הפרק שלפנינו ממשיך את נבואות ישעיהו בימי אחז, כאשר רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל עולים על יהודה. עד כה שמענו את דברי הנחמה: "עמנו אל", אין מה לדאוג, הקדוש ברוך הוא עם בית דוד. מכאן ואילך פונה הנביא אל הקושרים, אל אותם אנשים מבית ומחוץ שקשרו קשר כנגד מלכות בית דוד, ומודיע להם שכל תחבולותיהם לא יעמדו, ושהרעה שהם מתכננים תשוב על ראשם.
רֹעוּ עַמִּים וָחֹתּוּ, וְהַאֲזִינוּ כֹּל מֶרְחַקֵּי אָרֶץ, הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ, הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ׃
לכאורה יש כאן ניגוד: עד עתה דיבר הנביא בלשון של הרגעה - יהודה תינצל, רצין ובן רמליהו ייפרע מהם הקדוש ברוך הוא, "מהר שלל חש בז"; ופתאום הוא מדבר על צרה הבאה, על מלך אשור העולה כנהר שוטף. מבאר המלבי"ם: אין כאן פנייה אל יהודה, אלא פנייה אל הקושרים - שבנא וסיעתו, אותם שהלכו ליצור קשר עם סנחריב מלך אשור, ואמרו לו: אנחנו איתך, חזקיהו ייפול; אותם שדיברו מעל החומה בלשון יהודית אל העם כדי לעורר מרד מבפנים.
"רועו עמים" - לשון התרועעות והתחברות: התחברו לכם עם העמים, יהיה לכם סנחריב וחילו לרֵע, כרתו עמם ברית כדי למרוד באדוניכם. אבל "וחתו" - דעו לכם שתישברו. "חת" הוא מלשון שבירה, וכמו שאומרים "עשוי ללא חת", כלומר בלתי שביר, וכן "מפני שמי ניחת הוא". "והאזינו כל מרחקי ארץ" - אף הרחוקים יאזינו למה שאני אומר כעת. "התאזרו" - מלשון אזור, תחגרו אזור על מותניכם ותתחזקו כדי למרוד בחזקיהו. ואף על פי כן - "וחתו". ושוב "התאזרו וחתו" - גם בפעם השנייה תתאזרו ותאספו כוח, וגם בפעם השנייה תישברו.
עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר, דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם, כִּי עִמָּנוּ אֵל׃
"עוצו עצה" - שבו והתייעצו כרצונכם כיצד לקיים את הקשר הזה כנגד חזקיהו, אבל "ותופר" - עצתכם תופר. "דברו דבר" - יהיו ביניכם דיבורים והסכמות, ואף על פי כן "ולא יקום". ומדוע? "כי עמנו אל" - וכפי שהסברנו, זהו שמו של הילד הבא לסמל את האומה, שהאומה עומדת בבחינת "עמנו אל".
מהו ההבדל בין "עוצו עצה" ל"דברו דבר"? מבאר המלבי"ם: העצה היא המחשבה שנועדה לברור את האמצעי הטוב ביותר להגיע אל התכלית. לדוגמה, אם רוצים לכבוש אומה מסוימת, מתייעצים מהי הדרך הנכונה: אחד מציע הפיכה פנימית, אחר מציע תקיפה בצבא, שלישי מציע "סוס טרויאני". זו העצה. ואילו "דבר" הוא ההחלטה להוציא אל הפועל: אחרי שסיכמנו מה עושים, נותנים הוראות למטכ"ל, לצבא, לפלוגות השונות - זה "דברו דבר".
ולפעמים הדבר קודם לעצה ולפעמים הוא בא אחריה. אם החלטתי מראש להילחם, בלי להתייעץ - זהו "דבר", ואחר כך אני מתייעץ כיצד להילחם, את מי לשלוח, חיל אוויר או חיל רגלים, מה מביא המודיעין - זו העצה שבאה אחרי הדבר. ולהפך: לפעמים אנחנו שוקלים תחילה אם להילחם ובאיזו דרך, ורק אחר כך מדברים דבר ומחליטים להוציא לפועל - וזהו דיבור שאחרי העצה.
וכך גם כאן: "עוצו עצה" - תתייעצו כיצד לקיים את הקשר, "ותופר" - כי העצה היא רק במחשבה, ולכן שייך בה הפרה. "דברו דבר" - תחליטו להוציא אל הפועל, ותרצו שהדבר יעמוד, ואומר לכם הנביא: "ולא יקום". מדוע? "כי עמנו אל".
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה אֵלַי כְּחֶזְקַת הַיָּד, וְיִסְּרֵנִי מִלֶּכֶת בְּדֶרֶךְ הָעָם הַזֶּה לֵאמֹר׃
יש נוסחאות "כחזקת היד" ויש "בחזקת היד", ובמקראות גדולות ראיתי "בחזקת היד", ובמקומות אחרים "כחזקת". כך או כך, הכוונה אחת: כך דיבר עמי ה' כאשר התגברה עלי יד הנבואה. רש"י מסביר שהוא כמו שנאמר ביחזקאל "ויד ה' עלי חזקה", שהנבואה הייתה באה על הנביא בכוח עצום. דיברנו כבר שלפעמים היה הנביא קורס מגודל משא הנבואה, ושאול התחיל להתפשט מבגדי המלכות הכבדים שעליו מרוב משא הנבואה. "ויסרני מלכת בדרך העם הזה" - השם מייסר אותי בתוכחת מוסר שלא אלך עם הקושרים, שלא אהיה בעצת שבנא הסופר וסיעתו שבאו למרוד בחזקיהו.
לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר, וְאֶת מוֹרָאוֹ לֹא תִירְאוּ וְלֹא תַעֲרִיצוּ׃
כל מה שהעם קוראים לו "קשר", כלומר קשר של קיימא - אל תאמרו עליו קשר. אין זה קשר ואינו של קיימא, ולא יהיה בו מאומה. "ואת מוראו לא תיראו" - אל תחששו ממנו, שהרי הוא לא יוכל להזיק לכם. "ולא תעריצו" - אל תחשבו שהוא דבר חזק ועריץ, שיש בו כוח; אלא קשר חלש הוא, חסר תוקף.
ומבאר המלבי"ם: לפעמים יש חלש שמפחדים ממנו מפני שהוא מסוגל להזיק, ולפעמים יש חזק שאין מפחדים ממנו מפני שאינו מזיק. אל תטעה לחשוב שתמיד החזק מפחיד והחלש אינו מפחיד. אדם רואה פיל ואינו נתקף פחד נורא, שהרי אין סיבה שיזיק לו; ולעומת זאת הוא עובר ליד נחש קטן כגודל אצבע ונמלא אימה. אומרים שכל אמריקה מפחדת מג'וק: אמריקה מפחדת מהנשיא, הנשיא מפחד מאשתו, ואשתו מפחדת מג'וק. נמצא שכל אמריקה מפחדת מג'וק. דבר קטן, יתוש או עקרב, כבר יש בו סכנה.
לכן יש כאן שני דברים: "את מוראו לא תיראו" - אל יהיה לכם מורא מהם, שאינם מזיקים; "ולא תעריצו" - וגם אין בהם בחינת עריצות וגבורה. הם גם חלשים, וגם חלשים שאינם מפחידים. כלומר: גם נחש קטן וגם אינו מזיק - אין לכם ממה לחשוש, לא מצד גודלו ולא מצד האימה שהוא מטיל.
אֶת יְהֹוָה צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ, וְהוּא מוֹרַאֲכֶם וְהוּא מַעֲרִצְכֶם׃
כיצד מקדישים את השם? על ידי ששומעים למצוותיו. "והוא מוראכם" - הוא יהיה הסיבה למורא שלכם, שעל ידו ייראו הבריות מפניכם. כאשר אתה הולך עם השם, האומה הבאה להילחם בך תירא מפניך, כמו שנאמר "וראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". ולא תהיה זו יראה דמיונית בלבד, שהם מפחדים בשעה שאין בכם כוח אמיתי, אלא "והוא מעריצכם" - מלשון עריץ וחזק: הוא יתן לכם כוח אמיתי בפועל. לא שהם רק יחשבו שאתם חזקים, אלא באמת יהיה לכם כוח, כי אותו השם שאתם מקדישים הוא גם המחזק אתכם.
וְהָיָה לְמִקְדָּשׁ, וּלְאֶבֶן נֶגֶף וּלְצוּר מִכְשׁוֹל לִשְׁנֵי בָתֵּי יִשְׂרָאֵל, לְפַח וּלְמוֹקֵשׁ לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
פסוק מורכב הוא, וננסה לפשטו. "והיה למקדש" - כשם שאתם תקדישו אותו, כך יהיה הוא לכם למקדש מעוז, לעזרה והגנה מכל צרה וצוקה. ואותו דבר עצמו יהיה לקושרים כנגדכם לאבן נגף: אלה שמתנגדים לכם ייגפו באותו הדבר שבו אתם בוטחים.
ומבאר המלבי"ם שהיו כאן שתי כיתות (ובחלוקה מדוקדקת שלוש, אך בכללות שתיים). הכת הראשונה: אפרים ועשרת השבטים שהיו עם פקח בן רמליהו, ועמם אנשי יהודה שישבו מחוץ לחומות ירושלים, שאותם כבר כבש פקח במלחמתו הראשונה והיו כשותפים עמו כנגד מלכות בית דוד. הכת השנייה: הקושרים שבתוך החומות עצמן - שבנא הסופר וסיעתו, ששלחו מכתבים לסנחריב מלך אשור ואמרו לו שחזקיהו וסיעתו לא השלימו אך שבנא וסיעתו כן השלימו, גייס חמישי מבפנים.
וכנגד זה אומר: "לשני בתי ישראל" - אלו אפרים ועשרת השבטים יחד עם יהודה שמחוץ לחומות; הקשר שקשרו יהיה להם לאבן נגף ולצור מכשול. שהרי הלכתם לקשור עם מלך ארם ועם מלכים מן החוץ, ובעקבות זה בא מלך מן החוץ להתגרות בכם וכבש אתכם ראשונה. וכך אכן היה - מלך אשור יצא כנגדם והגלה אותם. ולעומתם "יושב ירושלים" - אלו הקושרים מבפנים, שבנא וסיעתו, ולהם יהיה הקשר "לפח ולמוקש".
מהו ההבדל בין אבן נגף לצור מכשול? מבאר המלבי"ם: אבן היא אבן, וצור הוא סלע קשה. אבן נגף - ניגפים בה בעצמה: אתה הולך, נתקל באבן ומקבל ממנה מכה. "נגף" מלשון הכאה, כמו "פן תגוף באבן רגלך". וכן מה שאמרו חז"ל "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה" - לא כמו שאנשים חושבים שנוקף היינו מזיז אצבע, אלא נוגף אצבעו, מקבל מכה ויורדת לו טיפת דם. לעומת זאת המכשול הוא רק סיבה להיכשל בדבר אחר, וכלשון "לפני עיוור לא תתן מכשול" - דבר שגורם לו להיכשל במשהו אחר. המכשול עצמו אינו מזיק, אלא הוא הגורם: הכשיל אותי, נפלתי על פניי, וניזוקתי מן הקרקע. המכשול הוא הגורם, והקרקע היא המזיקה.
וכן בפח ובמוקש: הפח הוא זה שצד את האדם בלבד, כמו הציידים שחופרים בור באדמה ומכסים אותו בענפים ועלים, ובהמה או אדם העוברים שם נופלים פנימה. אין שם דבר המזיק, אלא הוא כלוא ואינו יכול לצאת - "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו". אבל המוקש הוא דבר שצד ומזיק כאחד: כאותה מלכודת עגולה של מתכת מלאת שיניים, שכשהאדם דורך במרכזה היא נסגרת ותופסת את רגלו, ומרוב כוח הקפיץ היא שוברת את הרגל, ולעתים הוא מת מאיבוד דם. אם נצייר בור שבתחתיתו חרבות חדות - הבור הוא הפח, והחרבות הן המוקש.
ועתה נבאר. ליושבי ירושלים נאמר "לפח ולמוקש". הפח אינו מזיק מצד עצמו, אלא מי שמגיע אליו ונופל בו נלכד. וכך ממש היה: אותם קושרים היו צריכים לצאת מירושלים כדי להינזק, שהרי יצאו אל סנחריב לומר לו שהם השלימו ורק חזקיהו אינו מוכן. (וצריך להבחין שיש כאן שתי תקופות: תקופת פקח בן רמליהו ורצין מלך ארם, ותקופה מאוחרת יותר של סנחריב. חלק מן המפרשים מייחסים את הנבואה לימי חזקיהו, והמלבי"ם מייחס אותה בעיקר לימי אחז אביו, כשרצין ופקח באו כנגדם - אך בכללות מדובר באותה יחידת זמן.)
לשבנא הייתה סיעה גדולה, וכשבא לצאת נשמטו כולם ופחדו ועזבוהו, ונשאר כמעט יחיד. כמו בפוליטיקה: הרבה חתימות יש לו, וכשהוא בא להיבחר הוא בקושי מונה את בני משפחתו בין המצביעים. ראה זאת סנחריב ואמר לו: היכן כל אותם שהבטחת? תפסו, קשר את עקביו לזנבות הסוסים והריצוהו על הקוצים והברקנים - כן יאבדו כל אויבי ה' וכל הבוגדים בעמו ישראל. הרי שדווקא אלו שיצאו מן העיר השיגה אותם חרב מלך אשור, ואילו אלו שלא יצאו - לא השיגה אותם הרעה. זהו הפח: כדי ליפול בפח צריך להגיע אל הפח, ושם הם נוקשו וניזוקו.
ולגבי שני בתי ישראל שהיו מחוץ לירושלים מעיקרא, נאמר "לאבן נגף ולצור מכשול". מסביר המלבי"ם שסכנת צור המכשול גדולה מסכנת אבן הנגף. אף שלכאורה אבן נגף חמורה יותר, שהרי באבן עצמה אתה נגוף, מכל מקום מי שנתקל באבן נזקו קל, ואילו מי שנכשל בצור ונפל על פניו על הקרקע - נפילתו חזקה יותר, כאבו גדול יותר והנזק גדול יותר. וכך בנמשל: עצת הקשר שחשבו למרוד תהיה לך כאבן נגף בלבד, נזק קטן, אין לך מה לחשוש חזקיהו, אין לך מה לחשוש אחז; אבל הנזק שיבוא עליהם בגלל הקשר יהיה כצור מכשול - יבוא מלך אשור ויגלה את כולם. מה שהם עושים לך אבן נגף, ומה שיבוא עליהם צור מכשול, מכשול גדול שכולם גולים בעקבותיו.
וכן בהמשך: נזק המוקש גדול מנזק הפח, שהמוקש מזיק ממש והורג, וכלשון ימינו - המוקש אינו מסתפק בכך שנתקלת בו, הוא מתפוצץ עליך. והמוקש צד מעצמו בלא כוח צייד. הקשר עצמו, שיצאו מירושלים להתחבר לפקח, היה להם לפח ולנזק קטן, שניצודו בתוכו ופקח החזיקם לעבדים; אבל הנזק הסופי היה שגלו יחד עם עשרת השבטים. כל אלו שיצאו אל פקח וכל אלו שיצאו אל סנחריב, גרמו לעצמם לגלות עם עשרת השבטים. הנזק התחיל קטן ונגמר כמוקש גדול. נמצא ש"אבן נגף" מקביל ל"פח" - נזק קטן, ו"צור מכשול" מקביל ל"מוקש" - נזק גדול.
וְכָשְׁלוּ בָם רַבִּים, וְנָפְלוּ וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ׃
"וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו" - כנגד אבן הנגף וצור המכשול; "ונוקשו ונלכדו" - כנגד הפח והמוקש: בפח נלכדים ועל ידו ניזוקים מן המוקש. ורש"י מסביר שאותן אבנים יכשלו את אלו ואת סיעתם, ושניהם ייפלו ביד שונאיהם: פקח נהרג בידי הושע בן אלה, עשרת השבטים נפלו ביד סנחריב, ושבנא שיצא מירושלים כאשר עלה סנחריב אל תרהקה מלך כוש - ניזוק מסנחריב עצמו שהרגו בייסורים. נמצא שאותו שהלכת לקשור עמו קשר, הוא עצמו יכשיל אותך ויזיק לך.
צוֹר תְּעוּדָה, חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי׃
הפרק פתח בציווי "קח לך גליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז", וביאר המלבי"ם ש"חרט אנוש" הוא כתב החרטומים, כתב של ציור, שיצייר ציור שממנו יובן "מהר שלל חש בז" - שסופו של סנחריב למהר ולשלול את עשרת השבטים הצרים עליכם. וכעת אומר לו הקדוש ברוך הוא: "צור תעודה" - צייר את מה שאמרתי לך בחרט אנוש, בתוך התעודה הזאת, שהיא מלשון עדות והתראה, להזהיר את הקושרים עם האויבים שהדבר ישוב כנגדם. "חתום תורה בלימודי" - חתום את ההוראה והנבואה הזאת על ידי "לימודי", היינו לומדיי. שהרי אחרי הציווי על הגיליון נאמר "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו" - הם העדים החתומים על התעודה. חתום אותה בכוחם, כדי שתישאר לזיכרון לזמן רב, שיראו כולם שכך הבטיח ה' שתהיה מפלה לעשרת השבטים - וכך היה בסופם.
והרד"ק מבאר "צור" מלשון לצרור ולקשור, כמו "ותהיינה צרורות עד יום מותן". ולפי זה אומר הנביא: אין לי אלא לצרור ולחתום את התורה אצל לימודיי, אצל תלמידיי בלבד, שלא יראוה אחרים. כי האחרים אינם רוצים לשמוע דברי תורה ואינם חפצים לראות את כל אשר אני מלמד. ואם כן מוטב שאצרור את התעודה ואחתום את התורה, ולא תהיה נזכרת אלא אצל התלמידים. שהרי אם אלמד את האחרים ואראה להם את דברי התורה, עונשם יגדל, שהם שומעים תוכחה ואינם מקיימים ונענשים בכפליים. מוטב שאלמד את התלמידים המקשיבים, החפצים באמת להתעלות בעבודת ה', שעל ידי זה ישנו דרכם לטובה, מאשר להודיע את התורה לכל העם שאינם משנים דרכם, ולמה להוסיף להם חטא על פשע.
וְחִכִּיתִי לַיהֹוָה הַמַּסְתִּיר פָּנָיו מִבֵּית יַעֲקֹב, וְקִוֵּיתִי לוֹ׃
אומר הנביא: מעתה אחכה ואמתין לה', ואף שכעת הוא מסתיר פניו מבית יעקב, ונראה שהאויבים צרים עליהם ויכולים להם - "וקויתי לו", מקווה אני וממתין, ובטוח אני שלא ייפול מדבריו ארצה.
הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי יְהֹוָה לְאֹתוֹת וּלְמוֹפְתִים בְּיִשְׂרָאֵל, מֵעִם יְהֹוָה צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן׃
על מה סמוך ביטחוני? על המעשים שעשיתי: ציור התעודה על גבי הגיליון וחתימתה בידי העדים אוריה וזכריה - זה אחד. ושנית, הילדים אשר נתן לי ה': "עמנו אל", שניתן לסימן שה' יהיה עמנו, ו"מהר שלל חש בז", שניתן לסימן שבמהרה יישלל שללם של ארם ושל עשרת השבטים. הם עומדים לאותות ולמופתים, והאותות והמופתים הללו הם "מעם ה' צבאות", והשם בוודאי לא ישיב דבריו אחור לאחר שעשה אותות ומופתים.
וכבר הסברנו על פי המלבי"ם את ההבדל בין אות למופת: אות הוא סימן, ואילו מופת הוא דבר החורג מן הטבע, מה שאנו קוראים היום נס. לפיכך הולדת הילדים היא אות - אין בה דבר חריג מגדר הטבע, אלא מאחר שנבואה לרעה אין הקדוש ברוך הוא חוזר בו ממנה, וקריאת השמות הללו בלידה טבעית היא אות שהדבר יתקיים בוודאות. והמופת הוא מה שהודעתי לכם את הכל מראש, וכתבתי וציירתי זאת במגילה בחרט אנוש, שם אני מתאר את העתיד לקרות. זהו מופת: כשאני מתאר לך דבר שאינך רואה ואינך יודע, והוא נגד כל הסיכויים הנראים לעין. שהרי מה שאתה רואה כעת הוא דלותה של יהודה, ומסביבה האויבים - פקח, רצין, חלק מיהודה שכבר שבה פקח בן רמליהו, ואף חלק מתוך יהודה עצמה, שבנא וסיעתו, כולם כנגד יהודה הקטנה שבתוכה אחז וחזקיהו. מה סיכויינו? ואף על פי כן אני כותב ומצייר לך: אנחנו ננצח, והם בסופו של דבר יגלו ויכלו. ומה יתקיים? מה שכתוב. זהו מופת, שהרי מי יכול לדעת דבר כזה מראש.
חז"ל אומרים: אחז, למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה. ומביא רש"י מדרש אגדה: אמר אחז, אם אין גדיים אין תיישים, אם אין צאן אין רועה. אגרום שלא יהיו גדיים, וממילא לא יהיו תיישים - לא יהיו גדולי תורה, לא תלמידי חכמים ולא יראי אלוקים. ואם אין צאן, מה לקדוש ברוך הוא לעשות כאן? יסלק שכינתו. מצא שיטה כיצד לסלק את בורא עולם.
אמר לו הנביא: כל מה שאתה קושר את התעודה וחותם את התורה כדי לסותמה שלא תימצא בישראל, כל תוכניותיך להחניק את התורה ולסתום אותה - לא יועילו לך. שהרי "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל מעם ה' צבאות השוכן בהר ציון". ומי הם הילדים? אומרים חז"ל: אלו התלמידים, שחביבים עליי כבנים. הם יהיו לאותות ולמופתים שהתורה תתקיים בישראל על ידם. אם יש גדיים - יש תיישים, ויש לנו דור המשך, והדור הבא הוא שיקומם את ההריסות ויבנה את התורה מחדש.
וכך אכן היה. שהרי אל אחז דיבר, ומאחז יצא חזקיהו, וחזקיהו "חובל עול מפני שמן" - מפני שמנו של חזקיהו שדלק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ולא היה תינוק ותינוקת מגבת ועד אנטיפרס שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. נמצא שצדק הנביא באומרו "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה'": זהו דור העתיד, בו אנו משקיעים. "צור תעודה חתום תורה" - שום דבר לא יועיל לך, לנו יש דור המשך, ולא תצליח להחניק ולסתום את התורה.
וְכִי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם דִּרְשׁוּ אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים, הֲלוֹא עַם אֶל אֱלֹהָיו יִדְרֹשׁ, בְּעַד הַחַיִּים אֶל הַמֵּתִים׃
אני נותן לכם אותות ומופתים מאת השם: אל תמרדו באחז ובחזקיהו. וזהו "צור תעודה חתום תורה" - הדברים מוחלטים, דעו שסופם לנצח. אבל "המצפצפים והמהגים" - "מהגים" מלשון הגה ודיבור, אלו האומרים דברי הבל ורעות רוח - יבואו ויאמרו לכם דברים המתנגדים לדברי הנביא: הנה יש אובות וידעונים, דרשו בהם ותראו שהם אומרים ההפך מן הנביא. ויביאו לכם ראיה שהאובות והידעונים יודעים את אשר הם מדברים, ואינם ממציאים המצאות בעלמא. ויאמרו לכם שאין בזה חטא ואין עוון, שהרי "הלוא עם אל אלוהיו ידרוש" - כל אומה מאמינה באלוהיה ודורשת אליו, ואם כן ראוי שגם אנו, "בעד החיים", כדי לדעת כיצד להתנהג בחיינו, נדרוש אל המתים, אל האובות והידעונים.
ומהם אוב וידעוני? האוב הוא אדם שהיה מדבר עם המת, והמת היה מדבר מתוך האדמה, וכמו שנאמר "ונשמע מארץ כאוב קולך" - קול עמום כהד העולה מן הארץ. והידעוני היה נוטל עצם של חיה הנקראת יַדּוּעַ, ומניחה תחת בית השחי ומחממה, ומכוח אותה עצם היה מקבל רוח טומאה. ומכאן שמם של החרטומים "חרי טימי": "חרי" לשון התחממות, ו"טימי" עצמות. הרי שמצד אחד יש נבואה, ומצד שני גם לסטרא אחרא יש כוח, ולאובות ולידעונים יש מה לומר. ולכן באים ואומרים לעם: אל תתפעלו מדברי הנביא, יש כאן מכשפה, יש כאן יודעים ומבינים, שאל אותם.
לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה, אִם לֹא יֹאמְרוּ כַּדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵין לוֹ שָׁחַר׃
על זה משיב ישעיהו: דרשו "לתורה ולתעודה" שנתן לכם הנביא - אותה תורה ואותה תעודה שנאמר בהן "צור תעודה חתום תורה". בהן בדקו, ותראו: "אם לא יאמרו כדבר הזה" - הם לא יאמרו לכם כמו שאני אמרתי, ויאמרו לכם דברים "אשר אין לו שחר". ולמה אין לו שחר? לקשר הזה שקושרים כנגד חזקיהו וכנגד אחז אין שחר. לכן אל תתייחסו אל המצפצפים והמהגים ואל כל המפטפטים ואומרים "דרשו אל האובות ואל הידעונים" - דבריהם אין להם שחר.
ושני הפסוקים הללו נראים לכאורה מנותקים מן העניין, והמלבי"ם כפי שראינו חיבר אותם לסוגיה. אך יש דרשת חז"ל שרש"י מביא: אמר רבי סימון, בארה אביו של הושע בן בארי ניבא שני מקראות הללו, ולא היה בהם כדי ספר, ונטפלו בישעיה. וכידוע, כל נביא שמופיע שמו ושם אביו - אף אביו היה נביא, וכשנאמר "הושע בן בארי" משמע שבארי היה נביא, ובמקום אחר הוא מופיע בשם "בארה". והוא התנבא שני פסוקים בלבד, ואי אפשר לעשות מהם ספר בפני עצמו, שהרי הנבואה המינימלית שיש לנו היא פרק שלם, כמו אצל עובדיה, ובשני פסוקים אין כדי ספר, ולכן כללום בתוך ספר ישעיה. ונבואתו הייתה על גלות עשרת השבטים, וכשבא סנחריב והגלה את הראובני והגדי הגלה עמם גם את בארה, כמו שכתוב בדברי הימים א' פרק ה': "בארה בנו אשר הגלה תלגת פלנאסר מלך אשור, הוא נשיא לראובני". והוא היה נביא והתנבא שעתידים עשרת השבטים לגלות. ומאחר שיש קשר בין נבואתו לנבואת ישעיהו כאן - שניהם באו לומר שעשרת השבטים יגלו, ולכן אל תקשרו קשר כנגד אחז וחזקיהו, כי סופם ליפול - צירפו את נבואתו לכאן. אלא שכאמור, המלבי"ם מבאר את הדברים כפשוטם, כדבריו של ישעיהו הנביא עצמו, בלי להזדקק לדרשה זו.
וְעָבַר בָּהּ נִקְשֶׁה וְרָעֵב, וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמָעְלָה׃
כדי להשלים את הנבואה על ארץ אפרים, מה יהיה בה בזמן הגלות, בשנה השישית לחזקיהו, אומר הנביא: כולם יגלו, ומי שיעבור שם יהיה "נקשה ורעב". "נקשה" הוא אדם המוכן להקשות את גופו ולעמוד בכל הצרות והמוראות, אדם חזק מאוד המוכן להיכנס לכל סכנה. רק אדם כזה יוכל לעבור שם - כלומר המקום יהיה כה נורא, שאדם עדין או אדם רגיל לא יוכל לעבור בו כלל. ואף על פי כן, גם אותו אדם העשוי מחומר חזק יהיה רעב, כי הארץ תהיה שממה.
"והיה כי ירעב" - כשיראה שאין לו מה לאכול מרוב שממון המקום, "והתקצף וקילל במלכו ובאלוהיו". ושימו לב לדיוק הלשון: לא נאמר "וקילל את מלכו ואת אלוהיו" חלילה, אלא "במלכו ובאלוהיו" - קילל את יומו בשם מלכו ובשם אלוהיו. כמו שאמר איוב "ארור היום אשר יולד בו", "והלילה אמר הורה גבר", שהיה מקובל בימיהם שאדם מקלל את יומו ואומר ארור היום שבו נולדתי. ואותו אדם קילל את יומו ואת חוסר מזלו, ובמי? בשם המלך ובשם אלוהיו, כדרך שמקללים בשם ה' כדי שתחול הקללה בכוח גדול יותר. "ופנה למעלה" - לכל אשר יפנה ויביט.
וְאֶל אֶרֶץ יַבִּיט, וְהִנֵּה צָרָה וַחֲשֵׁכָה, מְעוּף צוּקָה וַאֲפֵלָה מְנֻדָּח׃
בין שיפנה למעלה ובין שיביט אל הארץ, בכל מקום שיתבונן - "והנה צרה וחשכה": צרה בארץ וחשכה בשמים למעלה. ולא צרה חיצונית בלבד, אלא גם "מעוף צוקה", עייפות של מצוקת הנפש הפנימית; ולא חשכה בלבד, אלא גם אפלה, עד ש"מנודח" מחמת האופל.
מבאר המלבי"ם, וכן בכמה מקומות: אנחנו רגילים לומר "צרה וצוקה" בנשימה אחת, אך הם שני דברים שונים. צרה היא הבאה מבחוץ - מישהו תוקף אותי, צרים עליי, ומכאן לשון "מצור". גם צרת חולי, צרת עוני, צרת בנים, כל דבר המצער אותי והוא חיצוני לי, נקרא צרה. ואילו צוקה היא מצוקת הנפש מבפנים. גם היום איננו אומרים שאדם נמצא ב"צרה נפשית", אלא ב"מצוקה נפשית", כי מצוקה היא מבפנים.
ויתכן מאוד שתהיה צוקה בלי צרה: אדם שנמאסו עליו חייו ואוכל את עצמו מבפנים, אף שאין לו שום מצוקה חיצונית. אפשר לראות זאת אצל חשובים ומפורסמים, שחקנים ואנשים שכלפי חוץ נראים שמחים ועשירים, ועם כל זה מפרנסים היטב את הפסיכולוגים ולעתים גם את הפסיכיאטרים וחיים על כדורים. הסיבה: יש צוקה ואין צרה. מבחוץ הכל בסדר, ומבפנים יש מצוקה. ולהפך: יש אדם שיש לו צרה, ובפנים הוא חזק כצור איתן, אינו נשבר ואינו נבהל, בוטח בה' יתברך, והצרה אינה גורמת לו מצוקה פנימית. ולכן כשכתוב "במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך", או "צרה וצוקה" בצפניה ובתהילים ובמשלי - הכוונה לשני הדברים יחד: צרת אויב מבחוץ ומצוקת נפש מבפנים.
והגמרא אומרת: אוי לו למי שהקישוהו עקרבתא וזיבורתא - עקרב ודבורה, שרפואת זה מחלה את זה ורפואת זה מחלה את זה. לאחד צריך מים חמים, ואם ייתנו לו קרים יגבירו את הארס ואת הנזק; ולשני צריך מים קרים, ואם ייתנו לו חמים יגבירו את הנזק. ומה יעשה אדם זה? שם קרים - מגדיל את זה; שם חמים - מגדיל את זה. יש מצב שבאות על האדם שתי צרות, שכל שתנסה לצאת מזו תיכנס לזו.
וכך כאן, אומר המלבי"ם: כשאדם נתון בצרה, הדרך היא להסתתר בבית עד יעבור זעם - "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", הוא נכנס פנימה. ואילו מי שנתון במצוקה, אדרבה, טוב לו לצאת החוצה, להתאוורר, לראות אנשים, לצאת לאור יום, כדי להיחלץ מן הדיכאון הפנימי. ואכן ידוע שאנשים הנתונים בדיכאון, כשהם מסתגרים במקום אפל ובתוך הבית, הדיכאון מתגבר. ומבחינה פסיכולוגית מצאו שיש "דיכאון חורף", שבחורף סובלים מדיכאונות יותר מאשר בקיץ, לפי שהיוצא החוצה נפתח ומשתחרר, והמסתגר בפנים מגביר את מצוקתו. נמצא שמצד הצרה החיצונית עליו להיכנס פנימה, ומצד המצוקה הפנימית עליו לצאת החוצה. וכשבאות שתיהן יחד - נכנס פנימה ומגדיל את המצוקה, יוצא החוצה וניזוק מן הצרה. הרי זה נזק כפול.
גם חושך ואפלה שני דברים הם. חושך פירושו שאין אור - שקעה השמש ואין אור, זהו חושך. אבל אפלה היא כשאין גם כוכבים ואין ירח, עלטה גמורה. וכמו שאמר איוב: "היום ההוא יהי חושך" - היום יהפוך לחושך, תשקע השמש; "והלילה ההוא יקחהו אופל", שגם "כוכבי נשפו" לא יאירו עליו, וזו כבר בחינת אפלה.
ועתה נבאר את הכתוב: לא זו בלבד שתהיה צרה חיצונית, אלא "מעוף צוקה" - עייפות של מצוקת הנפש, שהיא קשה מן הצרה; ולא זו בלבד שתהיה חשכה, אלא גם "אפלה מנודח", שמרוב האפלה יהיה כנידח. והכוונה על הגלות, שתהיה אפלה גדולה וקשה.
ומוסיף המלבי"ם על צד המליצה: הנביא מצייר את הצוקה ואת האפלה כעצם מופשט, כאילו הן דמויות השולטות בארץ. והוא אומר שהצוקה תהיה עייפה. כיצד? הצרה תשחית את כל יושבי הארץ עד שלא יימצא שם אדם שהצוקה תוכל לשלוט בו. שהרי בדרך כלל אחרי הצרה באה המצוקה - כשאדם מוכה ומוכה ונתון במצור, לבסוף הוא נכנס למצב של מצוקה. אך אם הצרה כילתה את האדם לגמרי, מי יישאר להיכנס למצוקה? הצרה כבר גמרה אותו. לכן הצוקה תהיה כעייפה ונלאית מלפעול את פעולתה, לא תצא אל הפועל, כי אין מי שיקבל אותה.
וכן האופל הבא אחרי החושך - "מנודח", מלשון נידח, שלא יבוא. מדוע? כי החושך יהיה כה קשה עד שיכלה את האנשים ולא יישאר מאומה. ועל מי יבוא האופל? האופל יכול לבוא רק אם יש מי שיקבלו וייזוק ממנו, ואם החשכה כבר כילתה את הכל, אין מי שיקבל את האופל שהוא גדול מן החשכה. נמצא שהצרה והחשכה יכלו כאן את העם באופן שהצוקה תהיה "מעוף" - עייפה מלהשפיע, שאין על מי להשפיע, והאפלה תהיה "מנודח", בלא כוח לפעול, כעין נידחת.
כִּי לֹא מוּעָף לַאֲשֶׁר מוּצָק לָהּ, כָּעֵת הָרִאשׁוֹן הֵקַל אַרְצָה זְבֻלוּן וְאַרְצָה נַפְתָּלִי, וְהָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד דֶּרֶךְ הַיָּם עֵבֶר הַיַּרְדֵּן גְּלִיל הַגּוֹיִם׃
לכאורה אין כאן מילה קשורה לחברתה, אך על פי המלבי"ם נחבר את הדברים ונראה כמה הם נפלאים. הוא שואל: מדוע תהיה צרה קשה כל כך עד שהמצוקה כבר לא תשפיע, וחושך קשה כל כך עד שלאפלה לא יישאר מה לפעול? "כי לא מועף לאשר מוצק לה" - מי שבא להציק לה לא ייעף. הוא יבוא ויציק שוב ושוב ושוב בלי שום עייפות, והעייפות לא תשלוט בו.
בתחילה בא עליהם בימי פקח בן רמליהו, כמו שכתוב: "ויקח את עיון ואת בית מעכה ואת הגלילה ואת כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה", וזה היה בשנה הרביעית לאחז מלך יהודה. בשנה השתים עשרה לאחז בא פעם שנייה והגלה את הראובני והגדי וחצי שבט המנשה. וגם גלות זו הייתה קלה יחסית, כראשונה, שאחזה רק בחלק מן העם ולא הייתה גלות כללית. וזהו "כעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי" - גם בפעם השנייה לא הגלה את כולם. "והאחרון הכביד" - הפעם השלישית תהיה גלות כבדה, כי היא גלות כללית שבה הגלה את כל עשרת השבטים ואת כל הנותרים.
ועתה הוא מונה את הגלויות: "דרך הים" - זו ארץ נפתלי היושבת על ימה של טבריה, כמו שנאמר "ים ודרום ירשה"; "עבר הירדן" - אלו ראובן וגד וחצי שבט המנשה שישבו מעבר לירדן; ובגלות האחרונה "גליל הגויים" - כל גלילות השבטים לגוייהם. נמצאת יודע מדוע לא יצליחו הצוקה והאפלה להשפיע: משום שלא יגיע שלב שבו יוכלו לפעול, שהאויב לא ייעף וישמיד את הכל, ולא יישאר מי שיקבל את הצוקה ואת האפלה.
בחלק זה של הפרק פונה הנביא אל הקושרים כנגד מלכות בית דוד - עשרת השבטים ויהודה שמחוץ לחומות מזה, ושבנא וסיעתו מבפנים מזה - ומודיע להם ששום ברית, שום עצה ושום דיבור לא יקומו, "כי עמנו אל". אין לירא מהם לא מצד כוחם ולא מצד נזקם, אלא להקדיש את שם ה', שהוא לבדו מוראכם ומעריצכם. הקשר שקשרו יהיה להם עצמם לאבן נגף ולצור מכשול, לפח ולמוקש, ונזקו יתחיל קטן ויסתיים בגלות כללית. וכנגד מזימת אחז לחתום את התורה ולהחניק את לימודה, עונה הנביא: "הנה אנוכי והילדים אשר נתן לי ה'" - יש דור המשך, ואם יש גדיים יש תיישים, וכך אמנם היה בימי חזקיהו בנו. ואל מול פיתויי המצפצפים והמהגים לדרוש אל האובות והידעונים, קובע הנביא: "לתורה ולתעודה" - הדברים שאין להם שחר ייפלו, ודבר ה' יקום לעולם.