פתיחה: חשבונו של הקדוש ברוך הוא עם מלך אשור
בחלק זה של הפרק עובר הנביא מן התוכחה על ישראל אל חשבונו של הקדוש ברוך הוא עם מלך אשור עצמו. עד כה למדנו שאשור אינו אלא "שבט אפי" - מקל ביד הקדוש ברוך הוא להוכיח בו את העמים ואת ישראל. כעת מתאר הנביא את גאוותו של סנחריב, את התשובה שמשיב לו הנביא, את מפלת מחנהו, ואת ישועת ישראל ותשובתם. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
"אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור"
וְהָיָ֗ה כִּֽי־יְבַצַּ֤ע אֲדֹנָי֙ אֶת־כׇּל־מַֽעֲשֵׂ֔הוּ בְּהַ֥ר צִיּ֖וֹן וּבִירוּשָׁלָ֑͏ִם אֶפְקֹ֗ד עַל־פְּרִֽי־גֹ֙דֶל֙ לְבַ֣ב מֶלֶךְ־אַשּׁ֔וּר וְעַל־תִּפְאֶ֖רֶת ר֥וּם עֵינָֽיו׃
כאשר יגמור הקדוש ברוך הוא את כל אשר היה בדעתו לעשות על ידי מלך אשור - להעניש את כל מי שמרד בו יתברך - אז יאמר די לצרת העמים. ומתי יהיה זה? "בהר ציון ובירושלים". כשיבוא סנחריב לכבוש את הר ציון, שם יסתיים חשבונו של הקדוש ברוך הוא עמו. ואז "אפקוד על פרי גודל לבב מלך אשור" - אעניש אותו על המעשים שצמחו ופרו מתוך גודל לבבו, היא גאוותו. שהרי השם לא ציווה עליו להחריב גויים עצומים ולבטלם מן העולם, אלא רק "לשלול שלל ולבוז בז", כדי שישובו בתשובה. וכן "על תפארת רום עיניו" - שהיה מתפאר ברוממות עיניו ובגאוותו, ולא רצה להכיר בכך שאינו אלא שבט ומקל ביד השם, אלא ייחס את כל הכוח לעצמו.
"בכוח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי"
כִּ֣י אָמַ֗ר בְּכֹ֤חַ יָדִי֙ עָשִׂ֔יתִי וּבְחׇכְמָתִ֖י כִּ֣י נְבֻנ֑וֹתִי וְאָסִ֣יר ׀ גְּבוּלֹ֣ת עַמִּ֗ים וַעֲתֽוּדֹתֵיהֶם֙ שׁוֹשֵׂ֔תִי וְאוֹרִ֥יד כַּאבִּ֖יר יוֹשְׁבִֽים׃
מבאר המלבי"ם: למלחמה נדרשים שני דברים - כוח וגבורה מצד אחד, ועצה ותחבולה מצד שני, כמו שנאמר "עצה וגבורה למלחמה". ושניהם הכרחיים: אם יש לך תחבולות רבות אך בשעת הקרב אין לך כוח, לא תנצח; ואם יש לך כוח רב בלא טקטיקה, יכריעוך בתחבולה. מלך אשור התפאר שיש לו שני הדברים גם יחד, ושוב אינו זקוק לעזר השם. כנגד הגבורה אמר "בכוח ידי עשיתי" - לא נצרכתי לשום אלוה שיסייע בידי. וכנגד התחבולות אמר "ובחכמתי כי נבונותי".
ומה ההבדל בין חכמה לתבונה? המלבי"ם חוזר על יסוד זה בהרבה מקומות, ובפרט בספר משלי: חכמה היא דבר המקובל מלמעלה, ואילו תבונה היא הבנת דבר מתוך דבר - היקשים לוגיים, הגיון והסקת מסקנות. "והחכמה מאין תמצא" - את החכמה צריך אדם לקבל מאיתו יתברך, "מפיו דעת ותבונה", שכן החכמה היא הדברים שרק השכל האלוקי מכילם, ואתה מקבלם על ידי נביא ועל ידי מתן תורה. התבונה היא מה שאדם מפתח אחר כך מתוך יסודות החכמה שקיבל. ועל כך אומר מלך אשור: "בחכמתי" - ואם תשאל, וכי קיבלת את החכמה מן האלוה? על זה הוא עונה "כי נבונותי" - נבונותי מעצמי, אינני צריך לקבל חכמה מאת האלוקים, הגעתי אליה מכוח התבוננותי הפרטית.
וכעת הוא מפרט את חכמתו המיוחדת: "ואסיר גבולות עמים". המלכים שקדמו לי כבשו מדינה והותירו את יושביה על מכונם, ובכך הבטיחו שבשלב מן השלבים יתקוממו אותם עמים נגדם - שהרי הם יושבים בביתם, בשטחם, מכירים את הטופוגרפיה, יודעים היכן לברוח והיכן להתחבא. כמו שאנו רואים התקוממויות בארצות ערב בימינו, ולך תכבוש היום את עזה. אני, אומר מלך אשור, לא נהגתי כטיפשותם: הגליתי את העמים מארצם והושבתי במקומם עמים אחרים - הבאתי את הכותים לארץ ישראל, ואת עשרת השבטים הוליכתי לכותה, לעווא ולספרוויים. ובכך הבטחתי שלא יפרקו את עולי מעליהם.
ולא זו בלבד: "ועתודותיהם שושתי" - שללתי מהם אף את הזכות לטעון בעתיד על ארצם "הארץ הזאת הייתה שלנו". ערבבתי אותם אלה באלה עד שלא תישאר להם שום זכות לעתיד. ועוד: "ואוריד כאביר יושבים" - לא הסתפקתי בהגליית עם ממקום למקום, אלא אף את אלה שישבו בארץ מכבר, מזה זמן רב, הורדתי ממקומם והגליתי אותם למקום אחר. ובזה הבטחתי שכל העמים יהיו כפופים לי ולמס עובד, ולא יוכלו להסיר את עולי מעליהם.
"ותמצא כקן ידי" - קן שלא הגן על עצמו
וַתִּמְצָ֨א כַקֵּ֤ן ׀ יָדִי֙ לְחֵ֣יל הָעַמִּ֔ים וְכֶֽאֱסֹף֙ בֵּיצִ֣ים עֲזֻב֔וֹת כׇּל־הָאָ֖רֶץ אֲנִ֣י אָסָ֑פְתִּי וְלֹ֤א הָיָה֙ נֹדֵ֣ד כָּנָ֔ף וּפֹצֶ֥ה פֶ֖ה וּמְצַפְצֵֽף׃
מבאר המלבי"ם: מלך עריץ הכובש ממלכות מתקשה בדרך כלל לבוז את אוצרותיהן, וצריך מלחמות רבות עד שישיגן. ובינתיים קורים שני דברים: האחת, המדינה הנכבשת מוציאה הוצאות עצומות לצורך הקרב, וככל שהקרב מתארך נשאר בסופו פחות כסף - דמה טיפה טיפה. והשנייה, במשך הזמן הרב הם מבריחים את הכסף והזהב ומחביאים אותו, מפזרים את אוצרותיהם במקומות אחרים - "בנקים בשווייץ" - ואחר כך קשה למצאם. אבל אצלי, אומר סנחריב, לא כך היה: "ותמצא כקן ידי" - השיגה ידי את חיל העמים ואת עושרם כאדם המוצא קן שהעוף רובץ בו על אפרוחיו. היו שקטים ושלווים ובבת אחת צדתי אותם, גם העוף וגם ביצי הזהב בידי, ולא נצרכתי לזמן רב.
ועוד: בדרך הטבע, כשבא אדם ליטול את הגוזלים, הציפור נלחמת בו בכוחה הדל - בכנפיה, בציפורניה ובמקורה. אבל "וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי" - אספתי את חיל כל הארץ כאדם האוסף ביצים עזובות של הפקר, שהאם אינה בקִנה כלל. אפילו מלחמה כלשהי לא נלחמו כנגדי; באתי, לקחתי את הכל, את הכסף ואת הזהב, את האפרוחים והביצים, בלא שום קרב. "ולא היה נודד כנף" - דרך העוף להילחם בכנפיו ולהבריח את אויביו, ולא היה מי שיניד כנף כנגדי. "ופוצה פה" - העוף נושך במקורו, ולא היה פוצה פה לנשוך. "ומצפצף" - כשאין כנפיים ואין מקור, לפחות צועקים; וגם צועק לא היה. באתי על חיל עם ומדינה שקטים ושלווים, לקחתים בחוזק והגליתי את כולם, ואיש לא נלחם ואף לא הרים קול צעקה, מפאת עוצמתי האדירה. ורש"י מבאר מדוע ממשיך הכתוב בלשון "נודד כנף פוצה פה ומצפצף": לפי שהמשיל את המדינה הנכבשת לעוף, הוא ממשיך באותו משל עצמו.
"היתפאר הגרזן על החוצב בו" - תשובת הנביא
הֲיִתְפָּאֵר֙ הַגַּרְזֶ֔ן עַ֖ל הַחֹצֵ֣ב בּ֑וֹ אִם־יִתְגַּדֵּ֤ל הַמַּשּׂוֹר֙ עַל־מְנִיפ֔וֹ כְּהָנִ֥יף שֵׁ֙בֶט֙ וְאֶת־מְרִימָ֔יו כְּהָרִ֥ים מַטֶּ֖ה לֹא־עֵֽץ׃
כאן משיב הנביא למלך אשור. הייתכן שהגרזן יתפאר על החוצב בו? אמנם הגרזן כלי רב עוצמה, אך האם יכול הוא לשבור ולחצוב מעצמו? אילולא היד המרימה אותו, היית שובר לבדך? אתה אומר "הנני גרזן גדול" - נכון, אבל יש מי שאוחז בך ומשתמש בך. אינך אלא כלי ביד הקדוש ברוך הוא, שהוא זה שהרים אותך ונתן בך כוח.
ומדוע הוסיף "אם יתגדל המשור על מניפו"? מבאר המלבי"ם: לגרזן עוד יש איזו טענה. שהרי אחרי שהרימו אותו, בשעת הירידה הוא חוצב מכוחו העצמי - כובד משקלו די בו למשוך אותו ולשבור את שלמטה. יכול הגרזן לומר: את ההרמה עשית אתה, אבל את הירידה והשבירה עשיתי אני. כך סנחריב טוען: ההתחלה מן הקדוש ברוך הוא, אבל את הסיום אני עשיתי. על כך אומר לו הנביא: אינך גרזן אלא מסור. המסור מנסר רק בכך שמושכים אותו קדימה ואחורה, וברגע שהיד נחה - שבת המסור ממלאכתו לחלוטין, ואין לו שום כוח עצמי כלל. וכי יעלה על הדעת שהמסור יתגדל על מניפו? ומסור המנסר בארזים - הכל נעשה רק על ידי הקדוש ברוך הוא, ואינך אלא כלי בידו.
"כהניף שבט ואת מרימיו" - קל וחומר שאין מקום לטענה נוספת: לא רק שהגרזן טוען שהוא פועל בכוח עצמו, אלא שהוא עוד מזיז את האוחז בו. כביכול אומר המסור: אתם רואים את היד נעה קדימה ואחורה? אני זה שזז, וממילא אני מזיז את היד. אתם רואים את היד מניפה את הגרזן? אני החלטתי להתרומם, והיד התרוממה בעקבותיי. הייתכן דבר כזה? "כהניף שבט ואת מרימיו" - לא די שהשבט מניף את עצמו, אלא הוא אף מניף את מרימיו. זו טענתו של סנחריב: לא זו בלבד שאני עצמאי ופועל מכוח עצמי, אלא יש בי כוח להכריח את הגבורה העליונה לעשות כרצוני.
"כהרים מטה לא עץ" - ויותר מזה: האם יתרומם המטה ויאמר שאינו עץ? עץ הוא דבר גשמי, בלא חיות ובלא שום כוח פעולה עצמי. אתה נוטל לעצמך גדולה לומר: איני עץ נטול חיות, יש בי חיות, אני מטה המסוגל להרים את עצמו. וזהו שאמר "אל אנוכי" ולא איש, "אדמה לעליון". וכי יעלה על הדעת שעץ מת יטען שיש בו חיות?
ובזה, אומר המלבי"ם, הגדיל את סכלותו בארבעה דברים. ראשית, כפר בכך שכל כוחו ופעולתו מאת השם, וטען שכוחו עצמאי. שנית, כפר גם בזה שראשית הכוח והממשלה מאת השם - שהרי אדם יכול לומר "נוצרתי מאת השם אך כעת אני פועל באופן עצמאי", והוא כפר גם בראשית. ושני דברים אלו כלולים ב"אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי": מראש אינך אלא מקל, וגם אין אתה מכה אלא במי שאומרים לך. שלישית, חשב שיש בכוחו להתגבר אף על אל אלים. ורביעית, נעשה טיפש כל כך עד ששכח שהוא בן אדם ואמר "אדמה לעליון".
"במשמניו רזון" - מפלת אשור מבפנים ומבחוץ
לָ֠כֵן יְשַׁלַּ֨ח הָאָד֜וֹן יְהֹוָ֧ה צְבָא֛וֹת בְּמִשְׁמַנָּ֖יו רָז֑וֹן וְתַ֧חַת כְּבֹד֛וֹ יֵקַ֥ד יְקֹ֖ד כִּיק֥וֹד אֵֽשׁ׃
מבאר המלבי"ם: כוחה ותפארתה של ממלכה באים משני דברים. האחד - הכוח הפנימי: כמה גיבורים יש בה, וכמה גבורת נפש ועוצמה יש באנשיה. השני - הכבוד החיצוני: ריבוי העם והעושר. וכאן הנביא ממשיל את ממלכת אשור לאדם, שבימי גבורתו יש לו כוח פנימי - שהוא שמן וגיבור, ויש לו כבוד חיצוני - עושרו ורוב בניו. ומפלתם תהיה בשני השלבים: תחילה ייהרס הכוח הפנימי, ואחר כך גם העושר והגדולה.
"ישלח במשמניו רזון" - הקדוש ברוך הוא מבטל את כוחם הפנימי, וזה בא להם מצד עצמם ולא מסיבה חיצונית. כמו הרזון, שאדם המרזה ומאבד קילוגרמים אין זה מפני שמישהו שאב ממנו משהו, אלא האיברים הפנימיים מעכלים את השומן: כשאינך מכניס עוד שומן מבחוץ, הגוף אוכל את השומן שבו וממירו לאנרגיה, וכך האדם מרזה. כך גם הכוח הפנימי של אשור יתבטל מצד עצמו, כגוף האוכל את עצמו. ודבר שני - גם הכבוד החיצוני, העושר והגדולה שיש להם בעיני העמים, יתבטל, אלא שזה יבוא על ידי סיבה חיצונית: כאדם שפרצה אש ושרפה את קנייניו, רכושו וביתו, ובבת אחת איבד את כל גדולתו. ואז לא תישאר לממלכה לא גבורה וחוסן פנימי, ולא כבוד ועושר חיצוני.
"ותחת כבודו" - הבגדים הם כבודו של אדם
רמז נוסף יש כאן, אומר המלבי"ם, לאש שירדה מן השמיים ואכלה את מחנהו. והדבר מתבאר על פי מה שמביא רש"י מדברי חז"ל. הגמרא אומרת שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו "מכבדותי", לפי שעל ידי הבגד יש לאדם כבוד. וזו מציאות: אם ייכנס אדם במכנס קצר וגופייה, ואחר כך ייכנס אותו אדם עצמו בחליפה ובעניבה ובתיק מהודר - בפעם הראשונה נביט בו בזלזול, ובפעם השנייה בהערכה, אף שאיננו מכירים אותו כלל.
ומעשה שהיה, מסופר על אבן עזרא, שהגיע פעם אחת למקום כעני מרוד והושיבוהו בשולחן העניים, ובפעם אחרת בא בבגדי שרד ובגדים חשובים והושיבוהו בשולחן הרבנים והחשובים. ישב שם בגלימת מלכות עם שרוולים רחבים ומתארכים, והגישו לו צלחת מרק - ונטל את שרוולו והכניסו לתוך המרק להשקות את המעיל. שאלוהו: מה אתה עושה? אמר להם: הייתי כאן לפני שבועיים והושיבוני בין העניים, והיום הושיבוני בראש. מה נשתנה? הבגדים היפים. אם כן, למי באמת מגיע לאכול - לי או לבגדים? אילו לי היה מגיע, גם לפני שבועיים הייתם מכבדים אותי. אלא לבגדיי מגיע הכבוד, ושישתו הם את המרק.
ומכאן, אגב, טעם להלכות צניעות שלא תלכנה נשים בבגדים זולים. יש המבקרים: מדוע בציבור היראים הולכות הנשים בבגדים מכובדים, וכשעוברים בבני ברק נדמה תמיד כאילו שבת, בעוד שבמקומות אחרים הולכים בג'ינס ובבגדים פשוטים. וההסבר פשוט: אין זו לגיטימציה להתלבש בבגדים חשובים מדי, אלא שבגד מכובד יוצר דיסטנס, ואילו טריקו וג'ינס יוצרים הרגשה של קרבה. ומדרכי הצניעות שתלבש האישה בגד היוצר מרחק ולא בגד היוצר קרבה. הרי שהכבוד תלוי בבגדים.
וזהו "ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש". כיצד מתו סנחריב וחילו? נשרפה נשמתם וגופם קיים - ובגדיהם נותרו שלמים. "תחת כבודו", תחת בגדיו, שם יקד יקוד אש; הבגדים הם המכבדים את האדם, ורק הפנים נשרף כשריפת אש. ומדרש אגדה מביא רש"י: כאן פרע הקדוש ברוך הוא לבני שם את הכבוד שעשה שם לאביו כשכיסה את ערוות נח, שנאמר "ויקח שם ויפת את השמלה". עם ישראל זכה בזכות זו למצוות ציצית, לטלית; וסנחריב וחילו, שאף הם מצאצאי שם, זכו ש"תחת כבודו יקד יקוד" - שבגדיהם יישארו קיימים ולא יישרפו. ומה הכבוד שבדבר? ששריפת הבגדים היא מיתה מקולקלת ומנוולת. נאמר "וברור לו מיתה יפה" - שאפילו מי שנתחייב מיתה בבית דין אין הורגים אותו במיתה מנוולת המלאה צער וניוול לגוף, דם ופצעים וחבורות. אף כאן בירר להם הקדוש ברוך הוא מיתה יפה: גופם נותר שלם ורק נשמתם נשרפה, בשכר אותו מעשה.
"והיה אור ישראל לאש" - ישועה בזמן וישועה בזכות
וְהָיָ֤ה אֽוֹר־יִשְׂרָאֵל֙ לְאֵ֔שׁ וּקְדוֹשׁ֖וֹ לְלֶהָבָ֑ה וּבָעֲרָ֗ה וְאָכְלָ֛ה שִׁית֥וֹ וּשְׁמִיר֖וֹ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
מבאר המלבי"ם: ישועת ישראל מן הצרות תלויה בשני דברים. האחד - הזמן: לכל צרה יש זמן מוגבל, ובכלות הזמן בהכרח תסור הצרה. אין צרה בלא גבול, וכשם שאחרי כל לילה מגיע בסופו של דבר היום, כך אחרי כל צרה מגיעה הישועה; השאלה היא רק מתי. והשני - הטבת המעשים: נשפר מעשינו וממילא תסור הצרה. וזוהי בחינת "זכו - אחישנה, לא זכו - בעיתה". אם תזכך את מעשיך ותשנה דרכיך, כבר היום תוכל להסיר את הצרה; ואם לא זכו - אין הצרה נמשכת לנצח, אלא תבוא הישועה בעיתה.
וכאן, בישועה מפני סנחריב, היו שני הדברים גם יחד. מצד הזמן - כבר הגיע סוף הלילה, וזהו "והיה אור ישראל", אור הבוקר המאיר לישראל. והאור הזה המאיר לנו הוא עצמו יהיה לאש לסנחריב. כלומר, אין כאן רק הצלה לנו בעוד הוא שב שלם לארצו, אלא מה שמאיר לנו - אותו שורף. ומצד המעשים: באותו דור צדיקים היו, ועוד יוסיפו צדקות מחמת המצור שהטיל עליהם סנחריב, וזהו "וקדושו ללהבה" - על ידי הזכויות המיוחדות של ישראל תגדל התבערה במחנה אשור. שהלהבה גדולה מן האש: האש נמוכה והלהבה גבוהה, ועל ידי כך יתפרסם הנס למרחוק ותהיה מפלתו ניכרת לכל העמים. נמצא שהתקדשותנו ותיקון מעשינו פועלים שניים: מגדילים את זכותנו לישועה, ומגדילים את מפלת סנחריב מאש ללהבה. ומתוך כך "ובערה ואכלה שיתו ושמירו" - האש והלהבה יאכלו את הקוצים שלו, שהם המחנה הפשוט, וממילא תבוא ישועה לישראל באותו זמן.
"וכבוד יערו וכרמלו" - נפילת השרים והגיבורים
וּכְב֤וֹד יַעְרוֹ֙ וְכַרְמִלּ֔וֹ מִנֶּ֥פֶשׁ וְעַד־בָּשָׂ֖ר יְכַלֶּ֑ה וְהָיָ֖ה כִּמְסֹ֥ס נֹסֵֽס׃
אם קודם דיבר על "שיתו ושמירו", הקוצים, שהם המון העם והמחנה הפשוט, כעת עובר לדבר על השרים, היועצים והגיבורים, שהם החשובים והם בחינת יער וכרמל. היער, אומר המלבי"ם, חזק יותר, והכרמל חשוב יותר, והוא משל לשרים וליועצים. ו"מנפש ועד בשר יכלה": ביער הנשרף אין הגזעים נשרפים עד גחלים גמורות אלא נחרכים, ורק הענפים והצמרת עולים באש - שהנפש הצומחת היא הנשרפת תחילה. ובנמשל: ייפרד המחנה עד שלא תישאר בו רוח חיים, שהמלוכה וההנהגה יתבטלו מהם, אבל הגוף, שהם האישים הפרטיים, עדיין קיים. ולכן מוסיף "מנפש ועד בשר יכלה" - לא רק ההנהגה והשרים החשובים, אלא גם האנשים הפרטיים, את כולם יכלה.
"והיה כמסוס נוסס" - מבאר המלבי"ם: אף הנוסס, הוא סנחריב, יימס. ולמה נקרא נוסס? שהוא נושא נס עמים למלחמה. "נס" הוא כלונס גבוה, מוט שעליו תולים את הדגל, כלשון "שאו נס ציונה"; היו יוצאים למלחמה וכלונס גבוה ודגל בראשו לפניהם. ו"מסוס" הוא דבר נמס. נמצא שגם נושא הנס והדגל עצמו ימס בסופו של דבר.
ורש"י מסביר מעט אחרת: כיוון שדימה אותם לעצי יער, דימה את פורענותם לתולעת האוכלת את עצי היער. וידוע שבית יעקב נמשלו לתולעת, שאין כוחם אלא בפיהם. התולעת קטנה ואיש אינו סופר אותה, אך תולעת קטנה מפילה עץ אדיר; יש בתים שלמים בנויים עץ שמפנים את יושביהם משום שתולעים ונמלים קטנות אכלו אותם, ומכריזים עליהם סכנת התמוטטות. לפי רש"י "נוסס" היא התולעת, ו"מסוס" הוא מה שנטחן ונכרסם ממנה - התולעת תטחן ותכרסם אתכם לאט לאט עד שלא יישאר מכם מאומה. ואפשר לומר שיש בזה גם רמז לאופן מיתתם: העץ שהתולעת אוכלת אותו מבפנים נראה שלם, ואינך מרגיש דבר עד שפתאום הוא קורס; אף הם - נשרפה נשמתם וגופם קיים.
"ונער יכתבם" - עשרה נשארו
וּשְׁאָ֥ר עֵ֛ץ יַעְר֖וֹ מִסְפָּ֣ר יִהְי֑וּ וְנַ֖עַר יִכְתְּבֵֽם׃
"ושאר עץ יערו" - המעטים שיישארו מכל היער העצום שיביא כנגד יהודה. "מספר יהיו" - יהיה אפשר לספור אותם, ועד כדי כך ש"נער יכתבם": נער קטן אינו יודע לכתוב הרבה ואף לא לספור הרבה, ויהיו כה מועטים עד שילד יוכל לספור אותם. כלשון שאנו אומרים היום: אפשר לספור אותם על יד אחת. ורש"י מביא דרשת חז"ל: כמה נשארו מהם? עשרה. שאין לך קטן שאינו יודע לכתוב יו"ד קטנה - אות מסובכת קשה לו לכתוב, אבל נקודה, קו קטן, הוא כבר יודע. וכמה נשארו? מניין שגם ילד יכול לכתוב, שהוא יו"ד - עשרה.
"להישען על מכהו" - סוף המשענת הכוזבת
וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא לֹא־יוֹסִ֨יף ע֜וֹד שְׁאָ֤ר יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלֵיטַ֣ת בֵּֽית־יַעֲקֹ֔ב לְהִשָּׁעֵ֖ן עַל־מַכֵּ֑הוּ וְנִשְׁעַ֗ן עַל־יְהֹוָ֛ה קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בֶּאֱמֶֽת׃
ביום ההוא, כשיראו את עוצמתו האדירה של השם יתברך, לא יוסיפו עוד להישען על מכהו. וכבר הסברנו כמה פעמים את ההבדל בין "ישראל" ל"יעקב": ישראל לשון שררה, ומדבר על הגדולים והחשובים; יעקב לשון עקב, ומדבר על התחתית, על החלק הנחות שבעם. וכן יש הבדל בין "שאר" ל"פליטה": שאר הם הנשארים במקומם, ופליטה הם הבורחים ונפלטים למקום אחר. ולפי זה "שאר ישראל" הם שבט יהודה, שעדיין נותרו כאן ולא גלו; ו"פליטת בית יעקב" הם עשרת השבטים, שהיו בדרגה נחותה מיהודה שכן עבדו עבודה זרה לאורך כל הדרך, והם כבר גלו ונפלטו וברחו.
ומדוע לא יישענו עוד על מכהו? שהרי ראינו את מי הלכו לגייס ככוח עזר - את אשור, את ארם, את העמים - ומה עלה בסופם? אותם עמים עצמם הכו אותם ונפרעו מהם. לא די שלא סיפקו את הסחורה ולא הגנו עליהם מפני אויביהם, אלא שאחרי שנטלו מהם את כל הכסף והזהב באו והכו אותם בעצמם. ונותן הנביא משל המבטא את שני הדברים יחד: המטה. מצד אחד הוא משענת - "ההולך נשען על מטהו"; ומצד שני יש "מטה חובלים", שאותו מקל עצמו מסוגל להכות. וזה בדיוק מה שאירע לכם: לקחתם משענת שהפכה למטה חובלים, והמשענת הכתה אתכם.
"ונשען על ה' קדוש ישראל באמת" - יישען על המשענת האמיתית, על הקדוש ברוך הוא, קדוש ישראל, שעם ישראל מקדשים ומרוממים שמו. ומילת "באמת" נדרשת לשני צדדים. האחד: שהוא משענת אמיתית, ולא כאותן משענות של קנה רצוץ, שכשאדם נשען עליהן הקוצים נכנסים בכף ידו. והשני: שהאמת חוזרת עלינו - כאשר תישען ותבטח בהשם באמת, יהיה לך למשענת; אבל אם "בפיו כיבדוני ולבם רחק ממני", שאתה רק מבקש ממנו הגנה ואחר כך לעשות ככל העולה על רוחך - בזה לא יהיה לך למשענת. רק הנשען על השם בכל לבו באמת, השם יגן עליו ויצילנו.
שְׁאָ֥ר יָשׁ֖וּב שְׁאָ֣ר יַעֲקֹ֑ב אֶל־אֵ֖ל גִּבּֽוֹר׃
"שאר ישוב" - פליטי החרב שיישארו כאן מיהודה ומישראל. ולא תאמר שרק מקצתם ישובו, אלא "שאר יעקב", הכולל גם את הנחותים שבהם - כולם ישובו "אל אל גיבור": יראו את גבורת השם ויתפעלו, וזה יעורר בלבם את הרצון לשוב ולחסות בצל השם יתברך.
"כליון חרוץ שוטף צדקה"
כִּ֣י אִם־יִהְיֶ֞ה עַמְּךָ֤ יִשְׂרָאֵל֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם שְׁאָ֖ר יָשׁ֣וּב בּ֑וֹ כִּלָּי֥וֹן חָר֖וּץ שׁוֹטֵ֥ף צְדָקָֽה׃
לכאורה פסוק סתום הוא, שכולל כמה ביטויים שאין ברור מה חיבורם יחד. והמלבי"ם מסדר אותו כך: "ישראל, עמך כחול הים; כי אם יהיה שאר ישוב בו - צדקה שוטף כליון חרוץ". כלומר: אתה ישראל, עמך רב ועצום כחול הים, ואף אם אחרי גלות מלך אשור לא יישאר אלא שאר מועט - כמו שנאמר על סנחריב "ושאר עץ יערו" שנשארו מעטים - דע לך, אומר השם בנבואה, "ישוב בו", עוד ישובו. ובזכות מה? בזכות ש"צדקה שוטף כליון חרוץ": צדקת מעשיהם, שישפרו מעשיהם ויעשו צדקה ומשפט וישובו אל השם, היא שתשטוף את הכליון החרוץ - הכליון המוחלט והגמור שהיה ראוי לבוא עליהם חס ושלום. הצדקה מבטלת את הגזירה, ועל ידי זה השאר עוד ישוב ויחזור בגאולה שלמה לארץ הקדושה.
כִּ֥י כָלָ֖ה וְנֶחֱרָצָ֑ה אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ צְבָא֔וֹת עֹשֶׂ֖ה בְּקֶ֥רֶב כׇּל־הָאָֽרֶץ׃
ותאמר: הרי הקדוש ברוך הוא כבר גזר כליון, והגזירה "נחרצה" - חרוצה, מוחלטת, גמורה וקצובה, ואם כן זה כבר אחרי גזר דין, והיאך ישנה הקדוש ברוך הוא את גזרתו? על כך אומר הנביא: השם אינו משנה את גזרתו, הגזירה נשארת - הוא רק משנה כתובת. "כי כלה ונחרצה ה' צבאות עושה" - הגזירה תתקיים, אך "בקרב כל הארץ", על הגויים המנאצים את עם ה'. ועם ה' בסופו של דבר יינצל.
"אל תירא עמי יושב ציון מאשור"
לָכֵ֗ן כֹּֽה־אָמַ֞ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ צְבָא֔וֹת אַל־תִּירָ֥א עַמִּ֛י יֹשֵׁ֥ב צִיּ֖וֹן מֵאַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֣בֶט יַכֶּ֔כָּה וּמַטֵּ֥הוּ יִשָּֽׂא־עָלֶ֖יךָ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃
ולכן מודיע להם הנביא: אף ששאר האומות יראות מפני סנחריב, שהטיל מוראו ופחדו על כל העמים, ואף שעשרת השבטים יראים ממנו שהרי גלו על ידו - אתה, עמי יושב ציון, שנשארת בציון, ודורו של חזקיהו צדיקים היו, לך לא יוכל. אלא מה? "בשבט יככה". מבאר המלבי"ם: הכאת השבט אינה מסוכנת, שהשבט מקל רך הוא, כלשון "חושך שבטו שונא בנו"; אבל המטה - ייסורים קשים וכאב גדול. ואומר לך: אין לכם לדאוג, לא תהיה אלא הכאת שבט בלבד. "ומטהו ישא עליך בדרך מצרים" - שכן כפי שראינו בספר מלכים ונראה גם בהמשך, נאלץ סנחריב לרדת ולהילחם בתרהקה מלך כוש, והשם סיבב זאת כדי שיביא משם את כל האוצרות שכבש ויפלו כולם בידינו. וכשהלך אמר להם: אל תחשבו שהלכתי, עוד אשוב ואכבוש אתכם. וזהו "ישא עליך" - ירים עליך את המטה באיום: עד עתה ראית שבט בלבד, אך חכה, המטה עוד ממתין לך. ואומר לו הנביא: אל תחשוש מאיומים אלו.
כִּי־ע֖וֹד מְעַ֣ט מִזְעָ֑ר וְכָ֣לָה זַ֔עַם וְאַפִּ֖י עַל־תַּבְלִיתָֽם׃
"מזער" - מעט; כלומר עוד זמן מועט, ימים מועטים. "וכלה זעם" - הזעם שלי עליכם יסתיים. שהרי אשור הוא "שבט אפי", והמטה שבידו הוא "זעמי", ואין לו כוח עצמי כלל אלא הוא מקל בידו יתברך לאיים על ישראל שישובו בתשובה. ואומר השם: הזעם הזה, שהוא המקל שבו הכיתי את העמים - יכלה, ולא יהיה עוד מטה כביכול בידי להכות. "ואפי" - אבל חרון האף עדיין לא יכלה, ועל מי יהיה? לא על בני תבל אלא "על תבליתם". מבאר המלבי"ם שתבליתם מלשון תבל, שהוא לשון תועבה, כמו "תבל עשו, שניהם יומתו", שנאמר שם על זנות ותועבה. כלומר: אפי יישאר על תועבותיהם של בני אשור, ואני עוד אפרע מהם.
"כמכת מדין בצור עורב"
וְעוֹרֵ֨ר עָלָ֜יו יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ שׁ֔וֹט כְּמַכַּ֥ת מִדְיָ֖ן בְּצ֣וּר עוֹרֵ֑ב וּמַטֵּ֙הוּ֙ עַל־הַיָּ֔ם וּנְשָׂא֖וֹ בְּדֶ֥רֶךְ מִצְרָֽיִם׃
השם יעורר על אשור שוט כשם שהיכה את מדין בצור עורב. ובמדין מובא שהרגו זה את זה מפחד השם שנפל עליהם, נכנסו לבהלה והייתה חרב איש ברעהו, ושריהם ברחו אחר כך ונהרגו. כך גם ייפול על מחנה אשור שיהרגו איש את רעהו; ומי הרג את סנחריב עצמו? בניו הכוהו בחרב, ממש כמכת מדין בצור עורב.
"ומטהו על הים" - ואחר כך יעורר עליו את מטה השם. והיכן ראינו את מטה השם בפעולה? כשהכה על הים, וזה נעשה רק על ידו יתברך. כך גם כאן, סיום המלאכה ייעשה בידו - על ידי המלאך ששרף את מחנה אשור בשריפת נשמה וגוף קיים. "ונשאו בדרך מצרים" - לשון מליצית: מלך אשור ירד עתה למצרים, וכשישוב יביא עמו בדרך הים את המטה של מצרים. המכות שחטפו המצרים בים במטה, ילוו אותו בדרכו חזרה, ואותן מכות עצמן יקבל כאן.
"וחובל עול מפני שמן"
וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יָס֤וּר סֻבֳּלוֹ֙ מֵעַ֣ל שִׁכְמֶ֔ךָ וְעֻלּ֖וֹ מֵעַ֣ל צַוָּארֶ֑ךָ וְחֻבַּ֥ל עֹ֖ל מִפְּנֵי־שָֽׁמֶן׃
"יסור סובלו" - הסבל שאתם נושאים ממלך אשור, והוא המס שאתם נאלצים לשלם לו. ועוד יש עולו עליכם, שאתם כפופים תחתיו ואינכם עצמאיים. "וחובל עול מפני שמן" - ומבאר המלבי"ם על דרך משל השור: העול הוא כעין מזלג המונח על צוואר השור, ואליו קושרים את המחרשה או את העגלה. אם צוואר השור עב ושמן מדי, העול הצר לוחץ עליו וחובל אותו ואינו יכול לשבת עליו כלל. כביכול אומר לו: אתה, מלך אשור, רוצה להניח את עולך על צווארו של חזקיהו - אלא שצווארו שמן מדי ועולך קטן מדי, ולא יעלה עליו אלא יתפרק. ומהו אותו צוואר שמן? הזכויות הרבות שיש לחזקיהו, כפי שנזכיר מיד. וכך דרכו של הנביא תמיד לדבר במטפורות ובמשלים מליציים, כפי שראינו בפסוק הקודם במטה המשענת שהוא גם מטה החובלים, ובמטה שיביא ממצרים.
וחז"ל דורשים בזה דרשות נוספות, ומביאן רש"י. האחת: "וחובל עול" - עולו של סנחריב, "מפני שמן" - מפני חזקיהו, שהיה נוח לדורו כשמן. כשרוצים לומר על אדם שהוא נוח אומרים שהוא רך כשמן או כחמאה; וכשרוצים לומר שאדם קשה אומרים שהוא קשה כארז, שאי אפשר איתו וכל דבר קשה אצלו. ואומר הכתוב שהעול הקשה יחובל מפני השמן - הרך, שהוא חזקיהו, יתגבר על הקשה, שהוא עולו של סנחריב.
וביאור נוסף: "מפני שמן" - מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, שהושיבם לעסוק בתורה. וכמו שאמרו: בדקו מגבת ועד אנטיפרס, ומדן ועד באר שבע, ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה - והן מן ההלכות הקשות ביותר, ומדובר בילדים בני שבע, שמונה ועשר. ומהיכן זה בא? מחזקיהו המלך, שקירב את כולם לעבודת השם. השמן הזה של חזקיהו הוא ששבר את עולו של סנחריב. ושם מובא שנעץ חרב בבית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב. ואין זו כפייה, אלא כך אמר להם: סנחריב ממתין בחוץ, וכבר סיים את עבודתו עם עשרת השבטים; האם אתם רוצים באותן תוצאות? הדרך היחידה שלכם היא לעסוק בתורה. לכן נעץ חרב בבית המדרש ואמר להם: החרב הזאת היא חרבו של סנחריב, ואם לא תעסקו בתורה היא תשיג אתכם. לא שאני אהרוג אתכם חלילה, אלא דעו לכם שחרב מתנופפת מעל ראשיכם, ורק העוסק בתורה זוכה להינצל ממנה.
מסע הכיבוש: חרדת הערים מול שלוות ירושלים
בָּ֥א עַל־עַיַּ֖ת עָבַ֣ר בְּמִגְר֑וֹן לְמִכְמָ֖שׂ יַפְקִ֥יד כֵּלָֽיו׃
כעת מתאר הנביא כיצד בא מלך אשור בכוח עצום וכולם נמוגו מפניו ונכנסו לחרדה - חוץ מציון וירושלים, שצחקו לו ולעגו לו ובזו לו, לפי שידעו כי כוחם עמם, "ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר", ואין להם מה לחשוש ממנו. וראה את כוחו העצום: "בא על עית", ו"עבר במגרון" - שמות מקומות, ואיש לא נלחם כנגדו. "למכמש יפקיד כליו" - שם הפקיד את כלי נשקו הרבים כדי להקל את משאו.
עָֽבְרוּ֙ מַעְבָּרָ֔ה גֶּ֖בַע מָל֣וֹן לָ֑נוּ חָֽרְדָה֙ הָרָמָ֔ה גִּבְעַ֥ת שָׁא֖וּל נָֽסָה׃
משם עברו את המעברה ולנו בגבע, ששם שן הסלע של מכמש מצד אחד. ואז נודע בואו לכל יושבי הארץ, לקרובים ולרחוקים, עד שאף יושבי הרמה נכנסו לחרדה, וגבעת שאול נסה לברוח מפחד סנחריב המתקרב.
צַהֲלִ֥י קוֹלֵ֖ךְ בַּת־גַּלִּ֑ים הַקְשִׁ֥יבִי לַ֖יְשָׁה עֲנִיָּ֥ה עֲנָתֽוֹת׃
הנביא מצווה לבת גלים שתצהל בקולה, עד שתקשיב אף ליש, וגם ענתות העניה - שישמעו הכל.
נָֽדְדָ֖ה מַדְמֵנָ֑ה יֹשְׁבֵ֥י הַגֵּבִ֖ים הֵעִֽיזוּ׃
ומה הוא מודיע להם? שמדמנה כבר הספיקה לברוח, ויושבי הגבים "העיזו" - כלשון "שלח העז את מקנך", שאספו את כל רכושם והניסוהו למקום בטוח שלא תפגע בו יד האויב.
ע֥וֹד הַיּ֖וֹם בְּנֹ֣ב לַעֲמֹ֑ד יְנֹפֵ֤ף יָדוֹ֙ הַ֣ר בַּת־צִיּ֔וֹן גִּבְעַ֖ת יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃
לעומת כל החרדה העצומה שנתקפו בה סביב, בא ואומר: הר בת ציון, היא ירושלים, מנופף בידו לכל הבורחים והנמלטים מן הערים סביב כאומר - למה אתם בורחים? ממה אתם מפחדים? "עוד היום בנוב לעמוד" - עוד היום ייתקע בנוב ושם יישאר. ו"לעמוד" מבאר המלבי"ם כלשון "עמד הנגע בעיניו", "ותעמוד מלדת", כלומר שהדבר נפסק. עוד היום ייפסק בנוב, ולא יגיע עד הלום.
ורש"י מביא שכל הדרך הזאת "נתלבט" כדי לעמוד עוד היום בנוב. ו"נתלבט" בלשון חז"ל פירושו הצטער, כמו "כמה לבטנו בדרך" - ולא כמשמעות שאנו נותנים היום למילה התלבטתי, שהיא לשון הסתפקות. כלומר הצטער והריץ את כל חיילותיו וגדודיו כדי להספיק ולעמוד בנוב עוד באותו יום, לפי שאמרו לו אצטגניניו: אם תילחם בה היום - תכבשנה, ומזלו מורה לו הצלחה באותו יום. וכשהגיע לנוב, מתנשפים ומתנשמים אך הגיעו, עמד והסתכל ושאל: היכן ירושלים? הראו לו: הנה שם. אמר: זו? זו שכונה! אמרו לו: לא, זוהי ירושלים הבעייתית שעושה את כל הרעש. התחיל להניף ידיו בגאווה: וכי על עיר כזאת הרגזתי את כל החיילות הללו? די היה בגדוד אחד, ולמה הבאתי את כל הארמיה ואת כל הצבא - בשביל הכפר הקטן הזה? אמר להם: לינו כאן הלילה, ולמחר ישליך בה איש אבנו - כל אחד יזרוק אבן ודי בכך. וחז"ל מתארים את מאות האלפים שבאו עמו, שייבשו את הירדן בצעדיהם - צבא אדיר. ואמר: על זה עשיתי את כל הרעש? ירושלים המקורית הייתה כמה קילומטרים רבועים בלבד, פחות אף מן החומה המקיפה היום את העיר העתיקה. ועל כך הוא מנופף בידו: מהו "הר בת ציון גבעת ירושלים", גבעה קטנה כזו, וכנגדה רצתי כל כך?
"מסעף פארה במערצה" - כריתת יער אשור
הִנֵּ֤ה הָאָדוֹן֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת מְסָעֵ֥ף פֻּארָ֖ה בְּמַעֲרָצָ֑ה וְרָמֵ֤י הַקּוֹמָה֙ גְּדוּעִ֔ים וְהַגְּבֹהִ֖ים יִשְׁפָּֽלוּ׃
"הנה האדון" - שכל הצבאות בידו, ה' צבאות, הוא יעשה נס למעלה מן הטבע להכרית את היער הגדול הזה של מחנה סנחריב. "מסעף" הוא כורת עצים מן היער. והנה מי שכורת עצים כדי להשתמש בהם, דרכו להתחיל מן העצים הפחותים והנמוכים ורק אחר כך לעבור אל החשובים והגדולים - זה כשאין לך עניין להשחית את היער אלא לכרות בסדר. אבל הבא להשחית מתחיל להפך, מן הגדולים והחשובים. וזהו שאומר: תחילה "יסעף פארה", הענפים הגבוהים הנותנים פאר לאילן. ולא תחשוב שיגזום אותם במזמרה, שבה גוזזים בצורה נאה שיקבל הנוף נוי, אלא "במערצה" - להשחתה גמורה. ומבאר המלבי"ם שמערצה הוא כלי כבד וחזק מברזל שהיו מטיחים בו באילן ושוברים אותו בכוח, ולשונו מלשון עריץ ורב כוח. ו"פארה" הם פירותיו של האילן וחלקו הגבוה, שהם כפאר וככובע על ראשו, כלשון "פורה דרכתי לבדי".
"ורמי הקומה גדועים" - בשלב השני יגדע את האילנות רמי הקומה, הגבוהים משאר עצי היער. ואחר כך יעבור אל הנמוכים מהם, שאינם רמי קומה אלא גבוהים בלבד - "והגבוהים ישפלו", עד שלא יישארו אלא השיחים הקטנים והנמוכים.
וְנִקַּ֛ף סִֽבְכֵ֥י הַיַּ֖עַר בַּבַּרְזֶ֑ל וְהַלְּבָנ֖וֹן בְּאַדִּ֥יר יִפּֽוֹל׃
ולבסוף יקיף בברזל אף את כל סבכי היער, את הענפים ואת הגזעים. אם עד עתה דיבר על הגבוהים, הרמים והחזקים, כאן אומר לך שיחסל הכל ולא ישאיר דבר - גם את הנמוכים, גם את סבכי היער המסתבכים למטה, עד שכל הלבנון כולו ייפול. והנמשל: בתחילה יפלו השרים והגיבורים, ולבסוף ייפלו גם החלשים וכל העם כולו. ו"וניקף" לשון כריתה ושבירה, כמו "כנוקף זית", והוא מלשון נוגף כפי שהסברנו פעם - "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה", היינו מקבל מכה, וכלשון "הנה אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים".
"והלבנון באדיר יפול" - אומר רש"י: על ידי מלאך ייפלו. וביאור נוסף ב"אדיר": בזכותו של חזקיהו, שהיה האדיר והמושל של ישראל, שנאמר "והיה אדירו ממנו". וכדרך שמבאר רש"י "כיסו תהומות... צללו כעופרת במים אדירים" - טבעו במים, ומי? האדירים, הם המצרים. אף כאן "באדיר יפול": על ידי אדם אדיר, חזק ומושל על ישראל, ובזכות חזקיהו - ייפלו בסופו של דבר סנחריב וכל חילותיו.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מתגלה היסוד הגדול: סנחריב אינו אלא גרזן ומסור ביד החוצב בו, ואילו הוא ייחס לעצמו כוח עצמאי, חכמה שאינה מן השמיים, ואף יכולת לכוף כביכול את הגבורה העליונה - ובארבע מדרגות הסכלות הללו נחתם דינו. הקדוש ברוך הוא מבטל את כוחו הפנימי "במשמניו רזון" ואת כבודו החיצוני ב"יקד יקוד כיקוד אש", עד שלא יישארו אלא מתי מספר שנער יכתבם. וכנגדו עומדת ישועת ישראל, הבאה גם מצד הזמן - "והיה אור ישראל" - וגם מצד המעשים - "וקדושו ללהבה", שצדקתם שוטפת את הכליון החרוץ. מכאן ואילך לא יישענו עוד על מכיהם אלא על ה' קדוש ישראל באמת, וצווארו השמן של חזקיהו, שמנו הדולק בבתי מדרשות, הוא ששובר את עולו של סנחריב: יער אשור נכרת מן הגבוהים ועד הסבכים, "והלבנון באדיר יפול" - על ידי מלאך ובזכות חזקיהו.