הפרק שלפנינו הוא, לדברי המלבי"ם, המשך ישיר של הפרק הקודם. הקדוש ברוך הוא הודיע לאחז שייוולד בן ושמו יהיה "עמנואל" - סימן לכך שהשם יהיה עם עמו ולא יעזוב אותו. באמצע הדברים נכנס מאמר מוסגר: "יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו מיום סור אפרים מעל יהודה". כלומר, דרך אגב הוזכר שאחז לא סמך על דבר ה' אלא ביקש עזרה ממלך אשור, ולכן האות של "עמנו אל" לא יתקיים בימיו בשלמותו, והוא עצמו יסבול ממלך אשור: סמכת עליו - תסבול ממנו. עתה חוזר הכתוב וממשיך מן הנקודה שבה פסק: כשם שנולד בן ושמו עמנואל, כך ייוולד בן ושמו "מהר שלל חש בז".
האות של "עמנו אל" לא יתקיים עתה אלא במקצת בלבד; השם ייתן לכם מעט מחיה, ורק בימיו של חזקיהו, שתהיה תקופה טובה ומשובחת, תתקיים הנבואה במלואה ותוכלו לומר בפה מלא "עמנו אל". בתקופתך, אחז, לא יתקיים הדבר כהוגן, שהרי השם אמר לך שהוא עמך ואתה אמרת שאינך סומך עליו אלא על אשור. בתקופת בנך הצדיק - יהיה ראוי שהאל יהיה עמכם.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קַח־לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז׃
השם מצווה את הנביא לעשות אות וסימן לכך שרצין מלך ארם ופקח בן רמליהו ייפלו, והאות הוא קריאת שמו של הבן השני שייוולד: "מהר שלל חש בז". הרד"ק יאמר בהמשך שלא קראו לו בכל השמות יחד, אלא זהו שם כפול - או "מהר שלל" או "חש בז", שהרי אלו אותן משמעויות עצמן.
מהו "גיליון"? המלבי"ם מבאר שהוא קלף עבה וקשה. "מגילה" נקראת כך משום שהיא גלולה, כדרך שאנו גוללים את מגילת אסתר; "מגילה עפה" אינה מעופפת אלא כפולה, שהיו כופלים אותה. "גיליון" לעומת זאת הוא מלשון גילוי: קלף קשה שהיו מציירים בו צורות או כותבים עליו דברים ותולים אותו על הקיר שיהיה גלוי לכל, כמודעות רחוב שלנו היום. מגילה - גלולה; גיליון - גלוי לכול.
רש"י מפרש: במכתב כתב אשר ירוץ בו כל אנוש הקורא בו, אפילו אינו חכם. "אנוש" בלשון הקודש מבטא בדרך כלל דרגה נמוכה יותר של אדם, כלשון "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". כלומר, תכתוב שם דברים שאין צריך להיות מלומד או אינטליגנט גדול כדי להבינם. וכן נוטה לבאר התרגום: "כתב מפורש", מבואר לכל אדם.
הרד"ק מבאר באופן אחר. מכיוון שהמראה הזה היה בנבואה, היה מקום לחשוב שכל הכתיבה על הגיליון נראתה לו במראה הנבואה בלבד ולא נעשתה בפועל. שהרי נבואות רבות כך הן, לדעת הרד"ק: הקדוש ברוך הוא אומר לנביא לעשות מעשה, והנביא אינו עושה אותו בגלוי אלא הכל מתרחש בתוך מראה הנבואה. כך ישעיהו שהלך ערום ויחף - וכי יעלה על הדעת שנביא ילך כך בפועל? וכך הושע שנצטווה לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים - וכי יעלה על הדעת שנביא קדוש עליון, שאין יצרו מתגבר עליו בשום דבר, יישא את גומר בת דבליים? אלא במראה הנבואה נאמר לו לקחת, ובמראה הנבואה לקח והוליד, ובמראה הנבואה נאמר לו לגרשה, ואמר: ריבונו של עולם, אחר שיש לי ממנה בנים כיצד אגרשנה? ואז נענה: וכך אתה רוצה שאגרש את בניי. וכן יחזקאל שנצטווה להעביר תער על ראשו ועל זקנו - והרי יש איסור להתגלח בתער, אלא הכל במראה הנבואה. לפיכך היה מקום לומר שגם כאן הכל במראה הנבואה, ועל כן נאמר "בחרט אנוש" - אנוש בפועל, מעשה ממש, שילך ויעשה זאת בגלוי.
המלבי"ם מבאר אחרת: השם מצווה אותו לצייר על הגיליון צורות של אנשים לוחמים, בוזזים ושוללים שלל. בזמנם נהגו הרבה לצייר מלחמות - רואים בציורים עתיקים אנשים על סוסים עם חניתות וחיצים - שכן המלחמה הייתה סמל לגבורה, לעוז ולתעצומות נפש. וזו כוונת "וכתוב עליו בחרט אנוש למהר שלל חש בז": שהציור יראה כי בזמן קרוב יהיו ארם ואפרים, הם רצין ופקח בן רמליהו, לשלל ולביזה.
ומהו "חרט"? המלבי"ם מבאר שזהו הכתב שנהגו בו החרטומים בימי קדם: הם היו מציירים מושגים ועניינים על ידי תמונות מוסכמות ביניהם - חיות, עופות, בני אדם, אילנות וכדומה. זהו הכתב הקרוי הירוגליפים, שהמילון מתרגמו "כתב חרטומים" או "כתב תמונות", שיטת הכתיבה של המצרים. מי שרואה את התצלומים מגיזה, מקום הפירמידות, רואה על הקירות עופות ואנשים נושאי מנחה - כל אותם ציורים הם צורת הכתיבה שלהם, ובהם היו מפענחים את המסר. וזהו גם "ויצר אותו בחרט" שנאמר אצל העגל: שתחילה צייר לעצמו צורה ותוכנית, מין סכמה, ולאחר מכן יצר את העגל. בחרט אפשר לצייר חיות ואפשר לצייר בני אדם, ו"חרט אנוש" פירושו: אני מצווה אותך לכתוב על ידי ציור תמונות של בני אדם. ומה יראו בציור? "למהר שלל חש בז" - אנשים מצוירים הלוחמים והורגים ובוזזים. ולכן נדרש "גיליון גדול", כדי לצייר עליו שני מחנות: מחנה כובש ומחנה נכבש, מנצח ומנוצח, וארם ואפרים הם המנוצחים.
לכאורה יש כאן כפילות: "מהר" הוא "חש", ו"שלל" הוא "בז". מבאר המלבי"ם שיש הבדל. שלל הוא הרכוש שנותר במקומו לאחר שהאויב נוצח ונס; וכשבאים ולוקחים אותו בפועל - זו ביזה. כל זמן שהרכוש מונח שם הוא נקרא שלל, מלשון "כי ישל זיתך", שנשל ונשר ונותר; וכשלוקחים אותו נקרא ביזה. ולכן תמצא את הפועל "בזז" נופל על השם "שלל": "ושלל עריהם בזונו לנו". ועוד, "שלל" הוא גם לשון חלוקה - "אחלק שלל" - ולא תמצא "לשלול בז" או "יחלק בז", אלא תמיד לבוז את השלל. וכן "והייתה לך נפשך לשלל" - שנשמטה ונותרה חיה מבין הנהרגים. ולפעמים בא "שלל" אף שלא בזמן מלחמה, כמו "כמוצא שלל רב". נמצא שהכתוב אומר: הכל יהיה שלל והפקר, כיוון שבעלי הממון ימותו, וממילא יוכלו לבוא ולבוז.
וכן ההבדל בין "מהר" ל"חש": "מהר" הוא מבחינת הזמן - בקרוב; "חש" הוא הזריזות שבעשייה. אלו שני מושגים נפרדים. אם קראו לי ומיד באתי אך הלכתי מעדנות - מיהרתי ולא חשתי; ואם לא יצאתי מיד אך כשהלכתי רצתי - חשתי ולא מיהרתי. וכאן הדיוק נפלא: אצל השלל נאמר "מהר", שהשלל ייפול לידם מאליו במהרה, שכן הזמן בא מאליו; ואצל הביזה נאמר "חש", שהבוזז, שהוא האדם הפועל, יעשה זאת בזריזות - ילכו בזריזות לבוז, לפי שהדברים יפלו לידם במהרה.
וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת־זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ׃
השם אומר לנביא שיעמיד עדים נאמנים שיחתמו על הגיליון לקיים את כל דבריו, ואלו הם אוריה וזכריה. מבאר המלבי"ם את המליצה שבדבר: הציור שעל הגיליון מראה פורענות על אפרים, ותכלית הפורענות היא להושיע את יהודה - וזהו עניין הבן שנקרא עמנואל, שהשם יהיה עמנו ויושיענו. נמצא שיש בנבואה זו שני דברים מנוגדים: מצד אחד הצלה ליהודה, ומצד שני נזק לאפרים, מלכות עשרת השבטים. לפיכך העמיד שני עדים שאף הם ניבאו נבואות מנוגדות: אוריה התנבא פורענות בימי יהויקים, כדרך שהתנבא ירמיהו, וזכריה התנבא נבואות טובה.
וזו כוונת חז"ל. הם שואלים: כיצד צירף את אוריה הכהן עם זכריהו בן יברכיהו, והרי שניהם היו בשתי תקופות שונות? אלא אוריה סימן לזכריה: אם תראו שנתקיימה נבואת אוריה, צפו לנבואת זכריה. אוריה מקרית היערים התנבא על העיר הזאת ועל המקום הזה ככל דברי ירמיהו, נבואות קשות של פורענות, ועל כן הרגו יהויקים. זכריה לעומתו התנבא בשנת שתיים לדריווש: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. אם תראה נבואות הפורענות מתקיימות - המתן, אף נבואות זכריהו יתקיימו. ולפי זה, מבאר המלבי"ם, מובן מדוע הזכיר דווקא את שניהם: שניהם מסמלים נבואות מנוגדות, חורבן מכאן ובניין מכאן, כנגד מה שגם כאן יש חורבן לאפרים וישועה ליהודה.
וָאֶקְרַב אֶל־הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֵלַי קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז׃
"הנביאה" היא אשתו של ישעיהו הנביא. ומיהו הבן הזה? נחלקו בדבר. רש"י מפרש שזהו אותו בן שנקרא עמנואל, ועתה מתאר הכתוב את לידתו ואת קריאת שמו על פי ה', שכן זהו אותו מסר עצמו: הבן שמסמל שהקדוש ברוך הוא יהיה עמנו, הוא הבן שמסמל שבמהירות יהיה שלל ובז. ורש"י מדייק כן מחשבון השנים: הכל היה באותה שנה, ואי אפשר שייוולדו בשנה אחת עמנואל ואחריו מהר שלל חש בז.
המלבי"ם אומר שאין הכרח לכך, ולדעתו זהו בן אחר. ראשית, לפי מה שביאר לעיל, "הנה העלמה הרה ויולדת בן" - הרה משמע שכבר הייתה מעוברת, וכשדיבר עמו הייתה כבר בחודש התשיעי. נמצא שייתכן ששני הבנים נולדו באותה שנה: זה בתחילתה וזה בסופה. אין זה דבר שאינו מצוי; יש אנשים שבתעודת הזהות שלהם רשומים שני ילדים שנולדו באותה שנה, אחד בחודש הראשון ואחת בחודש השנים עשר. שנית, הרי לאחת הדעות "הנה העלמה הרה" נאמר כלל על אשת אחז ולא על אשת הנביא, ואם כן אין כאן קושיה כלל: שם מדובר באשת אחז, וכאן "ואקרב אל הנביאה" באשתו של ישעיהו.
כאן עומד המלבי"ם על תמיהה: על נפילת רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, שבאו במצור על יהודה, ניתנו שני אותות - הכתיבה על הגיליון, ולידת הנער ששמו מהר שלל חש בז. ואילו על ישועת יהודה ניתן אות אחד בלבד - הבן שייקרא שמו עמנואל. מדוע?
כבר הסברנו בשיעורים הקודמים שאין מדובר כאן ב"מופת" אלא ב"אות". מופת הוא דבר החורג מן הטבע, נס; אות הוא סימן לדבר, שנותנים סימן שכך יהיה. וביאר לנו המלבי"ם שכאשר הנביא עושה אות, מעשה ממשי בצירוף הנבואה, הרי זה מלמד שהנבואה תתקיים בכל אופן. לכן ישעיהו הלך ערום ויחף, וירמיהו נצטווה לקנות אזור פשתים ולשאת מוטות כעול - כל אלו באים לסמל שהנבואה תתקיים. משעה שהדבר התגשם במידת מה וירד מן המציאות הערטילאית שבמחשבה אל המציאות הגשמית של מעשה - הרי זה סימן שיתקיים.
ועתה, נבואה לרעה אינה מוכרחת להתקיים, אך אם עשו לה אות והוציאוה לצורה גשמית - בהכרח תתקיים. ואילו נבואה לטובה מתקיימת תמיד; אין מצב שהשם חוזר בו מנבואה טובה, מלבד פעם אחת ב"והתווית תיו על מצחות האנשים", וחוץ מזה אומרת הגמרא שלא חזר בו הקדוש ברוך הוא מעולם מנבואה לטובה. מטעם זה בודקים את הנביא בנבואות לטובה: אם אמר נבואה לרעה ולא נתקיימה - אין זה סימן שהוא נביא שקר; אך אם אמר נבואה לטובה ולא נתקיימה - הרי הוא נביא שקר.
לפיכך מובן: ישועת יהודה היא נבואה לטובה, ודי לה באות אחד - הבן הנקרא עמנואל. אך מפלת רצין ופקח היא נבואה לרעה, ואינה מוכרחת להתקיים, שכן לפעמים חוזר בו השם מנבואה לרעה. משום כך הוצרכו לה שני אותות: הכתיבה על הגיליון, ולידת הבן הנקרא מהר שלל חש בז - שני חיזוקים להבטיח את קיומה בוודאות.
כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר קְרֹא אָבִי וְאִמִּי יִשָּׂא אֶת־חֵיל דַּמֶּשֶׂק וְאֵת שְׁלַל שֹׁמְרוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
עתה מתבאר מה מורה השם "מהר שלל חש בז": עוד בטרם ידע הנער לקרוא "אבי" ו"אמי", כלומר בתקופה הקרובה ביותר, יינשא חיל דמשק ושלל שומרון. מי נושא? דרך המקרא לקצר בלי לפרט, ולפי הפשט הכוונה למלך אשור, שנאמר "ויעל מלך אשור אל דמשק ויתפשה". ואשר לשומרון: לאחר שנהרג פקח בן רמליהו ומלך הושע בן אלה, עלה שלמנאסר מלך אשור, ויהי לו הושע עבד ונתן לו מנחה, ואז שלל את שומרון. כל זה בשנה הרביעית לאחז. נמצא: בקרוב מאוד יילקחו שלל דמשק ושלל שומרון לפני מלך אשור.
המלבי"ם מדייק אחרת. אם נישאר צמודים ללשון הכתוב, הרי הנושא הגלוי שבפסוק הוא הנער: "כי בטרם ידע הנער", ואחר כך עובר ללשון נסתר "ישא" - ולשון נסתר חוזרת תמיד אל מי שהוזכר קודם בגלוי. כשם שאם אמרתי "ראובן יצא מן הבית" ואחר כך "הוא הלך לתחנה, הוא קנה כרטיס" - כל "הוא" חוזר על ראובן. אלא שקשה להבין כיצד יישא נער שאינו יודע לקרוא אבי ואמי את חיל דמשק ואת שלל שומרון. מבאר המלבי"ם שהדבר נאמר בלשון מליצה: הילד שבא לידי ביטוי בנבואה, ששמו מורה על הפעולה הנבואית, כאילו הוא הנושא את השלל וכאילו הוא הפועל את הכל. כשם שדיבר בפרק הקודם על עמנואל "בטרם ידע הנער" ואפיין בו את כללות האומה, כך גם כאן: לידתו של הילד מסמלת את המפלה, והאות והמופת הזה הוא כביכול הנפרע מהם ושולל את שללם.
וַיֹּסֶף יְהֹוָה דַּבֵּר אֵלַי עוֹד לֵאמֹר׃
השם הוסיף לדבר עמו בעניינם של רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו. המלבי"ם מבאר שבאותו זמן היה קשר ביהודה: היו שרצו לפרוק את עול מלכות בית דוד ולהתחבר עם פקח בן רמליהו ועם רצין. וכידוע, תמיד יש המבקשים להתחבר אל מי שנמצא על הגל ואל המנצחים. אחז היה אז בשפל, ואילו פקח בן רמליהו מלך אפרים ורצין מלך ארם היו למעלה, ועל כן אמרו: בואו ונתחבר אליהם. על כך בא הנביא ומוסר נבואה מיוחדת להזהיר את העם מן הקשר והמרד, ולהודיעם: דעו לכם, מלכות אפרים תכלה במהרה ואז תתרומם מלכות בית דוד. ומה לכם להתחבר אל מלכות רעועה שהיא כבר ברווז צולע? הרי הושע בן אלה, שבא מיד אחרי פקח בן רמליהו, כבר גלה על ידי שלמנאסר.
יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט וּמְשׂוֹשׂ אֶת־רְצִין וּבֶן־רְמַלְיָהוּ׃
המלבי"ם מבאר שהנביא מוסר את דבריו במליצה. דרכם הייתה למשוח את המלכים על יד מעיין מים, כשלמה שהורידוהו אל הגיחון - ומיהרו למושחו שם מיד מפני המחלוקת עם אדוניה בן חגית שהתנשא למלוך, שהרי הרבה מעכבים יש מכאן ועד גיחון. מלכי בית דוד נמשחו על יד מעיין השילוח, שייחודו בכך שהוא נמשך בנחת: מעיין שקט, לא שצף של מים רבים. וזה בא לסמל שמלכותם תהיה מלכות נינוחה, שקטה ורגועה, בלא מהפכות ובלא מלחמות. והעם מאס במלכות השקטה הזאת, ובמה שמחו? "ומשוש את רצין ובן רמליהו" - ביקשו להתחבר עם רצין ועם פקח בן רמליהו.
רש"י מפרש, על פי המדרש, שהנביא מתנבא כאן על שבנא וסיעתו, שביקשו למרוד בחזקיהו ומאסו בו. ומדוע מאסו בו? משום שראו שאינו בוחר בשולחן מלכים אלא אוכל ירק ועוסק בתורה, ואינו נוהג בגינוני מלכות. מלך היה צריך להעלות על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו, והוא - סעודת ירק. "לאן אתה רץ? שב ואכול" - "בכולל החברותא כבר מחכה לי". אין לו זמן, הוא חייב לרוץ. עליו נאמר: צדיק אוכל לשובע נפשו.
ומנגד ראו את פקח בן רמליהו מלך אפרים אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. אין הכוונה שאכל את כולם לבדו, אלא שהיה מעלה על שולחנו, ועל שולחנו ישבו אנשים רבים - אבל זהו שולחן מלוכה. והיו מליזין על חזקיהו ואומרים: זה הגון להיות מלך? אין זה מלך, אלא רצין ופקח בן רמליהו. לא שהאכילה עצמה היא העיקר, אלא שהם המנהלים גינוני מלכות, זו מלכות כמו שצריך, להם יש דרך במלוכה, סגנון וסטייל. וזהו "ומשוש את רצין ובן רמליהו".
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אוכלים אתם מתאווים? אני מביא עליכם אוכלין הרבה. הנה השם מעלה עליכם את מי הנהר העצומים, תחת מי השילוח החלשים והנוחים. אותם אתם רוצים? תקבלו אותם; אוכל אתם רוצים? הם יבואו ויאכלו כאן. נבואה קשה.
וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת־מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת־כָּל־כְּבוֹדוֹ וְעָלָה עַל־כָּל־אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל־כָּל־גְּדוֹתָיו׃
היות שלא רציתם במעיין השילוח הזורם לאט, אלא ברצין ובבן רמליהו שהם נהר שוצף, יעלה עליכם השם את מי הנהר העצומים והרבים. הכוונה למלכות אשור, שנמשחו על יד נהר פרת, ואין פרת כגיחון: נהר שוצף וקוצף, המורה על מלכות שוצפת ונמרצת. "העצומים" - מצד האיכות, "והרבים" - מצד הכמות. וכנגד "העצומים" אמר "את מלך אשור", שהיה מלך בעל עוצמה גדולה מאוד; וכנגד "הרבים" אמר "ואת כל כבודו" - שלא תחשוב שיבוא עם יחידת עילית, אלא עם כל הארמיה שלו וחילותיו הרבים.
"ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו". לפעמים מתמלא הנהר ועולה על גדותיו מפני שסוכרים את האפיקים שדרכם היה אמור לזרום, ואז הוא מציף סביבו. אך כאן הכתוב מדגיש שהאפיקים יישארו פתוחים, והוא יעלה עליהם ואף על פי כן יעבור את גדותיו. משל למה הדבר דומה: כשהגשם יורד בשיעור סביר הנהר זורם; כדי שיעלה על גדותיו צריך לסכור אותו. אבל כשיורדים גשמים עצומים, גם בלי סכירה הנהר עולה על גדותיו ומציף, שאינו יכול לשאת את כמות המים המתנקזת אליו מכל הכיוונים. אם כן, הודעה שהנהר יעלה על גדותיו בלא שיסכרוהו פירושה שיהיה גשם עצום ביותר. והנמשל: הצבא שיבוא הנה, צבאו של מלך אשור, יהיה כה עצום ורב עד שיעלה על כל אפיקיו - מחנה כזה עצום, שכפי שנראה בהמשך ייבשו את הירדן בעצם מעברם בו.
המלבי"ם מבאר ש"אפיקים" הם הצינורות שמהם יוצאים המים, מלשון "נפיק" בארמית - להוציא, והם המקומות שבהם זורם המעיין. ואפשר עוד שזהו שורש המשמש בשתי משמעויות הפוכות, כדרך שיש מילים הפוכות בלשון הקודש: "לברוא" - ליצור, ו"לברא" - לעקור, כמו לברא את העשבים הרעים; "להשריש" - להכות שורש, ו"לשרש" - לעקור מן השורש. כך גם "אפיק": מצד אחד "התאפק" - לעצור ולסגור, ומצד שני "להפיק" - להוציא.
וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר עַד־צַוָּאר יַגִּיעַ וְהָיָה מֻטּוֹת כְּנָפָיו מְלֹא רֹחַב־אַרְצְךָ עִמָּנוּ אֵל׃
שלושה שלבים כאן. בתחילה "וחלף ביהודה" - יחלוף בה דרך עראי בלבד, בלי לעשות רושם; אחר כך "שטף" - יתפשט יותר, וכל שיפגע בו ישטוף; ולבסוף "ועבר" - בקביעות. חז"ל אומרים ששלושה מחנות העביר סנחריב לארץ יהודה, והם הבאים לידי ביטוי כאן: חלף, שטף, עבר.
"עד צוואר יגיע" - לאחר שיהיה לנהר מהלך קבוע באותו מקום, יסחף גם את האדמה שעליה הוא זורם ויעמיק, עד שכל הרוצה לעבור בו יגיעו לו המים עד הצוואר. זהו ביטוי לעוצמה האדירה של השטף, והנהר הזה בנמשל הוא מלך אשור.
ולא זו בלבד שיתפשט באורך ובעומק, אלא גם ברוחב: "והיה מוטות כנפיו מלוא רוחב ארצך". "מוטת כנפיים" מבטאת את המידה מקצה כנף אל קצה כנף, והכוונה שפריסת מחנהו תמלא את רוחב הארץ כולה. "עמנו אל" - לפי מה שביאר המלבי"ם קודם, מדובר כאן ביהודה, המסומלת בבן הנקרא עמנואל, שהשם יהיה עמם ויצילם מן הצרה. כלומר: אתה, יהודה, יבוא עליך מלך ועם שיציף אותך מכל הכיוונים - בעומק, באורך וברוחב, נהר שוטף וקוצף.
הפרק ממשיך את נבואת "עמנו אל": הקדוש ברוך הוא מצווה את ישעיהו לכתוב על גיליון גדול בחרט אנוש - בכתב תמונות שיצייר לוחמים בוזזים - ולקרוא לבנו "מהר שלל חש בז", שני אותות למפלת רצין ופקח, לפי שנבואה לרעה צריכה חיזוק בעוד שנבואה לטובה מתקיימת תמיד ודי לה באות אחד. אוריה וזכריה נלקחו לעדים משום ששניהם מייצגים נבואות מנוגדות, חורבן לאפרים וישועה ליהודה, ואוריה סימן לזכריה. אלא שהעם מאס במי השילוח ההולכים לאט, הם מלכות בית דוד השקטה, ושמח ברצין ובבן רמליהו, כשבנא וסיעתו שמאסו בחזקיהו אוכל הירק והעדיפו את שולחן המלכות של פקח. ולכן מידה כנגד מידה: מי הנהר העצומים והרבים, מלך אשור וכל כבודו, יעלו על גדותיהם, יחלפו וישטפו ויעברו ביהודה עד צוואר, ומוטות כנפיהם ימלאו את רוחב הארץ.