פירוש הדבר. אומר המלבי"ם, עיקר מה שמייסדים את הכיסא של המלך בתחילתו, זה כדי שהמלך יעשה משפט. למה אנחנו צריכים מלך? מלך במשפט יעמיד ארץ. בלי זה איש את רעהו חיים בלעו. זה המטרה בעיקר כשמעמידים מלך, כדי שיעשה משפט בין אדם לחברו. זה ההכנה, מעתה. זה מה שהוא אומר, להכין אותה במשפט. מכוננים את כיסאו בשביל מה? שיעשה משפט. ומשפט תמיד אומר המלבי"ם זה בין אדם לחברו. אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, עניינים של בין אדם לחברו. ולסעדה בצדקה. אבל הכיסא הזה לא יתקיים אם יהיה בו רק משפט. חייב גם כן שיהיה בו עניינים שבין אדם למקום, שזה מה שמחזיק את כיסא המלך. מה סועד את הכיסא? סועד הכוונה תומך בו כדי שהכיסא לא ייפול. ולסעדה בצדקה. על ידי שהמלך יעשה גם צדקה בין אדם למקום, כמו שכתוב וכתב לו את משנה התורה הזה והייתה עמו כל ימי חייו למען יאריך ימים על ממלכתו. אז זה יהיה עד עולם. אם יהיה לך את הסעד הזה של בצדקה, שאתה גם כן דבק במצוות השם, לא סר ממנה, אז זה, בהשלמה לכך שאתה גם כן הולך ועושה משפט בין אדם לחברו, אז המלכות שלך תהיה מלכות עד עולם. ואפילו שאנחנו לא ראויים לזה, קנאת השם תעשה זאת. הקדוש ברוך הוא מקנא קנאתו על מה שעשה סנחריב, על כמה שחירף וגידף מערכות אלוקים חיים, כנגד זה הקדוש ברוך הוא אומר, קנאת השם תעשה זאת להיפרע מהרשע. ואם נגיד לכאורה, מה זה השם... בצדקה מעתה ועד עולם, תגידו לי, לחזקיהו הייתה מלכות מעתה ועד עולם? לחזקיהו לא היה מלכות, אז מה זה מעתה ועד עולם? אז יש בזה שני הסברים. הסבר אחד, עד עולם לא בהכרח זה לנצח. איפה אנחנו רואים שעד עולם זה לא בהכרח לנצח? ועבדו לעולם. מה זה לעולם? ליובל. או לדוגמה שהקדיש אותו עד עולם, שמה כתוב עולמם של לויים, מה שכתוב אצל שמואל. פירוש הדבר עולם זה לא בהכרח לנצח. אז גם מה שכתוב מעתה ועד עולם, אין הכוונה לנצח. אבל אני חושב שאפשר להסביר הסבר אחר. הרי כתוב ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח. אם הוא היה משיח, אז המלכות שלו הייתה עד עולם. אז זה מה שהוא אומר, מעתה ועד עולם. זה היה הפוטנציאל. אבל בסוף זה לא יצא לפועל. למה? כי לא אמר שירה. אז לכן זה לא יצא לפועל. אבל הפוטנציאל היה מעתה ועד עולם.
ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח. זאת אומרת אם חזקיהו היה אומר שירה הוא היה זוכה להיות משיח, אז היה באמת עד עולם. רק מה, חזקיהו לא אמר שירה, אז הוא לא עמד בזה, אז לכן זה לא נהיה עד עולם. אבל באמת אם היה עומד בזה, אז כמו ההבטחה אז היה עד עולם. קנאת השם צבאות תעשה זאת.
אומר הרד"ק, למרבה המשרה, אומר הרד"ק תשים לב המ' סתומה. ואנחנו קוראים את זה למרבה, קוראים את זה במ' פתוחה. אומר הרד"ק אין עוד דבר כזה בתנ"ך, אבל יש דבר הפוך מזה בתנ"ך. מישהו מכיר דבר הפוך מזה בתנ"ך? מ' שיש לנו בתוך מילה, סליחה, מ' שהיא בסוף מילה והיא מ' פתוחה. אתם לא אשמים, לא למדנו את זה פה, אבל מי ששמע בכל הלשון כן יודע. זה נמצא בספר עזרא, "הם פרוצים". הם פרוצים, כתוב כאשר המ' היא מ' פתוחה, בזמן שאפשר כביכול לקרוא את זה "המפורצים", כך ניתן לקרוא את זה או "הם פרוצים". המ' שמה היא מ' פתוחה. דורשים חז"ל, מתי זה היה שם מדובר? על חומות ירושלים. החומות ירושלים פרוצות היו, ולכן הם הלכו כדי לחזק אותם. אומר המדרש, כאשר יסתמו חומות ירושלים אשר הם פרוצים, כל זמן הגלות, בזמן הישועה אם יסתמו, אז יהיה למרבה המשרה. דהיינו אותה מ' שתיפתח המשרה שהיא מ' סתומה עד מלך המשיח. יש פה מ' סתומה שמחכה למ' ההיא. כאשר החומות ירושלים שהם פרוצים יסתמו, אז המ' הסתומה הזאת תיפתח, ואז יהיה למרבה המשרה. עכשיו זה כמו המילה חתוכה באמצע, לם רבה המשרה, אבל כאשר החומות ירושלים יסתמו, תיפתח כאן האות מ' הזאת. ואגב שם לא מתכוונים לומר יפתחו כביכול איזושהי פעולה טכנית, אלא הכוונה כשאנחנו נהיה ראויים במעשינו שיגדרו כל חומות ירושלים, אז על ידי זה נזכה שיבוא מלך המשיח במהרה בימינו אמן. עוד מילה קטנה, כתוב בחז"ל, אמרו רבותינו, ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, מי שקיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור יעשה משיח? מיד סתמו הכתוב. רצה השם לתת לו למרבה המשרה, ריבוי, אבל מיד כשתרגמו מלאכי השרת, אמרו ריבונו של עולם, קיצץ את הדלתות שלח למלך אשור, סתמו את המ'. ביקש יעקב לגלות את הקץ ונסתם, גם פה, רצה הקדוש ברוך הוא שזה יהיה בחינה של מעתה ועד עולם, נסתם, למרבה המשרה.
דבר שלח אדוני ביעקב ונפל בישראל. כעת הוא משיב את פניו אל עשרת השבטים ומתחיל לנבא עליהם בפרטות על הצרה שעתידה לבוא עליהם. כזכור, עשרת השבטים עם פקח בן רמליהו, הם הצטרפו לרצין מלך ארם כדי להצר ולבוא כנגד יהודה. המלבי"ם מקדים ואומר, העמים הקדמונים היו מאמינים בדבר שנקרא ארקאל או ארעקאל, אני לא יודע בדיוק איך לגרוס את זה, אבל הרעיון של הדבר שהיה איזשהו משפט או איזושהי אמונה שהייתה מקובלת בפי ההמון, שהם חשבו שעל דבר מסוים זה כן גזירה מן השמיים. דבר זה כגזירה מן השמיים, כמו שאצל הערבים לדוגמה יש איזה ביטוי "כולו מן אללה", אז כך גם כן היה להם מין איזושהי אמונה שעל שדבר מסוים כביכול גזירה היא שנגזרה מן השמיים. והאמונה הזאת, האמירה הזאת, תכף נראה על מה הם אמרו את זה, אבל האמירה הזאת הייתה אצל ההמון ומשם זה הגיע אל האנשים הגדולים ומשם זה התפשט אל העם כולו. וזה מה שהוא אומר, דבר שלח השם ביעקב ונפל בישראל. דבר, הנביא כעת מדבר אל השבטים, אל עשרת השבטים, ואומר להם, אתם מתייחסים אל הדבר הזה אשר השם שלח, אתם אומרים זה דבר שלח השם. ביעקב, האמירה הזאת התפרסה ביעקב. יעקב תמיד מסמל את עם ישראל בדרגה הנמוכה שלהם, זה ההמון. ולאחר מכן ונפל בישראל, לאחר מכן גם הגדולים החשובים, ישראל לשון שררה, גם הם התחילו לומר את הפזמון הזה. ולאחר מכן וידעו העם כולו, משם זה כבר הפך להיות שגור בפי כלל העם, זה כבר הפך להיות משפט שכל העם היו אומרים אותו.
ויושב שומרון בגאווה ובגודל לבב לאמור. העם כולו, בין העם שזה המדינה, בין יושב שומרון, שומרון זה הייתה עיר המלוכה, מקום של אחאב שכבר הספיק כבר מת מאז, אבל על כל פנים גם בשומרון שזה עיר המלוכה, גם שם היו אומרים את המשפט שעוד מעט נאמר, בגאווה ובגודל לבב לאמור. היו בוטחים במשפט הזה, היו אומרים את זה בגאווה ובגודל לבב. מה זה בגאווה? אומר המלבי"ם, לפעמים אדם שמתגאה בדבר מסוים יודע שזה שקר, יודע שזה באמת לא אמיתי, אבל אף על פי כן הוא מתגאה. אבל גודל לבב זה אדם שבטוח שמה שהוא אומר זה אמת, הוא בטוח שיש לו על מה לסמוך. מה היה המשפט שהם היו אומרים שכביכול עליו הם היו סמוכים ובטוחים? לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף. לבנים נפלו, היו אומרים עשרת השבטים, מה אנחנו צריכים לחשוש? מה אתם אומרים? הנה בוא תראה, רצין מלך ארם עליו סמכתם והוא נפל ביד אשור. נו איפה המשענת שלך? אתה סמכת על רצין מלך ארם שהוא יסייע בידך כנגד יהודה, הנה אתה רואה שלבנים נפלו. הם אמרו אל תדאג זה הכל משמיים, הכל לטובה, הכל משמיים. לבנים נפלו וגזית נבנה. לבנים זה לבנה היו מייצרים אותה מחמר, מחומר. לעומת זאת הגזית, מאיזה לשון היא נקראת גזית? גזית זה אבן שיש גזוזה. זה לא אבן שאני מייצר אותה מחמר, אלא גוזז אותה מן הסלע. אתם יודעים איך היו גוזזים? עד היום איך גוזזים את אבני הגזית? עושים חורים בתוך הסלע, מכניסים קרשים לתוכם, שופכים עליהם מים, הקרשים מתנפחים, מתנתקת האבן מן הסלע. עד היום אתה יכול לראות אבנים שחתוכות, אתה יכול לראות שיש להם את העיגולים הללו איפה שקדחו והכניסו את הזה כדי לגזוז את האבן מן הסלע. זה נקרא גזית, זה אבן גזוזה. עכשיו גזית הייתה נחשבת יקרה מאוד, כמו היום, כמו אבן שיש. זה אבן שהיא אבן בעצמה, זה לא ייצרו אותה מעפר. אז הם אמרו לבנים נפלו, מי, מי הלך? רצין? אל תדאג, גזית נבנה. זה רק לטובה, עד עכשיו היה לנו בית לבנים, עכשיו יהיה לנו בית מגזית. זה כדי שעכשיו יהיה לנו בית חזק יותר, מוצלח יותר. וזה גם כן הרעיון של המשפט הבא, שקמים גודעו וארזים נחליף. שקמים זה אילן תאנה שהוא לא נחשב לאילן משובח, תאנים זולות, כשקמים אשר בשפלה לרוב. שקמים גודעו, נכון, אמת, היה לנו שדה שקמים והם גודעו, אבל אל תדאג, במקום זה וארזים נחליף, יהיה לנו עצים טובים וחזקים לקורות, עצי ארזים. למה הם כופלים את הדברים? למה לא די היה במשל הראשון? מסביר המלבי"ם, שאמנם לבנים נפלו וגזית נבנה זה אומר יהיה לי משהו יותר טוב, אבל זה לא פשוט, כי הרי יש לי טורח של ההוצאות, יש לי טורח לקנות את הגזית. היה לי בית לבנים, היה לי בית, עכשיו לך תפנה, לך תביא גזית, לך תקנה, לך תבנה, זה הוצאה, זה הוצאה גדולה. הם אומרים לך לא, שקמים גודעו וארזים נחליף. אם לדוגמה היה לבן אדם שדה שקמים והשדה שקמים אין לו הרבה תועלת בו, והוא מעדיף שדה ארזים. עכשיו באו ואמרו לו אתה יודע, מישהו הרס לך את כל השדה, עקר לך את כל השקמים. הוא עוד מודה לו, נותן לו מי שברך. אני עוד הייתי צריך להביא חברה שתעקור את כל השקמים ותעשה את כל המלאכה, זה בא בחינם לקח עקר הכל. מה אני צריך? רק להביא שתילים לזרוע, לשים כמה זרעים. זאת אומרת גם את העבודה עשו לי. ובזה המשל הזה טוב יותר מהחלק הראשון, כי בחלק הראשון וגזית נבנה, אבל שקמים גודעו זה טוב בשבילי כי הם גודעו מעצמם. ואם גודעו מעצמם אז אדרבה, זה מראה שזה רק לטובה לי, אני לא צריך לטרוח. ולכן כביכול הם אומרים אנחנו יש לנו עוד סיבה לשמוח על מפלתו של רצין. רצין היה איזשהו עזר חלש שלא ניתן היה לסמוך עליו כל כך, הנה אתם רואים בא כנגדו אשור הפיל אותו. אבל זה כנראה מורה על כך שמתכננים לנו משמיים משהו טוב יותר, יהיה לנו בחינה של ארזים שזה הרבה הרבה יותר מוצלח.
וישגב השם את צרי רצין עליו ואת אויביו יסכסך. הנביא אומר להם אמת, כמו שאמרתם כך יתקיים. הלבנים יפלו, השקמים יגודעו. מדוע? כי השם ישגב את צרי רצין עליו. ישגב הכוונה יחזק, וישגב אביון מעוני, השם יחזק את צרי רצין עליו. הצרים, המצרים לרצין, הוא יחזק אותם עליו ועל ידי זה העזר החלש שהיה לכם מרצין יפול. ואת אויביו יסכסך, הוא יסכסך אותו עם האויבים שלו. מסביר המלבי"ם, בדרך כלל כאשר היו נלחמים, הגיבורים היו עומדים בתווך כדי להיות, ללכת אל מול צבא האויב. אלה שהם היו פחות גיבורים, הם היו עומדים מסביב, היו מסככים, סוככים כמו חומה, כדי שהאויב אחרי שהגיבורים מכים בו, האויב מתחיל לברוח, אז הם יש להם תנועת מלקחיים, תופסים אותו, מזנבים בהם, לא נותנים להם לברוח. אבל הגיבורים הם בקו האש הראשון, הם אלה שישר כנגד האויב. כך גם כן הוא בא לצייר פה, את צרי רצין, צרי רצין זה אלה שמצרים בפועל. המלבי"ם אומר יש הבדל בין צר לבין אויב. צר זה המצר בפועל, אויב זה מי שיש לו שנאה בלב אבל לא עושה צרות באופן מעשי. אז צרי רצין זה אלה שמצרים בו בפועל, הם יתגברו עליו במלחמה. ואם אויביו, אויביו זה האויב כמו שאמרנו שהוא אויב בליבו, יש לו שנאה אבל הוא לא מצר בפועל, יסכסך. יסכסך מסביר המלבי"ם מלשון סוכך, האויבים זה לא המצרים בפועל, זה לא זה שבא להרוג, אלא הם בקו השני כמו שהסברנו, הם מסביב, ממתינים שאתה תברח כדי להכות בך. והם החלשים יותר, זה הגדר של אויביו, הוא לא בפועל מצר אלא רק דורש רעתו. הוא יהיה מסביב בקו האש השני, ממתין שאתה תברח כדי להכות בך. זה הכוונה ואת אויביו יסכסך, הכוונה היא עם האויבים הוא הסוככים, כן, הכוונה אלה שנמצאים מסביב, הוא כביכול הם אלה שיכו אותו את אלה שינסו לברוח.
עכשיו רש"י מסביר את אויביו יסכסך הכוונה היא כלפי השכינה. הקדוש ברוך הוא יסכסך את אויביו זה בזה. הכוונה עם ישראל יש להם אויבים, הקדוש ברוך הוא ידאג וסכסכתי מצרים במצרים. לפי רש"י זה כפשוטו, יסכסך יהיה סכסוך בין האויבים. כן, לא תמיד זה טוב לנו, כמו שיש סכסוך עכשיו במצרים, לא בהכרח שזה טוב לנו, אבל ברגע שיש סכסוך בין האויבים ודאי שזה יוצר שקט קצת לעם ישראל. באופן המיידי זה יוצר שקט. אני אתן לכם רק דוגמה, עכשיו בתקופה האחרונה היה, אני בטוח שלא שמעתם, גם אני לא שמעתי, היה יתד, היה מסע אלונקות. היה דיון רציני מאוד בבג"ץ שכבר מתכוננים לו השמאלנים כבר ארבעה חודשים לדיון הזה. הם תכננו מסע אלונקות עם ארגונים רבים ועל העניין הזה של בני הישיבות למה לא מתגייסים לצבא. והם הביאו את כל הארגונים ועשו מסע אלונקות כביכול זה שאלה הדתיים לא מתגייסים לצבא ואנחנו ואנחנו ואנחנו. והיה דיון בבג"ץ ובאף עיתון לא הייתה אפילו כותרת אחת על העניין הזה. אף חדשות לא שידרו בזה משפט אחד. וזה שיריב, לא יודע מי זה השם יריב את ריבנו כנגדו, זה אותו שארגן את זה, הוא קונן על זה, הוא אמר בדיוק אלה מצאו להם עכשיו מהפכה במצרים לעשות, בדיוק עכשיו. התקשורת אפילו לא התקשתה, והם מרושתים טוב בתקשורת, הם מחוברים לכולם, כשיש איזה משהו שהם רוצים אז כל הפוקוסים אליהם, הם קשורים לכולם. ופה אף אחד אפילו לא הזכיר את זה, כי בדרך אגב שהיה דיון בבג"ץ ובחורי ישיבות וגיוס ו... החזון איש אומר שכעושים צרות בבית פנימה לשומרי המצוות, הקדוש ברוך הוא דואג להטריד את אותם אלה, דואג להטריד אותם מדברים מבחוץ כדי שיסירו את עולם מעלינו. אז הקדוש ברוך הוא ברוך השם שהביא את הצרות במצרים ולא פה, אבל כל הפוקוס היה ממוקד לשם, מה קורה עם מובארק. ואז מי בכלל מעניין אותו מה קורה פה עם בחורי הישיבות. ללמדנו שכל מה שהעניין שלהם בבחורי הישיבות זה רק מכיוון שזה בתקשורת יש עונת המלפפונים, אין על מה לשדר, אז יאללה בוא נכה בחרדים, בוא, זה תמיד עובר לסוחר. אבל כשיש קצת משהו יותר מעניין, אז באמת את מי מעניין הבחורי ישיבות האלה? את מי מעניין הזה לעוס, שחוק, נו כמה כבר תטחן את זה? את מי זה מעניין? אבל כשאין משהו אחר, אז נו, עליום. גם עץ יבשה גם היא ראויה למאכל. אז זה מה שהוא אומר כאן, הקדוש ברוך הוא את אויביו יסכסך. כשיש סכסוך שם, מניחים לנו פה. זה את אויביו יסכסך.
עכשיו מסביר המלבי"ם, הרי אנחנו ראינו שיש להם משפט ששגור בפיהם, לבנים נפלו וגזית נבנה, שקמים גודעו וארזים נחליף. אומר להם הנביא אמת, כל מה שאמרתם בתחילתו על כל פנים נכון. לבנים נפלו, אמת, הלבנים יפלו. את מה שאמרתם שקמים גודעו, אמת, השקמים יגודעו. חצי המאמר נכון. אבל ההמשך טעות בידכם. גזית נבנה? ארזים נחליף? אומר להם יש לכם טעות. הנפילה שלכם תהיה נפילה גמורה. ההמשך לא נכון, אתם לא תצליחו לקום מהנפילה הזאת, זה לא יתקיים. לא יהיה לכם עוזרים חדשים. אדרבה, ארם מקדם ופלשתים מאחור ויאכלו את ישראל בכל פה. בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ארם, זה שעד עכשיו היה בעזרכם, הוא יבוא עליכם מקדם. הוא יתקוף אתכם מקדם, ממזרח. והפלשתים יתקפו אתכם מאחור, מצד מערב. הם יאכלו אתכם בכל פה. ואף על פי כן שלא תחשבו שזה בזה נסתיים, תדעו לכם זה מנה ראשונה. אתם יש לכם עוד סעודה ארוכה פה. הקדוש ברוך הוא בזה רק התחיל. בזה עדיין לא שב אפו, עוד ידו נטויה.
והעם לא שב עד המכהו ואת השם צבאות לא דרשו. מדוע השם לא שב אפו? הרי כבר מכה בהם, את פלשתים, את ארם. למה לא שב אפו? אומר הנביא מפני והעם לא שב עד המכהו. הרי במקום שהעם ישוב למי? לקדוש ברוך הוא. מה קורה? הם תמיד שבים לבקש עזר מיד המכה אותו. מיד מי? זה שבא להכות אותך, אתה הולך אליו אל ארם, אתה מבקש ממנו עזר. מצרים שהיה לנו סכסוך איתם, אתם הולכים אליהם כדי להישען עליהם. רואים לכל אורך הדורות הלכו לבקש עזר ממי? מהאויבים שלהם. ואומר העם לא שב עד המכהו. הביטוי הזה אומר המלבי"ם הוא לא דקדוקי. העם לא שב עד מכהו. מה זה עד המכהו? אומר המלבי"ם, הרי אם אשור מכה בנו, מי בעצם מכה בנו? הקדוש ברוך הוא. הרי למדנו מפורש הוי אשור שבט אפי. אז עכשיו אם ארם מכה בנו, אז מי זה המכה באמת? הקדוש ברוך הוא. זה מה שהוא אומר העם לא שב עד המכהו. אתם טיפשים, במקום לשוב עד המכהו שמי זה בעצם השם יתברך, אתם שבים עד מכהו. אתה שב עד המכהו, מי שאוחז במקל הזה שנקרא ארם ומכה אותך. אה, העם לא שב עד המכהו. והוא מסביר מי זה המכהו? ואת השם צבאות לא דרשו. אם כך אומר הקדוש ברוך הוא לא שב אפו ועוד ידו נטויה. זה מה שכתוב בפסוק הקודם. לכן לא שב אפו, לכן עוד ידו נטויה. לא הסקתם מסקנות.
ויכרת השם מישראל ראש וזנב כיפה ואגמון יום אחד. הקדוש ברוך הוא מכרית מישראל ראש וזנב כיפה ואגמון. ראש הם הראשים, זנב הם הזנבות שלהם. בפסוק הבא יבאר לנו את זה ביתר ביאור על מי הוא מתכוון. וגם יכרית כיפה ואגמון. מה זה כיפה ואגמון? כיפה אומר המלבי"ם הכוונה ענף. כמו שכתוב בכיפתו לא רעננה באיוב. כיפה זה ענף. אגמון זה ענף חלש. זה אגמון שגדל באגם. גדל במים והוא ענף עוד יותר חלש. השם יכרית מישראל, ישראל כמו שאמרנו עשרת השבטים, ראש וזנב, גם את הראשים, גם את הזנבות, גם את הענפים החזקים, דהיינו גם את הגיבורים, וגם את האגמון, גם את החלשים. כולם יהיו אשמים בדבר הזה כפי שנראה בהמשך. ועכשיו הוא מפרט. זקן ונשוא פנים הוא הראש ונביא מורה שקר הוא הזנב. עכשיו הוא מתחיל להסביר מה שאמרתי קודם ראש וזנב. הזקן שהוא זקן בחכמה ובשנים, ונשוא פנים, אדם מכובד. שתי המידות הללו גורמות לכך שהוא יהיה ראש. הוא האדם החשוב באמת. לעומת זאת נביא השקר הוא הזנב. מסביר המלבי"ם, כשהבעל חיים הולך לפניו, הולך קדימה, זה נקרא שהוא הולך אחרי הראש. מתי זה? כשהוא הולך אחרי החכמים, אחרי הזקנים, הוא נקרא הולך אחר הראש. אבל כשהם סוטים מן הדרך, כשהם הולכים אחרי נביאי השקר, הם לא שמים להם מנהיג שהוא זקן ונשוא פנים, אלא נביא מורה שקר, אז הם הולכים אחר הזנב. הם כמו כלב שהולך ברוורס. הולך אחר הזנב שלו. במקום ללכת אחר הראש, הראשים החשובים שזה הזקן ונשוא פנים, אתה הולך אחרי נביא מורה שקר, שהכוונה פה נביאי השקר שמלמד אותך לסור מאחרי דרכי השם. מסביר הרד"ק שנביאי השקר היו מקטני העם. והאנשים הללו למה היו מנבאים בשקר? הרי בן אדם לא עושה שום דבר בלי אינטרס. מה היה האינטרס שלהם? הם היו הולכים למצוא חן בעיני המלכים, מנבאים להם לשקר דברים טובים. או כמה אנשים אוהבים לשמוע דברים טובים. אל תדאגו, השם לא יחריב את בית המקדש, השם לא יגלה את הכלים, אל תדאגו עם ישראל לא יגלו, הקדוש ברוך הוא אוהב את עמו, המקריבים כאן קורבנות בבית המקדש. תמיד היו מרגיעים את העם בשקר. וזה תמיד היה מוצא אוזן קשבת. והיה מגיע ישעיהו, ירמיהו, אומרים נבואות קשות, זה תמיד הדתיים אוהבים להפחיד. די תעזוב אותנו מהקיצוניים, תעזוב, כל הזמן יספרו לך סיפורים ויהיה ואסונות ו... תעזוב, כל הזמן הם אוהבים להפחיד וחילולי שבת וזה וזה ובצניעות, תעזוב תעזוב זה. הנה תשמע, יש גם קולות אחרים. הנה אתה רואה, אלה נביאים אבל סימפטיים יותר. אתה רואה רפורמים כאלה, הם נחמדים, לא כמו האלה הדוסים תמיד רק אוהבים להגיד דברים רעים. הם היו נביאי השקר. עכשיו הם היו מקטני העם. למה, מה היה האינטרס שלהם? אומר הרד"ק, כיוון שהם היו מתנבאים לגדולים, היו מבטיחים להם הבטחות טובות, אז יד רוחצת יד, אז הגדולים, השרים, המלכים, היו נותנים להם לחם ויין, היו מכבדים אותם. כי הוא קיבל מעמד, זה אחד שהוא בעדי, הוא מריץ את הקמפיין שלי, הוא נגד ישעיהו, הוא ירמיהו, כל אלה שהם כל הזמן רק הכל נגד נגד אצלם. וזה כמו שכתוב אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה. הכוונה שהיו מטיפים כביכול והיו אומרים דברי נבואה לטובה בשקר כדי לקבל מהמלך טובות הנאה. זה נקרא מורה שקר הוא הזנב. זה אנשים קטנים, בשביל לחם ויין הולך להמציא נבואות שקר שלא היו ולא נבראו בשביל איזושהי טובת הנאה, והעם הולך אחריהם. זה מה שהוא אומר זקן ונשוא פנים הוא הראש ונביא מורה שקר הוא הזנב. ומה כעת קורה? ויהיו מאשרי העם הזה מתעים ומאושריו מבלעים. עכשיו הוא מסביר למה הוא יכרית את הכיפה וגם את האגמון. הכיפה אמרנו זה החזקים, הגיבורים, הענפים החזקים, והאגמון אמרנו הם החלשים. אומר כי נכון אמת ויהיו מאשרי העם הזה מתעים. דהיינו אלה שהיו כביכול מאשרים את מעשה העם, כמו שכתוב אנחנו מאשרים זדים. אלה שהיו מאשרים את מעשה העם, אומרים להם אשריכם, מה שאתם עושים זה מצוין, אל תדאגו. מאשרי העם הזה היו מתעים אותם. ולכן נגזרה ההכרתה גם על הראש וגם על הזנב. אבל דע לך ומאושריו מבלעים. דהיינו גם המאושרים, מי זה המאושרים? יש מאשר, זה אלה הגדולים שמורים לנו ככה לעשות רע, ויש את המאושרים, אלה המקבלים הוראות מן המאשרים, הם בעצם העם. הם נקראים המאושרים, המקבלים אישורים. הם גם הם מצד עצמם היו מבלעים. מבלעים הכוונה מושחתים, מסביר המלבי"ם מבולע הכוונה כמו לבלוע דבר ולהשחית אותו השחתה גמורה. כך גם כן במילים פשוטות אני ארצה לומר, לא סתם באו והטעו אותם, הטעו את מי שרצה לטעות. העם עצמו רצה לטעות. העם עצמו חיפש כל מיני חיזוקים כאלה מנביאי שקר, מכאלה שיטעו אותו. לכן הוא אומר ממילא כיפה ואגמון, גם הענפים החזקים אבל גם החלשים. הוא לא יכול לטעון אותי הטעו. לא סתם הטעו אותך, הטעו אותך כי הטית אוזן קשבת ורצית מעצמך לטעות, גם מאושריו עצמם היו מבלעים מצד עצמם.
ולכן, על כן על בחוריו לא ישמח השם ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. ולכן אומר השם כך ביד הנביא, לא זו בלבד שהשם יכרית את המאשרים שהם המנהיגים, אלא גם על בחוריו וגם על גיבוריו לא ישמח השם. בחוריו זה תמיד לשון מבחר, הגיבורים, לא ישמח השם. זה הנמשל של הכיפה. כיפה אמרנו זה ענף חזק. ולא זו בלבד, גם החלשים שזה האגמון, ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם. גם על האגמון השם לא יחוס. למה על בחוריו כתוב לא ישמח ואת יתומיו ואלמנותיו כתוב לא ירחם? מסביר המלבי"ם, המלך נשמר שלא להכרית את הגיבורים שלו כי הם משמחים אותו בגבורה שלהם. והוא נשמר גם כן שלא להכרית את החלושים שבממלכתו, היתומים והאלמנות, כי הוא מרחם עליהם. אבל אומר השם, על בחוריו לא ישמח, מה שבדרך כלל המלך שמח בגיבוריו, השם לא ישמח על בחוריו. ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, מה שבדרך כלל המלך מרחם על היתומים ועל האלמנות, אבל השם לא ירחם עליהם. מדוע? כי כולו חנף ומרע. כולו חנף, דהיינו הסברנו גם העם, גם החלשים. כולו חנף. מה זה חנף? מסביר המלבי"ם, בנגלה כביכול הם היו מזייפים ועושים עצמם כעובדי השם, אבל ליבם בל עימם. זה עניין של חנופה. חנופה הכוונה כלפי חוץ כן שלום מה שלומך, בתוך ליבו אומר שימות ושמקלל אותו ו... זה נקרא חנופה, זה מידה שלילית מאוד, כת חנפים אחת מהכתות שלא מקבלות פני שכינה. אומר כולו חנף ומרע. יותר מזה שהוא חנף הוא גם מרע, הוא עושה רע בפועל. ויותר מזה, כי כל פה דובר נבלה. דהיינו לפעמים בן אדם עושה רע אבל נו מתבייש לדבר על זה. אבל אצלם לא רק שעשו רע, עוד היו עושים על זה תוכניות ושידורים וכל אחד מספר את כל הרעות ואת כל הדברים הנוראים שעשה. ולכן בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. דהיינו מילא אם היה הרע עוד בחשאי, עוד ניחא, אבל הם עוד לא זו בלבד שהוא חנף וגם הוא מרע, אלא עוד פה דובר נבלה. אומר לך זה סיבה שלא שב אפו של השם ועוד ידו נטויה.
חז"ל דורשים על זה, מה זה ועוד ידו נטויה? הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל את פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של 70 שנה לטובה הופכים עליו לרעה. נורא ואיום, תראו מה זה עונש של ניבול פה, זה ממש מבהיל. כמה בן אדם צריך להיזהר ולשמור על לשון נקייה, כמה להיזהר ולא לבטא בשפתיים כל דבר שיש בו איזשהו נדנוד של חלילה וחס משהו של פגם הלשון. הוא אומר תראה, הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה, כולם יודעים שכלה נכנסת לחופה לביאה. אבל אם מישהו יאמר את זה, אומר זה נורא ואיום שגם אם נגזר עליו גזר דין של 70 שנה לטובה הופכים את זה עליו לרעה. עד כדי כך, גזר דין 70 שנה כתוב עליו דברים טובים, הכל יתהפך לרעה. רש"י אומר לומדים את זה ממה שכתוב ועד, כאילו כל שנותיו של אדם, כמו במקום ועוד ידו נטויה אלא ועד ידו נטויה, כאילו ידו תהיה נטויה לעד לכל ימי שנותיו של האדם, בימינו בהם בימינו בהם 70 שנה. המהרש"א מסביר שהעונש שהוא מידה כנגד מידה, כי הרי בדרך כלל מי הם המנבלים פיהם כלה למה נכנסת לחופה? זה הבחורים, זה לא הזקנים, זה הבחורים. ולכן העונש הוא על כן על בחוריו לא ישמח השם. עכשיו בזמן שמחה של הבחור שהוא נשא אישה אתה מנבל את הפה, אז כנגד זה אותו מנבל הפה על בחוריו לא ישמח, אתה לא תזכה חלילה וחס להגיע לשמחה של חופה כי ניבלת את פיך. וזה מה שהוא אומר וכל פה דובר נבלה, ואף על פי כן לא שב אפו, מה זה לא שב אפו אלא עוד ידו נטויה של גזר דין של 70 שנה אפילו אם היה לטובה יתהפך חלילה וחס לרעה.
כי בערה כאש רשעה שמיר ושית תאכל ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן. כי בערה כאש רשעה. את הרשעה הוא מדמה לאש בוערת. את האומה הוא מדמה ליער שצומח ומלא עצים. ידוע כאשר היער מתחיל לבעור לא מתחיל הגזע לבעור. ממה זה מתחיל? מהקוצים, כי תצא אש ומצאה קוצים. בהתחלה אנשים עוברי אורח מבעירים קוצים שנמצאים בצידי הדרך ומהם מתחילים לבעור, אבל מה בוער תחילה? סבכי האילנות. מה שבוער תחילה הם הענפים העליונים כיוון שהם דקים יותר. האש מסכסכת בהם ולא שולטת בגוף האילנות. הענפים הם אלה שהופכים להיות מאכולת אש. אבל הגזעים התחתונים בדרך כלל רק נהיים שחורים מחמת העשן. אבל אם יש רוח סערה גדולה אז הרוח מושכת ומסכסכת את האש בכל. והיא בעצם מדפיסה את האש גם בגזע. שהגזע לוקח לו הרבה זמן עד שהאש נתפסת בו, בדרך כלל הוא רק נחרך. אבל כשיש רוח גדולה גם גזעי האילנות גם הם הופכים להיות מאכולת אש. עכשיו הנביא מתאר להם את המציאות הזאת כביכול היער זאת האומה, כאשר הוא מדבר כאן כמו שאמרנו על עשרת השבטים. האומה הזאת היא תהיה לאש, ותאכל שמיר ושית, דהיינו את הקוצים. הקוצים פה במשל הם רשעי האומה. הרשעים נמשלים לקוצים, אין מהם שום תועלת, הם רק מזיקים, רק דוקרים. והם הרשעים של האומה. ולאחר מכן תצת בסבכי היער. סבכי היער הם הענפים. הענפים כמו שאמרנו החלק העליון של העץ, הם בעצם הבינוניים. עד שהם ויתאבכו גאות עשן. עד שגם בהם יהיו מלאים עשן ואש תאחז גם בהם.
בשלב הבא, בעברת השם צבאות נעתם ארץ ויהי העם כמאכולת אש איש אל אחיו לא יחמולו. לאחר מכן תבוא עברה גדולה, עברה מסמל כעס, תהיה רוח גדולה, והרוח הזאת תוריד, נעתם מסביר המלבי"ם כמו אוטם, מלשון סתימה, היא תסתום את האש שלא תמשיך הלאה אלא תרד למטה. תרד למטה ותשרוף את החלק התחתון שהוא בעצם הגזע. אומר המלבי"ם, ידוע שכאשר יש נר לדוגמה, תיקח נר תכבה אותו. מה יוצא ממנו? מה מיתמר ממנו? עשן. תיקח גפרור תדליק עשרה סנטימטר מעל העשן, מה קורה? מיד האש יורדת ונתפסת בנר. מדוע? מכיוון שהעשן הזה שעולה הוא מכיל בתוכו גזים. גזים שהם גזים דליקים, וכאשר אתה מניח שלהבת מעליו אתה תראה מיד האש קופצת לתוך הנר. יורדת למטה לתוך הנר. יכולים לעשות ניסויים בבית. זה המציאות, כן זה מציאות, זה ככה, זה יורד, זה מציאות, זה בדוק. תלוי כמה גודל העשן זה, אבל תנסה לא גבוה מדי, אתה תראה איך האש קופצת ללמטה ונאחזת בנר. ממש קופצת ונאחזת בנר. אומר המלבי"ם, כך גם כן האש כביכול כמו עמוד אש שיורד מלמעלה למטה בכוח רב. זה מה שהוא אומר בעברת השם צבאות, הכוונה בכעסו של הקדוש ברוך הוא, זה יהיה כמו רוח גדולה, נעתם ארץ, כביכול יסתתם וירד כלפי מטה. וממילא ויהי העם כמאכולת אש. בבת אחת ויהי העם כמאכולת אש. מה זה העם? זה כלל האומה, זה הגזעים. אם עד עכשיו דיברנו על הרשעים שהם הקוצים, ואחרי זה דיברנו על הענפים שהם הבינוניים, עכשיו מדברים על כלל האומה שזה היסוד של האומה שהם הגזעים. ובעצם המשל שהאש תאחז בכל העם, דהיינו הגלות והעונש שיהיה לכלל מלכות ישראל יהיה עונש קשה שיאחז את כולם, מהרשעים הגדולים עבור דרך הבינוניים עד האנשים שהם האנשים הפשוטים, פשוטי העם, לא רשעים ולא בינוניים, אבל צדיקים ואנשים בעלי מעלה לא היו בחלק של עם ישראל. כן, אבל על כל פנים הוא מדמה אותם לאנשים פשוטים. והאש הזאת היא תעבור ותידלק מאחד לשני. אומר המלבי"ם, דרך האש לעבור מגזע לגזע, מעץ לעץ. כך גם כן כאן האש תתפשט משכן לשכן ומאח לאח. וזה מה שכתוב איש את אחיו לא יחמולו. דהיינו לא ירחמו אחד על השני אלא כמו עץ שהוא שורף את העץ שלידו, הוא לא מרחם עליו, האש ממשיכה וממנו ממשיכה לעץ שאחריו. כך גם כן איש את אחיו לא יחמולו אלא האש הזאת תאחז בכל העם.
אומר המלבי"ם, יש בלשונות של הדלקה כבר דיברנו שיש כמה וכמה ביטויים. פה כתוב בערה, תאכל, תצת. אומר המלבי"ם, הפועל בער והפועל ויצת הם באים על התחלת ההדלקה. כשאני רוצה שהאש תאחז במשהו אני מבעיר אותו או מצית אותו. תכף נראה מה ההבדל בין מבעיר למצית. לעומת זאת האכילה, האש אוכלת, זה מבטא כאשר כבר יש אש, מה עובר על החומר שנשרף? אנחנו אומרים האש אוכלת אותו. זה מה שעובר, הנה לדוגמה הצתי אש בבול עץ, מה קורה לבול עץ? הוא נאכל. זה הלשון אכילה שכתובה באש. מה ההבדל בין להבעיר לבין להצית לבין להדליק? להדליק אומר המלבי"ם זה התפיסה הראשונה שנתפסת האש. הדלקתי את הנר, התפיסה הראשונה שבו זה נתפס זה נקרא הדלקה. להבעיר זה אומר על מה שנובע מזה, עכשיו הנר בוער. הנר בוער מכוח מה? שהדלקתי, ההדלקה זה הפעולה הראשונית, לאחר מכן הפעולה המתמשכת היא הבעירה, הנר כעת בוער. מה זה לאחר מכן להצית? אומר המלבי"ם, ההצתה זה בא לסמל אש שבבת אחת מתפרצת ובדרך כלל אש שהיא לא לתועלת. ויצת השם אש בציון. כשאני מדליק אש לדוגמה בגזע כדי לבשל או כדי להתחמם כנגדו אני לא אקרא לזה להצית. אלא להצית זה לזה בוער כדי להתחמם בו. אבל להצית זה תמיד בא לבטא להצית דבר הכוונה להבעיר אותו כדי לכלות אותו, כדי להשחית אותו, כמו שכתוב והצתי אש ביערה והצתי אש בארמנותיה. זה תמיד הביטוי הצתה. ולכן אומר המלבי"ם זה מתאחד גם כן עם ביטוי נוסף שמבטא שיממון, כמו שכתוב ניצתה כמדבר מבלי יושב. ושם הכוונה ניצתה מלשון הייתה שממה, כי כמו שאמרנו להצית פירושו משהו המכלה. לא משהו לתועלת, לא, אני לא מדליק נר כדי שאוכל לקרוא לאורו. אלא אני מצית כדי לשרוף, כדי לכלות. פה הוא מתאר לנו את הרשעה שהיא דולקת שזה בעצם האש, היא אוכלת את הקוצים ומשם היא ניצתת בבת אחת על ידי הענפים, בבת אחת יורדת וניצתת ושורפת את כל הגזעים שבא לבטא כמו שאמרנו את כללות האומה כולה.
ויגזור על ימין ורעב ויאכל על שמאול ולא שבעו איש בשר זרועו יאכלו. כעת הוא יתאר את רוב הרצחנות שתהיה ביניהם, כידוע בית ראשון חרב מפני שהיה בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הייתה ביניהם רצחנות גדולה, כל אחד היה אוכל את חברו. ויגזור על ימין, ויגזור זה מלשון לחטוף, אדם שחוטף משהו מחברו, גוזר את זה מידו, כורת את זה ממקומו. כמו אדם שאחוז בולמוס של תאווה, ויגזור על ימין, אבל אתם חושבים שזה עזר לו? ורעב, הוא נותר עדיין רעב, בולמוס התאווה ששולט בו גורם לו לכך שהוא לא שבע ממה שהוא גזר וחטף מימין. ויאכל על שמאול ולא שבעו, הוא אוכל את כל מה שיש בצד שמאלו אבל עדיין זה לא משביע אותו. עד שמרוב הבולמוס והחולי של התאווה והחולי של הרעבון, איש בשר זרועו יאכלו. אדם יתחיל לאכול את בשר זרועו. דהיינו הוא כביכול אוכל ממה שהוא עצמו כביכול מתקיים. זאת אומרת משהו שלא נותן לו תועלת במה שהוא אוכל. אם אני אוכל משהו חיצוני לי אז הגוף קיבל אנרגיה. אבל אם אני אוכל משהו שהוא חלק ממני אז אני בעצם אכלתי את האנרגיה של עצמי. וזה מה שהוא בא לרמז, כביכול האומה היא כמו גוף שאוכלת קצתם את קצתם. כמו שאמרנו לפני כן איש את אחיו לא יחמולו, כל אחד חוטף מהשני. אם אנחנו לוקחים ממקום אחר, פושטים ידינו בגדוד, אז הבור מתמלא. אבל מחולייתו הרי אין הבור מתמלא. ויגיע מצב כזה שרוב התאווה שבהם ורוב הרצחנות שבהם הם יהרגו את עצמם. שואלים לכאורה מה זה איש בשר זרועו יאכלו, השמענו פעם כדבר הזה? ראינו פעם בן אדם שאוכל את בשר זרועו? אז מסבירים שאיש בשר זרועו יאכלו פירושו של דבר כאשר בן אדם הוא אין לו מה לאכול, מה קורה לו? הוא מצטמק. למה הוא מצטמק? נגיד לא נוסף לו עוד משהו אחר, אבל למה הוא בעצם קורית לו פעולת הצימוק? הצימוק פירושו הגוף מתחיל לאכול את עצמו. זאת אומרת כל מה שיש בגוף הם בעצם אנרגיות. האנרגיות האלה ככל שהבן אדם הוא שמן יותר ורחב יותר יש לו אנרגיות רבות יותר. עכשכשיו האנרגיות האלה לאט לאט מצטמצמות, זה חומר הבעירה של הגוף. הגוף לאט לאט לאט אוכל את עצמו. עד שמגיע שלב שאין עוד שומן שהגוף יכול לפרק כדי להחיות את עצמו ואז האדם נופח נפשו ברעב. זה הבחינה של איש בשר זרועו יאכלו, מה זה בשר זרועו? לא נותן ביס בזרוע. אלא הכוונה הגוף כשאין לו מה לאכול הוא מתחיל לאכול את עצמו. הגוף הולך ומצטמק והוא בעצם נאכל, הוא אוכל את עצמו. הגוף ניזון מהרזרבות שיש בעצמו. וזה איש בשר זרועו יאכלו, כי כבר לא יהיה מצב שיהיה משהו למישהו אחר והוא יתחיל לאכול את עצמו.
מנשה את אפרים ואפרים את מנשה יחדיו המה על יהודה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מנשה את אפרים זה כמו את יעקב, מה זה את יעקב? איש וביתו באו עם יעקב. מנשה יתחבר עם אפרים, אפרים את מנשה, אפרים יתחבר עם מנשה, ושניהם יחד על יהודה. כמו שאמרנו שהפרק שלנו עוסק בהתחברות שהתחברו ביניהם ממלכות ישראל כנגד ממלכות יהודה. ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. אחרי כל מה שהם קיבלו הם עדיין יש להם תוכניות שליליות, כיוון שכך אומר הקדוש ברוך הוא לא שב אפו. אחרון אפו של בורא עולם לא שב ועוד ידו נטויה. ידו נטויה מסמל את היד המושטת אל על כדי להוריד מכה. ידו נטויה הכוונה ידו כביכול מושטת אל על כדי להכות את אותם אלה שעל אף כל מה שקיבלו ועל אף כל החבלות שנחבלו, עם כל זה הם ממשיכים במעשיהם הרעים והמקולקלים.