פרק ט' בישעיהו הוא המשכו של דבר הנביא לבית דוד. לאחר שביאר לנו ששבט אפרים, דהיינו עשרת השבטים שאנו רואים אותם כעת בהצלחה, מהווים איום על ממלכת יהודה - רצין מלך ארם נעשה שותפו של פקח בן רמליהו מלך ישראל, ושניהם מאיימים על יהודה - בא הנביא ואומר: דעו לכם, אותו עם שאתם רואים אותו כעת בחושך, הוא שבט יהודה, לו יזרח אור גדול. ומתי יהיה האור הגדול הזה? בשנת ט"ו לחזקיהו, כאשר תבוא מפלת אשור ומאה ושמונים אלף ראשי גייסות ימותו בלילה אחד - אז יהיה להם אור גדול.
הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל, יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם׃
נשים לב לכפילות שבפסוק: "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול", ושוב "יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם" - שגם זה ביטוי לאפלה. מה פירוש הכפילות? מבאר המלבי"ם: ייתכן אדם המצוי בחושך בשעה שבחוץ זורחת השמש, והוא פשוט מסתתר מפני האור. האור קיים, הוא נמצא סביבו, רק שהוא אינו מרגיש בו מפני שהוא נסתר ממנו. וכיצד יוכל לראות את האור? שיצא מן המקום שבו הוא מסתתר, ומיד האור יאיר עליו. כנגד זה נאמר "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול" - אותם המסתירים את פניהם מן האור, הם יראו אור גדול, שהאור מצוי מסביבם ורק עד עתה לא ראו אותו מפני שהסתתרו בחושך.
וייתכן אדם המצוי בחושך שהאפלה אצלו גמורה, שלא רק שהכניס עצמו למקום חשוך אלא שגם בחוץ אין אור כלל, כגון בלילה שאין שמש כלל. במצב כזה, כדי שיהיה לו אור צריך שהאור יזרח עליו מבחוץ. וכנגד זה נאמר "יושבי בארץ צלמוות" - שצלמוות הוא חשיכה ואפלה גדולה יותר - "אור נגה עליהם": גם עליהם, שהחשיכה אצלם גמורה גם מבחוץ, יזרח האור.
ומהו "נגה"? מבאר המלבי"ם שנוגה הוא מה שאדם הקם בבוקר מוקדם רואה בדקות שלפני הנץ החמה, ואף בחצי שעה שלפניו: זהרורי חמה, שהמסתכל למזרח רואה כיצד הכיפה מתחילה להאיר עוד בטרם נראתה השמש עצמה. זו השמש המכה בעדים; את השמש עצמה אין אנו רואים, שהרי לא עברה עדיין את קו האופק, אך את הכאתה בעדים אנו רואים, וזה הנוגה - כעין הילה של אור הנראית בטרם יבוא השחר. וזה שאמר "יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם": אף הנמצאים במקום אפלה גמורה, שגם מצד הזמן אין שם אור, לאט לאט יתחיל האור להגיח את חושכם עד שיזכו גם הם להיות באור.
שני חלקים יש בעם ישראל. חלק אחד הוא שבט יהודה, ולהם יש אור: הם נמצאים בארצם, הם נמצאים תחת מלך, אלא שהם כביכול מסבים פניהם מן האור ומסתירים פניהם ממנו. להם אומר הנביא: העם ההולכים בחושך במקום שיש בו אור, ראו אור גדול. כשתבוא הישועה יכירו כולם לדעת שהשם אחד ושמו אחד, יראו שהקדוש ברוך הוא שומר על חסידיו, יראו איזו תשועה גדולה יעשה השם, ויצאו מן המקום החשוך שבו הם נמצאים ויראו שבחוץ יש אור.
אבל יש חלק בעם ישראל שמצוי באמת באפלה, שאצלו כבר לילה - הם עשרת השבטים שבחלח וחבור ונהר גוזן. הם אינם באור ורק מסתירים פניהם, שתאמר להם שיגלו את ההסתר ויראו; הם נמצאים באפלה ממש. ועל כן אומר הנביא: דע לך, גם יושבי בארץ צלמוות, אלה שכבר גלו מעשרת השבטים, כאשר יהיה אור ישועת השם - אור נגה עליהם. גם אליהם יגיע האור; לא אור גמור, אבל על כל פנים גם להם יהיה אור.
וכלפי מה הדברים אמורים? כבר ביארנו זאת בספר מלכים בעניין תנועת השמש שחזרה אחורנית בימי חזקיהו, כאשר ביקש חזקיהו אות ומופת והקדוש ברוך הוא הזיז את השמש חמש עשרה מעלות אחורנית. ותמה שם המלבי"ם: וכי כדי להוכיח לחזקיהו שיתרפא צריך נס מופלא כזה, שהשמש תחזור אחורה שעות ארוכות? לכאורה הדבר מיותר. וביאר המלבי"ם שהנס הזה היה מיועד לאותם היושבים בחושך, יושבי צלמוות, אותם שבחלח וחבור ונהר גוזן, שהרי לא היה אדם בעולם שלא ראה את הנס והמופת הזה. וכאשר יתחילו הם לברר מה זה ומה הדבר הזה, יאמרו להם: הקדוש ברוך הוא עושה ניסים לחזקיהו מלכו בארץ ישראל. ודבר זה ייתן להם רוח התלהבות ורצון לחזור אל הארץ הקדושה, וייתן להם חיות במקום שבו הם נמצאים.
ואם היה צריך נס בשביל חזקיהו עצמו, היה הקדוש ברוך הוא יכול לעשות לו נס פרטי ומקומי, כמו שעשה לגדעון בגיזה - כאן חורב וכאן טל. מה צריך להזיז את השמש? כדי להראות לעם היושב בצלמוות. ולפי זה הדברים מובנים באופן נפלא ומשלימים זה את זה: "יושבי בארץ צלמוות אור נגה עליהם" - מתי? כאשר יזריח הקדוש ברוך הוא את שמשו של חזקיהו ויעשה אות ומופת כזה, ויכה במחנה אשור מאה ושמונים אלף ראשי גייסות. כל הניסים והמופתים שיהיו באותו זמן אצל חזקיהו - ראשית, לעם ההולכים בחושך יהיה אור גדול; ושנית, גם על העם היושבים בצלמוות באותם מקומות אור נגה עליהם, ועל ידי זה ישובו לארץ הקדושה ויחסו בצילו של חזקיהו. וכפי שאומרים חז"ל לפי אחת הדעות, שאחד הנביאים הלך והחזיר את עשרת השבטים - שעשרת השבטים חזרו בעקבות אותם ניסים שאנו רואים כאן.
הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, לוֹ הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה, שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר, כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל׃
כאן הנביא מסב פניו כביכול אל הקדוש ברוך הוא ואומר: "הרבית הגוי", הגדלת את הגוי. ומי הוא הגוי? מבאר המלבי"ם שהכוונה למחנה סנחריב, שהרי לעם ישראל קרא הנביא לפני כן "העם", ואם עתה הוא עובר לדבר על "הגוי" - אין מדובר בעם ישראל אלא באויבים. "הרבית הגוי" - הרבית את סנחריב ונתת בידו את כל ממלכות הארץ.
והמילה כתובה "לא" באל"ף ונקראת "לו" בוא"ו. נבאר תחילה את הקרי: "לו הגדלת השמחה" - הגדלת את השמחה לשבט יהודה. שאם בא כנגדי אדם חלש והקדוש ברוך הוא הצילני, השמחה היא שמחה; אבל אם בא כנגדי אדיר משדד מערכות, שהפיל ממלכות, והקדוש ברוך הוא הצילני - איזו שמחה עצומה היא זו, שכנגד אויב עצום כזה הצילנו הקדוש ברוך הוא. וזה שאמר: "הרבית הגוי" - מה שהרבית והגדלת את סנחריב, היה כדי ש"לו", לעם ישראל, תגדיל את השמחה, כשנראה במפלתו של הגוי. ולכן כתוב שהקדוש ברוך הוא משגיא לגויים ויאבדם - הקדוש ברוך הוא מרומם את הגוי, שכן כשמרימים אותו גבוה הנפילה חזקה יותר והבום נשמע היטב. "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי" - מגובה כזה הנפילה היא כמו שצריך.
ולפי זה נבין גם את הכתיב באל"ף: "לא" - לא לו. מה שהרבית את הגוי אין זה לו, אין זה בשבילו ואין זה לתועלתו. הוא סובר: השם הגדילני, כנראה אני משהו. לא, לא בשבילך, אלא "לו הגדלת השמחה" - לעם ישראל הגדלת השמחה, שלהם יצא רווח גדול, ועל ידי זה יצא שמם של ישראל בכל הארץ, הנה האומה היחידה שיכלה כנגד סנחריב.
"שמחו לפניך כשמחת בקציר, כאשר יגילו בחלקם שלל" - הפסוק מבטא שתי שמחות: שמחת אדם באסיפת הקציר, ושמחת אדם המחלק שלל אויביו לאחר ניצחון במלחמה. אומר המלבי"ם, שתי השמחות באות לבטא שני סוגי שמחה. מצד אחד, לכאורה אדם שמח יותר באסיפת הקציר, שכן באסיפת השלל מעורב גם עצב: לא הייתה מלחמה שיצאנו ממנה באפס הרוגים - חוץ מן המלחמות הראשונות של משה ויהושע - וגם לעם המנצח היו אבדות בנפש. שמחת הקציר לעומת זאת היא שמחה שלמה, בלי מלחמה ובלי סכנה, רק אספנו את הקציר.
ומצד שני, לשמחת חלוקת השלל יש מעלה שאין בשמחת הקציר: בשמחת הקציר אין שמחת ניצחון. אספתי את הקציר, יש לי ממון רב, ודאי שאני שמח - אבל בשמחת מלחמה, מלבד התוצאה שאני אוסף ממון רב, יש גם שמחת הניצחון עצמו: אויב שהציק לנו והצר לנו, מלחמה גדולה, ואנו יצאנו מנצחים. וזה עצמו נותן לאדם שמחה גדולה.
ובא הנביא ואומר: לישראל היו שתי המעלות יחד. מחד גיסא "כשמחת בקציר" - שהרי המפלה באה בלי מלחמה ובלי סכנה, אף אחד מאיתנו לא מת, שהלך מלאך השם והכה במחנה אשור, הרי זו שמחה שלמה כשמחת הקציר בלי אבדות בנפש. ומאידך גיסא "יגילו בחלקם שלל" - הלכנו וחילקנו שלל, ושמחה זו גדולה מפני שגם ניצחנו את האויבים. נמצא שהיו לנו שני היתרונות: שמחת חלוקת השלל וניצחון האויב, ובלי הצער הנלווה לה בדרך כלל, שהרי לא נפל איש מאיתנו והמלאך ניצח את הכול. ואם כן השמחה כאן הייתה שמחה מושלמת.
עוד מדייק המלבי"ם בלשונות: יש כאן לשון שמחה - "הגדלת השמחה", "שמחו לפניך כשמחת בקציר" - ויש כאן לשון גילה - "כאשר יגילו בחלקם שלל". ומה ההבדל? השמחה מורה תמיד על השמחה התמידית, ואילו הגילה היא שמחה חדשה המתעוררת פתאום אצל האדם. אדם יגיל במציאת מציאה, זו גילה; אבל מי שהלך לעסקו והכניס הכנסה יפה - אין אומרים יגיל אלא ישמח, שזה דבר הווה ותמידי: יום עשה ויום לא עשה, אך היום ברוך השם הרווחתי טוב. זו שמחה, ואין זה דבר חריג מן הטבע כמציאה. ולכן נאמר "כשמחת בקציר", שהקציר דבר הווה ורגיל, ואילו "יגילו בחלקם שלל" - שלא בכל יום מחלקים שלל, ועל כן נאה בו לשון גילה.
רש"י מבאר מדוע כתוב "לא" באל"ף ונקרא "לו": לפי שלא הייתה שמחתו של חזקיהו שלמה, שהרי באותו פרק נאמר לו "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך". באותו זמן, כשראה חזקיהו נס כזה, היה בטוח שהשם עשה את הנס לצרכו ובגללו, ואילו כפי שהסברנו לא בשבילו עשה השם את הנס אלא בשביל העם היושבים בחושך ובצלמוות. וכאשר שמעו כל המלכים שהקדוש ברוך הוא עשה נס כזה, רצו לבוא ולראות מי הוא האדם המיוחד הזה שהקדוש ברוך הוא עושה לו נס כזה, ושלח אליו מרודך בלאדן בן בלאדן, והוא קיבל אותו והראה לו את כל אוצרותיו - ובזה כביכול אמר לו: השם עשה לי את הנס.
ומבאר המלבי"ם שהם שלחו כדי לדעת למי עשה השם את הנס: לעם או למלך. ומאי נפקא מינה? אם לעם - אין טעם להסתבך עמם, הדבר מסוכן; אבל אם למלך - יבוא מלך חדש ונוכל לבוא עליהם. וכך היה בסופו של דבר: הוא הראה להם את כל אוצרותיו, הם ראו, רשמו הכול, תויק הדבר אצלם, וחיכו עד שהלך חזקיהו המלך, והקדוש ברוך הוא הביא את הצרה על בנו. נמצא שבאותו פרק עצמו שבו הייתה שמחה גדולה על הנס, בו עצמו קיבל נבואה שהשם אומר לו "הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך" - אותו אחד שהראית לו את כל אוצרותיך, עכשיו הוא יודע הכול וגם סובר שהנס בשבילך, כך שידרת לו, ממילא יבוא אחרי ימיך וייקח את כל האוצרות. ולכן נכתב "לא הגדלת השמחה": באמת "לו הגדלת השמחה", אבל הייתה כאן שמחה מהולה בעצב, שכן קיבל בשורה מרה, ולכן הפך ה"לו" ל"לא".
ומהו "כאשר יגילו בחלקם שלל"? באיזה שלל מדובר? בשללו של מלך אשור. וכפי שלמדנו, סנחריב הלך ונלחם בתרהקה מלך כוש, ושלל את שלל כוש ואת שלל מצרים, וחזר לעשות מצור על חזקיהו ושם נפל. ולמה היה צריך כל זה? עוד בהליכתו אמר לחזקיהו: אל תחשוב שאני הולך, אני עוד אחזור, תחכה. ובאמת חזר ונפל על ידי מלאך השם. וביארו שם המפרשים למה עשה כן הקדוש ברוך הוא: לפי שסנחריב בא בכיסים ריקים, בלי כסף. אמר הקדוש ברוך הוא: לא ייתכן כך. שלחו למלך כוש, שלחו למצרים, ניצח אותם ובא עם הון רב ועם שלל עצום - עכשיו תבוא, עכשיו יבוא מלאך השם ויגמור אותך, ותשאיר כאן את כל הכסף. וזה "יגילו בחלקם שלל". ומבאר רש"י שהכוונה על השלל ההוא, כאותו "ארדוף אשיג אחלק שלל" של מצרים - שוב יקבלו את שללם של מצרים, ואת הכול בזזו חזקיהו ועמו.
כִּי אֶת עֹל סֻבׇּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ, הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן׃
כאן מציע הנביא משל נוסף, משל השור. השור סובל משלוש בחינות: ראשית, העול הכבד המונח על צווארו. שנית, הבעלים ההולך עמו ומטה את שכמו על ידי העול, מכביד עליו כדי שיחרוש ויעבוד. ושלישית, המקל - שאם השור מוריד הילוך, נותנים לו מכה שייתן גז. וכנגד שלוש בחינות אלו הוא ממשיל את שיעבוד העם: העול הוא המס הכבד ממלך אשור, "את עול סובלו" - העול שהם סובלים. "מטה שכמו" הוא המושל האכזרי, המטה את שכמו לסבול, שאינו רק עול מס גרידא אלא יש מי שדוחק שתשלם, מכביד את העול על צווארך ומוציא את נשמתך עד שיקבל את המס. ו"שבט הנוגש בו" הם החילות, המחנה, אלה המכים בכל עת כל מי שאינו סר למשמעתו של סנחריב.
ולפעמים העול וכובד המס יסורו מהם והמושל האכזרי עדיין קיים, ולפעמים להפך - המושל כבר מת והחיילים שלו ממשיכים לייסר את העם שהם נוגשים בו. לכן בא ואומר: דע לך, כאשר יעשה להם הקדוש ברוך הוא תשועה מסנחריב, תהיה זו תשועה שלמה וכוללת ולא יישאר שום סבל. במפלתו של סנחריב הכול נשבר בפעם אחת: את עול סובלו, ואת מטה שכמו, ואת שבט הנוגש בו - את כולם יבטל הקדוש ברוך הוא על ידי המלאך שיכה במחנה אשור.
"החיתות" הוא מלשון שבירה, כמו "קשת גיבורים חתים", שהכוונה נשברו. ו"כיום מדין" - כמו אותו מדין שהצרו לישראל ונהרגו כולם בנס בלילה אחד, כמו שכתוב בספר שופטים. ומפלתם של אלו ואלו, של מדין ושל אשור, הייתה בליל פסח: מובא שגדעון אמר לו "אתמול קראנו את ההלל" וכו', שהיה זה בפסח, ובזכות מה? בזכות העומר, שכתוב על גדעון שהיה חובט חיטים ושעורים להניס מפני מדין, ומה שהגן עליהם היה קציר העומר. וגם כאן מפלתו של סנחריב הייתה בליל פסח, ולכן הנביא מדמה אותו: אתה השם תשבור אותם כמו ששברת כיום מדין.
כִּי כׇל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים, וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ׃
שלושה ציורים כאן, וכולם לרעיון אחד. "סאון" הוא לשון רעש והמולה, והנביא מצייר שהרעש כה חזק עד שהוא כאילו מרעיש על עצמו. כמשל לפצצה המפוצצת את כל מה שסביבה וגם את עצמה - כך יהיה רעש שירעיש את כל הסובב, והוא עצמו יתרומם ויתפרק ברעש שעשה.
"ושמלה מגוללה בדמים": היה להם כעין בגד אדום שהיו מרימים אותו על נס, ואותו בגד בא לומר: התחזקו במלחמה, לכו כנגד האויבים והרגו בהם. אומר הנביא: אותה שמלה אדומה שבאה לסמל את המלחמה ואת שפיכות הדם, היא עצמה תהיה מגואלת ומלוכלכת בדמים שלה עצמה. אתה בא לסמל הריגת אחרים - אתה עצמך תינזק, אתה עצמך תתלכלך בדם.
"והייתה לשריפה מאכולת אש": האויב, שהוא זה ששרף את הכול, הוא עצמו יישרף; אותה אש שאוכלת את כל האחרים, בסוף תאכל כביכול את עצמה. ואם כן שלושת הרעיונות מבטאים דבר אחד: הסאון שבא להרעיש אחרים ירעיש את עצמו, השמלה שבאה לשפוך דם אחרים יישפך דמה, והשריפה השורפת אחרים תהיה היא עצמה למאכולת אש. הכוונה שבסופו של דבר הוא יינזק מעצמו - שריפה וגוף קיים. לא יבוא אחר ויזיק אותו, לא יבוא צבא ויכניע אותו, אלא מאת השם, נשמתם נשרפה בקרבם. הם כביכול יאכלו את עצמם ויזיקו את עצמם, והמסתכל לא יראה כאן כוח אחר שהלך והזיק אותם.
מהו "שמלה" ומה בינה לבין כסות או בגד? אומר המלבי"ם, שמלה כוללת גם דבר שאינו תפור למידתו של אדם, אפילו חתיכת בד סתם נקראת שמלה, כמו "ופרסו את השמלה". ולכן גם דגל שהיו פורסים אותו על נס להגביהו נקרא שמלה, שאינו בגד ואינו כסות אלא בד שלא נתפר.
ואגב לשון השמלה, מספרים סיפור נחמד - יש מספרים אותו על רש"י ויש אומרים שאינו יכול להיות. פעם אחת בא רש"י לבקר את הרמב"ם, דפק בדלת ושאל עליו, ואמרו לו שאינו בבית ויחזור בעוד שעה, והלך לדרכו. ולאחר שסגרו את הדלת שמו לב שנעלם בגד יקר שהיה תלוי שם. מיד היו בטוחים: זה בטח אותו הלך, שנראה עני וקבצן, ובלי ששמנו לב לקח והלך. חיפשו אחריו בכל העיר, תפסוהו וחייבוהו לשלם בגד שלם, וחששותיו לא הועילו ונאלץ לשלם. ולאחר מכן כתב על דלתו של הרמב"ם חמש פעמים את שמו - ששמו של רש"י שלמה. בא הרמב"ם וראה כתוב על הדלת, ניסה להבין, ביקש שיספרו לו מה היה, ואז הבין מה כתוב: "שלמה שילמה שלמה שמלה שלמה" - מדוע חייבו את שלמה לשלם בגד שלם, והרי לא גנב? ומיד הבין שמדובר בתלמיד חכם גדול, וביקש לחפשו בכל העיר עד שמצאוהו והביאוהו וביקש את מחילתו. היה או לא היה - סיפור נחמד הוא.
"מגוללה" פירושו מטונפת, כמו "ועמסה מתגולל בדם" ו"על פגרי גילוליכם", שהכוונה לטינוף וגילולים. ועל "לשריפה מאכולת אש" עומד המלבי"ם על דבר מעניין: יש לנו לשונות של אש - להדליק, לבעור, להצית, ויש לנו אכל ושרף. הפעלים אכל ושרף שונים מדלק ובער והצית, שאלו מורים על תחילת הבערת האש - בהתחלה מדליקים, מבעירים ומציתים (וגם ביניהם יש הבדל, ונעמוד על זה בהמשך) - ואילו אכל ושרף מורים על עצם השריפה ואכילת האש, שהם תמיד בשלב השני.
ומה ההבדל בין אכל לשרף? "אכל" מסמל את מה שהאש עושה - האש אוכלת; ואילו "שרף" מבטא את מה שקורה לעצם שבו דולקת האש. לדוגמה: מקל שהדליקו והציתו והבעירו בו אש - האש אוכלת והמקל נשרף. מה שעובר על המקל זה לשון שריפה, ומי הפועל בו - זו לשון אכילה. פועל "אכל" מצייר את הכיליון מצד הפועל, ופועל "שרף" מסמל את מה שקורה לדבר המתכלה, שנשרף והיה לאפר. וזה שאמר "והייתה לשריפה מאכולת אש": האויב מסומל בפועל אכל, שהוא תמיד האוכל; ומה יקרה לו? "והייתה לשריפה" - הוא יהפוך לאפר. הוא שהיה תמיד מאכולת אש ואכל אחרים, יהפוך להיות בבחינת שריפה ויהיה לאפר.
כִּי יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ, וַתְּהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם׃
וכיצד ומהיכן תבוא הישועה הזאת? "ילד יולד לנו" - יהיה דבר חדש, מזל חדש שייוולד לנו. אומר המלבי"ם שלשון "יולד" מסמלת תמיד הוויה חדשה, ולא דווקא לידת תינוק, כמו "לא תדע מה ילד יום", "בטרם לדת חוק", ו"אלה תולדות יעקב" שפירשו המפרשים מקריו וגלגוליו. אף כאן "ילד יולד לנו" - איזה מזל חדש, סיבה חדשה שנתחדשה לנו. ומהי? "בן ניתן לנו" - יהיה בן יורש עצר, שהרי המולך כעת הוא אחז, ועתה יהיה חזקיהו. "ותהי המשרה על שכמו" - עד עתה היה על שכמו עול מלך אשור, כמו שאמרנו "ואת מטה שכמו שבט הנוגש בו"; ועתה מה שיהיה על שכמו זו המשרה, השררה והמלכות.
ומהם השמות "פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום"? אומר המלבי"ם: "פלא יועץ אל גיבור אבי עד" יש לשים כביכול בסוגריים. "ויקרא שמו" - מי קרא? הקדוש ברוך הוא. ומי הוא הקדוש ברוך הוא? פלא יועץ, אל גיבור, אבי עד. ומה קרא שמו? "שר שלום". נמצא שכך יש לקרוא: ויקרא שמו שר שלום - הקדוש ברוך הוא קרא שמו שר שלום, ובאמצע תיאורו של הקדוש ברוך הוא. "פלא יועץ" פירושו יועץ פלא - הקדוש ברוך הוא יועץ עצות ועושה פלאות. "אבי עד" - הקדוש ברוך הוא הוא אבי הזמן, ש"עד" מסמל את אחרית הימים, כמו שאנו אומרים "בטחו בהשם עדי עד", וכל הזמן שבמציאות נקרא עד; והקדוש ברוך הוא אבי הזמן ומחוללו, שנצחיותו אינה נופלת תחת ממשלת הזמן והוא מעל הזמן. "אל גיבור" - הקדוש ברוך הוא גיבור ועושה גבורות ברוב כוח. והוא שקרא לחזקיהו "שר שלום", דהיינו שמשרתו לא תהיה על ידי מלחמות אלא בשלום, ויהיה שלום בימיו.
שלושת התארים המתארים כאן את הקדוש ברוך הוא נועדו לסמל לפנינו שהבטחתו של השם לא תשתנה, ושאם הקדוש ברוך הוא מבטיח - מוחלט שהדבר יתקיים. שכשתתבונן תראה שהבטחתו של אדם נכזבת משלוש סיבות. הראשונה: שמשתנית מחשבת המבטיח - הבטחתי, עשיתי חשבון, ראיתי שאינו משתלם וחזרתי בי. אצל הקדוש ברוך הוא אין זה ייתכן, שהשם הוא פלא יועץ, יועץ פלא, ועצתו לא תשתנה. השנייה: הבטחתי, אבל אינני יכול לעמוד בזה. על זה אומר: הקדוש ברוך הוא אל גיבור, ואין אצלו מצב שאינו יכול, שהוא בעל היכולת בצורה המוחלטת ביותר. והשלישית: הבטחתי, ולא חזרתי בי, ואף יש בי הכוחות - אלא שנלקחתי בטרם זמני ולא הספקתי לקיים, שהיה לי כל הרצון וכל הכלים אך הזמן אינו בידי. על זה אומר: הקדוש ברוך הוא אבי עד, אבי הנצח. ואם כן הבטחתו של הקדוש ברוך הוא בכל אופן ובכל מצב תתקיים בסופו של דבר, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: אני קורא שמו שר שלום, ודברי לא ישוב ריקם.
הרד"ק מבאר את הביטויים הללו על ניסי אותם ימים. "פלא" - על אותו פלא שחזרה השמש אחורנית. "יועץ" - שעצת השם קמה ועצתו של סנחריב הופרה, שהרי סנחריב אמר להם אל תאמינו למה שמבטיח לכם חזקיהו, לא תקום עצתו; אמר הקדוש ברוך הוא: נראה עצת מי תקום - ועצת השם היא שקמה. "אל גיבור" - שהשם יכול גם על גיבור, שאף שבא סנחריב בחיל גדול ובגדודים עצומים, עד שייבש את נהר הירדן בעברו שם, מכל מקום חיסל השם את כל מחנהו ברגע קטן, שהוא בעל כוח גם על הגיבור. "אבי עד" - שהקדוש ברוך הוא אבי הזמן ובראו, כמו שביארנו על פי המלבי"ם, וזה בא לסמל נס נוסף: שבא אליו ישעיה ואמר לו שלא נשא אישה והקדוש ברוך הוא מקצר את ימיו, ועמד והתפלל והוסיף לו הקדוש ברוך הוא חמש עשרה שנה על חייו. ומי יכול להוסיף דבר כזה? רק השם שהוא אבי עד, אבי הנצח, שהשנים מסורות בידו והוא יכול להוסיף על השנים. נמצא שכל השמות הללו באו לתאר את הפלאות שאירעו בימיו של אותו "ילד יולד לנו" שתהי המשרה על שכמו.
לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ, עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, קִנְאַת ה' צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת׃
שימו לב לדבר משונה וחד פעמי בכל התנ"ך: מ"ם סתומה, מ"ם סופית, בתוך המילה - "למרבה". והעניין: דע לך, בימיו לא יהיה קץ וגבול לרוב המשרה ולרוב השלום. רוב המשרה - שתהיה לו שררה מוחלטת; ורוב השלום - שיהיה לו שלום מוחלט. אומר המלבי"ם, בדרך כלל אלו שני דברים המתנגשים זה בזה: אם רוב משרה, אין רוב שלום. מדוע? שכאשר יש לאדם משרה מוחלטת בלי שותפים, הדבר מעורר התקוממות - ראו מה קרה בתוניסיה ומה קורה במצרים. כשאתה מרבה המשרה, על ידי זה אין שלום. אבל אצל חזקיהו לא יהיה כך: יהיה מרבה המשרה, תהיה לו ממשלה מוחלטת, ועם כל זה "ולשלום אין קץ", יהיה אצלו מצב של שלום בלי קץ, עד שאף חרב לא תעבור בארצם.
"על כיסא דוד ועל ממלכתו" - אומר המלבי"ם: על כיסא דוד יהיה לו רוב משרה, דהיינו ממשל רב; ו"ממלכתו" מסמלת תמיד את המדינה, ועל מדינתו יהיה רוב שלום, שחרב לא תעבור בארצו. וכאן דלתות הכתוב מקבילות, כפי שלמדנו כמה פעמים בעבר: הכתוב מתחלק לארבעה משפטים רודפים, כשמשפט א' המשכו במשפט ג', ומשפט ב' המשכו במשפט ד'. אף כאן: "למרבה המשרה" - "על כיסא דוד", שיהיה לו שלטון מוחלט בלי אויבים כנגדו; ולמרבה השלום (שהמילה "למרבה" חוזרת גם על המשרה וגם על השלום) - "על ממלכתו", שעל ממלכתו יהיה שלום ולא תהיה שם חרב כלל.
ואף בהמשך הפסוק דלתות הכתוב מקבילות: "להכין אותה" - "במשפט"; "ולסעדה" - "בצדקה", עד עולם.
הפרק פותח בהבטחת אור כפולה: לשבט יהודה, שהאור סביבו והוא רק מסתיר פניו ממנו - "ראו אור גדול"; ולעשרת השבטים הגלויים, שאצלם האפלה גמורה - "אור נגה עליהם", כאור הנוגה שלפני עלות השחר, ובזכות ניסי חזקיהו והשמש שחזרה אחורנית יתעוררו לשוב לארץ הקדושה. גדולתו של סנחריב עצמה נועדה להגדיל את שמחת ישראל במפלתו, שמחה שלמה הכוללת את שתי המעלות - כשמחת קציר בלי נופלים, וכגילת חלוקת שלל שיש בה ניצחון אויב, אלא שנכתב "לא" באל"ף לפי שנמהלה בבשורה המרה על אוצרות הבית. עול אשור נשבר כולו בפעם אחת, כיום מדין בליל פסח, והאויב נאכל מעצמו: מרעיש את עצמו, מתגולל בדמו ונשרף באשו. ומכל זה תצמח המשרה על שכמו של חזקיהו, שהקדוש ברוך הוא - פלא יועץ, אל גיבור, אבי עד, שהבטחתו לא תשתנה ולא תיכזב - קרא שמו שר שלום, ולמרבה המשרה ולשלום אין קץ.