא רצינית ובאמת אינה רצינית, עלול הוא להוכיח על דבר שלא היה צריך להוכיח עליו. אבל המשיח, כשיוכיח את הדור על עיוותים וקלקולים, לא יהיה זה למשמע אוזניו ולא לפי מה שמישהו יאמר לו, אלא ידע באמת את הצרות ואת הבעיות שבדור, ועל פי זה יוכיח ביושר.
הרד"ק מבאר "והריחו" מלשון ריח ממש. הריח הוא החוש העדין שבחושים: בהרגשה קלה בלבד אדם כבר מרגיש, ואינו צריך למשש ולנגוע בדבר, אלא אף מרחוק הוא מריח. וכלשון הכתוב "כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש" - רק הריח את האש וכבר נשרף. כך "והריחו ביראת ה'": בהבנה מעטה ירגיש את בני האדם הטובים והרעים וידע להבחין ביניהם - כמעט יריח וכבר ידע מי ירא שמים ומי לא. ומכוח זה אף ישפוט אותם, בלי חקירות ובדיקות: כיוון שיתקרבו אליו הוא כבר מריח היכן הצד המסריח והיכן הצד המדיף ריח טוב, מי כאן הישר וההגון ומי מנסה לשקר ולרמות.
ועוד מביא הרד"ק בשם אביו, ש"והריחו" הוא מלשון דיבורו. וכיצד שייך הריח לדיבור? שהרי מצאנו "ורוח פיו", ורואים שהדיבור מאופיין ברוח, שכשאדם מדבר הוא מוציא רוח. ואם כן "והריחו ביראת ה'" פירושו שבדיבורו תמיד תהיה יראת השם: כל מה שידבר וכל ענייניו יהיו בקרבת השם וביראת השם ובענייני רוחניות. המשיח יהיה אדם קדוש ורוחני עד שכל דיבוריו יהיו אך ורק בענייני רוחניות.
וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי־אָרֶץ, וְהִכָּה־אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע׃
אומר המלבי"ם שהפסוק הזה הוא המשך מקביל לפסוק הקודם. שם נאמר "לא למראה עיניו ישפוט", וכאן ההמשך: "ושפט בצדק דלים" - הצדק עצמו יהיה לו כביכול הפלס שבו הוא בוחן את המשפט. אין הוא זקוק להגיע אל הצדק על ידי ראיות ובדיקות, אלא הצדק יהיה בידו, ובו ישפוט את הדלים, ולא יטעה על ידי שבעלי הדין ירמו אותו. וכנגד "לא למשמע אוזניו יוכיח" - "והוכיח במישור לענווי ארץ": המישור, הוא היושר עצמו, יהיה הפלס בידו, ובו יוכיח את הענווים אשר יקבלו מוסר. ולמה דווקא ענווים? כי מי מקבל מוסר? רק אדם עניו. בעל גאווה אינו מקבל מוסר - "מי אתה שתטיף לי מוסר?" - אבל מי שהוא ענוותן מקבל מוסר. לכן "והוכיח במישור לענווי ארץ": אלה שיהיו מוכנים לקבל את התוכחה הם הענווים.
הרד"ק מסביר אחרת: "והוכיח במישור לענווי ארץ" - יוכיח את החזקים במישור בעבור ענווי ארץ, שלא יגזלו אותם. ענווי ארץ הם האנשים השפלים והנמוכים, שדרכם להיות למרמס ביד העשירים, והמשיח יוכיח במישור את המציקים להם. הרי "לענווי ארץ" כמו "בעבור ענווי ארץ".
"והכה ארץ בשבט פיו": אם תימצא ארץ או מדינה שלא תקבל את דבריו, יכה אותה - אך לא יזדקק לצבא ולא למלחמות ולא למטוסי קרב, אלא יכה אותה בשבט פיו, בקללה שיקלל אותם ודי בזה. אינו צריך מקל להכות בו, אלא שבט הפה, ובמקל פיו יכה ארץ ומדינה. "וברוח שפתיו ימית רשע": ואם יהיה רשע פרטי, לא מדינה וממלכה, שימרה כנגדו - שם לא יצטרך אפילו לקלל, אלא די ברוח היוצאת משפתיו כדי להמיתו.
ומדייק המלבי"ם שפה ושפתיים שני דברים הם: "פה" מסמל את כל הפה, ואילו השפתיים הן החלק החיצוני בלבד. ודרך אדם המדבר, שלאחר שסיים את דיבורו יוצא ממנו רשף, אוויר, רוח קלה היוצאת מן השפתיים. להכות ארץ יצטרך את כל הפה - "שבט פיו", דיבור ממש; אבל להמית רשע, שהוא כביכול דבר קטן עליו, די ברוח הנוספת היוצאת משפתיו בתום הדיבור, ואין הוא צריך אפילו להוציא דיבור.
הרד"ק מבאר את "ושפט בצדק דלים" מתוך שדרך העולם להדר פני גדול: כשמגיע לפניו גדול לדין, או משפט חשוב ומתוקשר שעושה רושם, מתייחסים אליו בכבוד; אבל כשמגיע דל לדין, אין רצון להתעסק עמו וממהרים לסיים. והמשיח לא כך יהיה - "ושפט בצדק דלים", דווקא את הדלים ישפוט, וזו תהיה גדולתו: לעסוק במשפטם של הדלים, אותם שאין בדרך כלל מי שישפוט אותם. וכן "והוכיח במישור לענווי ארץ", שאף את המצירים לענווי ארץ יוכיח.
ובזה יש להזכיר מה שהיה בזמנו משפט שעורר רעש בכל העולם התורני: הדין של דפוס האלמנה והאחים ראם. היה אז מאבק עצום בנוגע לזכויות הדפסת הש"ס, בין האלמנה והאחים ראם לאחרים שטענו כנגדם, ומי לא כתב בעניין הזה - שאלות ותשובות רבי עקיבא איגר וכל גדולי ישראל נזדקקו לו, והנושא מופיע הרבה בספרי השו"ת שלהם. רבי ישראל מסלנט הצר מאוד על כך. אמר: ראו, למה על העניין הזה כולם מדברים? מפני שכאן מדובר במיליונים, בזכויות אדירות. והרי התורה אמרה דין פרוטה כדין מאה, ואם כן המשפט הקטן שבין אדם לחברו על ביצת התרנגולת או על חמישה שקלים - יקר הוא בעיני השם על פי דין תורה כמו אותו משפט גדול שכל גדולי ישראל נזדקקו לו. היו צריכים להזדקק גם לכל משפט קטן. בדרך העולם נותנים את הקדימה למשפט הגדול ומהדרים פני גדולים, אבל המשיח - "ושפט בצדק דלים".
בפסוק זה מוזכר "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", ומכאן הוכיחו גדולי ישראל הוכחה חשובה. בזמנו של שבתי צבי, שם רשעים ירקב, שבספרים מכנים אותו "צבי שבור" על שם צבי שבור שבמשנה בשבת, כרמז עליו - אותו אדם טען שהוא משיח, והיה מקובל גדול ועשה כל מיני מופתים, וכולם טעו אחריו. ורוב גדולי ישראל, כמעט רובם ככולם, נהו אחריו, חוץ מרבי יעקב ששפורטש ועוד בודדים שיצאו כנגדו וחיברו עליו ספרים, "ציצת נובל צבי" ועוד, להוכיח את השקר שבו. וזו עוד דוגמה לכך שגם אנשים גדולים יכולים לטעות. ודאי שאיננו באים לחשוד בכל מקרה שאולי הגדול טועה, ואנחנו צריכים ללכת באמונה שהקדוש ברוך הוא שומר את הגדול מטעות, אבל במקרה ההוא כך היה. וסופו הוכיח על תחילתו: לבסוף המיר את דתו והתאסלם, ואף נהרג על ידי המלך.
מסופר שכאשר יצא שמו בעולם, שלחו גדולי ישראל לבדוק מי האדם הזה, ואם ראוי הוא להיות משיח. החיד"א מספר זאת על הב"ח, בעל הבית חדש, ששלח את חתנו לבחון אותו, אלא שכבר העירו שאין זה מדויק, שהב"ח נפטר כחמש עשרה שנה קודם שקם שבתי צבי. על כל פנים מובא שזה היה הט"ז, בעל הטורי זהב, ששלח את בניו לתהות על קנקנו. וכשהגיע הבן לפניו, הזכיר לפניו שיש בארצו בפולין שליט עריץ ורשע, ואמר את שמו. יצא שבתי צבי אל הגינה, תלש עשב מן האדמה, ואמר שבמעשה הזה הוא עוקר את נפשו של אותו פריץ עריץ מן העולם. וכשחזר הבן לפולין וסיפר זאת לאביו, התברר שבאותה שעה ממש שבה תלש שבתי צבי את העשב, מת אותו פריץ רשע בפולין. הדבר עורר התפעלות גדולה.
אמר לו הטורי זהב: אין ממה להתרגש כלל, ודאי שאין זה משיח. שהרי על המשיח נאמר "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" - ולמה לו לעשות מעשה? מי שהוא באמת המשיח, ברוח שפתיו הוא הורג את הרשע, ואינו צריך לפעול פעולות בטבע כדי לגרום למיתתו. ומכאן הוכיח שאין בו ממש ואין זה משיח אמת.
ויש שמצאו את ההוכחה בעניין אחר: מסופר שאחד מגדולי ישראל הלך לראותו, וראה אותו שוכב לישון אפרקדן - ויש אומרים על גבו ויש אומרים על בטנו. ועל פי ההלכה אסור לאיש לשכב אפרקדן, אלא צריך לשכב על צדו הימני או השמאלי. וכשראה זאת אמר: לא יכול להיות משיח שעובר על הלכה בשולחן ערוך; מי שעובר על הלכה בשולחן ערוך, ודאי שאינו משיח. ובזה החליט שאין זה משיח. וכן ראו גדולי ישראל סימנים נוספים, ואף על פי כן רבים נהו אחריו וטעו לחשוב שזהו המשיח. אבל מכל מקום, בפסוק שלנו אנו רואים את המאפיין של המשיח ואת מעלתו.
הפרק פותח בצמיחה חדשה מול היער הנקצץ של סנחריב. לפי המלבי"ם, מעת הגלות הראשונה החל הזמן הראוי לגאולה, ונפתחה הזדמנות של "זכו אחישנה": אילו זכינו, היה חזקיהו נעשה משיח וסנחריב גוג ומגוג - אלא שגרם החטא. ולכן שני המשלים: "חוטר מגזע" - מלכות חזקה ומיידית אם יזכו, ו"נצר משורשיו" - מלכות חלשה בתחילתה, לאחר אלפי שנות גלות, שכן שורשי בית דוד לא ייכרתו לעולם. ובמלך המשיח יהיו שלוש שלמויות: חכמה ובינה מצד הנפש המשכלת, עצה וגבורה מצד היותו אדם, ודעת ויראת ה' מצד נפשו הקדושה - שדעת בלא יראה כלום, ויראה בלא דעת כלום. ומכוח הרוחניות שבו לא ישפוט למראה עיניו ולא יוכיח למשמע אוזניו, אלא הצדק והמישור עצמם יהיו הפלס בידו; ישפוט דווקא את הדלים, יכה ארץ בשבט פיו וימית רשע ברוח שפתיו - ומכאן הוכיח הטורי זהב שמשיח אמת אינו זקוק למעשים ומופתים בטבע.