פתיחה
פרק ז' בישעיהו עוסק במפגש בין הנביא ישעיהו לאחז מלך יהודה, בשעה שרצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל עולים על ירושלים. בחלק זה של הפרק אנו מגיעים אל לב העניין: הקדוש ברוך הוא מציע לאחז לבקש אות, אחז מסרב בטענה של 'יראת שמים' מדומה, והנביא חושף את פרצופו האמיתי. מכאן ואילך נפרשת נבואת הפורענות על ידי מלך אשור - אותו מלך עצמו שבו בחר אחז לבטוח במקום לבטוח בה'.
שאל לך אות - העמק שאלה או הגבה למעלה
וַיּוֹסֶף יְהֹוָה דַּבֵּר אֶל־אָחָז לֵאמֹר׃ שְׁאַל־לְךָ אוֹת מֵעִם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה׃
"ויוסף ה' דבר אל אחז" - אין הכוונה שהקדוש ברוך הוא השרה נבואתו על רשע מושחת זה חלילה, אלא שהוא מדבר עם ישעיהו ומוסר לו מסר נוסף להמשיך ולמסור לאחז. וכך אומר לו: אני רואה שאינך מאמין, לכן שאל לך אות מאת ה' אלוקיך, בקש לך אות וסימן. ולכאורה, וכי מותר לנסות את ה'? אסור. אבל כאשר ה' בעצמו אומר לך "נסה אותי" - אדרבה, כך הקדוש ברוך הוא מעוניין.
מהו "העמק שאלה או הגבה למעלה"? מבאר המלבי"ם: שאל לך אות בעומק או למעלה בשמים. "העמק" - אות ארצי מן העולם הזה; "הגבה" - אות מן השמים, כגון שהשמש תחזור אחורנית, כמו שנעשה לחזקיהו בנו של אחז.
ומדוע צריך את שתי האפשרויות? מסביר המלבי"ם: אדם המבקש אות, מבקש אותו באחד משני אופנים. או אות בשבילי, כדי שאני אאמין, או שאני כבר מאמין ואני מבקש אות כדי שגם אחרים יאמינו. לכן אמר לו: אם אתה מבקש אות לעצמך בלבד, אינך צריך אות בומבסטי; גם סימן קטן וארצי יספיק לך - טל על הגיזה ולא על הארץ, או להיפך, או אפילו איזה סימן קטן בכסף שבארנקך. זה גם עדיף, שכן "כבוד אלוקים הסתר דבר", והשם מעדיף למעט בנס. אבל אם אתה מבקש אות עבור הרבים, שכולם ידעו ויירגעו ולא יחששו מביאתם של רצין ופקח בן רמליהו - אז "הגבה למעלה", אני מאפשר לך לבקש אפילו אות בשמים, כדי שכולם יראו שבורא עולם מבטיח ועומד מאחורי הבטחתו.
ומדגיש המלבי"ם יסוד חשוב: "אות" פירושו סימן, כמו "וישם ה' לקין אות", ואין הכרח שיהיה דבר היוצא מגדר הטבע. לעומת זאת "מופת" הוא דבר היוצא מן הטבע, שאינו על פי ההנהגה המסודרת של הטבע.
"לא אשאל ולא אנסה" - צדקות או כפירה?
וַיֹּאמֶר אָחָז לֹא־אֶשְׁאַל וְלֹא־אֲנַסֶּה אֶת־יְהֹוָה׃
לכאורה מה נאה ומה יאה! אחז נראה כצדיק גמור: הרי נאמר "לא תנסון את ה' אלוקיכם", ואני לא אבוא לבקש מהקדוש ברוך הוא אותות ומופתים. אלא שיש כאן בעיה קטנה: מיד לאחר מכן הוא עושה בדיוק להיפך - אינו שומע לדברי הנביא ופועל נגדם. אם כן, כיצד מתיישבים דברי אמונה וחיזוק אלה עם מעשיו?
מבאר המלבי"ם: אילו באמת נבעה הצהרתו של אחז מצדקות, כפי שנראה מפשט הכתובים, היה הסדר צריך להיות הפוך. אילו כוונתו הייתה שאינו שואל משום שהוא מאמין בה' גם בלי אות ומופת, היה צריך לומר תחילה "לא אנסה" - הרי אסור לנסות את ה', ואיך אשאל ממנו? כלומר: לא אנסה לצורך עצמי, כי אני כבר בטוח ואין לי שום ספקות; וגם לא אשאל בשביל האחרים, שהרי מה שה' אומר נאמן על הכל. אבל שימו לב: הוא הפך את הסדר ואמר "לא אשאל ולא אנסה".
מכאן למדים שכוונתו הייתה: לא אשאל לצורך אחרים, וגם לא אנסה לצורך עצמי. מדוע? כי איני רוצה אותות ואיני רוצה מופתים, שהרי אם יהיו אותות ומופתים הם יכריחו אותי להאמין בה'. ואם אשאל לצורך האחרים - מה יקרה? יתקדש שם שמים על ידי; אנשים יראו שבורא עולם עצר את השמש ואין להם מה לחשוש. ואני אהיה גורם לקידוש השם? תודה רבה, איני מעוניין. וגם לצורך עצמי לא אעשה זאת, כי כל האותות והמופתים לא יובילו אותי לאמונה - לי יש את הבעל, לי יש את העבודה זרה שלי, ושום אות ומופת לא יצליחו לשכנע אותי.
ולכן דווקא הפך את הסדר: על פי הסדר הראוי היה צריך להקדים את עצמו, שהרי האות נועד קודם כל לחזק אותך ואחר כך את העם. אך הוא פתח ב"לא אשאל" משום שכוונתו לומר: בראש ובראשונה לחזק את העם ודאי שאיני רוצה, שזה הדבר הגדול יותר, ואפילו את עצמי איני רוצה, כי גם לי אין אמונה בדברי ה'.
וכך אכן ראינו בהמשך, וכן מפורש במלכים ב' פרק ט"ז: הוא לא שמע לדברי הנביא, אלא שלח שוחד למלך אשור. ובסופו של דבר זה גרם להגדיל את עוונו של מלך אשור, שכל פעם חזר ובא מחדש, כיוון שראה שזהו מקור בלתי נדלה לכסף וזהב. ואם אתה רואה שהוא לא שמע, סימן שגם ההצהרה הזאת לא הייתה הצהרה של אמונה.
"שמעו נא בית דוד" - תוכחת הנביא
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ־נָא בֵּית דָּוִד הַמְעַט מִכֶּם הַלְאוֹת אֲנָשִׁים כִּי תַלְאוּ גַּם אֶת־אֱלֹהָי׃
מדוע "שמעו נא בית דוד" ולא "שמע נא אחז"? אומר הרד"ק: כדי לגנותו, לא קרא אותו בשמו. וכבר הסברנו כמה פעמים שכאשר רוצים לפנות לאדם בדרך ביזיון, קוראים לו "בן פלוני". כך שאול היה מכנה את דוד תמיד "בן ישי" - "בוחר אתה לבן ישי". משמעות הדבר: האדם הזה הוא בן בלי שם, אין לו שם עצמי; אביו אמנם היה גדול, אבל הוא עצמו אינו ראוי אפילו להיקרא בשם. וכך גם אצל אחימלך, ששאול פנה אליו "בן אחיטוב" - האם אמת הדבר שעשית, שהלכת ועזרת לדוד ונתת לו את החרב ומלחם הפנים. אף כאן: "שמעו נא בית דוד" - אינכם ראויים אלא בשמו של המלך דוד, וגם הזכות להינצל אינה זכותכם אלא זכותו של דוד.
"המעט מכם הלאות אנשים" - מהו "לאות"? עייפות, חוסר כוח. לא די לכם שאתם מייחסים חוסר כוח לאנשים, והם הנביאים הבאים ומדברים בשם ה'; חושבים אתם שאין לנו כוח ואיננו מקבלים מסרים מאת ה' - "כי תלאו גם את אלוהי", אתם טופלים האשמה של חוסר כוח גם כלפי בורא עולם, כביכול אין הוא מסוגל לעשות אות ומופת. ואגב, מכאן ראיה נוספת שאמירת אחז "לא אשאל ולא אנסה" לא נבעה מצדקות, שהרי מיד לאחריה מוכיחו הנביא שהוא מייחס לה' לאות וחוסר כוח.
"הנה העלמה הרה" - מהו האות?
לָכֵן יִתֵּן אֲדֹנָי הוּא לָכֶם אוֹת הִנֵּה הָעַלְמָה הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל׃
אתה אינך רוצה לבקש אות - לכן ה' מעצמו ייתן לכם אות. אומר המלבי"ם: רבים ניסו לחפש היכן כאן האות והמופת, וטעות הייתה בידם. שהרי כבר הסברנו ש"אות" אינו חייב להיות שינוי הטבע, אלא אות הוא סימן - "וישם ה' לקין אות", לא עשה לו נס ולא מופת אלא סימן. אף כאן, "יתן ה' לכם אות" פירושו שה' ייתן סימן.
ומה עניינו של הסימן הזה? מלמד המלבי"ם כלל גדול: כאשר באה גזירה טובה על עם ישראל, לעולם היא מתקיימת, ומעולם לא חזר בו הקדוש ברוך הוא מדבר טוב שגזר על ישראל, אלא פעם אחת בלבד. לעומת זאת, גזירה לרעה אין הכרח שתתקיים, שכן ייתכן שהעם יחזרו בתשובה, ישוב ה' מחרון אפו ויבטל את הגזירה. ולכן כאשר רוצים לבחון נביא, אין אומרים לו שיינבא על דברים רעים שעתידים לבוא, שהרי אם יאמר דבר רע ולא יתקיים אין זו ראיה שהוא נביא שקר; אלא אומרים לו: אמור לנו מה טוב יקרה בעוד שבוע, ואם אמת בפיו - הדבר יתקיים.
מוסיף המלבי"ם: כל הכלל הזה, שנבואה לרעה אינה בהכרח מתקיימת, אמור בתנאי שלא נעשה עליה אות וסימן בארץ. אבל כאשר נעשה עליה אות וסימן בארץ - בהכרח הדבר יתקיים. וזו שיטה של המלבי"ם שלמדנו כמה פעמים ואנו פוגשים אותה שוב ושוב: כשאתה רואה שהקדוש ברוך הוא אומר לנביא לקחת מגילה ולכתוב עליה כך וכך, להכניסה לתוך בקבוק ולזורקה לים, או לקחת חיצים ולירות לכיוון ארם ואחר כך להכות בחיצים ארצה, ועוד פעולות גשמיות - אתה שואל את עצמך: וכי לא די באמירה? למה צריך את כל המחזה הזה, את ההוצאה מן הכוח אל הפועל? הרי יש אמירה של בורא עולם ודי בכך. אומר המלבי"ם: לא. באמירה בלבד אין הכרח שהדבר יתקיים; אבל אם הקדוש ברוך הוא מצווה לקחת חיצים ולירות לכיוון ארם ולעשות מהלך שלם - דע לך שהדבר יתקיים בוודאות גמורה. שהרי הפכו את הדבר ממציאות ערטילאית רוחנית למציאות גשמית, וברגע שהורידו אותו לגשמיות זה יתקיים - אלו אינם דיבורים בלבד אלא מעשים.
לכן אומר הנביא: ה' ייתן לכם אות - הקדוש ברוך הוא יוריד את הדבר מן המציאות הערטילאית אל הפועל. "הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנו אל". עדיין לא הוסבר מה יקרה בפועל, אך ברור שהאות בא לסמל שאין זו מציאות רוחנית בלבד שעליה אפשר לומר אולי כן אולי לא, אלא הדבר יקרה. ולפיכך כל אותם מפרשים שחיפשו כאן מופת ונס ומשהו על טבעי, לדעת המלבי"ם לא דיברו נכונה, שהאות כאן אינו דבר על טבעי אלא סימן להוריד את הדבר מאמירה לקיום ולמעשה בפועל.
ומי היא העלמה? לדעת המלבי"ם, וכן מסביר רש"י, מדובר באשתו של הנביא, וכך נראה גם בפרק הבא. הרד"ק מסביר שהעלמה היא אשתו של אחז, ולפי דרכו המופת הוא בזה שהנביא ידע שהיא הרה עוד לפני שהיא עצמה ידעה - וכך אכן היה, שהייתה הרה. אך לפי המלבי"ם איננו מחפשים כאן מופתים אלא סימן להורדת הדבר אל הארציות: האות הוא שאשת הנביא כבר הרה, ועתידה ללדת בן, ולבן הזה יקראו "עמנו אל". "הרה" - כלומר שהיא כבר הרה עכשיו, והיא תלד בן.
"עלמה" - לא בהכרח בתולה
אומר המלבי"ם, וכן הרד"ק ומפרשים נוספים מאריכים בזה, ש"עלמה" אין פירושה בהכרח בתולה. "נערה" פעמים רבות מסמל בתולה, אבל עלמה יכולה להיות בתולה ויכולה להיות בעולה, כמו שנאמר "דרך גבר בעלמה". ומדוע חשוב להדגיש זאת? כיוון שהנוצרים עשו מפסוק זה מטעמים, וראו בו נבואה על הולדתו של אותו האיש: "הנה העלמה הרה" - זו הבעולה הטמאה, "ויולדת בן וקראת שמו עמנו אל" - כביכול האל יהיה עמו. וטענתם שעלמה היינו בתולה. לכן מסבירים הכל שאין "עלמה" ביטוי לבתולה, אלא גם בעולה, כלשון "דרך גבר בעלמה" - ונמצא שהסולם שעליו טיפסו סולם רעוע הוא, ואי אפשר כלל להוכיח מפסוק זה. ומעבר לכך: גם לפי שיטתם, כיצד ייתכן שהנביא מדבר כאן על דבר שאמור לקרות בעוד מאות שנים ומביא אותו כאות ומופת לאחז? אין לזה מקום כלל, והדבר תקוע במקום שאינו עוסק בעניין זה כלל.
חמאה ודבש - טיבו של הנער
חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל לְדַעְתּוֹ מָאוֹס בָּרָע וּבָחוֹר בַּטּוֹב׃
כאשר יגיע לזמן שידע למאוס ברע ולבחור בטוב, יאכל חמאה ודבש. הנער הזה הוא ציור של כלל האומה: כשם ש"עמנו אל" מסמל אותנו - שהאלוקים יהיה עמנו, כך אכילת החמאה והדבש באה לסמל שהקדוש ברוך הוא יהיה איתנו ויהיו לנו למאכל הדברים המשובחים שסמלם חמאה ודבש. כלומר, אף שעכשיו אתה רואה את ארץ יהודה חרבה, דע לך שה' יותיר לה שארית.
כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב תֵּעָזֵב הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה קָץ מִפְּנֵי שְׁנֵי מְלָכֶיהָ׃
העלמה כבר הרה עכשיו, ואם כן מדובר במי שעתיד להיוולד בחודשים הקרובים. ועוד בטרם ידע הנער למאוס ברע ולבחור בטוב, כלומר עוד לפני שתהיה בו דעת, דע לך שהאדמה אשר אתה קץ בה - היא אדמתם של רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו, שאתה קץ ומואס בה - תיעזב מיושביה. מדוע? כי שני המלכים הרשעים הללו, מחמת רשעתם ינשל אותם הקדוש ברוך הוא מאדמתם ויחריב את ארצם. וזה יגרום שליהודה תישאר שארית ונצר, ולא יצליחו להכריתה מהיות גוי.
"את מלך אשור" - מי שבטחת בו הוא שיפילך
יָבִיא יְהֹוָה עָלֶיךָ וְעַל־עַמְּךָ וְעַל־בֵּית אָבִיךָ יָמִים אֲשֶׁר לֹא־בָאוּ לְמִיּוֹם סוּר־אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה אֵת מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
"יביא ה' עליך" - אומר רש"י: על חזקיהו בנך המולך אחריך. ומדוע לא אמר "על בנך"? מפני שחזקיהו צדיק היה, ולא רצה הכתוב להזכיר שלחזקיהו הצדיק יש אבא רשע כאחז. "למיום סור אפרים מעל יהודה" - מאז שנחלקה מלכות בית דוד וסר אפרים. וכבר הסברנו בעבר מדוע נקראו עשרת השבטים "אפרים": מפני שהמלך הראשון שלהם היה ירבעם בן נבט משבט אפרים, ועל שמו נקראה כללות עשרת השבטים.
ומסביר המלבי"ם את עומק הדבר: ה' אמר לך "השמר והשקט", ואתה לא בטחת בה' אלא הלכת וקראת למלך אשור שיושיע אותך מרצין מלך ארם ומפקח בן רמליהו, ושכרת אותו בכסף. לכן דע לך: "יביא ה' עליך ועל עמך ועל בית אביך ימים אשר לא באו" - את מי? את מלך אשור. אותו מלך אשור עצמו שעליו אתה סומך, שאותו אתה הולך לשכור כדי שיצילך מארם - כנגד ציווי ה' שאמר לך השמר והשקט, שאמר לך אין לך מה לדאוג ואני מגן לך, ואתה בכל זאת הלכת וסמכת על בשר ודם ומאסת במופת שנתן לך הקדוש ברוך הוא. אמר לך: שאל לך אות, העמק או הגבה, ואוכיח לך - ואתה אמרת איני רוצה הוכחות, יש לי מי שיעזור לי, מלך אשור. אם כן, ה' יביא עליך את מלך אשור להחריב את ארצך; דווקא זה שאתה סומך עליו הוא שיפיל אותך.
הזבוב והדבורה
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק יְהֹוָה לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר׃
"ישרוק" - השריקה היא תמיד רמז לאיסוף אנשים; שורקים להם והם מתקבצים ובאים. הזבוב הוא משל לחיילות רבים כזבובים שיבואו מארץ מצרים עם סנחריב. ומהם "יאורי מצרים"? מסביר רש"י שכל מצרים הייתה בנויה יאורים יאורים: הנילוס היה עולה ומשקה, והמים נכנסים אל היאורים. היאורים הם אגמים שהאנשים בנו וחפרו בעצמם, מערכת מורכבת ומתוחכמת מאוד של השקיית השדות במים, על ידי משחק של מקומות גבוהים ונמוכים, והמים מובלים אל השדות. "ולדבורה אשר בארץ אשור" - אלו חיילות של גיבורים העוקצים כדבורה.
המלבי"ם מסביר שמדובר במלך אשור בשובו ממצרים, כשהלך לכבוש את ארץ יהודה, וזה היה בתקופה מאוחרת יותר. ומדוע ממשיל את אלו לזבוב ואת אלו לדבורה? מפני שהמצרים נמשלו לזבוב, שהזבוב חלש יותר מן הדבורה. הדבורה חזקה יותר, מסוגלת לעקוץ, וחזקה יותר גם בגופה ובגודלה, לעומת הזבוב החלש. לכן ה' ישרוק לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים, וגם לדבורה החזקה יותר אשר בארץ אשור - הוא סנחריב מלך אשור.
וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים׃
יבואו הזבובים והדבורים הללו וינוחו "בנחלי הבתות" - "נחל" הוא עמק, ו"בתות" לשון חורבן, מקום חרב, כמו "אשיתהו בתה". וכבר הסברנו פעם שבן נקרא "בן" מפני שהוא בונה את בית אביו, שבית אביו נמשך ממנו ועל שמו ייקרא; ולעומת זאת בת נקראת "בת" מפני שהיא מחריבה את בית אביה - לא במובן שעושה מעשה להחריב חלילה, אלא שמעצם זה שוולדותיה ייקראו על שם בית אבי בעלה, נמצא שאותם צאצאים אינם נקראים על שמך, וזה כעין חורבן לאותו בית.
"ובנקיקי הסלעים" - בחורי הצורים. "ובכל הנעצוצים ובכל הנהלולים" - בין הקוצים והסנאים, מקום שדרך הזבובים לשכון שם, כלשון המלבי"ם, וזה משל לאופן שיתפשטו בכל הארץ. ומבארת המצודות שנעצוצים ונהלולים הם קוצים ואילני סרק פחותים ונבזים.
"בתער השכירה" - הראש, הרגליים והזקן
בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה בְּעֶבְרֵי נָהָר בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת־הָרֹאשׁ וְשַׂעַר הָרַגְלָיִם וְגַם אֶת־הַזָּקָן תִּסְפֶּה׃
על מי מוסב הפסוק? יש פירוש אחד, הוא פירוש רש"י על פי דברי חז"ל, שכאשר יבואו סנחריב מלך אשור וכל חילותיו וינוחו בנחלי הבתות, יגלח הקדוש ברוך הוא בתער השכירה את מלך אשור - את הראש ושער הרגליים וגם את הזקן. ויש על כך גמרא ארוכה המבארת את כל אותו שחוק שעשה ה' ממלך אשור, שגילחו את שערותיו ושרפו את זקנו; סיפור שלם שכבר הזכרנו אותו פעם, ואינו מבואר כפשוטו אלא יש שם דברים שהם בעומק סודות התורה.
אבל המלבי"ם, כדרכו, יש לו דרך מקורית בביאור הכתובים. לדעתו אין כאן דיבור כלל על מה שיקרה למלך אשור, אלא על מה שיקרה ליהודה. "ביום ההוא" - בימי אחז. "יגלח ה' בתער השכירה" - "השכירה" פירושו גדול, כמו "שכיריה בקרבה", ואם כן תער גדול. ומי הוא התער? "במלך אשור" - מלך אשור הוא המגלח, הוא המכה. על ידי מלך אשור הנמשל לתער, יגלח ה' את שער הראש, את שער הרגליים ואת הזקן - מאיתנו.
ומה עניינם של שלושת סוגי השערות בנמשל? אומר המלבי"ם: את שערות הראש היה דרכם בזמנם לגלח. רק בתקופה מאוחרת יותר התחילו לגדל בלוריות, אבל באופן טבעי אנשים היו מגלחים את שער הראש, וכשאדם היה מגיע פרוע ראש היה זה מראה של ניוול ושל אבלות חלילה. לכן הוזהרו הכהנים שלא יגדלו פרע שער ראשם, והמלך היה מסתפר בכל יום, והכהן הגדול פעם בשבוע - שגידול השיער היה נחשב לגנאי. שער הרגליים אף הוא נחשב לניוול, אלא שזהו ניוול שבסתר, שהרי הגלימה מכסה אותו. ולעומת זאת שער הזקן נחשב לכבוד ולתפארת.
וכבר יש לנו הוכחה מן הכתובים שבזמנם היו כולם מגדלים את זקנם ולא מתגלחים, ואילו התגלחו היה הדבר נחשב להם לביזיון ולפחיתות: האנשים ששלח דוד אל חנון בן נחש, שגילח להם את חצי זקנם, ושלחם דוד ליריחו עד אשר יצמח זקנם. ושואל הרד"ק: מה הבעיה, שיגלחו גם את החצי השני? מכאן אתה למד שללכת בלי זקן כלל היה ביזיון גדול יותר מאשר ללכת עם חצי זקן, ולכן נשארו שם עד שיגדל כל הזקן. הרי שדרכם היה לגדל זקן.
והנמשל: שער הראש הוא משל לרשעים הגדולים, שרשעותם גלויה ומפורסמת, כשם ששער הראש ריבויו גלוי ומפורסם וצריך להסירו. שער הרגליים הם אף הם רשעים שצריך להסירם, כשם שדרכם היה להסיר שערות הרגליים, אלא שאלו רשעים בסתר ולא רשעים גלויים. אבל כיוון שניתנה רשות למשחית להשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, ולכן יפגע מלך אשור וישחית גם את הזקן - והזקן הוא משל לצדיקים.
ומדקדק המלבי"ם: "את הראש ושער הרגליים וגם את הזקן תספה" - שים לב שלא נאמר "יספה". והרי אתה מדבר על "יגלח ה'", והיה לו לומר "וגם את הזקן יספה". מדוע שינה וכתב "תספה" בלשון נסתר אחר? מפני ששער הזקן מרמז לצדיקים, והקדוש ברוך הוא אינו משחית את הצדיקים חלילה, אלא המשחית הוא שאינו מבחין בין צדיק לרשע והוא זה שישחית את שער הזקן. לכן נאמר "תספה": אתה, השטן, תספה - אומר הקדוש ברוך הוא - לא אני. ועוד: נאמר "תספה" ולא "תגלח", כי "ספה" פירושו השחתה, כמו "אסוף אסיפם אמר ה'", "ספו תמו". גילוח הוא כאשר מגלחים בצורה הגונה, אבל בזקן הרי אין דרך לגלחו, וכשמורידים אותו זה נקרא משחית זקנו ומשחית שערו. ולכן מוסב הדבר על הצדיקים - וכל זה יהיה בימי אחז.
שממון הארץ וחמאה ודבש
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה־אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי־צֹאן׃
ביום ההוא יתקיים גם האות של עמנואל, שיאכל הילד חמאה ודבש. מדוע? מפני שמרוב השממון שתיחרב המדינה, יהיה לכל אדם עגלת בקר. כלומר: כשהמדינה נחרבת ואין בה הרבה אנשים, הצאן והבקר שהיו רבים קודם נשארים - ואם היו כאן מיליון איש ונשארו עשרת אלפים או חמישים אלף, נמצא שהבקר מרובה והאנשים מועטים, ולכל אחד תהיה עגלת בקר, מה שלא היה קודם לכן בכמות כזאת.
וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי־חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל־הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃
ממילא, כשאין הרבה אנשים והצאן והבקר רבים, יהיה חלב בשפע. וחלב הרי מתקלקל ואי אפשר לשמרו, ואילו חמאה אפשר להשאירה חודשים מחוץ למקרר ולא יקרה לה דבר. וזה שנאמר "מרוב עשות חלב יאכל חמאה": כיוון שיהיה שפע כה רב, בהמות מרובות ואנשים מעטים, ולא יוכלו למכור את החלב לסחורה - שהרי האנשים מועטים והחלב מרובה ואין מי שיקנה - יהפכו את החלב לחמאה כדי לשמרו. וגם דבש יהיה להם, וזה יהיה מאכלם של כל הנותרים בקרב הארץ.
וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה כָל־מָקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אֶלֶף גֶּפֶן בְּאֶלֶף כָּסֶף לַשָּׁמִיר וְלַשַּׁיִת יִהְיֶה׃
ואם תשאל: מדוע יאכלו חמאה ודבש ולא לחם ויין, שהרי כשיש עשירות אוכלים לחם ויין? על כך מודיע הכתוב: דע לך שכל הארץ תהיה שממה, עד שמקום שיש בו אלף גפנים השווים אלף כסף יהיה לשמיר ולשית. ואם כך בגפנים, קל וחומר ששדות התבואה יהיו שממה, ולחם ויין לא יהיו. וממה יתפרנסו? מחמאה ודבש - חלב הבהמות ודבש הדבורים.
"שמיר ושית" - אומר המלבי"ם שזו לשון מליצית, ופירושם קוצים. והכתוב כביכול אומר לך: מי יהיו אדוני הארץ? מי ישלוט כאן? השמיר והשית. הקוצים הם שיהיו השליטים, הם יהיו אדוני הארץ, עד שהכרם היקר השווה אלף כסף יהיה קניינם, והם יעשו בו כרצונם.
בַּחִצִּים וּבַקֶּשֶׁת יָבוֹא שָׁמָּה כִּי־שָׁמִיר וָשַׁיִת תִּהְיֶה כָל־הָאָרֶץ׃
כאן יש כמה ביאורים. המלבי"ם, לשיטתו שהשמיר והשית הם כביכול אדוני הארץ, מפרש שהם יבואו אל הכרמים בחיצים ובקשת - יכבשו אותם בחרבם ובקשתם עד שיהיו שלהם ושייכים אליהם ובקניינם. כלומר לשון מליצה: השמיר והשית יהיה שליט בלעדי, בחץ ובקשת, הוא ימשול שם באופן בלעדי, "כי שמיר ושית תהיה כל הארץ" - וממילא כל הממשלה תהיה שלו.
רש"י מסביר: "בחיצים ובקשת יבוא שמה" - כל מי שירצה להיכנס לתוך הכרם יצטרך חיצים וקשת, שכיוון שהמקום עזוב שולטת בו החיה הרעה, הנחשים, השועלים והתנים; ומי שרוצה להיכנס למקום כזה צריך להיכנס בנשק, שהמקום מקום סכנה. והרד"ק מסביר שיצטרך לבוא בחיצים ובקשת מפני המלחמות - לא בגלל החיות המסוכנות, אלא מפני שכל הארץ תהיה מלחמה, והאדם יצטרך להיות תמיד עם קשת וחיצים כדי להגן על עצמו ולשרוד.
וְכֹל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן לֹא־תָבוֹא שָׁמָּה יִרְאַת שָׁמִיר וָשָׁיִת וְהָיָה לְמִשְׁלַח שׁוֹר וּלְמִרְמַס שֶׂה׃
ואם תשאל: אם כל הארץ תהיה שמיר ושית, היכן ירעו הבהמות? הרי אמרנו שנאכל חלב הבהמות ודבש הדבורים, אך הבהמות צריכות להתקיים ולאכול; קוצים אין הבהמה אוכלת, היא צריכה עשב. אם כל הגידולים יהפכו לשמיר ושית, במה יחיו הבהמות שמהן נפיק את החלב והחמאה? על כך מודיע הכתוב: ההרים הגבוהים, שאי אפשר לחרוש בהם בכלי המחרישה מחמת גובהם, והיו עודרים אותם במעדר - בטורייה ובכלי חפירה - שם "לא תבוא שמה יראת שמיר ושית". כלומר, לפי המשל שהשמיר והשית הם כשליטים תקיפים המשתלטים על הכל, במרומי ההרים אין מפחדים מן השליט התקיף הזה; לא תשיג ידו לכבוש את מרומי ההרים ולא יוכל להטיל שם את יראתו. וממילא במקומות הללו "והיה למשלח שור ולמרמס שה" - שם ירעו וירבצו השור והשה.
ובא הכתוב לומר לך שהמקומות היקרים יהיו שממה, ורק המקומות הבלתי חשובים יהיו מיושבים כדי שירבצו בהם בקר וצאן. שהרי מי הולך לזרוע בהרים? אלו מקומות שקשה לזרוע בהם, קשה לחרוש וקשה לקצור. ואילו כל הבקעות, המקומות החשובים והדשנים, יהיו לשמיר ולשית. זהו פירוש המלבי"ם.
דרכו של רש"י: נבואה לטובה על דורו של חזקיהו
רש"י מסביר בדרך אחרת: הדור שעליו מדבר כאן הנביא הוא כבר דורו של חזקיהו. זאת בשונה מן המלבי"ם שהסביר שמדובר בדורו של אחז, ושהדברים באים לסמל את המצב הנורא בעקבות ביאת סנחריב, מצב של רעה וחוסר כל שבו לא יהיה אלא חמאה וחלב. לפי רש"י, אדרבה, הכתוב מסמל כאן את דורו של חזקיהו, שעליו נאמר שהיו צדיקים, עד שלא היה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בדיני טומאה וטהרה; בדקו מדן ועד באר שבע, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו איש שלא היה בקיא בהלכות איסור והיתר.
ועל אותו הדור נאמר: "והיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן... לשמיר ולשית יהיה". פירוש הדבר: המקומות הללו יפסיקו להתעסק ביינות ולחפש להם מקומות שבהם יוכלו להתענג, אלא כל עסקם יהיה בתורה בלבד. מה עם הגפנים? מה עם השדות? זה כלל לא יעניין אותם, ויהיה לשמיר ולשית. נמצא שזוהי דווקא נבואה לטובה: הבן שלך יהיה צדיק, ובתקופתו הארץ תהיה שממה - מפני שכל עיסוקם של בני האדם באותה תקופה יהיה במושכלות. כבר לא יתעסקו בגפנים, לא יעניין אותם לשתות כוס יין, אלא כל עניינם יהיה כיצד אוכל לעסוק בתורה; די לי במעט חמאה וחלב לאכול כדי קיומי, ואיני מחפש שדות וכרמים כדי להתעשר.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מציע הקדוש ברוך הוא לאחז לבקש אות - "העמק שאלה או הגבה למעלה" - אות פרטי לעצמו או אות שמימי לצורך הרבים. אחז מסרב בטענת "לא אנסה את ה'", אך היפוך הסדר בדבריו מגלה שכפירה יש כאן ולא צדקות: אינו חפץ בקידוש השם, ואף אות ומופת לא יזיזוהו מעבודתו הזרה. לכן נותן לו ה' אות מעצמו - "הנה העלמה הרה", לא נס על טבעי אלא סימן המוריד את הגזירה מן האמירה אל הפועל, שכן נבואה לרעה שנעשה עליה אות בארץ מתקיימת בהכרח. ומכאן ואילך מתאר הנביא את הפורענות: מלך אשור, שבו בטח אחז במקום לבטוח בה', הוא שיהיה התער המגלח את ראש העם ורגליו ואף את זקנו - הרשעים בגלוי, הרשעים בסתר, ואף הצדיקים, שאותם משחית המשחית שאינו מבחין. הארץ תחרב, הכרמים יהיו לשמיר ולשית, והנותרים יאכלו חמאה ודבש מרוב בהמות ומיעוט אדם. ורש"י מוסיף פנים לטובה: שדורו של חזקיהו יעזוב את הגפנים והשדות מפני שכל עסקו יהיה בתורה בלבד.