פתיחה: מהתוכחה לישראל אל תוכחת אשור
פרק י' בישעיהו נחלק, לדעת המלבי"ם, לשני חלקים. עד פסוק ד' ממשיך הנביא בתיאור הרעות שנעשות בעשרת השבטים ובתוכחה עליהן, ומפסוק ה' ואילך הוא עובר לתאר את מה שעתיד לקרות עם אשור. הנביא כבר הוכיח את העם בפרקים הראשונים: "שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". כעת הוא בא להוכיח דווקא את השרים המחוקקים, אלה שחוקקו חוקים כנגד היתומים וכנגד האלמנות, וכל תכליתם להטות את דינם של הדלים. זהו גם המשך ישיר של סוף הפרק הקודם, "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ועל אלמנותיו לא ירחם" - מדוע? מפני שזה בדיוק מה שהם עצמם עשו: גזלו את האלמנות ואת היתומים.
"הוי" - לשון קריאה ופאתוס
הוֹי הַחֹקְקִים חִקְקֵי־אָוֶן וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ׃
"הוי" כאן איננו לשון צער אלא לשון קריאה: הוי אלה שעושים כך וכך. זו צורת רטוריקה של פאתוס. מי שמכיר את הרטוריקה הערבית יודע שהיא כולה בנויה על פאתוס: "הוי אלה הקמים על האומה הערבית, ה' יכה אותם". גם מנחם בגין זכרונו לברכה היה אוהב לנאום בפאתוס, בכיכרות. וכך, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דרכו של הנביא פעמים רבות כשהוא בא להוכיח - לדבר בפאתוס. "הוי החוקקים" - קריאה אל אותם חוקקי חקקי און.
"החוקקים" הם השופטים ומניחי החוקים, כמו שאנו אומרים היום "בית המחוקקים". הם חוקקו "חקקי און", חוקים של רשע. ומהו "ומכתבים עמל כיתבו"? מסביר המלבי"ם: "מכתבים" פירושו לכתוב שטרות מזויפים, ו"עמל" מסמל שקר. שטרות של שקר שבאמצעותם מוציאים ממון מאדם שכלל לא כתב את השטר ולא חתם עליו. ומדוע נאמר "מכתבים" ולא "כותבים"? כי לא כל אחד יודע לזייף שטר; צריך מומחה שידע לחקות את החתימה ואת הכתב. "מכתבים" הוא פועל יוצא לאחר: איני כותב בעצמי אלא מביא אחר שיכתוב ויזייף עבורי, כדי שאוכל לגבות בדרך רמאות ממי שאינו חייב לי מאומה.
ומהו ההבדל בין "און" ל"עמל"? אומר המלבי"ם: "און" מורה על מי שפועל שלא על פי משפט בדרך של כוח. ולכן אלו אותן אותיות כמו "אוֹן" שמשמעו כוח וחוזק - "כוחי וראשית אוני". "און" הוא הוצאת ממון בכוח שלא כדין. לעומת זאת "עמל" מבטא הוצאת ממון שלא כדין אך לא בכוח, אלא בתחבולה של שקר - וזהו זיוף השטרות. איני בא בכוח, אלא בתחבולת שקר אני מזייף שאתה חייב לי, ומוציא ממך ממון שלא כדין. לכן "להטות מדין דלים" מכונה "און" - זה דורש עוצמה, "לאין אונים עוצמה ירבה" - ואילו זיוף השטרות מכונה "עמל".
הטיית דין הדלים - בכוח החוק
לְהַטּוֹת מִדִּין דַּלִּים וְלִגְזֹל מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי לִהְיוֹת אַלְמָנוֹת שְׁלָלָם וְאֶת־יְתוֹמִים יָבֹזּוּ׃
המאמרים כאן מקבילים: "החוקקים חקקי און" - כדי "להטות מדין דלים"; "ומכתבים עמל כיתבו" - כדי "להיות אלמנות שללם". הם מחוקקים חוקים של און ושל שקר, וכל תכליתם שהדל בסופו של דבר לא יקבל את שלו.
למשל: קובעים שיש הנחות במס, אבל רק למי שתקרת הכנסתו חמישה עשר אלף שקלים ומעלה. אדוני, זה החוק, מה אתה רוצה? בפועל גזלו את הדלים, אבל הכל מכוח החוק. או תנאי סף במכרזים ובקבלה לעבודה, שאם אתה חרדי אינך יכול לעבור אותם. אדוני, זה החוק, החוק דורש כך וכך, מה אני אעשה שאינך עומד בקריטריונים? החוק אינו מכיר בלימודי ישיבה כהשכלה גבוהה. ומדוע לימוד בישיבה פחות השכלה ממי שלמד סינית עתיקה? או ממי שלמד מחול, או מי שלמד בפקולטה לספורט - אלה נחשבים השכלה, ולימוד תורה אינו נחשב. אדוני, זה החוק. זהו בדיוק "החוקקים חקקי און להטות מדין דלים": מחוקקים חוק כך שאתה לא תעמוד בתנאי הסף.
ומהו ההבדל בין "דין" ל"משפט"? אומר המלבי"ם: הדין מבטא את הטענות - בעלי הדין, כל אחד טוען את טענותיו, והדין ודברים שביניהם נקרא דין. והמשפט הוא מה שהשופט קובע והכרעת הדין. "להטות מדין דלים" - בשלב הטענות, "ולגזול משפט עניי עמי" - בשלב ההכרעה.
כך אמר בזמנו השופט חשין, זכותו תגן עליו ועל שיתמותו: אותם הורים ששלחו את ילדיהם לתלמודי תורה, ויתרו במודע על ההטבה שקבעה המדינה למי שלומד יום לימודים ארוך ומקבל ארוחה חמה. מכיוון שההורים בחרו בחינוך המוכר שאינו רשמי, הם מיוזמתם החליטו שאינם זכאים להטבה, שהרי ההטבה נועדה רק למי שנמצא בחינוך הכללי. כך אמר, בלי להתבייש ובלי לחוש שמא יש כאן איפה ואיפה - כי מה לעשות, מדובר בחרדים ולא בערבים; אילו היה מדובר בערבים, בוודאי היו אומרים שלשמם ולכבודם חוקקה המדינה את החוק. ועוד הוסיף בלשונו הציורית שלא לשווא הלך החבל אחר החרדל, ועוד טענות משפטיות מלומדות. והעיקר - "לגזול משפט עניי עמי". מה נעשה אדוני, הקריטריונים, היועץ המשפטי לא מאשר, מדינת חוק, אי אפשר לעשות מה שרוצים.
שלל האלמנות וביזת היתומים
"להיות אלמנות שללם" - לשם כך זייפו שטרות. אישה שבעלה נפטר, ופתאום מגיע אדם ואומר לה: גברת, אולי בעלך לא גילה לך את כל עסקיו, אבל הרי הוא חייב לי חמישים אלף דולר, הנה כתוב כאן, תני את הדירה. וכי היא יודעת במה היה בעלה חייב? אין לה מושג. "ואת יתומים יבוזו" - ואחר כך בוזזים את היתומים ולוקחים אותם לעבדים.
שימו לב שהשלל והביזה הם שני דברים שונים, כפי שלמדנו בפרק ח': "שלל" הוא מה שנשאר מאליו בעת בריחת האויב - האויב ברח, ומה שנותר נקרא שלל. ומרגע שמתחילים לרדוף וכל אחד מכניס לכיסו - זו כבר "ביזה", מה שכל אחד לוקח לעצמו. וכך מופיע פעמים רבות במגילת אסתר: "ושללם לבוז" - מה שהותירו בבריחתם, הלכו כל אחד ובזזו איש לו. כך גם כאן: האלמנות הן שללם, שהרי משמוציא את השטר שבעלה חייב לו, כל מה שנשאר נופל לידיו כפרי בשל. ואחר כך הוא עושה מעשה ובוזז את ילדה של האלמנה ולוקחו לו לעבד - "ובא הנושה לקחת את ילדיי לו לעבדים", שהרי האב נשאר חייב כסף. זו כבר ביזה: כל אחד בא ובוזז איש לו.
יום פקודה ושואה ממרחק
וּמַה־תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל־מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה וְאָנָה תַעַזְבוּ כְּבוֹדְכֶם׃
אתם העושים מעשי רשע נוראים כאלה, מה תעשו ביום שבו יפקוד הקדוש ברוך הוא את עוונותיכם? באותו יום יהיו שני דברים נוראים. האחד - "שואה", שהיא צרה פתאומית. כשהצרה צפויה ואני מתכונן אליה, איכשהו אפשר לעבור אותה; אבל צרה שבאה ברגע אחד קשה הרבה יותר. כמו השריפה ביערות הכרמל: אילו היו לאורך השנים דליקות קטנות, פה נהרג אדם ופה חלילה אדם אחר, היו מתכוננים ומערך הכיבוי היה טוב יותר. אבל ברוך ה' חמישים ושישים שנה לא היו דברים כאלה, ופתאום ביום אחד ארבעים איש נהרגים. זו שואה הבאה בבת אחת, ולא היינו מוכנים לדעת כיצד מתמודדים.
הדבר השני - "ממרחק תבוא". כשהשואה באה ממקום רחוק, אין אנו יודעים את מהותה ואיננו יודעים לאן לברוח. כשהצרה באה ממקום קרוב, אני יודע במה מדובר. דוגמה: כשהייתה הבעיה עם סדאם חוסיין, מה עשו? הדביקו סלוטייפ על החלונות, לקחו מסכות ומזרקי נטרופין - והכל היה מיותר לגמרי. מדוע? כי זו הייתה שואה ממרחק. מה יש למצרים אנו יודעים, מה יש לחמאס ולחיזבאללה אנו יודעים, אבל כשזה בא ממרחק איני יודע מה הוא מכין לי ואיזה הפתעות יש בידו - אולי חומר זרחני, אולי רעל, אולי גז. נמצא שמלבד ההפתעה עצמה יש בעיה נוספת: איני יודע מה כוללת ההפתעה. ולכן: "על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם".
שתי ברירות רעות
בִּלְתִּי כָרַע תַּחַת אַסִּיר וְתַחַת הֲרוּגִים יִפֹּלוּ בְּכׇל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃
זהו המשך ישיר לפסוק הקודם, וגם כאן המאמרים מקבילים: "על מי תנוסו לעזרה" - "בלתי כרע תחת אסיר"; "אנה תעזבו כבודכם" - "ותחת הרוגים יפולו". מסביר המלבי"ם: במצב של קטסטרופה והרג רב, האדם מחפש דרך לצאת מן המציאות, ויש לפניו שתי דרכים. האחת - מי שמבקש להציל את נפשו, מוכן להימסר ביד האויב, להרים דגל לבן ולהרים ידיים, ובלבד שיישאר בחיים. והשנייה - מי שאומר: יקר לי כבודי יותר מנפשי, איני רוצה ליפול כצאן לטבח, מוטב שאיחקק בדפי ההיסטוריה כגיבור, ובוחר מוות מחיים.
וכך אומר להם הנביא: אם תבקשו עזרה כדי להציל את נפשכם - אל מי תנוסו? אין לכם הצלה אלא לכרוע ברך בפני האויב שייקח אתכם לאסירים; נפשכם אמנם תינצל, אך תיפלו ביד האויב. ואם תבקשו לשמור על כבודכם - "אנה תעזבו כבודכם" - אין לכם ברירה אלא ליפול תחת ההרוגים, וכבודכם אכן יישמר, אבל היכן האדם? האדם מת. נמצא שכל בחירה שתבחרו היא רעה: או שיישמר כבודכם ותהיו מתים, או שתישארו בחיים אך מושפלים, כורעים כאסירים הנלקחים בשבי ביד האויב.
אשור - שבט אפי
מפסוק ה' עובר הנביא לדבר על אשור. אשור היא הממלכה שמלכות ישראל ביקשה ליצור עמה קשר. כאשר ראו שארם נפלה ופקח בן רמליהו נפל, אמרו: אל תדאג - "לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף". נפלה ארם? לא נורא, יבוא אשור. אבל הם אינם יודעים שאשור זו היא הכלי שביד הקדוש ברוך הוא להיפרע מהם. הם חשבו להביאם כשותפים למלחמה כנגד יהודה, ובסופו של דבר ישראל עצמם יגלו על ידי אשור.
הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה־הוּא בְיָדָם זַעְמִי׃
"הוי" - שוב לשון קריאה. אשור סבור שיש לו ממלכה וכוח מצד עצמו, ואינו יודע שאינו אלא השבט, המקל של אפי וחרוני. חרה אפי בעמים ורציתי להכות בהם, ומיהו המקל שבו אני מכה? אשור. ועוד: "ומטה הוא בידם זעמי" - גם ממשלתו אינה בלתי מוגבלת. המטה שבידו הוא זעמי, ואין הוא יכול להכות אלא במקום שבו אני זועם, במי שעליו אני כועס ואותו אני מקלל.
ומהו ההבדל בין "אפי" ל"זעמי"? אף קשור לקצף - יש פנימי ויש חיצוני; ואילו זעם מבטא קללה, כמו "מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה'", "זעום ה' יפול שם" - כעס שמתוכו מקלל. וכן שבט ומטה שניהם מקלות, אלא שהמכה במטה כואבת יותר מהמכה בשבט. לכן: אשור הוא שבט אפי, אבל כשאני זועם ורוצה לקלל - הוא נעשה מטה שמכה חזק יותר. ועוד מוסיף המלבי"ם: השבט והמטה מבטאים גם ממשלה. אומרים "שבט מושלים" וגם "מטה עוז שבט למשול". מה ההבדל? "שבט" מכוון למלך, ו"מטה עוז" שבידו - אלו השוטרים הנותנים את המכות. שוב אתה רואה שהמטה הוא המכה הגדולה יותר, והשבט המכה החלשה יותר.
גבולות השליחות
בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ וְעַל־עַם עֶבְרָתִי אֲצַוֶּנּוּ לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז וּלְשׂוּמוֹ מִרְמָס כְּחֹמֶר חוּצוֹת׃
"בגוי חנף אשלחנו" - מה שנתתי לו שבט של מושלים, הוא כדי שאוכל לשלוח אותו בגוי חנף, הלא הם ישראל, עשרת השבטים. אומר המלבי"ם: חנף הוא מי שאין תוכו כברו, אך אינו עושה את הרעות בגלוי. כמו המחניף: אני מחייך אליך, שלום, מה שלומך, ובלבי אני אומר שימות. זהו חנף, וזה גרוע מאוד, שכן הוא נוהג בצביעות אך אינו עושה רע בגלוי.
וכנגד "מטה הוא בידם זעמי" נאמר "ועל עם עברתי אצונו" - אין לו ממשלה להכות את כולם, אלא רק את מי שיש לי עברה וכעס עליו. השבט שאותו קיללתי וזעמתי עליו הוא שבט אפרים, ולא שבט יהודה שהיו צדיקים. כל כוחו של אשור הוא רק כנגד אפרים, ולא כנגד יהודה. שהרי בא אשור כנגד יהודה, ובלילה אחד נפלו מאה שמונים אלף ראשי גייסות. כנגד מי כעס הקדוש ברוך הוא? רק על ישראל. אין אשור יכול להכות את מי שהוא רוצה.
וגם על אלה שה' כעס עליהם אין לו רשות להשמיד, אלא "לשלול שלל ולבוז בז" בלבד - על ממונם ולא על נפשותיהם. "ולשומו מרמס כחומר חוצות" - אף לפגוע בגופותיהם לא ניתנה לו רשות, אלא לרמסם כחומר הראוי לבניין. אומר המלבי"ם: יש הבדל בין טיט לחומר. הטיט הוא הנאסף בשפת הימים והנחלים ובבורות, ואינו ראוי למאומה. החומר הוא העפר המתרכך במים, ולאחר מכן כשמכניסים אותו לתנור הוא מתגבל ומתגבש, וממנו עושים כדים - מה שקרוי היום חימר. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: לא נתתי לאשור רשות להשמידם, אלא לרמסם כחומר הראוי לבניין, שעדיין יש אפשרות לקומם אותם מהריסותיהם, שכן מן החומר אפשר לבנות כדים מחדש. אבל לא אמרתי לו לרמסם כטיט חוצות, לבטלם לגמרי עד שלא יהיו ראויים למאומה. שהרי כל מטרת הייסורים היא להחזיר בתשובה: הבאתי אותם על עשרת השבטים אולי לא יצטרכו לגלות, אולי ישובו בתשובה, אולי מן החומר הזה ייווצרו כלי חרס חדשים - ולא כדי לכלותם ולאבדם.
"והוא לא כן ידמה" - הגאווה של אשור
וְהוּא לֹא־כֵן יְדַמֶּה וּלְבָבוֹ לֹא־כֵן יַחְשֹׁב כִּי לְהַשְׁמִיד בִּלְבָבוֹ וּלְהַכְרִית גּוֹיִם לֹא מְעָט׃
גם כאן המאמרים מקבילים. כנגד "אשור שבט אפי" ו"בגוי חנף אשלחנו" נאמר "והוא לא כן ידמה" - הוא אינו חש שהוא רק המקל של כעסי, אינו מרגיש שכוחו נובע ממני, אלא סבור שיש לו כוח עצמי. וכנגד "ומטהו בידם זעמי" ו"על עם עברתי אצונו לשלול שלל" נאמר "ולבבו לא כן יחשוב" - אין הוא סבור שמטרת הליכתו להחזירם בתשובה, אלא לדעתו מטרתו למגר, לחסל ולכלות.
מסכם המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא הגביל את שליחותו בשלושה תנאים. ראשית, לא ללכת להשמיד אלא לתקן ולהחזיר בתשובה, שיהיו כחומר חוצות ולא כטיט חוצות. שנית, לשלוט על ממונם - "לשלול שלל" - ולא על נפשותיהם. שלישית, לא לפגוע בצדיקים אלא רק בחוטאים - "ועל עם עברתי אצונו". והוא לא כן חשב: ראשית, "כי להשמיד בלבבו" - ומפרש המלבי"ם, להשמידם מדתם ומאלוהיהם, לבטלם מדתם. שנית, "ולהכרית גויים" - לא רק ליטול ממון אלא גם להרוג ולהכרית את הגויים עצמם. שלישית, "לא מעט" - אני שלחתיו להכרית רק חלק, את הרשעים, והוא הולך על הכל, על כל הקופה; כולם שווים בעיניו, כצדיק כרשע.
דמיון ומחשבה
ומה בין "ידמה" ל"יחשוב"? אומר המלבי"ם: הדמיון לוקח את ציוריו מן החושים. כשאני ממשש דבר ואיני יודע מה הוא, אני אומר: זה רך כמו גומי. ומיד אני מתחיל לדמיין - מה הגומי מזכיר לי, מגפיים? צמיג? זהו כוח הדמיון, שלוקח מן החושים ומדמה. ומכיוון שכך, הדמיון מטעה פעמים רבות, שכן יתכן שדימיתי לדבר אחד בשעה שבאמת הוא דומה לדבר אחר. לעומת זאת כוח המחשבה אינו לוקח את יסודותיו והקדמותיו מן החושים אלא מן השכל: אני מנתח על פי ההקדמות והידיעות השכליות המוקדמות שבידי.
דוגמאות לדמיון: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך" - את רואה בחוש ארמון מלוכה וסבורה שתינצלי בו, אבל זהו דמיון שווא. "ודימית היות אהיה כמוך" - גם כאן דמיון מטעה. ומן הפועל הזה בא גם הביטוי "דמה": "אדם להבל דמה", וכן "אותי דימו להרוג" - הלוי בפרשת פילגש בגבעה, שלא באמת ביקשו להרגו אלא כך נדמה, ובסוף הרגו את פילגשו. "נדמה" פירושו שאין זה באמת. לעומת זאת המחשבה קרובה לאמת, שהרי הקדמותיה מן השכל. ולכן נאמר באסתר "אשר חשב על היהודים לאבדם" - מחשבתו כמעט התיישמה, הוא היה יכול לעשות זאת, עברו מחשבות בליבו, ולא היה זה דמיון מטעה בלבד.
ולפי זה: "והוא לא כן ידמה" - אין הוא מדמה כלל שהוא שבט ומקל הנשלח מאת השם, אלא סבור שכוחו עצמי. "ולבבו לא כן יחשוב" - אף אינו חושב שגם אם נשלח, אין הוא רשאי לפגוע אלא במי שהשם ציווהו לפגוע.
"הלא שרי יחדיו מלכים" - ראיותיו של אשור
כִּי יֹאמַר הֲלֹא שָׂרַי יַחְדָּו מְלָכִים׃
כאן מסביר הנביא מדוע אין אשור מבין שהוא שבט אפו של השם ומקל זעמו. הוא אומר: כיצד ייתכן לומר שממשלתי אינה מכוחי? הרי כוחי כה גדול עד שכל אחד מן השרים שלי יש לו צבא רב וממשלה כמלך. ראו כמה שרים לי, כמה ממשלה, כמה אנשים חשובים במלכותי. כוחי נובע מריבוי המחנות והצבא שלי, ולא ממישהו אחר.
הֲלֹא כְּכַרְכְּמִישׁ כַּלְנוֹ אִם־לֹא כְאַרְפַּד חֲמָת אִם־לֹא כְדַמֶּשֶׂק שֹׁמְרוֹן׃
וממשיך אשור בראיותיו: איני מאמין שאני מטה ביד השם, והריני מוכיח. כשם שכבשתי את כרכמיש כך כבשתי את כלנו, וכן ארפד וחמת, דמשק ושומרון. הייתכן שבכל הערים הללו לא הייתה אפילו עיר אחת שלא חטאה? ודאי הייתה שם עיר אחת שלא היו בה רשעים, ואף על פי כן כבשתי גם אותה - סימן שאיני מקל ביד השם אלא בכוחי ובעוצמתי כבשתי את כולם. ואם תשיב שכולם חטאו ולכן נענשו, ועדיין אני מקל ביד השם - היה צריך שכל אומה תיענש לפי גודל עוונה, ואילו אני כבשתי את כולם בשווה. גם אם כולם חטאו, ודאי שלא היה חטאם שווה. מכאן ראיה שלא חטאם גרם לחורבנם, ואיני מקל ביד השם אלא בוחר בבחירתי החופשית. כך טוען אשור.
קל וחומר מממלכות האליל
כַּאֲשֶׁר מָצְאָה יָדִי לְמַמְלְכֹת הָאֱלִיל וּפְסִילֵיהֶם מִירוּשָׁלַ͏ִם וּמִשֹּׁמְרוֹן׃
וממשיך וטוען: אם כך, קל וחומר שאוכל לכבוש גם את ירושלים. שהרי מצאה ידי לכבוש את "ממלכות האליל" - ממלכות שעבדו אלילים בהתמדה, ולא עוד אלא שהקדישו את ממלכתם לאותם אלילים וקראו לממלכתם על שמם: ממלכת אליל פלוני, ממלכת אליל אלמוני. ואם היה כוח לאלילים הללו, היו עוצרים אותי. הנה כבשתי דווקא את הממלכות שפיארו את אליליהן במדרגה הגבוהה ביותר וקראו את ממלכתן על שמם, שלאלילים היה כביכול אינטרס לריב את ריבם - ולא רבו. ואם אלה, שהתמידו והרבו בעבודת אלילים, נכבשו בידי, כל שכן ירושלים שאינם כה מתמידים בעבודת אלוהיהם. שהרי מבחינתו בורא עולם ושאר האלילים שווים, עפרא לפומיה.
ורש"י מסביר כאן דבר נורא: "מכאן שרשעי ישראל היו מספיקין דמות עבודה זרה שלהם לכל האומות סביבותם", ואחרי שעובדי פסילי שומרון וירושלים נפלו בידי ולא הצילום פסיליהם, כך שומרון וירושלים לא יינצלו. נורא ואיום: ארץ ישראל הייתה מרכז ייצור לפסילים ולעבודה זרה. ומי סיפק עבודה זרה לממלכות האליל? מירושלים ומשומרון. המפעלים היו כאן, לא בסין. מכאן סיפקו אלילים לכל שאר האומות. וטוען אשור: על מי יש לכם לסמוך? אתם אומרים שאתם מרכז הייצור - אדוני, את הסחורה שלך כבר ראיתי כיצד היא עובדת. לאן סיפקתם? לכל אותם מקומות. האם האלילים שלכם פעלו? האם הצילו את הממלכות שקנו מכם? אם כן, גם אתכם אכבוש, אף שאתם היצרנים.
"כן אעשה לירושלים" - וטעותו של אשור
הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלַ͏ִם וְלַעֲצַבֶּיהָ׃
ואם תאמרו: וכי אפשר להשוות את האלילים הללו - ש"אליל" הוא מלשון "אל", מלשון "לא", שאין בו כוח - לאלוהי השמים והארץ? על כך הוא מביא ראיה נוספת: הרי כבר עשיתי לשומרון ולאליליה. ושומרון הרי היא מעם ישראל. אנו עומדים כאן לפני כיבוש יהודה, בזמן המצור, לאחר שכבר שנים קודם לכן כבש את שומרון. ואם את שומרון, שהיא ממלכת הקדוש ברוך הוא, ממלכת ישראל, הצלחתי לכבוש ואלוהי ישראל לא הצילם - כך אצליח לכבוש גם את יהודה ואלוהי ישראל לא יצילם.
אך היכן טעותו? הוא עצמו אומר בלשונו: "כאשר עשיתי לשומרון ולאליליה". שומרון עזבו את ה' והיו להם אלילים, ולכן הצלחת לכבשם. הוא סבור לומר שגם אלוהיהם וגם האלילים לא הצילום, אך הוא טועה: מרגע שלקחו להם אלילים, עזבו את אלוהיהם, ושוב אין לקדוש ברוך הוא אינטרס להצילם, ואדרבה - אתה עצמך העונש שלהם. אבל יהודה עדיין צדיקים, זהו דורו של חזקיה, ונראה בהמשך כמה צדיקים היו בני אותו הדור. ולאלוקיהם יש אינטרס ורצון לגונן על עמו.
אלילים ועצבים
ומה בין "אלילים" ל"עצבים"? אומר המלבי"ם: "עצבים" נקראים על שם המלאכה, כמו "העצב נבזה" - מלאכת העצבים, צורת עשייתם, ועל שם זה נקראו עצבים. ויש דרשה בחז"ל שנקראו עצבים על שם שמעציבים את עובדיהם: הוא זובח להם, מקטיר להם, משתחווה ומתפלל אליהם - ונוחל עיצבון, שהרי אותו אלוה אינו נותן לו מאומה. ואילו "אלילים" פירושו שאין בהם ממש, כמו "רופאי אליל כולכם" שאמר איוב לרעיו - אתם מחפשים לי תרופות קלות שאין בהן ממש, כל מיני פתרונות מדוע אני סובל.
ולפי זה: את אלילי שומרון כבר כבש, וכבר ידע בהם שאין בהם ממש, ולכן קרא להם "אליליה" - הוכח שזה "אל", זה "לא", זה כלום. אבל את של ירושלים עדיין לא כבש, ולכן קרא להם "עצביה" - אותה מלאכה שאתם עובדים; עדיין לא בדק אם יוכל לכבשה, הוא מאמין שכן, אך אינו יכול עדיין לכנותה "אליל" שאין בו ממש, שהרי עוד לא ניסה. לכן הגדירה בגדר "עצבים".
לסיכום:
ראשיתו של הפרק היא תוכחה נוקבת על שחיתות המחוקקים והשופטים: חוקים של און המטים את דין הדלים, ושטרות מזויפים של עמל הבוזזים אלמנות ויתומים - והנביא שואל אותם מה יעשו ביום פקודה ובשואה הפתאומית הבאה ממרחק, שבו כל הברירות רעות: או שבי או מוות. מפסוק ה' עובר הנביא לאשור, ומלמד יסוד גדול: אשור אינו אלא שבט אפו ומטה זעמו של הקדוש ברוך הוא, ושליחותו מוגבלת בשלושה גבולות - לתקן ולא להשמיד, לשלול ממון ולא נפשות, ולפגוע בחוטאים ולא בצדיקים. אלא שאשור אינו מדמה ואינו חושב כן: הוא מייחס את הכוח לעצמו, לריבוי שריו וצבאותיו, ומביא ראיות מכיבושי כרכמיש וכלנו, ארפד וחמת, דמשק ושומרון, ומקל וחומר מממלכות האליל - עד שהוא מכריז "כן אעשה לירושלים ולעצביה". וכאן טעותו: שומרון נפלה משום שעזבה את אלוהיה ונטלה לה אלילים, אך יהודה בדורו של חזקיה צדיקים הם, ולאלוקי ישראל רצון וחפץ לגונן על עמו.