פרק ז בישעיהו הוא פרק שכבר למדנו אותו בספר מלכים, וכאן יש לנו הזדמנות לחזור עליו. יש בו תוספות שאין שם, ונלמד את הדברים כדרכנו על פי ביאור המלבי"ם ומפרשים נוספים.
וַיְהִי בִּימֵי אָחָז בֶּן־יוֹתָם בֶּן־עֻזִּיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, עָלָה רְצִין מֶלֶךְ־אֲרָם וּפֶקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ͏ִם לַמִּלְחָמָה עָלֶיהָ, וְלֹא יָכֹל לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ׃
כבר בפתיחה מורגשת אריכות לשון: די היה לומר "אחז בן יותם", ומדוע להוסיף "בן עוזיהו"? ממתי מזכירים גם את שם הסבא? מבאר הרד"ק: כדי לומר לך ששני אבותיו היו צדיקים - יותם אביו ועוזיהו סבו - והוא עצמו בכל זאת היה רשע. כלומר: ראה איזה דור צדיקים היה לך, ומדוע הרשעת והחטאת את עם ישראל? על אחז נאמר שנעל את דלתות בתי הכנסיות ובתי המדרשות ולא נתן שיעסקו בתורה. ובעקבות זה עלה רצין מלך ארם עם פקח בן רמליהו מלך ישראל - מלכם של עשרת השבטים - על ירושלים.
הרד"ק מוסיף רקע: כבר קדמו לכך מלחמות. רצין מלך ארם כבר עלה על ישראל ושבה מהם שביה רבה - זו מלחמה בפני עצמה. ומעבר לכך, מלך ישראל הרג ביהודה מאה ועשרים אלף איש ביום אחד - זו מלחמה נוספת. כעת שני אלה מתאחדים יחד. יש לאחז פצעים שותתים מזה ופצעים שותתים מזה, ועכשיו שניהם באים עליו כאחד.
מדוע נאמר "ולא יכול" ולא "ולא יכלו"? וכן בתחילת הפסוק: "עלה רצין" ולא "עלו". מכאן מסיק הרד"ק שעיקר המלחמה הייתה של רצין מלך ארם, והוא הביא את פקח בן רמליהו מלך ישראל ככוח עזר בלבד. רצין היה הלוחם העיקרי, ולכן הכתוב מדבר בלשון יחיד.
ומדוע לא יכול? שמא תאמר מפני שיהודה הייתה חזקה? הבה נקרא את הפסוק הבא.
וַיֻּגַּד לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר נָחָה אֲרָם עַל־אֶפְרָיִם, וַיָּנַע לְבָבוֹ וּלְבַב עַמּוֹ כְּנוֹעַ עֲצֵי־יַעַר מִפְּנֵי־רוּחַ׃
הרי כשבית דוד שומעים את הידיעה הם נבהלים בהלה עצומה. אם כן, כיצד נאמר "ולא יכול להילחם עליה"? אם העם חרד כל כך מפני האויב, בקלות היה האויב יכול לכבוש אותם. כשעם בוטח בכוחו אפשר לומר שצפוי קרב אמיתי, אבל כשהעם חרד כל כך - לכאורה אין סיכוי מולם. אז מדוע לא יכלו רצין ופקח להילחם עליה?
מבאר הרד"ק: "לא יכול" - כי האל לא רצה לתת את ירושלים ביד האויב. ומדוע? כי אחז היה בן יותם בן עוזיהו, והייתה לו זכות אבות. זכותם של יותם ועוזיהו היא שעמדה לו לאחז, אף שהוא עצמו היה רשע. וכך גם אמר ה' לחזקיהו: "למעני ולמען דוד עבדי" - יש את זכותי ואת זכות דוד עבדי, אבל אתה מצד עצמך אין זכותך מספקת. כך נאמר לחזקיהו הצדיק, וקל וחומר לאחז שהיה רשע גדול.
המדרש שואל את אותה שאלה: "ויהי בימי אחז בן יותם בן עוזיהו" - מה ראה הכתוב לייחסו? אלא אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ווי שמלך מלך רשע זה! אמר להם הקדוש ברוך הוא: בן יותם הוא, בן עוזיהו הוא, אבותיו צדיקים היו. ולכן "ולא יכול להילחם עליה" - מפני זכות אבותיו. המלאכים כביכול חששו שעתה תיחרב הארץ בגלל רשעו, ואמר להם הקדוש ברוך הוא: אמת, אך זכות אבות תגן עליהם.
מדוע לא נאמר "ויוגד לאחז"? הרי אחז הוא משושלת בית דוד, אבל קודם לכן הזכיר אותו הכתוב בשמו. אומר רש"י: לפי שרשע היה, לא הזכיר שמו. בפעם הראשונה אין ברירה וצריך להזכיר, אבל לחזור ולהזכיר שוב את שמו של רשע - לא; לכן מדבר הכתוב בלשון כללית "ויוגד לבית דוד". והרד"ק מוסיף: הזכיר "בית דוד" כדי להזכיר את זכותו. כמו שהסברנו ב"למעני ולמען דוד עבדי" - לא היה אחז מסוגל להינצל מידי רצין ומידי פקח בן רמליהו אלא בזכות בית דוד, שהשם לא רצה שתיפסק מלכות בית דוד, ולכן הצילם.
מדוע נע לבבו כל כך? מבאר הרד"ק: היו לו כוויות קודמות. כבר פעם אחת כבש אותו רצין מלך ארם, וכבר פעם אחת הכה בו פקח בן רמליהו מאה ועשרים אלף. הוא נזהר, כי זה שורף. ועתה שניהם מתאחדים ובאים על ירושלים - שכן כל אחד מהם לבדו לא הצליח לכבשה, וכעת הם ניגשים יחד. מכאן "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער".
ומהו "כנוע עצי יער"? אומר הרד"ק: עצי היער סמוכים זה לזה, וכשהרוח מזיזה עץ אחד הוא נוגע בחברו ומזיז גם אותו, ותנועתם מתרבה. כך גם בבני אדם: כשאחד מפחד הוא מטיל מורך בלב כולם. "אוי ואבוי, איזה מלך נורא" - וגם מי שלא פחד, שומע את פחדיו של חברו ומתחיל לרעוד. כמו אפקט דומינו בעצי היער, כך התחילו חלקם לפחד והדביקו זה את זה בפחד, עד שכולם נעים ברוח, יראים וחרדים.
חז"ל דורשים: "עצי יער" - אלו אילני סרק. אילני סרק אין עליהם פירות, ולכן הם נעים ונדים בקלות רבה יותר מאילני מאכל, שהפירות הכבדים מייצבים אותם. כך נמשלו הם לאילני סרק, בלי זכויות ובלי מצוות, ולכן אין פלא שהם נעים מפני הרוח. אילו היו כאילני מאכל, הזכויות שלהם היו גורמות שלא יפחדו מן האויב, והיו סומכים על ישועת ה' שבאה כהרף עין.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל־יְשַׁעְיָהוּ: צֵא־נָא לִקְרַאת אָחָז, אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ, אֶל־קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל־מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס׃
אומר הרד"ק: שני בנים היו לישעיהו, האחד שמו "שאר ישוב" והשני "מהר שלל חש בז" - שם שלם שהיה צריך ספח בתעודת הזהות כדי לכתבו. ומה טעם השמות הללו? השם "שאר ישוב" בא לאות ולסימן ששאר יהודה ישובו אחר הגלות: אלו שנשארו, שבט יהודה, יצאו בגלות וישובו. לעומת זאת עשרת השבטים לא שבו אחרי שבעים שנה בתום גלות בבל, ורק לעתיד לבוא ישובו.
פירוש נוסף: "שאר ישוב" מלשון יישוב - עשרת השבטים גלו, אך עדיין נשארו כאן יישובים. הקדוש ברוך הוא לא עשה כלה, לא הגלה את כולם, אלא השאיר פליטה ונשאר עוד מעט מן היישוב בארץ. לפי הפירוש הראשון אלו שגלו עוד ישובו, ולפי השני אלו שנשארו כאן נותרו על מכונם.
המלבי"ם מפרש: "ישוב" מלשון תשובה. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: שאר ישראל עוד ישובו אליי, עוד יעשו תשובה. לא שיבה לארץ אלא שיבה לבורא עולם. ומדוע ציווה לקחתו עמו? כדי לרמוז לעם: "שאר ישוב" - השאר שנותרו כאן ביהודה, שובו בתשובה לפני שגם אתם תגלו.
ושם הבן השני, "מהר שלל חש בז", בא לאות ולסימן על עשרת השבטים שימהרו לגלות, שגלותם תקדם לגלות שבט יהודה.
דעה נוספת היא דעת תרגום יונתן, ואחריו נמשך גם רש"י: "שאר ישוב" אינו שם של אדם כלל. הכוונה: שארית מעט שישובו אליי על ידך, והם כבניך. אלו שנשארו פה ועוד ישובו בתשובה נחשבים כבניך, שהרי הרב הוא כאב לתלמידיו, וכל המלמד את חברו תורה כאילו ילדו. לפי פירוש זה לא מדובר כאן בבנו אלא בתלמידיו: קח את תלמידיך ששבו בתשובה ולך עמם אל אחז, כדי להוכיחו - שיראה שיש אנשים השבים בתשובה, וגם אתה שוב בתשובה.
מעיר המלבי"ם: זכרו את עניין התעלה אצל חזקיהו. כשעלה סנחריב מלך אשור, סתם חזקיהו את מי גיחון מפני מלך אשור, ועשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה. הוא לא רצה שהתעלה תוליך מים לחיילות סנחריב, כדי שיתייבשו ולא יוכלו להמשיך במצור - וחכמי ישראל לא הסכימו עמו על כך. אומר המלבי"ם: ייתכן מאוד שזו הייתה גם מגמתו של אחז, שיצא לאותו מקום כדי לחזור על אותו מעשה ולסתום את מי הגיחון, שלא ימצא האויב מים. והשם שולח את ישעיהו לעכב אותו: כשם שאצל חזקיהו לא הייתה בכך הסכמה מאת השם, כך גם כאן נשלח הנביא להוכיחו ולמנוע ממנו לסתום את מי התעלה.
המקום נקרא "מסילת שדה כובס", וכפשוטו זהו מקום ודרך שבהם היו כובסים שוטחים בגדים לייבשם. אך חז"ל דרשו: נכנע אחז לפני ישעיהו. אף שהיה מלך עריץ ורשע, כשבא אליו ישעיהו הנביא בדבר ה' נכנע לפניו ושם על ראשו "אוכלא דקצרי" - כלי מנוקב של הכובסים, שבו היו מזלפים מים על הבגדים. ואגב, הכובס נקרא "קצרי" משום שהוא מקצר את הבגדים: אתה מביא לו בגד באורך מטר ומקבל אותו בשמונים סנטימטר, שהבגד מתכווץ בכביסה. אחז כפה על ראשו את כלי הכובסים לאות שהוא משפיל עצמו לפני הנביא ומוכן לקבל את הוראותיו בשם ה', ולכן כונה המקום "מסילת שדה כובס".
וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט, אַל־תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל־יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה, בָּחֳרִי־אַף רְצִין וַאֲרָם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ׃
נשים לב: ה"הישמר" שכאן שונה מכל "הִשָּׁמֶר" שבתנ"ך, שהגייתו מלעיל - "הִשָּׁמֶר לך ושמור נפשך מאוד" - ואילו כאן קוראים "הִשָּׁמֵר", מלרע. מכוח זה מסיק הרד"ק שמשמעותו שונה: בכל מקום עניינו שמירה, וכאן עניינו שמרים. שמרים מבטאים ישיבה במקום, כלשון "שוקט על שמריו" - הישמר והשקט, שקוט על שמריך. וכך פירש גם רש"י. לעומת זאת תרגום יונתן מפרש כפשוטו לשון שמירה, וכן הרס"ג: הישמר מעשות מלחמה ותהיה בשקט, אל תדאג, אין לך מה לחשוש.
המלבי"ם מפרש אף הוא שמירה כפשוטה, ומיישב את הדקדוק: אין כאן קושיה כלל. בכל מקום שכתוב "הִשָּׁמֶר" הוא סמוך למילה "לך", ויש בדקדוק מושג הנקרא "נסוג אחור" - כאשר יש מקף בין שתי מילים, את המילה הראשונה קוראים במלעיל. לכן תמיד קוראים "הִשָּׁמֶר־לך". וזה כלל בכל מקום שיש מקף בין שתי מילים: המילה הראשונה, אם היא בת שלוש אותיות ומעלה, נקראת מלעיל, וכל מי שיעקוב אחר הכלל הזה יראה שהוא נכון. כאן, מאחר שלא נאמר "לך" ואין מקף, קוראים "הִשָּׁמֵר" במלרע - וזה רק מטעם חיצוני של דקדוק, אך המשמעות אחת: שמירה.
לכאורה זה כבר כלול ב"אל תירא", אך המלבי"ם כדרכו מדקדק בכל לשון. אדם שסובל צרות רבות נעשה לבו רך בטבעו - כל דבר גורם לו לבכות, כל דבר מצער אותו. לכן אומר לו הנביא: ולבבך אל ירך מעצמך, אחרי כל מה שעברת וסבלת מהם.
מהו אוד? מקל עץ שבו היו מהפכים את הגחלים. תוך כדי ההיפוך קצהו נשרף ומעלה עשן, והוא הולך ומתקצר. כשהוא כבר קטן אי אפשר לאחוז בו, שהיד מתקרבת מדי לאש, ומשליכים אותו. מה שנותר נקרא זנב האוד: שארית המקל הקטן שאינו ראוי עוד לשימוש, שכבר נאכל מעצמו ורק עשן עולה ממנו, ואין בו כוח לעשות מאומה.
ומדוע מכנה אותם "עשנים"? העשן מסמל חרון אף, כלשון "יעשן אף ה'". כשם שזנב האוד אינו יכול להבעיר דבר, ואין בו אלא עשן וצער - שהעשן נכנס בעיניים ומפריע לנשימה - כך המלכים האלה באים בחרון אף, אך אין בהם כוח להזיק, רק לצער. הם כעשן הנכנס בעיניים, ולא יוכלו להבעיר.
ומוסיף המלבי"ם: הכתוב אומר "שני זנבות" - האוד בוער כבר משני קצותיו, ואינו דומה לאמצע האוד שעדיין אפשר לאחוז בו. הוא גם אינו אוד בוער, שאוד בוער יכול לשרוף, אלא אוד שכבה מאליו.
וגם העשן שלהם אינו עשן של אש אלא "בחרי אף רצין וארם" - לא עשן מאת ה'. לפעמים אשור הם שבט אפו של הקדוש ברוך הוא, ולפעמים רצין ופקח בן רמליהו הם מקל חובלים בידו, ואז באמת יש לחשוש. תאמר: מי הם ומה הם? אמת, הם עצמם כלום, אבל השולח אותם גדול וחזק, ואם יש לנו בעיה עם השולח - יש לנו בעיה. אבל כאן אומר לו הנביא: חרון האף אינו של ה' אלא של רצין וארם ובן רמליהו. מכוח בחירתם הם קמו עליך, ואין זה מרצונו יתברך, ואין הם שליחיו בזה. ואם כן ממה תחשוש? להבל נדמו.
יַעַן כִּי־יָעַץ עָלֶיךָ אֲרָם רָעָה, אֶפְרַיִם וּבֶן־רְמַלְיָהוּ לֵאמֹר׃
נַעֲלֶה בִיהוּדָה וּנְקִיצֶנָּה וְנַבְקִעֶנָּה אֵלֵינוּ, וְנַמְלִיךְ מֶלֶךְ בְּתוֹכָהּ אֵת בֶּן־טָבְאַל׃
"ונקיצנה" - כפשוטו, נעורר אותה ונעורר בה קרבות. "ונבקיענה" - נבקע את החומה וניכנס אליה, כך מבאר הרד"ק. רש"י מפרש "נבקיענה" מלשון בקעה, שהיא מישור: עד עתה היא כהר גבוה, ואנו נסלול וניישר אותה שתהיה נוחה להיכבש לפנינו. ויש להוסיף בזה עוד: עד עתה יש הפרד והפסק בין עשרת השבטים לבין יהודה, בין מלכות שומרון למלכות יהודה, ופקח בן רמליהו מתכנן לאחד שוב את הממלכה תחת מלכותו. לכן הוא אומר "נבקיענה" - נעשה אותה כבקעה ישרה, בלי הפסקים ובלי חלוקות, לא יהודה מול ישראל, אלא אני אמלוך על כולם.
המלבי"ם מחדש בביאור "ונקיצנה": הם תיארו את ירושלים כמורסה, כפצע מלא מוגלה. כיצד מרפאים פצע כזה? מנקבים אותו ומנקזים ממנו את המוגלה, ואז הוא מתייבש ומתרפא. "נקיצנה" מלשון קוץ, כמו "קוץ מכאיב וסילון ממאיר": נתקע בה קוץ, ובכך נוציא מתוכה את המוגלה - הממשלה השולטת שם, אחז - וכך יבריא המקום, כלומר יהיה שייך לנו ונוכל לקחת את כל אשר בו.
רש"י מפרש על פי תרגום יונתן: את מי שטוב אלינו, את הראוי בעינינו. לפי זה "בן טבאל" אינו שם אדם אלא כעין נוטריקון - "טב אל", טוב אלינו. פירוש שני מביא רש"י: "טב" - טוב, "אל" - כמו "לא", כלשון "אל תעשה"; כלומר מי שאינו טוב בעיני המקום, אותו נמליך. ופירוש שלישי על דרך חילופי אותיות: יש סוגי קריאה שונים באותיות מתחלפות, כגון אטב"ש - במקום א' כותבים ת', במקום ב' כותבים ש' - וכגון אלב"ם. אומר רש"י: אם נכתוב "טב" באלב"ם, ט' מתחלפת בר' וב' מתחלפת במ', ויוצא "רם"; ואת "אל" הופכים לאותיות "לא" - הרי "רם לא", ורמז הוא לבן רמליהו. כלומר, מי שרוצה לקחת כאן את המלוכה ולשלוט גם על יהודה הוא פקח בן רמליהו, שמלך על עשרת השבטים ועתה שואף להרחיב את מלכותו על כלל ישראל.
הרד"ק לעומת זאת הולך לפי פשוטו של מקרא: "נקיצנה" מלשון נעורר אותה, שיקיצו ויפתחו לנו, ונבקע את חומותיה; ו"בן טבאל" הוא שם של אדם ממש - איש מבני אפרים שחשבו להמליכו בירושלים.
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה: לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה׃
עד כאן תוכניותיהם; ועתה שמע מה תוכניתו של בורא עולם. ומהי הכפילות "לא תקום ולא תהיה"? "תקום" עניינו ביצוע הדבר בתחילתו - להקים פירושו להעמיד דבר שהיה מוטל. "תהיה" הוא לשון הוויה, שיישאר עומד על עומדו בהמשך. כלומר: לא יקום הדבר בתחילתו, וגם לא תהיה לו המשכיות אחר כך. אין לך מה לדאוג.
כִּי רֹאשׁ אֲרָם דַּמֶּשֶׂק וְרֹאשׁ דַּמֶּשֶׂק רְצִין, וּבְעוֹד שִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יֵחַת אֶפְרַיִם מֵעָם׃
"ראש ארם" - עיר מלכותה של ארם היא דמשק. אומר המלבי"ם: דמשק הייתה בזמנה מקום שרעתו גלויה ומפורסמת, ידועה כמקום של רשעים, ועל פי הראש אפשר להסיק על רעת כלל העם והמדינה. אם ראש ארם הוא דמשק, שיושביה מושחתים כל כך, הרי שכל המדינה כמותם. ומי ראש דמשק? רצין, שאף הוא מפורסם ברשעו ובשחיתותו. ואם המלך מושחת, ודאי שכל משרתיו ועוזריו ובני מדינתו בני בליעל. וכי רשעים כאלה ימשלו על ירושלים? לא ימסור השם את ירושלים בידם.
וְרֹאשׁ אֶפְרַיִם שֹׁמְרוֹן וְרֹאשׁ שֹׁמְרוֹן בֶּן־רְמַלְיָהוּ, אִם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ׃
ואם תאמר: הרי בא עמו מלך נוסף, פקח בן רמליהו מלך ישראל - גם הוא רחוק מלהיות ראוי למלוך על ירושלים, שהרי ראש אפרים שומרון וראש שומרון בן רמליהו, וגם הם רשעים לא קטנים. ומניין שהם רשעים? מכך שבעוד שישים וחמש שנה יחת אפרים מעם. נבואה זו הייתה מקובלת בידם מימי עמוס, שהתנבא שעתידים אפרים ומלכותם לגלות. ואפרים מסמל את עשרת השבטים, על שם ירבעם בן נבט משבט אפרים שהיה מלכם הראשון, ולכן מלכות זו מיוחסת לאפרים. והנה כבר לפני זמן רב התנבא עמוס שבעוד שישים וחמש שנה יגלו, ובכל זאת הם עומדים ברעתם ולא שבו בתשובה. זה מעיד על טבעם ועל מידותיהם שהם רשעים. וכשם שאמרנו שאין ראוי שרצין ודמשק המושחתים ימלכו על ירושלים, כך אין ייתכן שפקח בן רמליהו ימלוך עליה.
הנביא רואה שאחז אינו מאמין לדבריו, ולכן הוא קוצף עליו. במה אינו מאמין? שעדיין הוא ירא וחרד מרצין ומפקח בן רמליהו, ועדיין חושש שיכבשוהו. ביטוי מוחשי לכך נראה בהמשך: הוא הלך ושילם כסף למלך אשור שיבוא ויעזור ויציל אותו, ולא שמע לקול הנביא שאמר לו אל תחשוש מהם. הנביא חש בזה ואומר לו: "אם לא תאמינו" - אני רואה שאינכם מאמינים לדבריי.
ומהו "כי לא תאמנו"? מי הוא האדם שתמיד חושב שהשני מרמה אותו ועובד עליו? מי שהוא עצמו כזה - קומבינטור שמרמה אחרים, וממילא תמיד חושד שמנסים לרמותו. ואת מי הכי קל לרמות? את התמימים, שכן התמים אינו מרמה איש ולכן אינו מעלה על דעתו שירמו אותו, עד שנכווה כמה פעמים ונעשה גם הוא חשדן. אבל בטבע, מי שאינו ישר חושב שכולם אינם ישרים. וזה שאומר להם הנביא: האם אינכם מאמינים לדברי ה' משום שאתם עצמכם אינכם נאמנים? מפני שאין בכם אמון ואינכם הגונים, לכן אתם חושבים שגם בדברי השם אין אמון? הרי החיסרון הוא בכם. ורש"י מפרש זאת כהצהרה: אני יודע שאתם רשעים ולכן "לא תאמנו", אין אמון בכם, וכל מה שאני אומר לכם לא יועיל.
פרק ז פותח בימי אחז, מלך רשע שזכות אבותיו הצדיקים - יותם ועוזיהו - וזכות בית דוד הן שעמדו לו, ולכן לא יכלו רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו להילחם על ירושלים. העם נע כעצי יער, כאילני סרק בלא זכויות, המדביקים זה את זה בפחד. השם שולח את ישעיהו עם "שאר ישוב" - בנו או תלמידיו - להוכיח את אחז, לעכבו ממעשה התעלה ולהרגיעו: שני המלכים אינם אלא שני זנבות אודים עשנים, שאין בהם כוח להבעיר אלא רק לצער, ועשנם הוא חרון אפם שלהם ולא חרון אף ה'. תוכניתם לבקוע את יהודה ולהמליך בה את בן טבאל לא תקום ולא תהיה, שכן רשעים כרצין וכבן רמליהו אינם ראויים למלוך על ירושלים. ובסיום דברי תוכחה נוקבים: אם אינכם מאמינים בדבר ה', אות הוא שאין בכם עצמכם אמון ויושר.