ישעיהו פרק ח. ויאמר השם אלי קח לך גיליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז. ויאמר השם אלי, מסביר המלבי"ם החלק הזה, הפרק הזה שאותו אנחנו נקרא כעת, הוא המשך של הפרק הקודם. הקדוש ברוך הוא אמר לו, אני הודעתי לך שאני אהיה איתכם, אני הודעתי לכם הבן יקרא עמנואל, ועמנואל בא לסמל עמנו אל, לא אעזוב אתכם, אני אהיה עמכם. אומר לו השם תעשה עכשיו אות וסימן על כך שרצין ופקח בן רמליהו יפלו.
איך יהיה האות והסימן הזה שרצין ופקח בן רמליהו יפלו? על ידי שתקרא לילד השני שיוולד מהר שלל חש בז. לא יודע אם היה מקום בתעודת זהות לכל השם, או שקראו לו מהר ואז לא שמו לב מהר שלל חש בז, קראו לו מהר. כן? אבל על כל פנים זה היה שמו, מהר שלל חש בז. נראה בהמשך שהרד"ק אומר שלא קראו בכל השם אלא זה שם כפול, או מהר שלל או חש בז, כי בעצם זה אותו דבר. אבל על כל פנים זה יהיה שמו.
אז כל מה שאמרנו בפרק הקודם, מה שהזכרנו מפסוק י"ז, יביא השם עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו מיום סור אפרים מעל יהודה, כל זה זה מאמר המוסגר. אתה לא סמכת על דבר השם, אתה ביקשת עזרה ממלך אשור, תדע לך האות של עמנואל לא יבוא בימיך בשלמותו, ואתה תסבול ממלך אשור. סמכת עליו, תסבול ממנו. הוא כביכול הפסיק באמצע העניין. מה היה העניין? ייוולד בן שקוראים לו עמנואל, השם יהיה איתכם. אני עכשיו מהנקודה הזאת ממשיך. בדרך אגב הוא הזכיר, אומנם היה סמכת על מלך אשור, עשית בעיות, אתה תקבל את הסטירה שלך. זה היה בדרך אגב. הוא עכשיו כביכול ממשיך מהנקודה שבה הוא דיבר לפני כן, ייוולד בן שקוראים לו עמנואל, הוא מודיע לו תדע לך ייוולד בן שקוראים לו מהר שלל חש בז.
עכשיו, האות של עמנואל, הוא אומר לו זה לא יתקיים עתה, אלא רק במקצת. השם ייתן לכם מעט מחיה. עד תקופתו של חזקיהו, שתקופתו של חזקיהו זאת תהיה תקופה טובה ומשובחת, ואז הנבואה של עמנו אל תתקיים במלואה. תוכלו לומר בפה מלא עמנואל. אבל בתקופתך זה לא יתקיים כהוגן, כי אתה לא סמכת על הקדוש ברוך הוא. השם אמר לך אני עמך, ואתה אמרת אני לא סומך על הקדוש ברוך הוא אלא מה, סומך על אשור, אתה תסבול מהאשור. בתקופת בנך שיהיה צדיק, יהיה ראוי שיהיה האל עמך.
ולכן הוא אומר לו קח לך גיליון גדול וכתוב עליו בחרט אנוש. גיליון גדול זה קלף עבה וקשה. המלבי"ם מסביר מה ההגדרה של גיליון. אומר המלבי"ם זה מלשון מגילה. מגילת ספר נקראת מגילה כי היא גלולה. היו גוללים את המגילות, כמו שאנחנו גוללים את מגילת אסתר. מגילה עפה, זה לא הכוונה שהיא מעופפת, אלא כפולה. כן? לכפול אותה, היו כופלים אותה אחד על השני. גיליון אומר המלבי"ם, זה מלשון משורש גלוי. שזה בא לומר קלף קשה שהיו מציירים בו צורות או כותבים עליו דברים ותולים אותו על הקיר שיהיה גלוי. כמו שאנחנו היום עושים מודעות רחוב, כך גם כן היה להם גיליון שהיו שמים אותו מפורסם והיו כותבים עליו דברים כדי שכולם יראו. רק שהסברנו מגילה הייתה גלולה, וגיליון היה גלוי לכל.
והוא מודיע לו אתה תכתוב שם על המגילה הזאת בחרט אנוש. מה הוא בחרט אנוש? יש בזה כמה ביאורים. רש"י מסביר במכתב כתב אשר ירוץ כל אנוש הקורא בו, אפילו אנוש כלשהו ואפילו אינו חכם. תכתוב שם הדברים שלא צריך להיות אינטליגנט גדול כדי להבין אותם. לא צריך להיות מלומד ספר כדי לדעת לקרוא אותם. אלא חרט אנוש. אנוש בדרך כלל בא לבטא דרגה יותר נמוכה של אדם. גם אנוש, כן? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו. אנוש זה בא לרמז על הרמה הנמוכה יותר. בחרט אנוש, תחרות שמה במכתב שכל אנוש כל דהו, כל אדם יוכל להבין את הדברים ולא יהיו הדברים קשים עליו להבנה. וזה גם כן מה שנוטה לבאר התרגום, כתב מפורש. מפורש הכוונה היא מבואר לכל אדם.
הרד"ק מסביר בחרט אנוש, מכיוון שהמראה הזה היה בנבואה, ואם זה היה בנבואה אתה עלול לטעות ולחשוב שכל הכתיבה בחרט אנוש למהר שלל בז על גבי הגיליון, את כל זה הוא ראה בנבואתו. אבל זה לא שהוא הלך וכתב בפועל. ואומר הרד"ק מדוע שאחשוב כך? כי הרי נבואות רבות כן הם. אני זה לא מוסכם מה שאומר הרד"ק, אבל אנחנו נסביר את דעתו של הרד"ק. אומר הרד"ק יש נבואות שבהם הקדוש ברוך הוא אומר לנביא לעשות דבר מה, אבל לא באמת הנביא הלך ועשה את זה בגלוי, אלא הדברים הללו רק כתובים במראה הנבואה, השם הראה לו את זה בנבואה. כמו לדוגמה שישעיהו הלך ערום ויחף. היעלה על הדעת שישעיהו הנביא הלך ערום ויחף? או שאמר לו קח, אמר להושע תיקח אשת זנונים יולדו לך בני זנונים. היעלה על הדעת שנביא שהוא קדוש עליון שאין יצרו מתגבר עליו בשום דבר, דרגה גבוהה ועצומה, ילך ויישא אשת זנונים? גומר בת דבליים? אלא מה ביאור הדבר לפי דעת הרד"ק על כל פנים? שאת זה הוא רואה במראה הנבואה. שבמראה הנבואה השם אומר לו לך קח, ובמראה הנבואה הוא לוקח אותה, ובמראה הנבואה הוא מוליד ממנה בנים, ובמראה הנבואה השם אומר לו תגרש אותה, והוא אומר ריבונו של עולם אחרי שיש לי בנים ממנה איך אני יכול לגרש אותה? ואז השם אומר לו במראה הנבואה, אז איך אתה רוצה שאני אגרש את בניי? כל זה הראו לו במראה הנבואה. כך היא דעת הרד"ק. וכן מה שיחזקאל, השם אמר לו להעביר תער על ראשו ועל זקנו. היעלה על הדעת שהנביא יעביר תער על זקנו? מה עם איסור להתגלח בתער? אלא במראה הנבואה. אז היה מקום לבוא ולחשוב, ויאמר השם אלי קח לך גיליון גדול וכתוב עליו וכולי, כל זה במראה הנבואה. במראה הנבואה אני לוקח גיליון, במראה הנבואה אני רואה איך אני כותב. אומר לו לא, אני רוצה שאתה תעשה את זה בפועל. איך הוא מבטא שזה יהיה בפועל? הוא אומר זה יהיה בחרט אנוש. חרט אנוש הכוונה אדם, אנוש בפועל ילך ויעשה את זה. זה מעשה ממש בחרט אנוש.
עכשיו, המלבי"ם מסביר מה הכוונה בחרט אנוש. אומר המלבי"ם, השם מצווה אותו לצייר על הגיליון שעליו אנחנו מדברים, לצייר צורות של אנשים שלוחמים ובוזזים ושוללים שלל. יש בזמנם היו נוהגים הרבה לצייר מלחמות. תראו הרבה ציורים מהתקופה העתיקה, רואים אנשים על סוסים עם חניתות וחיצים, מלחמות, מלחמות דוד וגוליית, היו מציירים הרבה מלחמות. מלחמות היה סמל בזמנם לגבורה, לעוז, לתעצומות נפש. הוא אומר אתה תצייר על הגיליון צורות של אנשים שלוחמים ובוזזים ושוללים שלל. וזה הכוונה כתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז. שזה מראה שיהיה מהר שלל. הכוונה בזמן קרוב, בתקופה הקרובה, יואצו ארם ואפרים לשלל ולביזה. ארם זה רצין, אפרים זה פקח בן רמליהו, שני החברלצים הללו שבאו להילחם כנגד יהודה. תכתוב שם שבתקופה הקרובה יהיו לשלל ולביזה.
המלבי"ם מבאר יותר בביאור המילים, הוא מסביר שבחרט אנוש, חרט שמהמכתב נהגו בו החרטומים בימי קדם. הכתיבה שהייתה אצלם, הוא אומר הם היו נוהגים לצייר מושגים ועניינים על ידי תמונות מוסכמות ביניהם מחיות, עופות, בני אדם, אילנות וכדומה. זה נקרא, מי שיודע איך קוראים לזה בלועזית? הירוגליפים. קוראים לזה הירוגליפים. הוא מביא את זה ביידיש, הירגליפן שריפט. זה הירוגליפים. הירוגליפים המילון מתרגם כתב חרטומים, כתב תמונות, שיטת הכתיבה של המצרים. המצרים היו משתמשים בכתיבה הזאת. זאת אומרת מי שיראה, יש הרבה תמונות כאלה שמצולמות מגיזה שם איפה שנמצאות הפירמידות במצרים, שמה יש תמונות שמצלמים מה מצויר שמה על הקירות וזה ההירוגליפים. מי שיראה יראה שמה עופות, יראה אנשים נושאים מנחה, יראה ציורים. כל הציורים האלה זה הייתה צורת הכתיבה. על ידי הציורים הללו הם היו כותבים וזה כתב חרטומים מה שנקרא, בזה היו מפענחים מה בעצם הכתיבה הזאת באה לומר. והוא אומר לו אני רוצה שאתה תשתמש בציור הזה, בכתיבה הזאת. וזה וייצר אותו בחרט. מה הפירוש בחרט? כתב החרטומים. זה נקרא בחרט אנוש. בחרט אנוש הכתב שהחרטומים היו כותבים. וזה מה שאומר וייצר אותו בחרט שכתוב אצל העגל, מה הכוונה? שהוא צייר בהתחלה, עשה לעצמו ציור של העגל, מה שנקרא תוכנית, מין איזה סכמה כזאת, ולאחר מכן יצר את העגל. זה וייצר אותו בחרט. בחרט הכוונה בכתב המקובל אצל החרטומים שהוא כתב ציורים. מה זה חרט אנוש? בחרט הזה אני יכול לצייר חיות, בחרט הזה אני יכול לצייר גם בני אדם. והכל כמו שאמרנו זה כתיבה. זה צורת הכתיבה. הם היו כותבים על ידי ציור של בעלי חיים או ציור בני אדם. אני מצווה אותך אתה תכתוב על ידי ציור של תמונת בני אדם. וזה מה שהוא אומר בחרט אנוש. ומה יהיה בחרט אנוש? מה יראו בציור הזה? יראו למהר שלל חש בז. יראו תמונות של אנשים שמצוירים ולוחמים והורגים ובוזזים. ולכן היה צריך גיליון גדול כדי לצייר עליו שתי מחנות. מחנה אחד כובש, מחנה אחד נכבש. מחנה אחד מנצח, מחנה אחד מנוצח. והם מחנות ארם ואפרים בציור הזה שאתה תצייר, הם יהיו המנוצחים.
מה זה מהר שלל חש בז? הרי זה כפילות. מהר זה חש. שלל זה ביזה. מה ההבדל ביניהם? אומר המלבי"ם יש הבדל בלשון הקודש. שלל זה הרכוש שנותר במלחמה באותו מקום ששמה היה האויב המנוצח. לדוגמה ניצחנו את עזה, לדוגמה, הם ברחו, מה שהם השאירו בבתים נקרא שלל. עכשיו, כאשר אנחנו נלך וניקח את זה, זה נקרא ביזה. כל זמן שזה מונח שם זה נקרא שלל. כמו שכתוב כי ישל זיתך. כי ישל הכוונה זה נשל, נשר, נותר שם. כאשר אנחנו נלך וניקח את זה בפועל, זה כבר נקרא ביזה. אנחנו בזזנו את השלל שנותר שם בבתים. ולכן תמצא את הפועל בזז על הפועל שלל. כמו ושלל עריהם בזונו לנו. הלכנו אנחנו ובזזנו ולקחנו. אז הלקיחה נקראת ביזה, ומה שנותר שם לפני הלקיחה הוא נקרא שלל. כך גם כן אומר המלבי"ם שזה גם לשון חלוקה. שלל זה גם לשון חלוקה. ארדוף אשיג אחלק שלל. לא תמצא שכתוב לשלול בז, או יחלק בז. אלא תמיד זה יהיה לבוז את השלל. כמו צלת נפשו, והיה לך נפשך לשלל. מה זה לשלל? נותרה, נשמטה מן האנשים שנהרגו, היא זאת שנותרה חיה. ראינו גם שלל לא בזמן מלחמה, כמו שכתוב כמוצא שלל רב. אז אומר אם כך, מה שכתוב פה מהר שלל, זה בא לומר לך הכל יהיה שלל והפקר, כיוון שהבעלים של הממון ימותו, אז כל מה שיישאר שמה יוותר לנו לשלל. ועל ידי זה אנחנו נוכל לבוא ולבוז את השלל. ולכן תשים לב, הוא כתוב פה מהר שלל, וחש כתוב אצל ביזה. מה ההבדל בין מהר לבין חש? מהר אומר המלבי"ם זה מבחינת הזמן. זה הסברנו את זה כבר לאל. מהר הכוונה זה בקרוב. זה הכוונה מהר. לעומת זאת חש, זה אומר שעשינו את זה בזריזות. והסברנו שזה שני מושגים שונים. יכול להיות שאני חשתי אבל לא מהרתי. ויכול להיות שמהרתי אבל לא חשתי. איך לדוגמה? אם לדוגמה מישהו קרא לי, מיד באתי, אבל הלכתי מעדנות. אז מהרתי, מיד שהוא קרא באתי, אבל לא חשתי. לעומת זאת יכול להיות הפוך, שמישהו קרא לי ולא מיד הגעתי. אז לא מהרתי מבחינת הזמן, אבל כשכבר הלכתי, חשתי, ממש הלכתי בריצה. אז לא מהרתי מבחינת הזמן, אבל מבחינת ההליכה חשתי. ואותו דבר הפוך, כן? יכול להיות שאני מהרתי, מיד כשהוא קרא לי מהרתי מבחינת הזמן, מיד באתי. אבל הלכתי באיזי, הלכתי לאט לאט. אומר עכשיו תראה כמה זה נפלא. כאשר אנחנו מדברים על השלל מבחינת הזמן, אומר מהר שלל. הכוונה השלל יהיה במהרה, במהרה. דהיינו מהר ייפול השלל לידם. זה ייעשה מאליו, במהירות זה יהיה לנו לשלל. אבל חש זה כבר האדם הבוזז. ולכן הוא מדבר על חש בז. הבוזז יעשה את זה במהירות. זה נעשה על ידי בני אדם. כי הזמן זה דבר שבא מאליו, אז השלל שייפול מאליו ייפול במהירות. אבל לחוש, כמו שהסברנו, זה האדם הפועל, שהוא הולך בזריזות כדי לבוז, הם ילכו בזריזות כיוון שהדברים יפלו לידם במהרה ובזריזות.
ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו. הקדוש ברוך הוא אומר לי, ואעידה לי עדים נאמנים שהם יחתמו על הגיליון הזה לקיים את כל דבריו. מי הם העדים הנאמנים החתומים? אוריה וזכריה. כביכול המליצה כאן אומר המלבי"ם באה לומר, הציור הזה בעצם כמו שהסברנו, לצייר ממש בחרט אנוש כמו כתב החרטומים שזה היה מבוטא בכוח ציורים. הציור הזה מראה פורענות על אפרים. תכלית הפורענות הייתה כדי להושיע את יהודה. וזה מה שראינו בפרק הקודם שהוא אמר שייוולד לו בן שנקרא עמנואל. עמנואל פירושו השם יהיה עמנו ויציל ויושיע אותנו. עכשיו הנבואה הזאת יש בה שני דברים מנוגדים. מחד גיסא אתה אומר יש פה הצלה ליהודה, אבל מאידך גיסא יש פה גם דבר שלילי. הדבר השלילי הוא נזק לאפרים, למלכות עשרת השבטים. ולכן הוא אומר יש לי פה שני עדים נאמנים שיעידו על זה, שהם שני עדים שגם להם היו נבואות מנוגדות. והעדים הללו זה אוריה שהוא התנבא פורענויות בימיו של יהויקים, כמו שהיה מתנבא ירמיהו, היה מתנבא תמיד ענייני פורענות. ולעומת זאת זכריה, שזכריה הרי תמיד היה מתנבא נבואות לטובה. וזה מה שבעצם התכוונו לרמוז חז"ל. אומרים חז"ל לכאורה איך בכלל הכניס את שניהם יחד את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו? הרי שני אלה היו בשתי תקופות שונות. אלא אומרים חז"ל, אוריה סימן לזכריה. אם תראו שתתקיים נבואת אוריה, תהיו מצפים לנבואת זכריה. נבואתו של אוריה הייתה, אוריה מקרית היערים, והתנבא על העיר הזאת ועל המקום הזה את כל דברי ירמיה. אוריה היה מתנבא נבואות קשות על עם ישראל, נבואות של פורענות. לכן גם יהויקים הרג אותו. לעומת זאת זכריה היה מתנבא בשנת שתיים לדריווש, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. לזכריה היו נבואות טובות על עם ישראל. אוריה סימן לזכריה. אם אתה תראה את הנבואות פורענות מתקיימות, תמתין, גם הנבואות של זכריהו יתקיימו. זה מה שהתכוון לרמוז לו פה. המלבי"ם מסביר, לפי זה תבין למה הזכיר את שני אלה, כי שני אלה הם נבואות מנוגדות. מצד אחד חורבן, מצד אחד בנייה. בא לומר לך גם פה יהיה שני דברים מנוגדים. מצד אחד חורבן לאפרים, אבל מאידך גיסא יהיה הצלה וישועה ליהודה.
ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן. ויאמר השם אלי קרא שמו מהר שלל חש בז. ואקרב אל הנביאה, הכוונה אשתו של הנביא ישעיה. ותלד בן. מי זה הבן הזה? נחלקו בזה הדעות. רש"י מסביר שזה אותו בן שקראו לו עמנואל, עכשיו הוא מתאר את לידתו ואומר לך הבן הזה הוא אותו בן שהשם, שהוא בעצם קורא אותו על פי השם, ויאמר השם אלי קרא שמו מהר שלל חש בז. כי בעצם זה אותו מסר. הבן שיהיה עמנו אל, הבן שמסמל שהקדוש ברוך הוא יהיה עמנו, זה הבן שמסמל שבמהירות יהיה שלל חש בז. הכוונה מהר שלל וחש בז זה אותו דבר. למהר לשלול את האויבים ולחוש, זה גם לשון מהירות, לבוז את האויבים. וכבר הסברנו את ההבדלים בין מהר לבין חש, בין שלל לבין ביזה. על כל פנים, לפי דעת הרד"ק, הבן לא היה נקרא בשתי השמות יחד. או מהר שלל או חש בז. אבל זה לא מהר שלל חש בז, זה לא כל ארבע השמות, כל ארבע המילים יחד. או מהר שלל או חש בז, כי אלה בעצם אותם משמעויות. על כל פנים לפי רש"י זה לא בן אחר. מדוע זה לא בן אחר? כי רש"י עושה חשבון שזה היה באותה שנה. ואיך ייתכן שבאותה שנה ייוולד עמנואל וייוולד אחרי זה מהר שלל חש בז? בתוך שנה אחת לא ייתכן ששניהם ייוולדו. לכן רש"י אומר זה אותו הבן. לעומת זאת המלבי"ם אומר, אין הכרח להסביר כן. ואני אומר, אומר המלבי"ם, שהבן הזה הוא בן אחר. מה ששואל רש"י איך ייתכן באותה שנה? לפי מה שהסברתי זה לא קשה. כי אני הרי הסברתי לאל הנה העלמה הרה ויולדת בן. הרה זה אומר היא כבר בהיריון. אז כשהוא דיבר איתו הייתה כבר בחודש התשיעי. הנה העלמה הרה ויולדת בן, הכוונה היא תלד בן שתקרא את שמו עמנואל. ממילא יוצא אם כן שיכול להיות שבאותה שנה נולדו שניים. היא ילדה בתחילת השנה, כי כבר הייתה הרה, ולאחר מכן הבן הזה נולד בסוף השנה. יש לא מעט אנשים שאצלו בתעודת זהות מופיע בילדים, היה לי חבר שאמר לי אצל אבא שלו בתעודת זהות מופיע שני ילדים נולדו באותה שנה. אני ואחותי נולדנו באותה שנה. הוא נולד בראשון, אחותו נולדה ב-12. ככה מופיע לו בתעודת זהות. אז זה יכול להיות באופן עקרוני, שהיא יכולה ללדת ולהתעבר, דהיינו להוליד ואחרי זה שוב להתעבר באותה שנה. וזה ממש מה שהיה כאן. לכן אומר המלבי"ם אפשר לבאר ששניהם היו באותה שנה. אבל, אבל יש עוד הסבר, אומר המלבי"ם, הרי הסברנו לאל שהנה העלמה הרה לפי אחד הדעות זה היה בכלל מדברים על אשת אחז. על אשת המלך. לא מדברים הנה העלמה הרה על אשת הנביא. אומר אם כך בכלל אז אין קושיה. הנה העלמה הרה שם אפשר לומר שזה דיבר על אשת אחז, ופה ואקרב אל הנביאה ותלד בן ויקרא שמו מהר שלל חש בז, פה מדברים על אשתו של ישעיהו. ולכן אין בכך קושיה. עכשיו הוא אומר לו תקרא את שמו מהר שלל חש בז. עומד כאן המלבי"ם על תמיהה. לכאורה על העניין הזה של נפילת רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל, ששניהם כמו שאמרנו באו במצור על יהודה. על הנפילה שלהם השם נתן שתי אותות. אות אחד זה הגיליון, תכתוב לך על גבי גיליון, כתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז. דבר שני זה הולדת הנער, הנער שנקרא מהר שלל חש בז. לעומת זאת על הישועה של יהודה היה רק אות אחד. מהו האות? הבן שייוולד ויקראו שמו עמנואל. למה על תשועת יהודה יש אות אחד, על מפלת רצין ופקח ישנם שתי אותות, גם הכתיבה על גבי גיליון וגם הולדת הבן שנקרא מהר שלל חש בז?
אם אתם זוכרים הסברנו בשיעורים הקודמים שהאות שאנחנו מדברים עליו כאן לא מדברים על מופת, אלא מדברים על אות. והסברנו את ההבדל. מופת זה דבר חורג מן הטבע, נס. לעומת זאת אות זה סימן לדבר. אני נותן לך סימן שככה יהיה. והסביר לנו המלבי"ם שכאשר הנביא עושה אות משהו מעשי בצירוף הנבואה, זה אומר שהנבואה תתקיים בכל אופן. זה אומר שהנבואה בכל מצב תתקיים. ולכן ראינו דוגמאות שישעיהו הלך ערום ויחף, וירמיהו השם אמר לו לקנות אזור פשתים ולשאת מוטות כעול. כל אלה באים לסמל, דע לך הנבואה תתקיים. אם זה כבר התגשם במידת מה, באיזה מציאות ירד מהמציאות הערטילאית של המחשבה אל המציאות הגשמית של עשיית אותו מעשה באופן גשמי, זה אומר שהדבר התקיים. זה המשמעות של הסימנים שהנביא היה עושה. עכשיו תאמרו לי, נבואה לרעה בהכרח תתקיים? לא. אבל אם עשו לה אות ומופת, היא תתקיים. נבואה, סליחה לא מופת, התכוונתי לומר אות. אם עשו לה אות, הוציאו אותה בצורה גשמית, היא בהכרח תתקיים. נבואה לטובה היא בהכרח תתקיים? תמיד. תמיד. אין מצב שהשם חוזר בו מנבואה לטובה אלא פעם אחת, ויתוו תיו על מצחות האנשים האלה, חוץ מזה אומרת הגמרא הקדוש ברוך הוא לא חזר בו מעולם על נבואה לטובה. מהסיבה הזאת אמרנו בודקים את הנביא בנבואות לטובה. כי אם הוא אומר נבואה לרעה והיא לא התגשמה, זה עדיין לא סימן שהוא נביא שקר. אם הוא אומר נבואה לטובה והיא לא התגשמה, זה סימן שהוא נביא שקר. עכשיו תבין, אומר המלבי"ם, יש כאן שתי נבואות. נבואה אחת, מסר אחד אומר, רצין ופקח שניהם יהיה להם מפלה. נבואה שנייה, יהודה תיוושע. מה פה נבואה לטובה, מה פה נבואה לרעה? יהודה תיוושע, נבואה לטובה. נפילת רצין ופקח בן רמליהו זה נבואה לרעה, יהיה להם רע. אז עכשיו, מה נבואה יותר חזקה וברור שהיא תתקיים? תשועת יהודה, זה נבואה לטובה. ולכן על הנבואה הזאת יש רק סימן אחד. הבן שנקרא עמנואל. לעומת זאת הנבואה לרעה, היא לא בהכרח תתקיים, כי הרי אמרנו השם חוזר בו לפעמים מנבואה לרעה. לכן לזה היה צריך להביא שני שתי אותות. אות אחד כתוב לך על גיליון בחרט אנוש, אות שני ייוולד הבן שקורין לו מהר שלל חש בז. כיוון שזו נבואה לרעה ואין הכרח שהיא תתקיים, הקדוש ברוך הוא אומר לו אני רוצה לומר לך פה בוודאות זה יתקיים. איך תדע שבוודאות זה יתקיים? יש לך אות. זה התגשם במידת מה. ברגע שזה התגשם במידת מה על ידי הכתיבה על הגיליון, על ידי הולדת הבן שייקרא שמו מהר שלל חש בז, החיזוק הזה נועד להבטיח את הקיום שלו על כל פנים.
עכשיו הוא יבאר מה אומר השם הזה, מהר שלל חש בז. כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי, ישא את חיל דמשק ואת שלל שומרון לפני מלך אשור. עוד בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי, זאת אומרת מדובר בתקופה הקרובה ביותר. אז ישא את חיל דמשק. מי ישא את חיל דמשק? אז יש הרבה מקראות קצרים. מקראות קצרים פירושו המקרא קיצר מבלי לפרט. ופה הכוונה מי ישא את חיל דמשק? זה מלך אשור. שכתוב ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפסה. ואת שלל שומרון. אחרי שנהרג פקח בן רמליהו ומלך הושע בן אלה, אז עלה שלמנאסר מלך אשור, ויהי לו הושע עבד, נתן לו מנחה, נתן לו שוחד, אז באותו זמן הוא גם שלל את שומרון. כל זה היה בשנה הרביעית לאחז. פירוש הדבר, בקרוב מאוד יוקח שלל דמשק ושלל שומרון לפני מלך אשור. זה הכוונה מהר שלל חש בז. המלבי"ם לעומת זאת אומר, לא כתוב מי ייקח. ואם נרצה להישאר צמודים לטקסט, כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי ישא את חיל דמשק. מי ישא את חיל דמשק? הנער. כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי, מי זה פה הנגלה? זה הנער. לאחר מכן הוא עובר לדבר בלשון נסתר, ישא. מי ישא? זה שמקודם היה נגלה. נכון? תמיד שאנחנו מדברים בלשון נסתר, על מי אנחנו מתכוונים? על אותו אחד שקודם דיברתי בלשון נגלה. אם אני אומר ראובן יצא מהבית, ואחרי זה אני אומר הוא הלך לתחנת האוטובוס, הוא קנה כרטיס, הוא... מי זה כל ההוא הזה? זה הנגלה שדיברתי מקודם. נכון? כל ההוא זה ההוא שדיברתי, זה שמעתי ראובן יצא מהבית. אני לא צריך להגיד עכשיו ראובן קנה, ראובן עשה. הוא זה חוזר על ראובן. גם פה, כי בטרם ידע הנער קרוא אבי ואמי, הוא מדבר על הנער בצורה גלויה. ישא את חיל דמשק, עכשיו הוא עובר לדבר בלשון נסתרת, ישא הנער את חיל דמשק. רק מה? קשה מאוד להבין איך ישא הנער, ילד עוד שלא יודע לקרוא אבי ואמי, הוא יישא את חיל דמשק ואת שלל שומרון? מה ההבנה בדברים? אומר המלבי"ם זה נאמר בלשון מליצה. שהילד הזה, אותו ילד שבא לידי ביטוי בנבואה, הפעולה הנבואית כביכול, השם שלו מורה עליה, כאילו הוא הנושא את השלל. כאילו הוא פועל את כל זה. כמו שהוא דיבר על הילד בפרק הקודם, שאמר עליו שעמנואל עוד בטרם יאכל חמאה ודבש, הוא בא לאפיין את כללות האומה. כך גם כן הילד פה מהנבואה שנקרא מהר שלל חש בז, כביכול בצורה מליצית, הוא כביכול, הרי הלידה שלו מסמלת את המפלה. אז מי זה שייקח אותם? הנבואה הזאת, הלידה של אותו ילד, זה מה שייקח אותם, זה מה שישלול את שללם. האות והמופת הזה הוא זה שייפרע מהם כביכול.
ויוסף השם דבר אלי עוד לאמור. השם עוד הוסיף לדבר איתי בעניינו של רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו. המלבי"ם מבאר שאז באותו זמן היה קשר ביהודה. היו כאלה שרצו לפרוק את עול מלכות יהודה, להתחבר עם פקח בן רמליהו ועם רצין מלך ארם. וכידוע, תמיד ישנם כאלה שכשהם רואים מישהו למעלה, מישהו על הגל, אומרים תתחבר למנצחים. אז הנה פה נמצא אחז בשפל, ומאידך גיסא פקח בן רמליהו מלך אפרים, עשרת השבטים, וארם ורצין מלך ארם, הם נמצאים עכשיו למעלה. אז עכשיו בוא נתחבר אליהם. היו כאלה שרצו לפרוק עול מלכות יהודה, קשרו קשר כנגד מלך יהודה. ועל זה בא הנביא כעת ומוסר נבואה מיוחדת מאת השם כדי להזהיר את העם מהקשר הזה של המרד. ומודיע להם תדעו לכם, מלכות אפרים מהר מאוד תכלה. ואז תתרומם מלכות בית דוד. אז מה לכם לקשור קשר עם מלכות שהיא כבר ברווז צולע? עם מי אתה מתחבר? עם אפרים? אפרים אוטוטו נגמר. וזה הרי כמו שהסברנו, הושע בן אלה שבא מיד אחרי פקח בן רמליהו, כבר גלה על ידי שלמנאסר. אז מה לכם להתחבר עם כזאת מלכות רעועה?
יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו. יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט. פה המלבי"ם מבאר שהנביא מוסר את דבריו במליצה. מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט. הדרך שלהם הייתה למשוח את המלכים על יד מעיין מים. את מי משחו ליד המעיין? שלמה, נכון? הורידו אותו אל גיחון. נכון? ולמה, מדוע הורידו אותו אל הנהר כדי למשוח אותו? למה באופן מיידי? כי עוד הרבה מעכבים יש מכאן ועד גיחון. ולכן מיהר דוד למשוח את שלמה מפני המחלוקת שהייתה אז עם אדוניה בן חגית שהתנשא למלוך וכולי. הם היו מושחים את המלכים ליד מעיין מים. מלכי בית דוד נמשחו ליד מעיין השילוח. מעיין השילוח הייחודיות שלו הוא שהוא נמשך בנחת. מעיין שקט, זה לא שצף של מים רבים. זה מעיין שקט שהולך בנחת. וזה בא לסמל שהמלכות שלהם גם כן תהיה מלכות נינוחה. נינוחה הכוונה שקטה, רגועה, לא מלכות עם מהפכות, לא מלכות עם מלחמות. והם העם מאסו את מלכות בית דוד שהיא המלכות השקטה הזאת. ועל מי שמחתם? זה מה שהוא ממשיך, ומשוש את רצין ובן רמליהו. הם רוצים להתחבר עם רצין ועם פקח בן רמליהו.
רש"י מסביר שכאן הוא מנבא על שבנא וסיעתו. כך זה מובא במדרש. שבנא וסיעתו רצו למרוד בחזקיהו. מאסו בו. מדוע? הם ראו שהוא לא בחר בשולחן מלכים, אלא אוכל ירק ועוסק בתורה. הוא לא התנהג בגינוני מלכות. מלך מעלה על השולחן כסעודת שלמה בשעתו. לא, הוא אוכל סעודת ירק. לאן אתה רץ? בוא שב תאכל. בכולל החברותא כבר מחכה לי.
אין לי בכלל, אין לו זמן, הוא חייב לרוץ... נאמר עליו צדיק אוכל לשובע נפשו. מידח הם ראו את פקח בן רמליהו מלך אפרים, אוכל 40 סאה גוזלות בקינוח סעודה. זה רק לקינוח, 40 סאה גוזלות. אגב, אין הכוונה שהיה אוכל את זה לבד, הכוונה מעלה על שולחנו, כן? לא הכוונה אוכל לבד את כל הכמות הזאת, אלא היו לו הרבה אנשים היושבים על שולחנו, וכשהוא היה עושה 40 סאה גוזלות היה לכל אותם אנשים, אבל נו, זה שולחן מלוכה.
והיו מליזין על חזקיהו ואומרים, זה הגון להיות מלך? אין זה מלך, זה הגון להיות מלך? אין זה מלך אלא רצין ופקח בן רמליהו. מי ראוי להיות מלך? רצין ופקח בן רמליהו, שני אלה יודעים איך לאכול. כן, אבל לא הנקודה פה היה לאכול, אלא כמו הוא מנהל גינוני מלכות, זה מלכות כמו שצריך. הם ראויים למלוך. וזה מה שכתוב, ומשוש את רצין ובן רמליהו. לא מתאים לנו ההנהגה של חזקיהו, אנחנו מחפשים כאלה שיש להם גם דרך במלוכה, יש להם סגנון וסטייל.
אמר להם הקדוש ברוך הוא, אוכל, אוכלין אתם מתאווים? אוכל, אוכלים אתם רוצים, נכון? אני מביא עליכם אוכלין הרבה. הנה השם מעלה עליכם את מי נהר העצומים, תחת מי השילוח החלשים והנוחים. אה, אותם אתה רוצה? תקבל אותם. אוכל אתה רוצה? הם יבואו והם יאכלו פה. נבואה קשה. ולכן, הנה השם מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים, את מלך אשור ואת כל כבודו, ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו.
ולכן, היות ואתם לא רוצים במעיין השילוח שהוא זורם לאט, מה רציתם? משוש את רצין ובן רמליהו, שזה נהר שוצף, אז השם יעלה עליכם את מי הנהר העצומים והרבים, את הנהר השוצף. שזה בא לרמז על מלכות אשור, הם נמשכו ליד נהר פרת, ונהר פרת הוא לא כמו הגיחון, זה נהר שוצף וקוצף, וזה מראה על מלכות שוצפת ונמרצת. השם יביא עליכם את המלכות הזאת ואת מי הנהר העצומים והרבים. עצומים זה מבחינת האיכות, הרבים מבחינת הכמות. כנגד מה שהוא אמר העצומים, הוא אומר את מלך אשור, שהיה מלך עם עוצמה מאוד גדולה. מעבר שהיה לו עוצמה, היה לו גם צבא רב. כנגד הרבים הוא אומר ואת כל כבודו. לא תחשוב יבוא לפה עם איזה יחידת עילית, הוא יבוא לפה עם כל הארמיה שלו. חילותיו הרבים.
ועלה הנהר על כל אפיקיו. מה פירוש הדבר? לפעמים קורה שהנהר מתמלא עד שהוא מגיע עד גדותיו. וכאשר סותמים את האפיקים ששם הנהר אמור להמשיך לזרום, מן הסתם המקום, סוכרים אותו, מה קורה? הנהר עולה על גדותיו ומציף מסביב. המים עולים על גדותיהם. אבל הנהר הזה אפילו שהוא יעלה על כל אפיקיו, זאת אומרת האפיקים יישארו פתוחים, שלא תחשוב שיסתמו אותם ובגלל זה זה ייגרם. עם כל זה יהיה ריבוי כל כך גדול עד שהוא יתמלא ויעבור את גדותיו. פירוש הדבר, כשגשם נגיד יורד בצורה סבירה, אז הנהר זורם. הנהר זורם. אם אתה רוצה שהנהר יעלה על גדותיו, אתה צריך לסתום אותו, ואז הוא עולה על גדותיו. אבל כשיש גשמים עצומים ורבים, גם בלי לסתום אותו, הנהר עולה על גדותיו ומציף, כי הנהר לא יכול לסבול את גודל הכמות של הגשמים שיורדים, את גודל הנהרות שמגיעים מכל מיני כיוונים ומושכים ומגיעים אליו ומתנקזים אליו, זה סיבה לעלות.
אז זה בא לרמז, אם אני אומר לך, תדע לך הנהר הזה שיבוא יעלה על גדותיו גם מבלי שיסכרו אותו, זה אומר יהיה כזה גשם עצום, הכוונה הנהר יהיה כזה שוטף, יבואו כל כך הרבה חילות, שהם יעלו על גדותיהם מצד עצמם. זה מה שהוא אומר, ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו. לא יסתמו האפיקים, האפיקים יהיו פתוחים, והוא יעלה על האפיקים ואף על פי כן יעלה גם על גדותיו. זה מורה שיהיה גשם עצום ורב. זה המשל, הנמשל, הצבא שיבוא לכאן. הצבא של מלך אשור יהיה כל כך עצום ורב שיעלה על כל אפיקיו. מחנה כזה עצום, כמו שאנחנו נראה בהמשך, וחלף ביהודה, אנחנו נראה שהם ייבשו את הירדן רק בהליכה שלהם.
האפיקים, המלבי"ם מסביר שזה הצינור שממנו יוצא המים. זה כמו מלשון נפיק בארמית. מה זה נפיק? אפיק, להוציא. הצינורות שמוציאים את המים, הכוונה המקומות שבהם המעיין זורם, נקראים אפיקים. או שיכול להיות שהוא אומר שזה היפוך של התאפק. כמו יש מילים שהם הפוכות. לדוגמה, לברוא ולברא. מה זה לברוא? ליצור. מה זה לברא? ההפך מליצור, נכון? לברא את העשבים הרעים. או אותו דבר גם להשריש ולשרש. זה גם אותו עיקרון. להשריש זה הכוונה מכה שורשים, לשרש זה לעקור מן השורש. אז גם פה אומר המלבי"ם, ייתכן מאוד שאפיקים זה גם כן משמש כמו הפעלים ההפוכים, שזה גם התאפק, התאפק זה לעצור, לסגור, וגם להפיק, להוציא. מהשורשים ההפוכים שמשמשים לשני הדברים יחד, גם עצירה וגם הוצאה.
וחלף ביהודה, שטף ועבר. עד צוואר יגיע, והיה מוטות כנפיו מלוא רוחב ארצך עמנואל. וחלף ביהודה, בהתחלה הוא יחלוף ביהודה רק בדרך עראי. מבלי לעשות רושם כביכול. ולאחר מכן הוא יתפשט יותר, עד שיהיה שטף. כל מה שיפגע בו ישטוף אותו. ולאחר מכן ועבר. דהיינו בקביעות. חז"ל אומרים שלוש מחנות עבר סנחריב לארץ יהודה. אז השלוש מחנות הללו באים לידי ביטוי כאן. בהתחלה חלף, לאחר מכן שטף, אחרי זה עבר. עבר זה כבר קביעות יש לו פה. עד צוואר יגיע. אחרי שהנהר כביכול יהיה לו שם כבר מהלך קבוע באותו מקום, עד צוואר יגיע, הוא גם כביכול יסחף את האדמה. הנהר הרי יש לו אדמה שעליה הוא זורם, הוא יסחף את האדמה הזאת שיהיה לה גם עומק. ומי שירצה לעבור את הנהר הזה, עד צוואר יגיע. זה בא לבטא את העוצמה האדירה שהנהר הזה ישטוף. והנהר הזה שעליו אנחנו מדברים, מיהו בנמשל? זה מלך אשור. הוא מבוטא כאן בעצם הביטוי נהר.
ולא זו בלבד שהוא יהיה יתפשט באורך ויתפשט בעומק, אלא גם ברוחב. מוטות כנפיו. מוטת כנפיו רוצים לבטא מקצה לקצה של הכנף, כמה מוטת כנפיו. הוא אומר לך זה יהיה פריסת מחנהו מלוא רוחב ארצך. אתה עמנואל. מי זה אתה עמנואל? כפי שהסביר המלבי"ם קודם, שהוא מדבר כאן על יהודה, ויהודה הרי מסומלת בבן שייוולד שנקרא עמנואל, שהשם יהיה עמהם ויציל אותם מפני הצרה והאסון הזה. אומר לו אתה יהודה, יבוא עליך כזה עם מלך שינחת עליך גם מבחינת העומק, גם מבחינת האורך, גם מבחינת הרוחב, זה יהיה נהר שוטף וקוצף.