עכשיו, רועו עמים וחתו, והאזינו כל מרחקי ארץ, התאזרו וחתו, התאזרו וחתו. אחרי ההקדמה הזאת, עכשיו הוא פונה אל הקושרים. כי הרי שימו לב, יש כאן לכאורה ניגוד. מצד אחד, עד עכשיו מה דיברנו? אין מה לדאוג, יהודה, עמנואל, הקדוש ברוך הוא יהיה איתכם, אלה רצין ובן רמליהו, השם יפרע מהם, ימהר שלל חש בז, הקדוש ברוך הוא יבזוז אותם. ועכשיו פתאום הוא עובר לדבר עלינו, על יהודה, ואומר איזה צרה תבוא עליהם, איך מלך אשור יבוא כנהר שוטף. אומר המלבי"ם, לא, הוא פונה עכשיו ומדבר אל הקושרים. אלה שקשרו כנגד חזקיה, שבנא וסיעתו. אלה שהלכו ליצור קשר עם מלך אשור, עם סנחריב, באו ואמרו לו אנחנו איתך, אל תתרגש, חזקיהו ייפול. אלה שהלכו לדבר מעל החומה יהודית עם העם כדי לנסות וליצור מרד מבפנים שימרדו בחזקיה. עכשיו הוא פונה אל הקושרים ואומר להם, רעו וחתו. הכוונה היא תתחברו אל העמים, וחתו, תכרתו איתם ברית כדי למרוד באדונים שלכם. אבל וחתו. מה זה חתו? מלשון עשוי ללא חת. מה זה חת? נשבר. נשבר. עשוי ללא חת הכוונה היא בלתי שביר. וחתו הכוונה נשבר. מפני שמי ניחת הוא. ניחת הכוונה שבירה. רועו עמים וחתו, והאזינו כל מרחקי ארץ. תתרועע, תתחבר עם העמים, יהיה לך לרע סנחריב וחילו, אבל דע לך וחתו. והאזינו, דהיינו כל מרחקי ארץ, הם יאזינו למה שאני אומר כעת. התאזרו וחתו. התאזרו הכוונה מלשון לעזור אזור על מותניו, להתחזק, כדי למרוד בחזקיה. אבל דע לך וחתו, לא מתפעלים מזה, אתה תישבר. התאזרו, עוד פעם, תבואו ותתאזרו ותיקחו לכם אזור למותניכם כביכול לחזק כוחכם, ועוד פעם וחתו. גם זה לא יעזור לכם, גם אתה בסופו של דבר גם בפעם השנייה תישבר.
עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו אל. עוצו עצה, תוכלו לשבת ולייעץ איזה עצות שתרצו כדי לעשות ולקיים את הקשר הזה כנגד חזקיהו, אבל ותופר, העצה שלכם תופר. דברו דבר, יהיה ביניכם דיבורים והסכמות, ולא יקום, כי עמנו אל. הרי השם נמצא עמנו. ומי זה עמנו אל? הרי כמו שהסברנו, זה השם של הילד שבא לסמל את האומה, שהאומה היא בבחינה של עמנואל.
המלבי"ם מסביר, מה ההבדל בין עוצו עצה לבין דברו דבר? אומר המלבי"ם, העצה זה המחשבה כדי לברור ולבדוק את האמצעי הטוב ביותר להגיע על ידו לתכלית. לדוגמה, אם לדוגמה אנחנו רוצים לכבוש איזושהי אומה, אז אנחנו מתייעצים מה הדרך הנכונה ביותר לעשות את זה. זה נקרא להתייעץ. אז אחד מציע בדרך של הפיכה פנימית, אחר מציע לא, לתקוף אותם על ידי צבא, שלישי מציע סוס טרויאני, כל אחד מציע הצעה. זה ההצעה איך, מה לעשות. ולאחר שהחלטנו, לדוגמה, אנחנו החלטנו על מלחמה, אז הדבר הזה נקרא עצה. דבר, דברו דבר, עכשכשיו להוציא לפועל. איך את העצה אני מיישם? זה נקרא דברו דבר. דברו דבר הכוונה אחרי שסיכמנו מה עושים, שזה בא בעוצו עצה, אנחנו מדברים איך מוציאים את זה לפועל. נותנים הוראות למטכ"ל, נותנים הוראות לצבא, נותנים הוראות לפלוגות השונות, זה נקרא דברו דבר.
עכשיו, יכול להיות דבר לפני העצה ויכול להיות דבר אחרי העצה. לדוגמה, אם אני מחליט מראש להילחם, אני התייעצתי על זה? לא, החלטתי מראש, ברור אצלי, זה נקרא דברו דבר. ואחרי זה אני אומר טוב, אבל איך נילחם? את מי נשלח? את חיל האוויר נשלח? נשלח חיל רגלים? את איזה חיל מודיעין? איך נילחם? באיזה דרך להילחם? זה עכשיו עצה. אז במקרה זה היה לנו דברו דבר, קודם כל הדבר, מה הוא הדבר? החלטנו, נלחמים. איך עושים את זה? בוא נתייעץ. את מי אנחנו שולחים ראשונה? ויכול להיות לפעמים הפוך. יכול להיות שלפעמים הדיבור הוא אחרי העצה. לדוגמה, אם אנחנו עכשיו, כמו שאמרנו מראש, אנחנו שוקלים להילחם או לא להילחם? אנחנו שוקלים באיזה דרך להילחם? ואחרי זה מדברים דבר, כן, אנחנו עכשיו מחליטים להילחם, אבל יש לנו עצה כבר. התייעצנו, להוציא את זה לפועל. צריך להוציא את זה לפועל, לתת הוראות למטכ"ל. אז זה דברו דבר שאחר העצה. אז אני חוזר שוב, לפעמים הדיבור יש לנו החלטה מראש, אנחנו מתייעצים באיזה דרך להוציא אותה לפועל, ולפעמים הפוך, אנחנו מתייעצים מה לעשות, אחרי שהתייעצנו אנחנו מדברים דבר כדי להוציא את הדבר אל הפועל.
ופה זה על הדרך הזאת. עוצו עצה, אתם תתייעצו איך לקיים את הקשר הזה, ותופר. דברו דבר, הכוונה ותחליטו כבר איך להוציא את זה אל הפועל, אבל לא יקום. מה שתרצו להוציא לפועל לא יעמוד. עצה זה רק במחשבה כמו שהסברנו, אז לכן זה תופר, אני אפר עצתכם. ודברו דבר, אחרי שכבר החלטתם מה שהתייעצתם תרצו להוציא לפועל, תרצו שזה יעמוד, אני אומר לכם ולא יקום. מדוע? כי עמנו אל, כי השם נמצא עמנו.
כי כה אמר השם אליי כחזקת היד. יש מקראות גדולות, יש מקומות שכתוב כחזקת היד, יש מקומות שכתוב בחזקת היד. במקראות גדולות ראיתי שמופיע בחזקת היד, מאידך גיסא ראיתי מקומות אחרים שכתוב כחזקת היד. איך שלא יהיה. אליי כחזקת היד, ויסרני מלכת בדרך העם הזה לאמור. כי כה אמר השם אליי כחזקת היד, כך השם דיבר עמי כאשר התגברה עליי, כשחזקה עליי יד הנבואה. ואז השם כביכול מייסר אותי ואומר לי תוכחת מוסר, מלכת בדרך העם הזה לאמור. הכוונה מלכת עם הקושרים, אל תתחבר עם הקושרים כנגד המלך. רש"י מסביר בחזקת היד הכוונה כמו שהנבואה התגברה עליי, כמו שכתוב אצל יחזקאל ויד השם עליי חזקה. שזה בא לסמל את הנבואה, כי הנבואה הייתה מגיעה בכוח עצום. הנבואה הייתה באה על הנביא, דיברנו שלפעמים הנביא היה קורס מגודל משא הנבואה. שאול התחיל להתפשט מבגדי המלך הכבדים שהיו עליו מרוב משא הנבואה. אז זה נקרא כחזקת היד, בחוזק יד. ויסרני מלכת, שלא אהיה בעצת שבנא הסופר וסיעתו, שהם באו למרוד על חזקיהו.
לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו. היינו, כל מה שיאמר העם הזה קשר, לא תאמרון קשר. מה שהעם החליטו שזה קשר, הכוונה קשר של קיימא, אל תגידו שזה קשר, זה לא קשר ולא קיימא ולא יהיה בזה מאומה. וגם אין לכם מה לחשוש מהקשר הזה. ואת מוראו לא תיראו, אל תחששו ואל תיראו מהקשר הזה, כי הקשר הזה לא יוכל להרע, להזיק לכם. וגם ולא תעריצו. אל תחשבו שהקשר הזה זה דבר חזק ועריץ, דבר שיש בו כוח. אלא זה קשר חלש, קשר שחסר תוקף.
המלבי"ם מסביר, לפעמים יש מצב שיש חלש שמפחדים ממנו כי הוא מסוגל להזיק. ולפעמים יש חזק שלא מפחדים ממנו כי הוא בלתי מזיק. זאת אומרת, שלא תטעה לחשוב שבהכרח מחלש לא מפחדים ומחזק מפחדים. לפעמים מהחזק לא מפחדים כי הוא לא מזיק, ומהחלש כן מפחדים כי הוא כן מזיק. אתן לכם דוגמה. בן אדם לדוגמה רואה פיל, אז באופן טבעי הוא לא נתקף באיזה פחד נורא. פיל, אין סיבה שהוא פתאום יתחיל להזיק לך. מאידך גיסא, הוא יכול לעבור ליד נחש כזה קטן בגודל אצבע, אבל הוא בפחד נורא. מה, מפיל לא פחדת, מזה כזה קטן אתה מפחד? אתם יודעים, אומרים שכל אמריקה מפחדת מג'וק. איך? אמריקה מפחדת מהנשיא. הנשיא מפחד מאשתו. אשתו מפחדת מג'וק. אז ממה אמריקה מפחדת? מג'וק. אתם מבינים, כל אמריקה מפחדת מג'וק. אז זאת אומרת, לפעמים דבר קטן, יתוש קטן, עקרב קטן, אז זה כבר בגדר סכנה. ולכן אומר המלבי"ם, יש פה שני דברים. דבר אחד הוא בא ואומר לך, אל תחשוש, את מוראו לא תיראו. אל תחששו ממנו, שלא יהיה לכם מורא מהם. לא תיראו, ולא תעריצו. ולא תעריצו הכוונה היא, אל תחשוש ממנו שאולי הוא גיבור. אומר לך לא, אין בו בחינה של עריצות, חזק וחלש. אז גם הוא לא חזק, הוא גם חלש, א', והוא לא חלש מפחיד, הוא חלש בלתי מפחיד. זאת אומרת, זה גם נחש קטן וגם לא מזיק. אז אין לך מה לחשוש. הוא לא נורא בגודל ולא מפחיד גם כן מבחינת הפחד והאימה שהוא מטיל.
את השם צבאות אותו תקדישו, והוא מוראכם והוא מעריצכם. את השם צבאות אותו תקדישו, איך מקדישים את השם? על ידי ששומעים למצוותיו. והוא, הוא יהיה הסיבה למוראכם. הכוונה, על ידו ייראו מפניכם. כאשר אתה הולך עם השם, האומה שבאה להילחם כנגדך תהיה יראה מפניך. וראו כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך, על ידי שתקדישו אותו. אז והוא מוראכם, על ידו ייראו מפניכם. והיראה לא תהיה רק יראה דמיונית, דהיינו שהם מפחדים בזמן שאין בנו כוח אמיתי. אומר לא, והוא מעריצכם. מעריצכם מלשון עריץ וחזק, הכוונה הוא באמת ייתן לכם עריצות וכוח. זה לא שהם רק יחשבו שאולי אתם חזקים ורק יהיה להם איזה סיבה שבגללה הם ייראו. לא, הם ייראו מפניכם כי באמת יהיה לכם כוח אמיתי, כי השם שאותו אתם תקדישו הוא גם מעריצכם, הוא גם מחזק אתכם בפועל.
והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל, לפח ולמוקש ליושב ירושלים. הפסוק הזה פסוק קצת מורכב, ואנחנו ננסה לפשט אותו. והיה למקדש, כשם שאתם תקדישו אותו, כך גם כן השם יהיה למקדש מעוז, הכוונה יהיה לכם לעזרה והגנה מכל צרה וצוקה. אבל זה עצמו יהיה לקושרים כנגדכם לאבן נגף. אלה שהולכים להתנגד לכם, הם יינגפו בזה, במה שאתם בוטחים, במה שלכם יהיה סייעתא דשמיא, להם זה יהיה לאבן נגף. ועכשיו הוא מבאר. אומר המלבי"ם, היו שתי כיתות. אפשר לחלק אותם בעצם לשלוש, אבל בחלוקה יותר כללית היא מחולקת לשניים. היו אפרים ועשרת השבטים, הם היו עם פקח בן רמליהו, דהיינו הם מהבאים נגד יהודה. קבוצה אחת. קבוצה שכוללת הקבוצה הזאת, זה בית יהודה שגרו מחוץ לירושלים. הרי היה עשרת השבטים, היה שבט יהודה והוא עצמו מחולק, לאלה שבתוך החומות ולאלה שמחוץ לחומות. אלה שמחוץ לחומות גם כן כבש אותם פקח בן רמליהו במלחמה הראשונה שלו, והם גם כן היו יחד עם פקח בן רמליהו כנגד מלכות בית דוד. אז אם כך, שניהם נחשבים לקבוצה אחת. זה א', עשרת השבטים ופקח בן רמליהו מלך עליהם, ואנשי יהודה שמחוץ לירושלים, שגם הם נכבשו כבר על ידו והם כמו שותפים עמו כנגד מלכות ירושלים, בית יהודה שבתוך החומות.
דבר שני, הייתה קבוצה נוספת שהיא הייתה בתוך החומות. והיא קשרה קשר כנגד חזקיהו, שזה מה שראינו, שבנא הסופר וכולי, כל אלה שהם באו מתוך עם ישראל, מתוך אלה שהיו בתוך ירושלים, ושלחו מכתבים לסנחריב מלך אשור ואמרו לו חזקיהו וסיעתו לא השלימו, שבנא וסיעתו כן השלימו, אנחנו מוכנים לקבל אותך, זה רק חזקיהו פה לא מעוניין בך. זאת אומרת, גייס חמישי שהיה מתוכם. אז בגדול יש לנו שתי קבוצות. עשרת השבטים ושבט יהודה שמחוץ לחומות, ועוד קבוצה של שבט יהודה שבתוך החומות, שגם הם היו מנוגדים לחזקיהו.
כנגד זה הוא בא ואומר, לשני בתי ישראל, למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל. שני בתי ישראל שהם יסדו את הקשר, הקשר הזה יהיה להם לאבן נגף. מי זה שני בתי ישראל? שני בתי ישראל זה אפרים שזה עשרת השבטים, פלוס יהודה שמחוץ לחומות. אלה הם שני בתי ישראל. הוא אומר לך, הקשר שהם קשרו כנגד חזקיהו יהיה להם לאבן נגף. מדוע? אתם הלכתם עם מי לקשור? הלכתם לקשור עם מלך ארם, הלכתם לקשור עם המלכים שמחוץ לכם, מלך אשור יכבוש אתכם ראשונה. וכך באמת היה. זאת אומרת, הקשר שקשרתם עם מלכים מן החוץ גרם שיבוא מלך מן החוץ להתגרות בכם ולכבוש אתכם. זאת אומרת, מלך אשור יצא כנגדם, הגלה אותם. אלה שני בתי ישראל. מאידך גיסא, יש גם יושב ירושלים בסוף הפסוק. מי זה יושב ירושלים? אלה הקושרים מתוך ירושלים, שבנא וסיעתו. והוא אומר גם להם יהיה לפח ולמוקש. הקשר שהם קשרו יהיה להם לפח ולמוקש.
מה ההבדל בין פח ומוקש, מה ההבדל בין אבן נגף לבין צור מכשול? אז קודם כל הבנו על מי הוא מדבר. מי הם שני בתי ישראל, הבנו מי הם יושבי ירושלים שקושרים קשר. עכשיו אנחנו רוצים להבין מה הוא מנבא עליהם. לאלה, שני בתי ישראל, הוא אומר יהיה להם אבן נגף וצור מכשול, ואילו ליושב ירושלים, שבנא וסיעתו שמורדים מבפנים, הקשר הזה יהיה להם לפח ולמוקש. מה כוונת הדברים? מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין אבן נגף לבין צור מכשול. אבן וצור אלה שני דברים. אבן זה אבן, צור זה סוג של סלע קשה. עכשיו, אבן נגף, הנגף ניגפים בו בעצמו. אתה הולך, אתה נתקל באבן, קיבלת מכה מן האבן. זה נקרא אבן נגף. אבל המכשול הוא רק סיבה להיכשל בדבר אחר. גם היום אנחנו מתבטאים בביטוי הזה, אתה גורם לו למכשול. מה פירוש אתה מכשיל אותו? אתה מורה לו איזה הוראה, אומר לו איזה דין, וזה גורם לו להיכשל. לפני עיוור לא תיתן מכשול, הכוונה דבר שיגרום לו להיכשל בדבר אחר. אז לא בהכרח שמה שאני עשיתי בהכרח מזיק אותך, אבל הוא גורם לך להינגף ולהינזק בדבר אחר. זה נקרא מכשול. נגף, מאידך, זה מלשון הכאה. פן תיגוף באבן רגלך. אתה הולך ומקבל מכה באבן. זה נקרא נגף. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזים עליו מלמעלה. נוקף אצבעו, לא כמו שאנשים חושבים מזיז אצבע. לא. נוקף אצבעו זה כמו נוגף אצבעו. אין אדם נוגף אצבעו מלמטה, לא מקבל מכה, יורדת לו טיפת דם, עד שהכריזו עליו מלמעלה. זה מלשון נגף. אבן נגף זה אבן שהוא ניגף בה בעצמה. המכשול לעומת זאת, הוא גורם נפילה גמורה, אבל אני לא ניזוק מהמכשול כמו שהסברנו, אלא המכשול גורם לי להינזק בדבר אחר. לדוגמה, הוא הכשיל אותי, נפלתי על הפנים, ניזקתי מהקרקע. אז יוצא אם כן, מה הזיק אותי? הקרקע. אבל מה גרם לי? המכשול. המכשול הוא הגורם. לעומת זאת באבן נגף, האבן עצמה היא האבן שבה אני ניגף. היא האבן שבה אני מקבל את המכה.
כך גם כן הפח והמוקש, אומר המלבי"ם, גם בהם יש הבדל. הפח הוא זה שצד את האדם. הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. כשבן אדם נמצא בתוך פח, פירושו הוא לכוד. הוא לכוד. הפח זה המלכודת, הוא מה שצד את האדם. אבל המוקש זה דבר שצד ומזיק. אם אני ארצה לתת דוגמה, לדוגמה אצל הציידים יש דרך לדוגמה לעשות עיגול, עיגול ממתכת מלא שיניים, כשבן אדם דורך באמצע שלו הוא מתקפל, תופס את הרגל, ובדרך כלל הבן אדם מת מאיבוד דם עוד לפני שזה... מרוב שזה מתכווץ לו על הרגל, זה מזיק לו, יכול אפילו לפעמים לשבור לו את הרגל, מרוב הכוח הקפיץ החזק שיש לזה. זה דוגמה של מוקש. מה זה אומר מוקש? זה אומר מזיק אותו בעצמו. לעומת זאת הפח, זה מלכודת. כמו שהציידים עושים לדוגמה, עושים בור באדמה, מכסים אותו בעלים, בן אדם שעובר, ענפים ועלים, בהמה, בן אדם שעוברים, נופלים פנימה. הוא לא ניזוק מאיזה שהוא דבר שמזיק שם בפנים, אלא מה? הוא כלוא. הוא לא יכול לצאת. אז אם ניתן דוגמה, אם לדוגמה למטה ישימו כל מיני, על ידי מה, חרבות חדות כדי שיינזק, אז החרבות החדות אני אקרא מוקש. ואילו לפח, דהיינו המכלאה הזאת שלתוכה הוא נפל, לזה אני אקרא פח. אז יש לנו מושג של פח ויש לנו מושג של מוקש.
עכשיו לפי זה בואו נראה כעת כיצד המלבי"ם מבאר. אומר המלבי"ם, ליושבי ירושלים, שם כתוב שיהיה להם הקשר לפח ולמוקש. הפח הוא לא מזיק מצד עצמו, אלא מי שמגיע אל הפח, מי שמגיע אל אותו הכלא, אל אותו הבור, נופל שם, נלכד בתוכו. אותו דבר גם כן היה, אלה שיצאו מירושלים, הרי מה הם יצאו? כדי להגיד לסנחריב, חזקיה וסיעתו לא השלימו, אנחנו השלמנו. צריכים להבחין אגב, יש פה שתי תקופות, כן? יש פה תקופה של פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם, ויש תקופה יותר מאוחרת קצת של סנחריב, אבל הם שתי תקופות שבאו מלכים כנגד ישראל, והנבואה הזאת מתייחסת לשתי התקופות. לחלק מהמפרשים זה מתייחס לתקופה של חזקיהו, שזה היה קצת אחרי, חלק מהמפרשים, בפרט המלבי"ם, זה מתייחס לתקופה קצת לפני, של ימי אחז, אביב של חזקיהו, שרצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל באו כנגדם. אבל פחות או יותר זה מתייחס ליחידת זמן הזאת. עכשיו הוא בא ואומר, אלה יושבי ירושלים, שמה הם קשרו כנגד המלך, הם היו צריכים לצאת מירושלים כדי להינזק. מכיוון שהם, זה כמו פח, הם יצאו אל סנחריב כדי להגיד לו אנחנו השלמנו, אנחנו מוכנים. זה רק חזקיהו לא מוכן. רק מה? הייתה סיעה גדולה שהייתה עם שבנא הסופר וסיעתו, הייתה לו סיעה גדולה, וכשהוא בא לצאת כולם נשמטו להם, כולם פחדו ועזבו אותו, כן? נשאר עם סיעת יחיד. פתאום הוא מוצא את עצמו לבד. כמו בפוליטיקה, הרבה חתימות יש לו, אבל פתאום הוא מוצא את עצמו שכשהוא בא להיבחר לכנסת, הוא בקושי מונה את בני המשפחה שלו בין המצביעים. אז זה היה מה שהיה עם שבנא וסיעתו. ראה את זה סנחריב, אמר לו מה, איפה כל אלה שהבטחת? כתוב שתפס אותו, קשר אותו לסוסים, לעקבים, קשר לו את העקבים לזנב הסוסים, והריצו אותו על הקוצים והברקנים, כן יאבדו כל אויבי השם וכל הבוגדים בעמו ישראל. אז הוא, אותו שבנא, יצא אליו. אז זה היה כמו פח. כמו פח שפח אתה כדי ליפול בפח אתה צריך להגיע אל הפח. וכן זה היה אצל שבנא וסיעתו, אותם אלה שיצאו מירושלים, השיגו אותם חרב מלך אשור. אבל אלה שלא יצאו מן העיר, לא תשיג אותם הרעה. זה מה שהוא אומר, לפח ולמוקש ליושב ירושלים. הם באו אל הפח ושמה הם נוקשו בו, שמה הם ניזוקו על ידו. לעומת זאת, אלה שהיו מחוץ לירושלים מעיקרא, שזה עשרת השבטים ושבט יהודה שהסברנו שהיה מחוץ לחומות, עליו הוא אומר לאבן נגף ולצור מכשול. מסביר המלבי"ם, סכנה של צור מכשול יותר גדולה מהסכנה של אבן נגף. שאפילו שמצד אחד אבן נגף יותר גרוע, כי באבן נגף באבן עצמה אתה ניגף, האבן עצמה היא המזיקה, הצור הרי אמרנו זה רק דבר שגורם שייכשלו בסיבתו, אף על פי כן, כשאדם לדוגמה הלך ונתקל באבן, הנזק הוא הרבה פחות קשה מאשר הוא רק נכשל בצור מכשול אבל נפל על הפנים על הקרקע. הנפילה שם הרבה יותר חזקה, הכאב שם הרבה יותר גדול, הנזק הוא יותר גדול. כך גם כן אומר המלבי"ם בנמשל. העצה הזאת של הקשר שהם חשבו למרוד, זה יהיה כאבן נגף, דהיינו זה נזק קטן הם יעשו לך, אין לך מה לחשוש חזקיהו. אין לך מה לחשוש אחז. יהיה איזה אבן נגף, זה אבן קטנה שרק נוגפים בה את הרגל. אבל הנזק שיבוא להם בגלל הקשר, יהיה כצור מכשול. הרי יבוא מלך אשור ויגלה את כולם. אז מה שהם עושים לך זה אבן נגף, אבל מה שיהיה להם זה יהיה צור מכשול, זה יהיה מכשול כזה גדול שכולם יגלו בעקבותיו. אין לך מה לחשוש, הקשר הזה שהם קושרים רק יזיק אותם. וזה גם כן ההמשך, לפח ולמוקש ליושב ירושלים. הנזק של המוקש הוא גדול יותר מהנזק של הפח. כי אמרנו שהמוקש ממש מזיק והורג. ואם נרצה היום, כמו שהיום מתבטאים על מוקש. המוקש זה לא מתעכב על זה שאתה נתקל בו, זה מתפוצץ עליך. זה מוקש. כך גם כן בזמנם, זה היה דבר שהיה מזיק בעצמו, זה היה המוקש. וזה...
כמו שהוא אומר, תדע לך, המוקש הזה הוא יצוד מעצמו בלי כוח צייד. דהיינו, הקשר בעצמו שהם יצאו מירושלים כדי להתחבר לפקח, יהיה להם לפח ולהזק קטן, והם ניצודו בתוכו על ידי פקח שהחזיק אותם לעבדים. אבל הנזק שיהיה לכם בגלל הקשר הזה, מה אתם תגרמו? שגלו ביחד עם עשרת השבטים. כל אלה שיצאו אל פקח וכל אלה שיצאו גם כן אל סנחריב, גרם להם שיגלו ביחד עם עשרת השבטים. אז הנזק התחיל כנזק קטן, אבל בסוף עם מה הוא נגמר? כמוקש גדול. ואז אומר המלבי"ם, נמצא שאבן ונגף מקביל לפח ולמוקש. שאבן זה קטן וצור מכשול זה גדול, פח זה קטן ומוקש זה גדול. מה שהתחיל ונעשה כנזק קטן, בסופו של דבר יבוא עליהם כנזק גדול. וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו. באבנים האלה שעמדתי שיהיה אבן נגף, וכשלו בם רבים, זה יהיה בצור מכשול, יהיה מכשול להם באותם אבנים ואבני נגף ואותו צור מכשול. ונוקשו ונלכדו, זה עם הפח ומוקש. פח ומוקש אמרנו זה יהיה להם כמוקש ונוקשו, ועל ידי זה ונלכדו. איפה נלכדים אמרנו? בתוך הפח. בפח נלכדים ועל ידי זה ניזוקים על ידי המוקש. רש"י מסביר שאותם האבנים יכשלו אלו וסיעתם, שניהם יפלו אומר רש"י ביד שונאיהם. פקח נהרג על ידי הושע בן אלה שהרג אותו. עשרת השבטים נפלו ביד סנחריב. שבנא שיצא מירושלים כאשר עלה סנחריב ללכת על תרהקה מלך כוש, גם הוא ניזוק על ידי סנחריב בעצמו שהרג אותו כמו שאמרנו בייסורים. אז הם כשלו בם, אלה שהלכת ליצור איתו קשר, הוא עצמו יכשיל אותך, הוא עצמו יזיק אותך, וכשלו בם רבים.
צור תעודה חתום תורה בלימודי. אחרי שהשם מודיע לי את הנבואה הזאת, אומר להם ישעיהו, מה הנבואה? ששני בתי ישראל יכשלו בעצתו של פקח, הוא אומר לי צור תעודה. אם אתם זוכרים, הפרק התחיל בכך שהקדוש ברוך הוא אמר לו קח לך גיליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז. ואז הסביר המלבי"ם מה זה בחרט אנוש? כתב החרטומים. שכתב החרטומים הוא בדרך של ציור. והוא אמר לו אני רוצה שאתה תצייר ציור כזה שבו יהיה נראה למהר שלל חש בז, שבסופו של דבר סנחריב יבוא וימהר וישלול את עשרת השבטים שהם צרים עליכם. ככה אמר לו בתחילה. כעת אומר לו הקדוש ברוך הוא, את מה שאמרתי לך את הגיליון הזה, צור את התעודה. מאיזה לשון זה תעודה? תעודה זה מלשון עדות, זה ההתראה. את זה אמרתי לך תכתוב, תזהיר אותם, הם קושרים קשר עם האויבים שידעו שזה יבוא כנגדם. צור תעודה, צייר את מה שאמרתי לך בחרט אנוש, כמו שאמרנו שיצייר ממש ציור. צור את הציור הזה בתעודה, בעדות וההתראה הזאת, וגם חתום את הלימוד הזה שאני מלמד אותם. חתום את התורה הזאת על ידי לימודי. לימודי הכוונה כמו לומדיי. אם אנחנו זוכרים, אחרי שהוא אמר לו לצייר את הגיליון הזה, אמר לו ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו, שהם אלה יהיו העדים החתומים שמה על התעודה הזאת. הוא אומר לו חתום, תחתום את התורה ההוראה הזאת שאני מלמד אותם, את הנבואה הזאת שאני מוסר בידך ומודיע להם, תחתום את זה על ידי לימודי. לימודי הכוונה לומדיי. בכוח לומדיי, שהם זכריה ואוריה, זה העידה לי עדים, תחתום אותה על ידם כדי שיהיה להם לזיכרון לזמן רב שיראו הנה, ככה השם הבטיח שיהיה מפלה לעשרת השבטים וכך יהיה בסופם. הרד"ק מסביר שמה שכתוב צור תעודה, אומר הרד"ק זה מלשון לצרור, כמו ותיינה צרורות כל ימיהן. לצרור הכוונה לקשור. הנביא אומר צור תעודה, פירושו של דבר, אין לי אלא לצרור ולחתום את התורה בלימודי. לפי הרד"ק משמעות הכתוב כביכול אומר הנביא, אין לי ברירה אלא את כל התורה שאני לומד רק לחתום אותה שלא יראו אותה אחרים אלא רק התלמידים שלי. כי האחרים לא רוצים לשמוע דברי תורה, הם לא חפצים לראות את כל מה שאני מראה להם ואת כל מה שאני מלמד אותם. ואם כן, יותר טוב שאצור את התעודה, אצרור אותה, ויותר טוב שאלמד אותה ואחתום אותה ולא תהיה נזכרת אלא רק אצל התלמידים. חתום תורה בלימודי. האחרים, אם אני אלמד אותם, אם אני אראה להם את דברי התורה, אז העונש שלהם יהיה גדול יותר. כי הרי הם שומעים תוכחה ולא מקיימים, אז אם ככה הם יענשו בכפליים. טוב יותר אם ככה, אומר הנביא, צור תעודה חתום תורה בלימודי. עדיף שאלמד את התורה אל התלמידים המקשיבים, שהם באמת רוצים להתעלות בעבודת השם, והם על ידי זה ישנו דרכם לטוב, מאשר להודיע את התורה הזאת לכל העם, שממילא לא משנים את דרכם, ואם כן למה להוסיף להם חטא על פשע.
וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקיוויתי לו. אומר הנביא, מעכשיו אני אחכה ואמתין לה', שאפילו שכעת הוא מסתיר פניו מבית יעקב, אפילו שכעת נראה צרים עליהם האויבים, האויבים יכולים להם, וקיוויתי לו. אני מקווה לו וממתין, בטוח אני שלא ייפול מדבריו ארצה. על מה הביטחון שלי סמוך? הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון. הרי המעשים האלה שאני עשיתי, שזה ציור התעודה על גבי הגיליון, חתימת התעודה הזאת על ידי העדים שהם אוריה וזכריה, דבר אחד. דבר שני, הילדים אשר נתן לי ה', זה עמנואל שהקדוש ברוך הוא נתן לו לסימן שתהיה עמו, ומהר שלל חש בז, זה הבן השני שנתן לו לסימן שבמהרה ישלל שללם של ארם ושל עשרת השבטים. הם עומדים לאותות ולמופתים, והרי האותות והמופתים האלה הם מעם ה' צבאות, והשם בוודאות לא ישיב דבריו אחור אחרי שעשה אותות ומופתים. ולכן אומר הנביא, וחיכיתי לה'. הגם שהמסתיר פניו מבית יעקב, כעת לכאורה יש הסתר פנים וחושך, וקיוויתי לו. אני אף על פי כן אקווה לו, כי הרי יש לי אותות ומופתים שהשם מסר. אם אתם זוכרים, הסברנו שיש הבדל על פי המלבי"ם בין אות לבין מופת. אות זה סימן. לעומת זאת, מופת זה דבר שחורג מן הטבע, מה שאנחנו קוראים היום בגדר נס. ולכן, כאשר מדובר על הולדת הילדים, הסביר המלבי"ם זה אות. מה פירוש אות? אין פה דבר חריג מגדר הטבע, אלא מה? רק נבואה לרעה השם לא חוזר בו, ולכן הוא אמר לו יהיה את הילדים שאלה יהיה שמותם, זה אות. ברגע שאתה נותן לזה התגשמות טבעית, זה אות שהדבר הזה בוודאות יתקיים. זה החלק של אות. אבל איפה החלק של המופת? אומר המלבי"ם, החלק של המופת זה מה שהודעתי לכם את הכל מראש וכתבתי את זה וציירתי את זה במגילה בחרט אנוש, ששם אני מתאר את העתיד לקרות. זה מופת. כשאני מתאר לך משהו שאתה עדיין לא רואה ולא יודע, והוא נגד כל הסיכויים של מה שאתה רואה. כי מה שאתה רואה עכשיו זה דלותה של יהודה, ואת זה שמסביב נמצאים לנו גם האויבים, גם פקח, גם רצין, גם חלק מיהודה שכבר הספיק לשבות אותם פקח בן רמליהו, וגם חלק מתוך יהודה עצמה, שבנא וסיעתו, כולם נגד יהודה הקטנה שביניהם חזקיהו ואחז. מה הסיכויים שלנו? אני כותב לך ומצייר לך, אנחנו ננצח. והם בסופו של דבר כולם יגלו ויכלו. מה יתקיים? מה שהוא כתב. זה מופת. מי יכול לדעת דבר כזה מראש? אז היה פה גם בחינה של אות בהולדת הילדים שזה מבטיח שזה יתקיים, והיה פה גם בחינת מופת שדבר על טבעי שאני מגיד מראשית אחרית. זה דבר שהוא בגדר מופת.
חז"ל אומרים, אחז, למה נקרא שמו אחז? על שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה. רש"י מביא מדרש אגדה, אמר אחז, אם אין גדיים אין תיישים. אם אין צאן אין רועה. אז אני אגרום שלא יהיו גדיים, אז ממילא לא יהיו תיישים, לא יהיו גדולי תורה, לא יהיו תלמידי חכמים, לא יהיו יראי אלוקים. אין צאן, מה יש לקדוש ברוך הוא לעשות פה? יסלק שכינתו. יפה, מצא שיטה איך לסלק את בורא עולם. אמר לו הנביא, כל מה שאתה קושר את התעודה וחותם את התורה כדי לסותמה שלא תימצא בישראל, צור תעודה חתום תורה, כל התוכניות הללו שאחז נקרא אחז שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, כל הרצון והשאיפה שלך להחניק את כל התורה, לסתום את כל התורה, לא יעזור לך. שהרי הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי השם לאותות ולמופתים בישראל מעם השם צבאות השוכן בהר ציון. לא יעזור לך. יש לנו דור המשך. הנה אני והילדים, מי זה הילדים אומרים חז"ל? זה התלמידים שחביבים עליי כבנים. הם יהיו לאותות ולמופתים שהתורה תתקיים בישראל על ידם. כל התוכניות שלך לא יועילו, שהרי אם יש גדיים יש תיישים. והדור הבא אנחנו סמוכים ובטוחים שהוא זה שיקומם ויחזיר ויארים את כל ההריסות, והוא זה שיבנה מחדש את התורה. וכך באמת היה. כי הרי הוא דיבר אל אחז, ומאחז יצא חזקיהו. וחזקיהו הרי חובל עול מפני שמן, מפני שמנו של חזקיהו שהיה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא היה תינוק ותינוקת מגבת ועד אנטיפרס שלא היה בקיא בהלכות טומאה וטהרה. אז הנביא צדק כאשר הוא אמר הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי השם. זה דור העתיד, בוא אנחנו משקיעים. אז צור תעודה חתום תורה, שום דבר לא יעזור לך. לנו יש את דור ההמשך, לא תצליח להחניק ולסתום את כל התורה.
וכי יאמרו אליכם, דרשו אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים, הלוא עם אל אלוהיו ידרוש בעד החיים אל המתים. כאשר יאמרו אליכם המצפצפים והמהגים, דרשו אל האובות. דהיינו, אני נותן לכם אותות ומופתים מהשם, אל תמרדו בחזקיהו, תהיו עם חזקיהו, אל תמרדו באחז. וזה מה שראינו, תורה ותעודה, צור תעודה, חתום תורה, דהיינו הדברים הללו מוחלטים, תדעו לכם סופם לנצח, אחז וחזקיהו ינצחו. אבל המצפצפים והמהגים, מהגים מלשון הגה, דיבור, אלה שאומרים דברי הבל ורעות רוח, הם יאמרו אליכם דרשו אל האובות ואל הידעונים. הם באים לומר דברים המתנגדים לדברי הנביא. הם יאמרו לכם, הנה יש אובות וידעונים, תדרשו אותם, ותראו שהאובות והידעונים יגידו דברים הפוכים מן הנביא. והם יביאו לכם ראיה שהאובות והידעונים יודעים מה שהם מדברים. זה לא כאלה שסתם ממציאים המצאות. והם יגידו לכם, אין חטא, אין עוון למי שדורש את האובות והידעונים. כי הרי כל עם ועם אל אלוהיו ידרוש, הלוא עם אל אלוהיו ידרוש. כל אומה מאמינה באלוהים שלה, היא דורשת אליו. ואם כן, על כל פנים ראוי שבעד החיים, דהיינו נדע איך להתנהג אנחנו בחיינו, נדרוש אל המתים. ראוי שנדרוש אל המתים, אל האובות ואל הידעונים, שזה המתים. האוב זה אדם שהיה מדבר עם המת, והמת היה מדבר מתוך האדמה, ולכן כתוב ונשמע מארץ כאוב קולך. הכוונה הקול נשמע מארץ כמו קול עמום, כמו קול הד עמום, זה היה נקרא אוב. הידעוני היה לוקח, מכניס עצם של חיה שנקראת יבוע, שם אותה תחת בית השחי, והנחרים, החרטומים נקראים חרי טימי. מה זה חרי טימי? מה זה חרי? התחממות. טימי זה עצמות. היו לוקחים עצם, שמים אותה תחת בית השחי, מחממים את העצם תחת בית השחי, ועל ידי זה היה מקבל רוח טומאה מכוח אותה העצם. זה נקרא האובות והידעונים, כאלה שהיו דורשים אל המתים. אז הנה, מצד אחד יש נבואה, אבל מצד שני כן, אבל גם לסטרא אחרא יש הרבה כוח. האובות והידעונים גם הם יש להם מה להגיד. אל תתפעלו מדבריו, אתם יודעים, יש פה מכשפה, יש פה כאלה שיודעים, יש פה כאלה מבינים, תשאל אותם, דרשו אל האובות ואל הידעונים, אל תתייחסו למה שישעיהו אומר.
על זה בא אומר להם ישעיהו, דרשו, פסוק כ', לתורה ולתעודה, אם לא יאמרו כדבר הזה אשר אין לו שחר. תדרשו לתורה ולתעודה שנתן לכם הנביא, שהרי ראינו צור תעודה, אמר לו לצרור את התעודה מלשון עדות, עם התורה והעדות תבדקו, תראו אם לא יאמרו כדבר הזה. תראו, הם לא יגידו לכם כמו שאני אמרתי. והם יאמרו לכם שתדעו לכם, אין לו שחר. למה אין שחר? לקשר הזה שקושרים כנגד חזקיהו וכנגד אחז, אין לו שחר. ולכן אל תתייחסו אל המצפצפים והמהגים, אל כל אלה שמפטפטים ואומרים תדרשו אל האובות ואל הידעונים. אל תתייחסו לדבריהן, דבריהם אין להם שחר.
שני הפסוקים האלה לכאורה מנותקים מן העניין. המלבי"ם, כפי שהסברנו עכשיו, חיבר אותם לעניין, אבל יש דרשה של חז"ל ורש"י מביא אותה. וכי יאמרו אליכם, אמר רבי סימון, בארה, אביו של הושע בן בארי, ניבא שני מקראות הללו, ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו בישעיה. כידוע, כל נביא שמופיע שמו ושם אביו, גם אביו היה נביא. כשכתוב הושע בן בארי, פירושו שבארי היה נביא. ובמקום אחר הוא מופיע בשם בארה. מה התנבא בארה אביו של הושע? הוא התנבא שני פסוקים. הפסוקים הללו לא שייך היה לכלול אותם בתור ספר בפני עצמו, כי הנבואה המינימלית שיש לנו זה נבואה שהיא פרק, כמו אצל עובדיה. כן, זה פרק. אבל שני פסוקים לא שייך לכתוב בהם נבואה, ולכן הכניסו אותם וכללו אותם בתוך ספר ישעיה. הנבואה שלו הייתה נבואה לגלותם של עשרת השבטים. כשסנחריב בא והגלה את הראובני והגדי, הוא הגלה יחד איתם גם כן את בארה. כמו שכתוב בדברי הימים א' ה', כתוב בארה בנו אשר הגלה תלגת פלנסר מלך אשור, הוא נשיא לראובני. אז הוא אותו בארה שהיה נביא, היה נשיא לראובני, והוא מתנבא, תדעו לכם שעתידים עשרת השבטים לגלות. אז כיוון שיש קשר בין הנבואה שמתנבא כאן ישעיה ובין הנבואה שהתנבא בארה, שהוא בארי אביו של הושע, כיוון שכך, צירף את הנבואה שלו בתוך הנבואה שכתובה כאן, ששניהם באו לבטא את אותו דבר, עשרת השבטים יגלו. אל תקשרו קשר כנגד אחז וכנגד חזקיהו, כיוון שסופם ליפול. סופם של עשרת השבטים ליפול. ולכן הכניס כאן נבואה שהיא נאמרה על ידי נביא אחר. אבל כמו שהסברתי, המלבי"ם מבאר את הדברים גם מבלי להזדקק לדרשת חז"ל הזו. המלבי"ם מסביר את הדברים גם אם נרצה לבאר כפשוטו שהדברים הללו הם דבריו של ישעיהו הנביא.
ועבר בה נקשה ורעב. והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ובאלוהיו ופנה למעלה. ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנודח. ועבר בה נקשה ורעב. כדי להשלים את הנבואה שהוא התחיל להתנבא להם, מה עתיד להיות בארץ אפרים, עשרת השבטים, מה יקרה להם בזמן הגלות, שזה בשנה השישית לחזקיהו. הוא אומר, תדע לך, כולם יגלו. מי שיהיה עובר שם בארץ, יהיה אדם נקשה ורעב. נקשה זה אדם שמוכן להקשות את גופו לכל הצרות והמוראות הקשים שיבואו עליו. הוא חזק מאוד, דהיינו מוכן להיכנס לכל הסכנות, לכל הצרות. רק אדם נקשה יהיה מסוגל לעבור אז בארץ. דהיינו, המקום פה יהיה כל כך נורא, שאדם עם קצת עדינות או אדם קצת רגיל לא יהיה מסוגל לעבור כאן. רק אדם שיהיה נקשה. אבל תדע לך, אף על פי כן, גם האדם הזה שאתה אומר הוא עשוי מחומר חזק, הוא יהיה מסוגל כן לשרוד פה, אומר גם הוא יהיה רעב. האדם הזה יהיה נקשה, זה שיעבור פה יהיה רעב, כי הארץ תהיה שממה. והיה כי ירעב, כאשר הוא יראה שאין לו מאומה מה לאכול, מרוב שהמקום פה יהיה שומם, והתקצף וקילל במלכו ובאלוהיו. שימו לב, לא כתוב וקילל את מלכו או וקילל את אלוהיו חלילה. אלא הוא קילל את יומו בשם מלכו ואלוהיו. לכן זה במלכו. זה כמו שאיוב אמר ארור יום הורה גבר, או לילה הורה גבר. דהיינו, היה מקובל בזמנם שבן אדם כביכול מקלל את יומו, ארור היום בו נולד, ארור אותו יום, היה מציאות כזאת. אז האדם הזה קילל את יומו כביכול, או את חוסר מזלו, במי? במלכו ובאלוהיו. כשהיו רוצים לקלל, כמו שיש קללה שמקללים חס ושלום בשם השם, מקלל אותו בשם השם, אז היו מקללים גם בשם המלך, כביכול קללה שיחול עליו בצורה חזקה יותר. אז הוא יקלל בשם המלך ובשם אלוהיו. ופנה למעלה, כל מקום שהוא ירצה לפנות ולהסתכל לשמה, אם הוא ירצה, ופנה למעלה, או אם הוא ירצה אל ארץ יביט, כל מקום שהוא יתבונן, והנה צרה וחשכה, מעוף צוקה ואפלה מנודח. צרה בארץ, חשכה בשמיים למעלה.
עכשיו הוא אומר, לא תחשוב שהצרה תהיה צרה חיצונית, אלא יהיה גם מעוף צוקה. מעוף צוקה, עייפות של המצוקה של הנפש, שהיא המצוקה הפנימית. לא זה בלבד שיהיה חשכה, יהיה גם אפלה, עד שיהיה מנודח מחמת האופל. אני אסביר את ביאור המילים ואז יהיה יותר קל לנו להבין מה המלבי"ם מבאר כאן. אומר המלבי"ם, יש הבדל תמיד בין צרה לצוקה. זה ביאור שהמלבי"ם מסביר אותו בכמה מקומות. אנחנו אומרים את זה בנשימה אחת, צרה וצוקה, אבל בעצם הם שני דברים שונים. צרה זה צרה שבאה מבחוץ. מישהו תוקף אותי מבחוץ, עושים מצור מסביבי, הרי זה בא מהביטוי מצור, צרים עליי מסביב. זה הביטוי לצרה. לעומת זאת, צוקה זוהי מצוקת הנפש בפנים. יכול להיות שאין אף אחד שמציק מבחוץ, אבל האדם נמצא במצוקה. גם היום אנחנו אומרים את זה, לא אומרים אדם נמצא בצרה נפשית, אומרים הוא נמצא במצוקה נפשית. כי מצוקה זה משהו מבפנים. לעומת זאת, צרה, צרים עליו, זה מישהו שבא מבחוץ. יכול להיות גם צרה של חולי, צרה של עוני, צרה של בנים, כל משהו שמצער אותי והוא חיצוני לי, נקרא צרה. לעומת מצוקה שבן אדם כמו מואס בחייו. למה? מחמת הקושי הפנימי, הסבל הפנימי שיש לו, המצוקה הנפשית. אומר המלבי"ם, ייתכן מאוד שיש צוקה בלא צרה. לפעמים האדם בפנים הוא נמאס לו מהחיים, לפעמים הוא בפנים אוכל את עצמו, אפילו שאין לו איזה, תבדוק, יש לו איזה מצוקה חיצונית? לא. זה הרבה פעמים אפשר לראות את זה אצל כל מיני חשובים ומפורסמים וכל מיני שחקנים וכל מיני אנשים שכלפי חוץ נראה בן אדם שמח וטוב לו ומיליארדר ו... אבל עם כל זה, האנשים האלה מפרנסים היטב היטב את הפסיכולוגים ולפעמים גם פסיכיאטרים וחיים על כדורים ו... מה הסיבה? יש צוקה, אין צרה. מבחוץ הכל בסדר, אבל מבפנים יש צוקה, יש מצוקה פנימית. מאידך גיסא, יכול להיות לפעמים הפוך. בן אדם יש לו צרה, אבל בפנים הוא חזק כצור איתן. הוא לא נשבר, הוא לא נבהל, הוא בטוח בהשם יתברך. הצרה לא גורמת לו למצוקה. הצרה לא גורמת לו לאיזשהו נזק פנימי, הוא לא חושש לכל מה שעובר עליו. ואם ככה, כשכתוב לפעמים גזירה שהשם חס ושלום יביא, שיביא רק את האויבים, במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך, או כתוב צרה וצוקה בצפניה, בתהילים, במשלי. מה הכוונה? שיש את שני הדברים. יש גם צרה של אויב מבחוץ, וגם מצוקת הנפש מבפנים. הגמרא אומרת, אוי לו למי שהקיש אותו עקרבתא וזיבורתא. אוי לו למי שהקיש אותו עקרב ודבורה. מדוע? שהרפואה של זה מחלה את זה, והרפואה של זה מחלה את זה. לאחד מהם צריך מים חמים, ואם יתנו לו מים קרים זה רק מגביר את הארס ואת הנזק. לשני צריך מים קרים, ואם יתנו לו מים חמים זה רק מגביר את הנזק והארס. אז מה עושים לו לבן אדם הזה? שמים לו קרים, מגדילים את זה. שמים לו ומרפאים את זה, שמים לו חמים, מגדילים את זה ומרפאים... מה עושים? זה ככה הגמרא אומרת, שיש מצב שלבן אדם באים שתי צרות, שאיך שאתה לא תנסה לצאת מזה, אתה תיכנס לזה, תנסה לצאת מזה, תיכנס לזה. אומר המלבי"ם, כך גם כן כאן, כשאומרים צרה וצוקה, מתכוונים גם כן לעניין הזה. מדוע? כי כאשר אדם יש לו צרה, אז הדרך היא להסתתר בבית עד יעבור זעם. הוא מתחבא עד יעבור זעם, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. הוא נכנס פנימה. לעומת זאת, אדם שיש לו מצוקה, אז אדרבה, טוב לו לצאת החוצה, להתאוורר, טוב לו לראות אנשים אחרים, לצאת לאור יום, כדי לצאת מהדיכאון הפנימי. אתם יודעים שאנשים שהם בדיכאון, אם הם נכנסים לאיזה מקום אפל, נכנסים סגורים בתוך הבית, זה עוד יותר מגדיל להם את הדיכאון. תדעו שמבחינה פסיכולוגית מצאו שאנשים סובלים, יש דיכאון חורף. בחורף הרבה יותר סובלים מדיכאונות מאשר בקיץ. מה הסיבה הזאת? אדם שיוצא החוצה, הוא נפתח, הוא משתחרר. אדם שנכנס בפנים, מסתגר, זה עוד יותר מגביר אצלו את המצוקה הפנימית. אז שימו לב, מה קורה לאדם הזה? מצד הצרה החיצונית הוא צריך להיכנס פנימה, ומצד המצוקה הפנימית הוא צריך לצאת החוצה. ואם בא לו גם צרה וגם צוקה, אוי למי שיצטרך, אני לא יודע לאן ללכת. אני נכנס בפנים אני מגדיל את המצוקה, אני יוצא החוצה אני ניזוק מהצרה. ולכן זה רוצה לומר נזק כפול.
גם חושך ואפלה הם שני דברים שיש ביניהם הבדל. חושך זה אומר אין אור. אין שמש, מה יש עכשיו? חושך. אז זה עדיין לא אפלה. מה זה אפלה? אפלה זה כשאין גם כוכבים ואין ירח. זה אפלה. אפלה זה עלטה גמורה. כמו שאיוב אמר, היום ההוא יהי חושך. מיום זה יהפוך לחושך, תשקע השמש. והלילה ההוא יקחהו אופל. הלילה, גם הכוכבים, כוכבי נשפו לא יאירו עליו, אז זה יהיה בכלל בבחינה של אפלה. אחרי שהבנו את ההבדל בין צרה למצוקה לבין חשכה ואפלה, בואו עכשיו נבאר את הכתוב. הוא בא ומודיע להם, תדעו לכם, לא רק שזה יהיה צרה חיצונית, אלא יהיה מעוף צוקה. יהיה עייפות של מצוקת הנפש הפנימית, שזה יותר מצרה. ולא זה בלבד שזה יהיה חשכה, אלא יהיה גם כן אפלה מנודח. עד שמרוב האפלה כביכול מנודח, כמו נידח מרוב האפלה. וגם פה הכוונה היא הרי על הגלות, שזה יהיה אפלה גדולה וקשה. אומר המלבי"ם, על צד המליצה, הכוונה מה הנביא פה התכוון במליצתו? הוא כביכול מצייר לנו את הצוקה, את האפלה, כמו עצם מופשט. הכוונה היא, הוא מתכוון לתאר לנו אותם כאילו הצוקה והאפלה הם כאילו כמו אנשים כאילו. כביכול הם דמויות, והם ישלטו, הצוקה והאפלה. והוא אומר, הצוקה כביכול תהיה עייפה. מה הפירוש? הצרה תשחית את כל יושבי הארץ, עד כדי כך שלא יימצא שם שום אדם שההמצוקה תוכל לשלוט בו. אתם מבינים? הרבה פעמים יש צרה, אחרי הצרה באה מצוקה. לא תמיד. אם בן אדם חזק, אז הצרה עוברת עליו רק גופנית, המצוקה לא משפיעה עליו. אבל לפעמים בעקבות הצרה, שבן אדם מכה בו, מכה בו, מכה בו, הוא נמצא במצור, לפעמים הוא מגיע למצב של מצוקה. זה יכול להיות, יכול להיות שברוב המקרים זה ככה. אבל יש מצב כזה שהצוקה נגררת בעקבות הצרה. אבל תגידו לי, אם הצרה גמרה את הבן אדם, יש מי שיכנס למצוקה? אין מי שיכנס למצוקה, גמרנו, הצרה כבר גמרה אותו מראש. זה מה שהוא בא לומר לך. הצרה היא תשחית את כל יושבי הארץ, עד שלא יימצא שם אדם שיקבל את הצוקה שהיא באה אחרי הצרה. לא יהיה איש. עד כדי כך שהצוקה כביכול תהיה עייפה ונלאית מלפעול את הפעולה שלה. כביכול המצוקה לא תצא אל הפועל, היא תהיה כמו עייפה מלהשפיע. למה? אין מי שיקבל את הצוקה, הצרה גמרה את כולם. אותו דבר האופל, הוא בא אחרי החושך. האופל, האפלה יהיה מנודח. מה הכוונה מנודח? מלשון נידח, האופל לא יבוא. מדוע? כי החושך יהיה כל כך קשה שהוא יגמור את האנשים שיש פה ולא יישאר כלום. אחרי זה מה יבוא אופל? על מי יבוא אופל? אופל יכול לבוא רק אחרי שבא החושך ויש מי שיקבל את האופל, מי שניזוק כביכול על ידי האופל. אבל אם החשכה כבר תגמור את כולם, לא יהיה מי שיקבל את האופל שזה יותר מן החשכה. אז מה האופל יהיה? מנודח. מנודח הכוונה נידח, לא יבוא לידי פעולה. אז הצרה והחשכה יגמרו כאן את העם בצורה כזאת שהצוקה כבר תהיה מעוף, היא תהיה כבר עייפה מלהשפיע, לא תוכל להשפיע כי אין על מי להשפיע, והאפלה תהיה בגדר של מנודח, לא יהיה לה כוח לפעול מכיוון שהיא תהיה כעין נידחת.
ועכשיו הוא ממשיך ואומר, כי לא מועף לאשר מוצק לה. כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי, והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגויים. לכאורה נראה שפה אין מילה קשורה לחברתה. אבל אנחנו נחבר על פי המלבי"ם ואז תראו כמה זה נפלא. הוא אומר, למה תהיה צרה כל כך קשה עד כדי כך שהמצוקה כבר לא תשפיע, לא תבוא כבר מצוקה? למה יהיה חושך כל כך קשה עד כדי כך שהאפלה כבר לא יהיה לה מה לפעול? כי לא מועף לאשר מוצק לה. מי שבא להציק לה, לא מועף, הוא לא יהיה עייף. הוא יבוא ויציק שוב ושוב ושוב, מבלי שום עייפות. העייפות לא תשלוט עליו. בהתחלה הוא בא עליהם בימי פקח בן רמליהו. כתוב ויקח את עיון ואת בית מעכה ואת הגלילה ואת כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה. זה היה בשנה הרביעית לאחז מלך יהודה. בשנה ה-12 לאחז הוא בא פעם שנייה, והגלה את הראובני והגדי וחצי שבט המנשה. הגלות הזאת הייתה גם כן באופן יחסי גלות קלה, כמו הגלות הראשונה, כי היא גלות שאחזה רק חלק מהעם. לא אחזה את כל העם, לא הייתה גלות כללית, אלא רק ארץ זבולון ונפתלי. וזה מה שהוא אומר, כי לא מועף לאשר מוצק לה. זה שהציק לה הוא לא יהיה עייף, הוא יבוא שוב ושוב. כעת הראשון הקל. הוא יבוא פעם שנייה, והפעם השנייה היא תהיה קלה כמו העת הראשונה. כי בפעם השנייה גם כן הוא לא יגלה את כולם, אלא ארצה זבולון וארצה נפתלי. הוא יגלה רק את זבולון ונפתלי, שזה עדיין חלק יחסי קטן לעומת כלל עשרת השבטים. אבל והאחרון הכביד. הפעם השלישית שהוא יבוא, האחרון הכביד. הגלות האחרונה היא תהיה גלות כבדה. מדוע? כי היא גלות כללית. היא גלות שבה הוא הגלה את כל עשרת השבטים, את כל הנותרים. ועכשיו הוא מונה לנו את הגלויות. דרך הים, עבר הירדן, גליל הגויים. בהתחלה דרך הים, ארץ נפתלי, היא יושבת בימה של טבריה, ים ודרום ירשה. נכון? זה ארץ נפתלי, דרך הים. אחרי זה עבר הירדן. מי היו מעבר לירדן? ראובן, גד וחצי שבט המנשה. אבל בגלות האחרון, גליל הגויים. את כל גלילות השבטים לגוייהם. זה הייתה הגלות האחרונה. אז אתה יודע מדוע יהיה מצב כזה שהצוקה והאפלה לא יצליחו כבר להשפיע? מדוע? מכיוון שלא יהיה שלב שהם יוכלו להשפיע. מכיוון שהאויב לא ייעף, הוא ישמיד את הכל. ואם הוא ישמיד את הכל לא יהיה מקום לצוקה ולאפלה לחול, מכיוון שהאויב לא ישאיר מי שיקבל את הצוקה ואת האפלה.