פתיחה
בחלק זה של הפרק אנו עומדים בשני צירים: השלמת נבואת הנחמה על כיסא דוד ומלכות המשיח, ומשם פנייה אל עשרת השבטים שהצטרפו לרצין מלך ארם כדי להצר ליהודה, ונבואה מפורטת על הצרות העתידות לבוא עליהם. נפתח בפסוק המסיים את נבואת הישועה, ונמשיך לפי סדר הפסוקים.
להכין אותה במשפט ולסעדה בצדקה
לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת׃
אומר המלבי"ם: עיקר ייסודו של כיסא המלך בתחילתו הוא כדי שהמלך יעשה משפט. לשם מה אנו צריכים מלך? "מלך במשפט יעמיד ארץ", שכן בלא מלך איש את רעהו חיים בלעו. זו המטרה העיקרית בהעמדת מלך, שיעשה משפט בין אדם לחברו, וזו ההכנה של הכיסא: "להכין אֹתה במשפט". ומשפט, כדרכו של המלבי"ם, הוא תמיד בין אדם לחברו, כלשון "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", עניינים שבין אדם לחברו.
אבל הכיסא הזה לא יתקיים אם יהיה בו משפט בלבד. חייבים להיות בו גם עניינים שבין אדם למקום, וזה מה שמחזיק את כיסא המלך. "ולסעדה" פירושו לתמוך בו כדי שלא ייפול, ובמה? "בצדקה": על ידי שהמלך יעשה גם צדקה בין אדם למקום, כמו שכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו כל ימי חייו... למען יאריך ימים על ממלכתו". אם יש לך את הסעד הזה של צדקה, שאתה דבק במצוות ה' ולא סר מהן, בהשלמה לכך שאתה גם עושה משפט בין אדם לחברו, אז המלכות שלך תהיה מלכות עד עולם. ואפילו שאין אנו ראויים לכך, "קנאת ה' תעשה זאת": הקדוש ברוך הוא מקנא קנאתו על מה שעשה סנחריב, על כל שחירף וגידף מערכות אלוקים חיים, וכנגד זה אומר הקדוש ברוך הוא: קנאת ה' תעשה זאת להיפרע מן הרשע.
"מעתה ועד עולם" - האם לחזקיהו הייתה מלכות נצחית?
לכאורה יש לשאול: וכי לחזקיהו הייתה מלכות מעתה ועד עולם? הרי לא כך היה. ויש בזה שני הסברים. הסבר אחד: "עד עולם" אינו בהכרח לנצח. מנין? "ועבדו לעולם" - ומה פירושו? עד היובל. וכן מה שהקדיש אותו "עד עולם", ומצינו "עולמם של לויים" במה שכתוב אצל שמואל. אם כן "עולם" אינו בהכרח נצח, וגם "מעתה ועד עולם" אין כוונתו לנצח.
ואפשר להסביר הסבר אחר: הרי כתוב שביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח. אילו היה חזקיהו משיח, מלכותו הייתה עד עולם, וזה מה שהנביא אומר: "מעתה ועד עולם". זה היה הפוטנציאל. אלא שבפועל לא יצא הדבר, משום שחזקיהו לא אמר שירה, ולכן לא עמד בזה ולא נעשתה מלכותו עד עולם. אבל אם היה עומד בזה, כהבטחה, אכן היה "מעתה ועד עולם", ו"קנאת ה' צבאות תעשה זאת".
המ"ם הסתומה שבאמצע התיבה
הרד"ק מעיר על "לְמַרְבֵּה המשרה": שים לב שהמ"ם סתומה (מ"ם סופית) ואף על פי כן אנו קוראים אותה כמ"ם פתוחה שבאמצע התיבה. אומר הרד"ק: אין עוד דבר כזה בתנ"ך, אבל יש דבר הפוך ממנו: מ"ם פתוחה בסוף תיבה. והיכן? בספר עזרא, "הם פרוצים", ששם המ"ם היא מ"ם פתוחה, ואפשר לקרוא את זה גם "המפורצים" וגם "הם פרוצים".
ודורשים חז"ל: על מה מדובר שם? על חומות ירושלים, שהיו פרוצות, ולכן הלכו לחזק אותן. אומר המדרש: כאשר יסתמו חומות ירושלים אשר הם פרוצים, כל זמן הגלות, ובזמן הישועה יסתמו, אז יהיה "למרבה המשרה". כלומר, אותה מ"ם סתומה שבתוך התיבה ממתינה למ"ם הפתוחה שבסוף התיבה: כאשר יסתמו חומות ירושלים הפרוצות, תיפתח המ"ם הסתומה הזאת ויהיה "למרבה המשרה". כעת המילה כמו חתוכה באמצע, "לם רבה המשרה", וכאשר יסתמו חומות ירושלים תיפתח כאן האות מ'. ואגב, אין הכוונה לפעולה טכנית של סתימת חומות, אלא שכאשר נהיה ראויים במעשינו שיגדרו כל חומות ירושלים, נזכה על ידי זה שיבוא מלך המשיח במהרה בימינו אמן.
ועוד דבר. אמרו רבותינו: ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: מי שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור יעשה משיח? מיד סתמו הכתוב. רצה ה' לתת לו "למרבה המשרה", ריבוי, ומיד כשטענו מלאכי השרת ואמרו ריבונו של עולם, קיצץ את הדלתות ושלח למלך אשור, סתמו את המ"ם. וכשם שביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם ממנו, כך כאן: רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה זה בבחינת "מעתה ועד עולם", ונסתם, "למרבה המשרה".
המשפט השגור בפי העם
דָּבָר שָׁלַח אֲדֹנָי בְּיַעֲקֹב וְנָפַל בְּיִשְׂרָאֵל׃
כעת הנביא משיב פניו אל עשרת השבטים ומתחיל לנבא עליהם בפרטות על הצרה העתידה לבוא עליהם. כזכור, עשרת השבטים עם פקח בן רמליהו הצטרפו לרצין מלך ארם כדי להצר ליהודה ולבוא כנגדה.
המלבי"ם מקדים ואומר: העמים הקדמונים היו מאמינים בדבר שהיה מקובל בפי ההמון, מין אמירה שלפיה דבר מסוים הוא גזירה מן השמים. כמו שאצל הערבים יש ביטוי "כולו מן אללה", כך גם להם הייתה אמונה שדבר מסוים כביכול נגזר מן השמים. והאמירה הזאת התחילה אצל ההמון, ומשם הגיעה אל האנשים הגדולים, ומשם התפשטה אל העם כולו.
וזהו שאומר הנביא: "דבר שלח ה'" - אתם מתייחסים אל הדבר הזה כאילו ה' שלחו ונגזר מן השמים. "ביעקב" - האמירה הזאת התפרסה ביעקב, ויעקב תמיד מסמל את עם ישראל בדרגה הנמוכה שלהם, ההמון. "ונפל בישראל" - לאחר מכן גם הגדולים והחשובים, וישראל הוא לשון שררה, אף הם התחילו לומר את הפזמון הזה.
וְיָדְעוּ הָעָם כֻּלּוֹ אֶפְרַיִם וְיוֹשֵׁב שֹׁמְרוֹן בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵבָב לֵאמֹר׃
ומשם הפך המשפט להיות שגור בפי כלל העם: "וידעו העם כולו". בין העם שבמדינה ובין יושב שומרון, שהיא עיר המלוכה, מקומו של אחאב שכבר מת מאז, גם שם היו אומרים את המשפט הזה, ובוטחים בו "בגאוה ובגודל לבב". ומה בין גאווה לגודל לבב? אומר המלבי"ם: לפעמים אדם מתגאה בדבר מסוים ויודע בעצמו שזה שקר ושאין זה אמת, ואף על פי כן הוא מתגאה. אבל "גודל לבב" הוא אדם שבטוח שמה שהוא אומר אמת, ושיש לו על מה לסמוך.
לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה שִׁקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף׃
זה היה המשפט. כשהיו אומרים להם: הרי רצין מלך ארם שעליו סמכתם נפל ביד אשור, איה משענתך? היו משיבים: אל תדאג, הכל משמים, הכל לטובה. "לבנים נפלו וגזית נבנה". הלבנה מיוצרת מחומר, מחמר, ואילו הגזית היא אבן גזוזה מן הסלע. וכיצד היו גוזזים? עושים חורים בתוך הסלע, מכניסים לתוכם קרשים, שופכים עליהם מים, הקרשים מתנפחים והאבן מתנתקת מן הסלע. עד היום אפשר לראות באבנים חתוכות את העיגולים במקום שקדחו כדי לגזוז את האבן. הגזית הייתה נחשבת יקרה מאוד, כאבן שיש בימינו, אבן שהיא אבן בעצמה ולא מיוצרת מעפר. לכן אמרו: לבנים נפלו? רצין נפל? אל תדאג, "גזית נבנה". זה רק לטובה. עד עכשיו היה לנו בית לבנים, ומעתה יהיה לנו בית מגזית, חזק ומוצלח יותר.
וזה גם הרעיון שבמשפט השני: "שקמים גודעו וארזים נחליף". השקמה היא אילן תאנה שאינו נחשב משובח, תאנים זולות, "כשקמים אשר בשפלה לרוב". אמנם שדה השקמים שלנו גודע, אבל אל תדאג, במקומו "ארזים נחליף", יהיו לנו עצים טובים וחזקים לקורות, עצי ארזים.
ולמה כפלו את הדברים, ולא די היה במשל הראשון? מסביר המלבי"ם: "לבנים נפלו וגזית נבנה" אומר שיהיה לי משהו טוב יותר, אבל זה לא פשוט, שהרי יש כאן טורח והוצאות. היה לי בית, ועכשיו לך ופַנה, לך והבא גזית, לך וקנה, לך ובנה, והוצאה גדולה בכך. על זה אמרו: לא, "שקמים גודעו וארזים נחליף". אדם שיש לו שדה שקמים שאין לו בו תועלת רבה, והוא מעדיף שדה ארזים, ובאו ואמרו לו שמישהו הרס לו את כל השדה ועקר את כל השקמים, הוא עוד מודה לו ונותן לו מי שברך: הייתי צריך להביא חברה שתעקור את כל השקמים ותעשה את כל המלאכה, וזה בא בחינם ועקר הכל. מה נשאר לי? רק להביא שתילים ולזרוע כמה זרעים. גם את העבודה עשו לי. ובזה המשל השני טוב מן הראשון, שהרי בראשון "וגזית נבנה" דורש טורח, אבל "שקמים גודעו" מעצמם, וזה מראה שהכל רק לטובתי ואיני צריך לטרוח. ולכן אמרו: יש לנו עוד סיבה לשמוח על מפלתו של רצין. רצין היה עזר חלש שלא ניתן היה לסמוך עליו כל כך, והנה בא אשור והפילו, וסימן הוא שמתכננים לנו מן השמים משהו טוב יותר, בבחינת ארזים.
"וישגב ה' את צרי רצין" - חצי המשפט אמת
וַיְשַׂגֵּב ה' אֶת צָרֵי רְצִין עָלָיו וְאֶת אֹיְבָיו יְסַכְסֵךְ׃
הנביא אומר להם: אמת, כמו שאמרתם כך יתקיים. הלבנים יפלו, השקמים יגודעו. ומדוע? כי ה' ישגב את צרי רצין עליו. "ישגב" פירושו יחזק, כמו "וישגב אביון מעוני", ה' יחזק את המצרים לרצין עליו, ועל ידי זה ייפול העזר החלש שהיה לכם מרצין.
"ואת אויביו יסכסך" - מסביר המלבי"ם: בדרך כלל כאשר היו נלחמים, הגיבורים היו עומדים בתווך כדי לצאת אל מול צבא האויב, ואלה שהיו פחות גיבורים היו עומדים מסביב ומסככים, סוככים כמו חומה, כדי שכאשר הגיבורים מכים באויב והוא מתחיל לברוח, יתפסו אותו בתנועת מלקחיים ויזנבו בו ולא יניחו לו לברוח. והגיבורים הם בקו האש הראשון, ישר כנגד האויב. וכאן מבחין המלבי"ם בין "צר" ל"אויב": צר הוא המצר בפועל, ואויב הוא מי שיש לו שנאה בלב אבל אינו עושה צרות באופן מעשי. "צרי רצין" הם המצרים לו בפועל, והם יתגברו עליו במלחמה. ו"אויביו", שהם אויבים בלבם ואינם מצרים בפועל, "יסכסך", מלשון סוכך: הם החלשים יותר שנמצאים מסביב וממתינים שתברח כדי להכות בך, והם אלה שיכו את הנסים מן המערכה.
ורש"י מסביר "ואת אויביו יסכסך" כלפי השכינה: הקדוש ברוך הוא יסכסך את אויביו זה בזה. לעם ישראל יש אויבים, והקדוש ברוך הוא דואג ש"וסכסכתי מצרים במצרים". ולפי רש"י זה כפשוטו, שיהיה סכסוך בין האויבים. ואמת שלא תמיד סכסוך בין האויבים טוב לנו, אבל ברגע שיש סכסוך ביניהם ודאי שנוצר שקט מסוים לעם ישראל, לפחות באופן המיידי.
ואתן דוגמה. בתקופה האחרונה היה מסע אלונקות ודיון רציני מאוד בבג"ץ בעניין בני הישיבות שאינם מתגייסים לצבא, דיון שהשמאלנים התכוננו לו ארבעה חודשים, והביאו ארגונים רבים. ובאף עיתון לא הייתה כותרת אחת על כך, ואף מהדורת חדשות לא שידרה משפט אחד. ומי שארגן את הדבר קונן על זה ואמר: בדיוק עכשיו מצאו להם לעשות מהפכה במצרים. התקשורת אפילו לא התקשתה, והם מרושתים ומחוברים היטב, וכשיש להם משהו שהם רוצים כל הפוקוס אליהם, וכאן אף אחד לא הזכיר את זה. אומר החזון איש: כשעושים צרות בבית פנימה לשומרי המצוות, הקדוש ברוך הוא דואג להטריד את אותם אלה בדברים מבחוץ כדי שיסירו את עולם מעלינו. ברוך ה' שהביא את הצרות במצרים ולא כאן, וכל הפוקוס היה ממוקד לשם, מה קורה עם מובארק, ואז את מי מעניין מה קורה כאן עם בחורי הישיבות. וללמדנו, שכל העניין שלהם בבחורי הישיבות הוא רק מפני שיש בתקשורת עונת מלפפונים ואין על מה לשדר, אז בוא נכה בחרדים, זה תמיד עובר לסוחר. אבל כשיש משהו מעניין יותר, את מי מעניין הנושא הזה הלעוס והשחוק. גם עץ יבשה ראוי למאכל כשאין אחר. וזה "ואת אויביו יסכסך": כשיש סכסוך שם, מניחים לנו כאן.
"ארם מקדם ופלשתים מאחור" - ההמשך אינו נכון
אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְׁתִּים מֵאָחוֹר וַיֹּאכְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּכָל פֶּה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃
מסביר המלבי"ם: אומר להם הנביא, כל מה שאמרתם בתחילת המשפט נכון. "לבנים נפלו" אמת, הלבנים יפלו. "שקמים גודעו" אמת, השקמים יגודעו. חצי המאמר נכון. אבל ההמשך טעות בידכם. "גזית נבנה"? "ארזים נחליף"? הנפילה שלכם תהיה נפילה גמורה, ולא תצליחו לקום ממנה, ולא יהיו לכם עוזרים חדשים. אדרבה, ארם, שעד עכשיו היה בעזרתכם, יבוא עליכם מקדם, מן המזרח, והפלשתים יתקפו אתכם מאחור, מצד מערב, ויאכלו אתכם בכל פה. ואל תחשבו שבזה נסתיים. דעו לכם שזו רק מנה ראשונה, ועוד סעודה ארוכה לפניכם. בזה הקדוש ברוך הוא רק התחיל, ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה.
שיבה אל המכה במקום אל המַכֶּה
וְהָעָם לֹא שָׁב עַד הַמַּכֵּהוּ וְאֶת ה' צְבָאוֹת לֹא דָרָשׁוּ׃
מדוע לא שב אפו, והרי כבר מכה בהם על ידי פלשתים וארם? אומר הנביא: מפני ש"העם לא שב עד המכהו". במקום שישוב העם אל הקדוש ברוך הוא, מה הם עושים? תמיד שבים לבקש עזר מיד המכה אותם. אתה הולך אל ארם שבא להכות אותך ומבקש ממנו עזר, הולך אל מצרים שהיה לכם סכסוך עמה כדי להישען עליה. וכך רואים לאורך כל הדורות שהלכו לבקש עזר מן האויבים שלהם.
והביטוי הזה, אומר המלבי"ם, אינו דקדוקי. מה פירוש "עד המכהו"? הרי אם אשור מכה בנו, מי בעצם מכה בנו? הקדוש ברוך הוא, כמו שלמדנו מפורש "הוי אשור שבט אפי". וכן אם ארם מכה בנו, מי המכה באמת? הקדוש ברוך הוא. וזה שאומר "והעם לא שב עד המכהו": במקום לשוב עד המכה האמיתי, שהוא השם יתברך, אתם שבים עד מכהו, אל מי שאוחז במקל הזה שנקרא ארם ומכה אותך. ומיהו המכה? על כך מפרש הכתוב עצמו: "ואת ה' צבאות לא דרשו". לכן, כמו שכתוב בפסוק הקודם, לא שב אפו ועוד ידו נטויה, שהרי לא הסקתם מסקנות.
ראש וזנב, כיפה ואגמון
וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד׃
הקדוש ברוך הוא מכרית מישראל ראש וזנב, כיפה ואגמון. "ראש" הם הראשים, "זנב" הם הזנבות, ובפסוק הבא יבאר יותר על מי מכוון. ומהם כיפה ואגמון? "כיפה", אומר המלבי"ם, היא ענף, כמו שכתוב באיוב "וכיפתו לא רעננה". "אגמון" הוא ענף חלש, אגמון הגדל באגם, גדל במים והוא ענף חלש עוד יותר. כלומר ה' יכרית מישראל, שהם עשרת השבטים, גם את הראשים וגם את הזנבות, גם את הענפים החזקים שהם הגיבורים וגם את האגמון שהם החלשים. כולם יהיו אשמים בדבר, כפי שנראה בהמשך.
זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב׃
הזקן בחכמה ובשנים, ונשוא פנים שהוא אדם מכובד, שתי מידות אלו גורמות שיהיה ראש, והוא האדם החשוב באמת. ולעומתו נביא השקר הוא הזנב. מסביר המלבי"ם: בעל חיים ההולך קדימה נקרא שהולך אחר הראש, וזה כאשר העם הולך אחר החכמים ואחר הזקנים. אבל כשהם סוטים מן הדרך והולכים אחרי נביאי השקר, ואינם שמים להם מנהיג שהוא זקן ונשוא פנים אלא נביא מורה שקר, הרי הם הולכים אחר הזנב, כמו כלב שהולך ברוורס והולך אחר זנבו. במקום ללכת אחר הראש, שהוא הזקן ונשוא הפנים, אתה הולך אחר נביא מורה שקר, המלמד אותך לסור מדרכי ה'.
מסביר הרד"ק שנביאי השקר היו מקטני העם. ומה היה האינטרס שלהם להתנבא בשקר, הרי אין אדם עושה דבר בלי אינטרס? הם היו הולכים למצוא חן בעיני המלכים ומנבאים להם דברים טובים בשקר, וכמה אנשים אוהבים לשמוע דברים טובים: אל תדאגו, ה' לא יחריב את בית המקדש, לא יגלה את הכלים, עם ישראל לא יגלה, הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו, הרי מקריבים כאן קורבנות. תמיד היו מרגיעים את העם בשקר, וזה תמיד מצא אוזן קשבת. וכשהיה מגיע ישעיהו או ירמיהו ואומר נבואות קשות, היו אומרים: הדתיים תמיד אוהבים להפחיד, תעזוב אותנו מהקיצוניים, כל הזמן מספרים לך סיפורים ואסונות וחילולי שבת וצניעות. הנה תשמע, יש גם קולות אחרים, נביאים סימפטיים יותר, כמו הרפורמים שהם נחמדים ולא כמו אלה שרק אוהבים להגיד דברים רעים. אלה היו נביאי השקר. ואומר הרד"ק: כיוון שהיו מתנבאים לגדולים ומבטיחים להם הבטחות טובות, יד רוחצת יד, והגדולים, השרים והמלכים, היו נותנים להם לחם ויין ומכבדים אותם, שהרי הוא זה שמריץ את הקמפיין שלי ועומד נגד ישעיהו וירמיהו. וכמו שכתוב "אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה", שהיו אומרים דברי נבואה לטובה בשקר כדי לקבל מן המלך טובות הנאה. אנשים קטנים, שבשביל לחם ויין הולכים להמציא נבואות שלא היו ולא נבראו, והעם הולך אחריהם.
מאשרים ומאושרים
וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי הָעָם הַזֶּה מַתְעִים וּמְאֻשָּׁרָיו מְבֻלָּעִים׃
כאן מסביר הנביא מדוע יכרית גם את הכיפה וגם את האגמון, את החזקים ואת החלשים. "מאשרי העם הזה מתעים": אותם שהיו מאשרים את מעשי העם, כלשון "ועתה אנחנו מאשרים זדים", ואומרים להם אשריכם, מה שאתם עושים מצוין, אל תדאגו, הם היו מתעים אותם. ולכן נגזרה ההכרתה גם על הראש וגם על הזנב. אבל דע לך ש"ומאושריו מבולעים": יש "מאשר", אלה הגדולים שמורים לנו לעשות רע, ויש "מאושרים", אלה המקבלים את ההוראות מן המאשרים, והם העם, המקבלים אישורים. והם עצמם מצד עצמם היו "מבולעים", כלומר מושחתים. מסביר המלבי"ם ש"מבולע" הוא כמו לבלוע דבר ולהשחית אותו השחתה גמורה.
ובמילים פשוטות: לא סתם באו והטעו אותם, אלא הטעו את מי שרצה לטעות. העם עצמו רצה לטעות, העם עצמו חיפש חיזוקים כאלה מנביאי שקר, מאלה שיטעו אותו. ולכן נכרתים כיפה ואגמון גם יחד, גם הענפים החזקים וגם החלשים, ואי אפשר לטעון "אותי הטעו". לא סתם הטעו אותך, אלא הטעו אותך מפני שהטית אוזן קשבת ורצית מעצמך לטעות, ואף המאושרים עצמם היו מבולעים מצד עצמם.
"על בחוריו לא ישמח" - חנף, מרע, ודובר נבלה
עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃
לא זו בלבד שה' יכרית את המאשרים שהם המנהיגים, אלא "גם על בחוריו", שהם הגיבורים, שכן "בחוריו" הוא תמיד לשון מבחר, לא ישמח ה'. וזהו הנמשל של הכיפה, שהיא ענף חזק. ולא זו בלבד, אלא גם החלשים, שהם האגמון: "ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם", גם על האגמון לא יחוס.
ומדוע אצל הבחורים נאמר "לא ישמח" ואצל היתומים והאלמנות "לא ירחם"? מסביר המלבי"ם: המלך נשמר שלא להכרית את גיבוריו, מפני שהם משמחים אותו בגבורתם, ונשמר גם שלא להכרית את החלשים שבממלכתו, היתומים והאלמנות, מפני שהוא מרחם עליהם. אבל אומר ה': מה שבדרך כלל המלך שמח בגיבוריו, אני לא אשמח על בחוריו, ומה שבדרך כלל המלך מרחם על היתומים והאלמנות, אני לא ארחם עליהם.
ומדוע? "כי כולו חנף ומרע". "כולו", כפי שהסברנו, גם העם וגם החלשים. ומהו "חנף"? מסביר המלבי"ם: בנגלה היו מזייפים ועושים עצמם כעובדי ה', אבל לבם בל עמם. וזה עניין החנופה: כלפי חוץ "שלום, מה שלומך", ובתוך לבו מקללו ומאחל שימות. מידה שלילית מאוד, וכת חנפים היא אחת מן הכתות שאינן מקבלות פני שכינה. ולא רק חנף אלא גם "מרע", שהוא עושה רע בפועל. ויותר מזה: "וכל פה דובר נבלה". לפעמים אדם עושה רע אבל מתבייש לדבר על כך, ואצלם לא רק שעשו רע אלא עוד היו עושים על זה תוכניות ושידורים, וכל אחד מספר את כל הרעות ואת כל הדברים הנוראים שעשה. מילא אם היה הרע בחשאי, עוד ניחא, אבל כאן חנף וגם מרע ועוד פה דובר נבלה, וזו הסיבה שלא שב אפו ועוד ידו נטויה.
וחז"ל דורשים על זה: מה זה "ועוד ידו נטויה"? הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל את פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכים עליו לרעה. נורא ואיום, ראו מה עונשו של ניבול פה, זה ממש מבהיל. כמה צריך אדם להיזהר ולשמור על לשון נקייה, וכמה להיזהר שלא לבטא בשפתיים כל דבר שיש בו נדנוד של פגם הלשון. הכל יודעים שכלה נכנסת לחופה לביאה, אבל אם מישהו יאמר זאת בפיו, אפילו נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הכל יתהפך עליו לרעה.
רש"י אומר שלומדים זאת ממה שכתוב "ועוד", כאילו נכתב "ועד ידו נטויה", שידו תהיה נטויה לעד לכל ימי שנותיו של האדם, "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". והמהרש"א מסביר שהעונש הוא מידה כנגד מידה: מי הם המנבלים את פיהם ב"כלה למה נכנסת לחופה"? הבחורים, לא הזקנים. ולכן העונש הוא "על כן על בחוריו לא ישמח ה'": בזמן שמחתו של הבחור שנשא אישה אתה מנבל את פיך, וכנגד זה אתה לא תזכה חלילה להגיע לשמחה של חופה. וזה "וכל פה דובר נבלה", ואף על פי כן לא שב אפו, ומהו "ועוד ידו נטויה", שגזר דין של שבעים שנה, אף אם היה לטובה, יתהפך חלילה לרעה.
משל שריפת היער: קוצים, ענפים וגזעים
כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן׃
את הרשעה מדמה הנביא לאש בוערת, ואת האומה הוא מדמה ליער שצומח ומלא עצים. וידוע שכאשר היער מתחיל לבעור, אין הגזע מתחיל לבעור תחילה. ממה זה מתחיל? מן הקוצים, "כי תצא אש ומצאה קוצים". בהתחלה עוברי אורח מבעירים קוצים שבצידי הדרך, ומהם מתחילה הבעירה. ומה בוער תחילה? סבכי האילנות, הענפים העליונים, לפי שהם דקים יותר. האש מסכסכת בהם ואינה שולטת בגוף האילנות, והענפים הם שהופכים למאכולת אש, ואילו הגזעים התחתונים בדרך כלל רק נעשים שחורים מחמת העשן. אבל אם יש רוח סערה גדולה, הרוח מושכת ומסכסכת את האש בכל, ומדפיסה אותה גם בגזע, וגם גזעי האילנות נהפכים למאכולת אש.
וכך מתאר הנביא: היער הוא האומה, ומדובר כאן על עשרת השבטים. האומה הזאת תהיה לאש, והאש "שמיר ושית תאכל", היינו את הקוצים, והקוצים במשל הם רשעי האומה, שהרשעים נמשלו לקוצים, שאין מהם שום תועלת אלא רק מזיקים ודוקרים. ולאחר מכן "ותצת בסבכי היער", הענפים שהם החלק העליון של העץ, והם הבינוניים, עד שגם בהם יהיו מלאים עשן ותאחז בהם האש, "ויתאבכו גאות עשן".
בְּעֶבְרַת ה' צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ׃
בשלב הבא תבוא עברה גדולה, ו"עברה" מסמלת כעס. תהיה רוח גדולה, והרוח הזאת תוריד את האש למטה. "נעתם", מסביר המלבי"ם, הוא כמו אוטם, מלשון סתימה: היא תסתום את האש שלא תמשיך הלאה אלא תרד למטה, ותשרוף את החלק התחתון שהוא הגזע.
אומר המלבי"ם: ידוע שכאשר יש נר ואתה מכבה אותו, מה מיתמר ממנו? עשן. וכשתדליק גפרור עשרה סנטימטר מעל העשן, מה קורה? מיד האש יורדת ונתפסת בנר. ומדוע? מפני שהעשן העולה מכיל בתוכו גזים דליקים, וכאשר אתה מניח שלהבת מעליו, האש קופצת מיד לתוך הנר ויורדת למטה. אפשר לעשות ניסויים בבית, זו מציאות בדוקה, ורק אל תנסה מגבוה מדי, ואתה תראה איך האש קופצת למטה ונאחזת בנר. אומר המלבי"ם: כך גם האש כאן כמו עמוד אש שיורד מלמעלה למטה בכוח רב. וזהו "בעברת ה' צבאות", בכעסו של הקדוש ברוך הוא, שיהיה כמו רוח גדולה, ו"נעתם ארץ", שהאש תיסתם ותרד כלפי מטה.
וממילא "ויהי העם כמאכולת אש" בבת אחת. ומהו "העם"? כלל האומה, שהם הגזעים. אם עד עכשיו דיברנו על הרשעים שהם הקוצים, ואחר כך על הענפים שהם הבינוניים, כעת מדובר על כלל האומה, על היסוד של האומה שהם הגזעים. והנמשל: האש תאחז בכל העם, הגלות והעונש של כלל מלכות ישראל יהיה עונש קשה שיאחז בכולם, מן הרשעים הגדולים דרך הבינוניים ועד פשוטי העם, שאינם רשעים ואינם בינוניים, אבל צדיקים ובעלי מעלה לא היו באותו חלק של עם ישראל.
והאש הזאת תעבור ותידלק מאחד לשני. אומר המלבי"ם: דרך האש לעבור מגזע לגזע ומעץ לעץ, וכך גם כאן תתפשט האש משכן לשכן ומאח לאח. וזה שכתוב "איש אל אחיו לא יחמולו": לא ירחמו זה על זה, אלא כמו עץ ששורף את העץ שלידו ואינו מרחם עליו, והאש ממשיכה ממנו לעץ שאחריו, כך איש אל אחיו לא יחמולו, והאש תאחז בכל העם.
דקדוק לשונות ההדלקה
אומר המלבי"ם: בלשונות ההדלקה יש כמה ביטויים, וכאן כתוב "בערה", "תאכל", "ותצת". הפועל "בער" והפועל "ויצת" באים על התחלת ההדלקה, שכאשר אני רוצה שהאש תאחז במשהו אני מבעיר אותו או מצית אותו. ולעומת זאת האכילה, שהאש אוכלת, מבטאת מה שעובר על החומר הנשרף כאשר כבר יש אש. הצתתי אש בבול עץ, מה קורה לו? הוא נאכל. זו לשון אכילה שנאמרה באש.
ומה ההבדל בין להדליק, להבעיר ולהצית? "להדליק" הוא התפיסה הראשונה של האש, הדלקתי את הנר, הפעולה הראשונה שבה נתפסת האש. "להבעיר" נאמר על מה שנובע מזה, שהנר בוער מכוח ההדלקה, וההדלקה היא הפעולה הראשונית והבעירה היא הפעולה המתמשכת. ו"להצית", אומר המלבי"ם, בא לסמל אש שמתפרצת בבת אחת, ובדרך כלל אש שאינה לתועלת, כמו "ויצת אש בציון". כשאני מדליק אש בגזע כדי לבשל או כדי להתחמם כנגדו, איני קורא לזה הצתה, אלא הצתה תמיד באה לבטא הבערה שמכלה ומשחיתה, כמו "והצתי אש ביערה", "והצתי אש בארמנותיה". ולכן, אומר המלבי"ם, מתאחד הביטוי הזה עם ביטוי נוסף המבטא שיממון, כמו "נצתה כמדבר מבלי יושב", ששם הכוונה שהייתה שממה, לפי שהצתה היא דבר המכלה. איני מצית נר כדי לקרוא לאורו, אלא מצית כדי לשרוף ולכלות. וכאן מתאר לנו הנביא את הרשעה הדולקת, שהיא האש, אוכלת את הקוצים, ומשם ניצתת בבת אחת בענפים, ובבת אחת יורדת ושורפת את כל הגזעים, שהם כללות האומה כולה.
"איש בשר זרועו יאכלו"
וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ׃
כעת מתאר הנביא את רוב הרצחנות שתהיה ביניהם. וכידוע, בית ראשון חרב מפני שהיה בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, והייתה ביניהם רצחנות גדולה וכל אחד אכל את חברו. "ויגזור" הוא מלשון לחטוף, אדם שחוטף דבר מחברו גוזר אותו מידו וכורת אותו ממקומו, כאדם שאחוז בולמוס של תאווה. "ויגזור על ימין", ואתם חושבים שזה עזר לו? "ורעב", הוא נותר רעב, שבולמוס התאווה השולט בו גורם שלא ישבע ממה שגזר וחטף מימין. "ויאכל על שמאול ולא שבעו", אוכל את כל אשר בצד שמאלו ואין הדבר משביע אותו, עד שמרוב הבולמוס וחולי התאווה וחולי הרעבון, "איש בשר זרועו יאכלו". האדם מתחיל לאכול את בשר זרועו, כלומר אוכל ממה שהוא עצמו מתקיים בו, דבר שאין לו בו תועלת. אם אני אוכל משהו חיצוני לי, הגוף מקבל אנרגיה, אבל אם אני אוכל משהו שהוא חלק ממני, אכלתי את האנרגיה של עצמי. וזה הרמז: האומה היא כמו גוף שאוכלת קצתם את קצתם, כמו שאמרנו "איש אל אחיו לא יחמולו", כל אחד חוטף מן השני. אם לוקחים ממקום אחר, פושטים ידינו בגדוד, הבור מתמלא, אבל מחולייתו אין הבור מתמלא. ויגיע מצב שמרוב התאווה והרצחנות יהרגו את עצמם.
ושואלים: מהו "איש בשר זרועו יאכלו", וכי שמענו כדבר הזה, וכי ראינו אדם שאוכל את בשר זרועו? ומסבירים: כאשר אין לאדם מה לאכול, מה קורה לו? הוא מצטמק. ומדוע? מפני שהצימוק פירושו שהגוף מתחיל לאכול את עצמו. כל מה שיש בגוף הם אנרגיות, וככל שאדם שמן ורחב יותר יש לו אנרגיות רבות יותר, והאנרגיות האלה מצטמצמות לאט לאט, שהן חומר הבעירה של הגוף, והגוף אוכל את עצמו, עד שמגיע שלב שאין עוד שומן שהגוף יכול לפרק כדי להחיות את עצמו, ואז נופח האדם נפשו ברעב. זו בחינת "איש בשר זרועו יאכלו": לא שהוא נותן ביס בזרועו, אלא שהגוף, כשאין לו מה לאכול, מתחיל לאכול את עצמו, הולך ומצטמק וניזון מן הרזרבות שבתוכו. וכך יהיה, שלא יהיה כבר מצב שיהיה משהו למישהו אחר, ויתחיל לאכול את עצמו.
מנשה את אפרים ואפרים את מנשה
מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃
"מנשה את אפרים" הוא כמו "את יעקב" שבכתוב "איש וביתו באו" עם יעקב, כלומר התחברות: מנשה יתחבר עם אפרים, ואפרים יתחבר עם מנשה, ושניהם יחדיו על יהודה. וכמו שאמרנו, הפרק שלנו עוסק בהתחברות שהתחברו ביניהם ממלכות ישראל כנגד ממלכות יהודה. ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה: אחרי כל מה שקיבלו, עדיין יש להם תוכניות שליליות, וכיוון שכך אומר הקדוש ברוך הוא שלא שב אפו. "ידו נטויה" מסמל את היד המושטת אל על כדי להוריד מכה, שידו כביכול מושטת למעלה כדי להכות את אותם אלה שעל אף כל מה שקיבלו ועל אף כל החבלות שנחבלו, ממשיכים במעשיהם הרעים והמקולקלים.
לסיכום:
הפרק פתח בהבטחת כיסא דוד, שכוננותו במשפט בין אדם לחברו וסעידתו בצדקה שבין אדם למקום, ובאפשרות של "מעתה ועד עולם" שנסתמה, כמ"ם הסתומה שב"למרבה המשרה", עד שיסתמו פרצות חומות ירושלים במעשינו. ומשם פנה הנביא אל עשרת השבטים, שהיו מנחמים עצמם בסיסמה "לבנים נפלו וגזית נבנה", ואמר להם שחצי המשפט אמת והחצי השני טעות: הנפילה תהיה גמורה, ארם מקדם ופלשתים מאחור. וכל זה מפני שלא שבו עד המכה האמיתי, הקדוש ברוך הוא, אלא אל מי שהכה בהם בפועל. ולכן נכרתים ראש וזנב, כיפה ואגמון, מנהיגים ומונהגים, המאשרים והמאושרים, שהרי הטעו את מי שרצה לטעות. ומשל האש ביער מלמד שהעונש יאחז בכל: בקוצים שהם הרשעים, בענפים שהם הבינוניים, ובגזעים שהם כלל האומה, עד "איש בשר זרועו יאכלו". ובתוך כל זה נלמד מוסר עצום על שמירת הפה, שכל המנבל את פיו אפילו גזר דין של שבעים שנה לטובה מתהפך עליו לרעה, ומידה כנגד מידה "על בחוריו לא ישמח ה'".