לפנינו המשך פרק ו' בישעיהו - חזון ההקדשה של הנביא. בחלק הקודם ראינו את המראה הגדול: ה' יושב על כיסא רם ונישא, השרפים עומדים ממעל לו וקוראים "קדוש קדוש קדוש". כאן אנו ממשיכים מן הפסוק שבו מזדעזע ההיכל, ומשם אל תיאור הכפרה, השליחות והנבואה הקשה שנמסרה לישעיהו. נבאר את הדברים בשני מסלולים: תחילה דרך הדרש שמביא רש"י מדברי חז"ל, ואחר כך על פי דרכו של המלבי"ם, וכן נראה את דברי הרד"ק והגאון מווילנה.
וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן׃
"מקול הקורא" - מקולם של המלאכים שקראו זה אל זה "קדוש קדוש קדוש". "אמות הסיפים" הן האמה שבסף הבית, לפני הכניסה. מהו היום הזה שבו נעו אמות הסיפים? אומר רש"י: היה זה יום הרעש, יום שבו הייתה רעידת אדמה. עליו נאמר בזכריה "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה" - אתם תנוסו כדרך שנסו ברעש שבימי עוזיה.
ומה גרם לרעש? בו ביום עמד עוזיהו המלך להקטיר קטורת בהיכל. בגאוותו רצה להיכנס ולהקטיר, ואמרו לו: עוזיה, הנח לזה, אין זה מתפקידך. הקטורת שייכת לכהנים; יש לך מדרגת מלוכה, אין לך מדרגת כהונה. והוא לא היה מוכן לשמוע. אומרים חז"ל: רעשו שמיים לשורפו, כלומר שיהיה דינו בשריפה, כאותם חמישים ומאתיים איש של קורח שהקטירו קטורת ויצאה אש ואכלה אותם. ומכאן הלשון "שרפים עומדים ממעל לו" - הם רצו לשרוף אותו על שבא להקטיר קטורת. ורעשה הארץ לבולעו - שדינו להיבלע כקורח, שערער על הכהונה ונבלע באדמה. וזהו "וינועו אמות הסיפים": האדמה רועשת כדי לבלוע את עוזיהו.
יצאה בת קול ודרשה את הפסוק "זיכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני ה', ולא יהיה כקורח וכעדתו כאשר דיבר ה' ביד משה לו". דהיינו: המערער על הכהונה לא יהיה עוד "כקורח" - בבליעה, ולא "כעדתו" - בשריפה. אין דנים אותו יותר בדינים הללו. אלא מה כן? "כאשר דיבר ה' ביד משה" - מתי דיבר ה' דיבור קשה על ידו של משה? בסנה: "הבא נא את ידך בחיקך", והוציאה מצורעת כשלג. כך גם כאן, ועל כן אצל עוזיהו נאמר "והצרעת פרחה במצחו" - עונשו היה בצרעת. זהו דרכו של דרש.
עתה נבאר על פי המלבי"ם. ישעיהו רואה בחזון שמרעש הקול הבא מחוץ לבית אל תוך הבית, אמות הסיפים רועדות, וכל הבית מתמלא עשן. מהו הנמשל? "הבית" הוא משל לעולם השפל, לעולם הגשמי, ולכנסת ישראל. על זה נאמר לעיל "ושוליו מלאים את ההיכל" - השגחת ה' יורדת אל מציאות העולם הגשמי. והעולם הזה מתמלא עשן, והעשן הוא הקצף והכעס שיש לקדוש ברוך הוא על ישראל, כלשון "עלה עשן באפו".
ומראים לו שבתחילה מתפלצים סיפי ההיכל ושעריו. מי הם "אמות הסיפים" בנמשל? אלו הנביאים, שהם שומרי הסף - הם המתריעים, המוכיחים, כמו שנאמר "צופה נתתיך לבית ישראל". בראשם תלוי העוון, שכן הם אלה שצריכים להוכיח. לפיכך הם הראשונים הנעים מפני הרעש והעשן הגדול, מפני הכעס, כי הם מבינים שיש כאן תביעה עליהם: למה לא הוכחתם? למה אינכם מיישרים את העם בדרך הנכונה?
ומוסיף המלבי"ם דיוק נפלא: לפעמים ה' מתגלה בענן, ולפעמים בעשן, וענן ועשן הפוכים בטבעם. הענן לח, ולכן הוא מבטא שפע וברכה - הוא זה שמוריד את הגשם. העשן יבש, והוא מבטא חרון אף, שריפה וכעס. ולכן כאן דווקא עשן. ואם תשאל: הרי "והר סיני עשן כולו", ושם קיבלנו תורה! תשובתו בצידו: שם כפה עליהם הר כגיגית, והיה תוקף הדין למי שממרה את מצוותיו - אם לא יקבלו את התורה שם תהא קבורתם. ממילא אתה רואה שבעשן יש מושג של כעס וחרון אף.
וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ ה' צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי׃
לאחר שראה את החיזיון - אמות הסיפים נעות והבית מתמלא עשן - הבין ישעיהו את הנמשל. "אוי לי כי נדמיתי": אוי לי שנדמה ונתמשל לי משל כזה, שבו מראים לי ש"איש טמא שפתיים אנוכי". נעו אמות הסיפים - זה אומר ששפתיך טמאות, אינך מקדשן בתוכחה כנגד עם ישראל, היית צריך להוכיחם ואינך פועל את פעולתך. ועוד: "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" - אני נמצא בתוך עם שאינו שומע לתוכחה. שאם לא כן, מדוע אין הנביאים מוכיחים? משום שהעם אינו מוכן לשמוע. ובגלל זה הבית מתמלא עשן: ה' כועס עליי וכועס על עמי. אוי לי שראיתי את המלך ה' צבאות בכעסו עלינו.
וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ׃
"רצפה" - מפרש רש"י: גחלת. "עוגת רצפים" היא עוגה שאופים אותה על גבי גחלים, ו"רצפים" כמו "רשפים" (הצד"י והשי"ן מתחלפות), רשפי אש. ומביא רש"י את דרשת חז"ל: לשון זו מצינו גם אצל ישעיהו וגם אצל אליהו, שאכל מעוגת רצפים. ומה בא הדבר לרמז? ששניהם אמרו דלטוריא על עם ישראל, שניהם לימדו חובה על ישראל, ולכן נענשו. אצל ישעיהו - "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי": מילא לומר על עצמך שאתה טמא שפתיים, אבל להגיד גנאי על בניי? ואליהו אמר "כי עזבו בריתך", שעם ישראל אינם מקיימים ברית מילה. אמר הקדוש ברוך הוא למלאך: קח בידך רצפה - מלשון "רצוץ פה", רצוץ את פיו של מי שדיבר דלטוריא על בניי. זהו הדרש.
ולפי המלבי"ם: "אחד מן השרפים" הוא המלאך שתפקידו להביא את הנבואה אל הנביאים, וחז"ל אומרים שהיה זה מיכאל שר צבא ישראל. "ובידו רצפה" - כתרגומו: "ובפומיה ממלל", בפיו דיבור, והדיבור הזה נמשל לרשף אש, שהמלאך מקבלו מאת ה' ומעבירו לנביא. ודקדק המלבי"ם: הגם שהמלאך עצמו נקרא "שרף" - אש שורפת ולוהטת - הדיבור שהוא מקבל מה' לוהט הרבה יותר ממנו עצמו. במשל גס: הדיבור הוא בטמפרטורה גבוהה מן המלאך, ולכן אין המלאך מסוגל לאחוז בו. מה הוא עושה? "במלקחיים לקח" - נוטל את הדיבור במלקחיים, שאם לא כן הדיבור היה שורפו.
ומהיכן לקח? "מעל המזבח" - מן המקום שבו שוכן אלוקי צבאות, אלוקי הכרובים. ולמה דווקא מעל המזבח ולא מבין הכרובים, שגם שם שורה השכינה? כדי לרמז לו שהדיבור הזה, אותו רשף אש, הוא גם יכפר את עוונותיו. כי מיד הוא עומד לקבל שליחות, וצריך שיהיה זך ונקי, וגם על מה שדיבר סרה על עם ישראל הוא זקוק לכפרה.
וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר׃
אותו רשף שנטל המלאך מעל גבי המזבח - רשף הנבואה - הגיע על פיו של ישעיהו, וזהו שנאמר "ראה נתתי דבריי בפיך". "נגע זה על שפתיך" פירושו: אם תלך בשליחותי בנבואה ותוכיח את העם, אז "וסר עוונך וחטאתך תכופר". ומהו העוון? כפי שביארנו במלבי"ם: על שאתה "איש טמא שפתיים", שאינך מוכיח את העם, וממילא העם טמא שפתיים ואינו מקבל תוכחה. עכשיו, בקבלת רשף האש על פיך, בקבלת השליחות לומר את דברי ה' ולהוכיח את העם - "וסר עוונך", ולא עוד אלא "וחטאתך תכופר": אפילו חטא של שגגה לא יהיה בך, שהרי "עוון" הוא מזיד ו"חטא" הוא שוגג. ולפי הדרש שהזכרנו ברש"י, העוון והחטא הם מה שדיבר דלטוריא על ישראל, והקדוש ברוך הוא מזכך אותו מאותו לשון הרע.
וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי׃
כאן מבאר הכתוב את הנמשל של רשף האש שהגיע לפיו. כל אותו דיבור בא על ידי המלאך, ועתה שומע הנביא את ה' שואל. מבאר המלבי"ם: בכל שליחות ישנם משלח ושליח, וצריך שני אלמנטים. ראשית, שהשליח יהיה מתאים למשלח - וזהו "את מי אשלח", מי האדם המתאים למטרה שאני רוצה לשלוח אליה. שנית, לאחר שנמצא השליח, צריך שהשליחות תתאים גם לשליח, שיהיה מוכן לעשותה - וזהו "ומי ילך לנו". על שני אלה משיב ישעיהו: "הנני" - מצידי, אם זקוקים להסכמתי, הרי הסכמתי נתונה; "שלחני" - אלא שצריך את הסכמתך, ריבונו של עולם, אם אני ראוי בעיניך.
אומר הרד"ק: מ"ואשמע את קול ה'" מוכח שכאן תחילת נבואתו, ובעצם ספר ישעיה מתחיל מפרק ו', כפי שדיברנו בפרקים הקודמים. שהרי מכאן מתחילה שליחותו - "את מי אשלח ומי ילך לנו" - ונמצא שהנבואות שפתחו את הספר נאמרו לאחר הפסוק הזה, שכבר נשלח בהן. ומהו "לנו"? בעבורנו. ולמה בלשון רבים? שכביכול ה' מדבר עם השרפים ומתייעץ עם בית דינו: מי ילך בעבורנו להוכיח את העם, כמו "הבה נרדה ונבלה שם שפתם".
וחז"ל דורשים על "את מי אשלח": שלחתי את מיכה - והיו מכים אותו על הלחי, וזהו "בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל". שלחתי את עמוס - והיו קוראים לו "פסילוסה", פירוש "קטיע לישנא", מקוטע לשון, ואמרו: לא היה לו לקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו אלא על הדין פסילוסה? אמר רבי פנחס: למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוס בלשונו. יש אדם שלשונו ממהרת לדבר, בעל כושר רטורי שאינו נתקע לעולם ומדבר ברצף; ועמוס היה עמוס בלשונו, כאילו משהו כבד יושב על לשונו, ועד שהיה מוציא מילה היה קשה לעם לשמוע אותו. ולכן בא ישעיהו ואמר: ריבונו של עולם, אתה מחפש את מי לשלוח - מיכה לא הלך, עמוס לא הלך - הנני, שלחני.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: ישעיה, בניי טרחנים הם, סרבנים הם. אין כאן עבודה קלה. סררה אני נותן לך? עבדות אני נותן לך. אם אתה מקבל על עצמך להתבזות - לך. ואמר לו: על מנת כן. ריבונו של עולם, אני מוכן להתבזות על כבוד בניך. וזהו שאמר "גווי נתתי למכים ולחיי למורטים, פניי לא הסתרתי מכלימות ורוק" - היו מבזים אותו ומשפילים אותו, ואף על פי כן היה מוכן ללכת במסירות נפש לומר את דבר ה' אל העם.
וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ׃
הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ׃
"עיניו השע" - מאיזו לשון? "שעיע" בארמית הוא חלק, כמו "ואנוכי איש חלק" שתרגומו "אנא גבר שעיע". "השע" הכוונה לסתום את עיניו שיהיו חלקות, כאילו דבר טוח עליהן, שומן טוח עליהן, ולא יוכל לראות.
הרד"ק מציע שתי אפשרויות. הראשונה: הדברים לשון ציווי, וזו גזירה. ה' מצווה שישמעו ולא יבינו, שיראו ולא ידעו, ששמן יהיה לבם, שתכבדנה אוזניהם ותיסתמנה עיניהם. ומדוע? משמעות הגזירה היא, שכשהחוטא מרבה לחטוא ואינו שב בתשובה בזמן שניתן לו, מגיע שלב שבו ה' מונע ממנו דרכי תשובה. ואין הכוונה שאינו יכול כלל, אלא שאין לו סייעתא דשמיא לשוב, ואם אין הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו, ואם ירצה באמת לשוב יצטרך מאמצים עצומים. כך מצינו "ויחזק ה' את לב פרעה", וכן בסיחון "כי הקשה ה' אלוקיך את רוחו ואימץ את לבבו", וכן בבני עלי "ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה' להמיתם" - מרוב שהרשיעו, כבר לא רצה הקדוש ברוך הוא שיעשו תשובה.
שהרי תשובה היא פריבילגיה. אדם שמגיעות לו עשרים שנות מאסר, יבוא לשופט ויאמר חטאתי עוויתי פשעתי, וילך הביתה? דבר כזה אינו עולה על הדעת, ורק אצל הקדוש ברוך הוא הוא אפשרי. אלא שאומר הקדוש ברוך הוא: בתנאי שלא תנצל את טוב ליבי לרעה. אבל אם אתה מנצל את החסד העליון לרעה, עושה מה שבא לך ואומר "בסוף ימיי אעשה תשובה", "אחטא ואשוב" - אין מספיקין בידו לעשות תשובה. מי שהרבה להרשיע, בסוף משלם את מלוא המחיר. וזהו: מרוב שכבדה חטאתכם, אני גוזר שכל מה שידברו עמכם לא יועיל, ואיני רוצה "ושב ורפא לו" - איני רוצה שישובו בתשובה עכשיו, אלא שיקבלו את עונשם הראוי להם.
והאפשרות השנייה ברד"ק: אין זו גזירה אלא תיאור מצב. "שמעו שמוע" - אני מצווה שתשמעו, ומה אתם? "ואל תבינו", אינכם מבינים מה שמדברים אליכם. "וראו ראו" - ומה אתם? "ואל תדעו". אני מצווה שיקבלו את הדברים, והם "השמן לב העם הזה" - ליבם שמן, אוזנם מוכבדה, עיניהם השעו, ואינו רוצה לשוב בתשובה. אני שולח לדבר אליהם והם אטומים; שולח להוכיחם ועיניהם סתומות. לפירוש זה נוטה גם התרגום: "שמעין משמע ולא מסתכלין" - שומעים ואינם שמים לב על מה שהם שומעים; "חזן מחזה ולא ידעין" - רואים ואינם יודעים.
לאחר שיש בידנו שתי דרכים בכללות הכתוב, נבוא לדקדק בפרטיו. ובזה נראה שני ביאורים: של הגאון מווילנה בספר קול אליהו, ואחר כך של המלבי"ם. אומר הגאון: רבים וכן שלמים התפלאו על כפל הלשונות שבפסוק. ראשית, למה כל האריכות? די היה לומר "הכבד לב העם הזה". שנית, בשמיעה נאמר "ואל תבינו" ובראייה "ואל תדעו" - מה הקשר בין שמיעה להבנה ובין ראייה לידיעה? שלישית, הסדר מתהפך: בתחילה "שמעו שמוע" ואחר כך "ראו ראו", ובהמשך "ואוזניו הכבד ועיניו השע" - אותו סדר; ולבסוף "פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין" - הראייה שהייתה אחרונה נעשית ראשונה, והלב שהיה ראשון נעשה אחרון. מדוע שינה את הסדר?
מבאר הגאון: התורה נחלקת לשלושה חלקים - תורה שבכתב, תורה שבעל פה, ותורת הסוד. תורה שבכתב ניתנה לראייה לכל אדם, ואף לגויים תרגמו אותה, והיא נראית בעיניים. תורה שבעל פה לא ניתנה להיכתב, אלא להימסר מחכם לתלמיד ומאב לבנו, ולכן נקראת "שבעל פה", ומה שנכתבה בימינו הוא משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שרבי נאלץ לכתוב אותה כשהתחילו התורות להתמעט והלבבות מתמעטים. הרי שהיא מיוחסת לאוזניים, שצריך לשמוע אותה. ותורת הסוד אינה נמסרת לכל אדם, והיא בלב - דברים שבליבו של אדם. לפי זה: "פן יראה בעיניו" - תורה שבכתב, "ובאוזניו ישמע" - תורה שבעל פה, "ולבבו יבין" - תורת הקבלה.
עכשיו, אדם שלמד את שלושת החלקים ובא יצר הרע להסיתו - מאיזה חלק הוא מתחיל? מן הקבלה. שכן תורה שבכתב מבוססת וממוסדת, תורה שבעל פה פחות, וקבלה היא דברים שבלב. היצר הרע אינו ניגש ישר ליסודות; הוא מתחיל מן הגג, כקבלן הריסות, לאט לאט עד שמגיע ליסודות. אינו אומר לאדם מיד "לך עבוד עבודה זרה"; אינו יכול לקחת ירא אלוקים ולהפכו לרוצח מהיום למחר, אבל בעבודה שיטתית יגיע גם לזה. לכן בתחילה יאמר: קבלה? מי אמר, לא מוכח, איפה היה הזוהר עד היום, מדוע אין לו רמז בדברי חז"ל המקובלים אצלנו, במדרשים ובתלמוד. ויש שעד היום מפקפקים בקבלה - כאותם הנקראים "דרדעים", שאינם מקבלים את הקבלה. ותדעו שזה נחשב לכפירה: מי שכופר אפילו בדבר אחד מן התורה הקדושה אין לו חלק לעולם הבא, וזה שנמסר לנו על ידי קדושי עליון, על ידי הרמב"ן ועל ידי האר"י הקדוש ועל ידי כל הקדושים שהיו לנו - מי יבוא ויכפור כנגד זה. ומשם עובר היצר הרע לתורה שבעל פה: הרי עברה מאב לבן ואינה כתובה, וכשדבר עובר מפה לאוזן נוצרים שיבושים, טלפון שבור, לך דע מה הוסיפו ומה הורידו. ורק לאחר שמימס את האושיות הללו הוא ניגש לתורה שבכתב: מי אמר, מה ההוכחות, אולי אפשר להבין אחרת - עד שהוא נוגע ביסודות עצמם וכופר בתורה שבכתב.
ולכן, אומר הגאון, זה שאמר להם הנביא בשם ה': ראו מה עשה לכם היצר הרע. בתחילה "השמן לב העם הזה" - השמין את הלב, שהיא תורת הנסתר; אחר כך "ואוזניו הכבד" - עבר לתורה שבעל פה; ולבסוף "ועיניו השע" - גם על מה שרואים בעיניים, על תורה שבכתב, יש לו הערות והשגות. ומדוע הוא עושה כן? מפני שהוא חושש - "פן יראה בעיניו", שמא ילמד תורה שבכתב, ומכוח זה "ובאוזניו ישמע", ימשיך לתורה שבעל פה, ומשם "ולבבו יבין", יעלה לתורת הסוד, "ושב ורפא לו" - ויעשה תשובה מעולה כראוי. וכאן מסודרות הדרגות כסדר לימודו של אדם: תורה שבכתב, תורה שבעל פה, ואחר כך קבלה - שהרי אין הלומד קופץ לקבלה. ולכן בתחילה, בדרך ההריסה, הסדר מלמעלה למטה, ובסוף, בדרך הבנייה, הסדר מלמטה למעלה. ממילא הדברים מסודרים בסדר הוגן.
אומר המלבי"ם: "שיעור הכתוב כך הוא". וכשהמלבי"ם אומר כך, כוונתו לתת לנו גירסה נכונה של הפסוק כדי שנבין אותו כראוי; וכידוע אומרים בעולם הישיבות שגירסה נכונה היא חצי הבנה. אדם הלוקח גמרא ואינו גורס נכון, סיכוייו להבין אפסיים; ואם לפחות גורסים לפניו נכון, מפסקים את הפסיקים והנקודות - יש סיכוי שיבין. וכך שיעור הכתוב: "לך ואמרת שמעו שמוע, ואל תאמר תבינו; ואמרת ראו ראו, ואל תאמר תדעו - פן יראה בעיניו... ושב ורפא לו".
ונסביר. יש מצבים של אנשים שאי אפשר לדבר איתם, מפני שהם חסמו את עצמם מראש. אומר לך אדם: תראה, אם אלך לדרשות ולהרצאות, אם אשמע שיחות מוסר - זה מסוכן, אני עוד עלול לחזור בתשובה. לכן אינני לוקח סיכונים, אני מראש לא מגיע. תאמר לו: רק תקשיב, לא יגידו לך להניח תפילין ולא לשמור שבת, רק תשמע מה יש לאלה לומר. והוא עונה: לא, הדתיים האלה מסוכנים, דת דמשכה. הוא חושש שאם רק ישמע יימשך, ולכן אינו מוכן אפילו לשמוע. אומר המלבי"ם: זה היה מצבו של אותו דור. ובאמת הם צודקים, שהרי נאמר "שמעו ותחי נפשכם" - עצם השמיעה מחיה את הנפש, והנפש נמשכת.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני יודע את מצב הדור, ואם תיתן להם מוסר ותנסה להשיבם בתשובה - יתרחקו. לכן אתה צריך לגשת אליהם בחוכמה, ועצה זו נכונה גם לדורנו. כשאתה בא לדבר אליהם, אמור להם בסתם "שמעו שמוע", "ראו ראו", ואל תאמר להם "תבינו" ו"תדעו". מהו "תבינו" ו"תדעו"? הסקת מסקנות: נו, אז תבין שאינך עושה נכון; אז תדע שאתה טועה בדרכך. מזה הם יברחו. תן דרשה בלי הסקת מסקנות, ותן לכל אחד להסיק את המסקנה לעצמו. אם תסיק לו מסקנות - בדרשה הבאה הוא כבר לא יהיה שם, ולא יהיה מוכן לשמוע אותך. לכן: רק שמעו שמוע, רק תשמעו מה שיש לי לומר, איני נותן לכם מוסר ואיני מוכיח אתכם; רק ראו ראו, ואיני מביא אתכם למצב של "תדעו" - נו, מה אתה עושה מחר, האם מחר תניח תפילין, האם מחר תשמור שבת. הנח לו את הסקת המסקנות לעצמו.
ומה תרוויח בכך? "פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין" - אולי בסופו של דבר הוא יראה בעיניו מעצמו, ואולי מכוח זה ישמע באוזניו, ואולי לבסוף גם לבבו יבין. וממילא לא הברחת אותו: הוא נתן לך אפשרות לדבר, שמע את הדברים, וזה אינו פועל מיד, אבל אולי בסוף יראה וישמע ויבין. ומדוע אסור לך לומר להם "תבינו" ו"תדעו"? מכיוון ש"השמן לב העם הזה" - אני מכיר את ליבם, שמן ליבם ואין בהם חוכמה ושכל, ומחמת כן "אוזניו הכבד", אינם מוכנים לשמוע, ומחמת כן "ועיניו השע", עיניהם סתומות וחלקות ואינם מוכנים לראות. ואם ישמעו שבדבריך יש בינה וחוכמה וידיעה - לא יהיו מוכנים אפילו לבוא ולהקשיב.
ומדוע כאן הסדר ראייה, שמיעה, הבנה? מפני שהמלבי"ם מדבר על סדר השגת הבורא. תחילתו בראיית העיניים: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". אדם מתבונן בשמיים, בארץ, בגוף האדם - וזאת כל אחד יכול לראות, בלי מיקרוסקופ, בלי להיות איש מדע או חכם גדול. כל המתבונן ביופי הבריאה ובסדר הבריאה חייב להגיע למסקנה שיש מי שיצר את העולם, "השמיים מספרים כבוד אל". אחר כך באה השמיעה - הקבלה שקיבלתי מהוריי, שקיבלו מהוריהם, מסורת הדורות. והשלישי הוא על ידי הוכחות השכל והדעת, ראיות עמוקות ופילוסופיות יותר לידיעת מציאות הבורא, וזהו "ולבבו יבין". ולכן: אולי תוכיחם בדרך הסתמית, בלי מסקנות מעשיות, ואולי על ידי כך יראה, ומכוח זה ישמע, ואחר כך יבין.
ואם כן, מדוע בתחילה הפך את הסדר ואמר "שמעו שמוע" ורק אחר כך "ראו ראו"? מבאר המלבי"ם: בתחילה פנה אליהם בדרגה גבוהה - שמעו, כלומר קבלו את מה שקיבלתם מן הדורות הקודמים; ואם לא זו, אז לפחות ראו - לפחות מה שכל אדם מסוגל לראות בעיניו. אם אינך מסוגל לשמוע, לפחות תראה, אולי בזה ישתנו מעשיך.
וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה׃
מהי השאלה "עד מתי"? לפי שלושת הפירושים שראינו יש לה שלוש הבנות. לפי הפירוש הראשון ברד"ק, שה' מונע מהם דרכי תשובה, שואל הנביא: עד מתי תמנע מהם דרכי תשובה? לעולם לא תקבלם בתשובה? הרי כבר לקו בחטאתם. ועונה לו הקדוש ברוך הוא: עד ששאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תישאה שממה - ואז אפשר יהיה לשמוע אותם. וזה מתאים לאותו פירוש, שכן אין ה' מתנגד לתשובה עצמה, אלא מתנגד שתצא בזול בלי לשלם מחיר. אחרי שהרבית להרשיע, צריך לקבל את מה שמגיע לך; ולאחר שיקבלו וייסגר החשבון - אם ירצו, יוכלו לשוב ואקבלם.
לפי הפירוש השני, שאין זו גזירה אלא תיאור מצב, השאלה היא: עד מתי יתנהגו כך, עד מתי יקשו ליבם ולא יהיו מוכנים לשמוע ולהבין? ועונה לו הקדוש ברוך הוא: אני, שגלויות לפניי כל הנסתרות, יודע שבפועל לא יקשיבו לך עד אשר שאו ערים מבלי יושב, עד שתגלה הארץ ותהיה שממה גדולה. ולפי המלבי"ם השאלה היא: עד מתי אצטרך לדבר איתם בלשון שאינה לשון תוכחה, שאינה אומרת ברורות איך לקיים מצוות למעשה ולהתרחק מן העבירות? עד מתי אומר להם "שמעו שמוע" בלי "תבינו", "ראו ראו" בלי "תדעו", עד מתי יהיו סוררים ואדבר אליהם בלשון חלקות? ועונה לו: תתנבא אליהם כך והם לא יבינו, עד שייחרבו עריהם ויישארו כאלה וכאלון - רק אז ישמעו ורק אז יבינו. מתי ישפיעו עליהם הדברים? כשיראו אותם באים לפועל.
ושים לב שהוא מסדר את האסונות כסדרם: בתחילה "שאו ערים מאין יושב" - ייחרבו הערים ויישארו עדיין בתים; בשלב השני "ובתים מאין אדם" - גם הבתים ייחרבו, ועדיין יישארו רועי צאן באוהלים במדברות; ובשלב השלישי "והאדמה תישאה שממה" - וכשתהיה האדמה שממה, גם צאן לא יהיה אפשר לרעות שם, וממילא לא יישאר אף אחד בכל הרי יהודה.
וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃
"וריחק ה' את האדם" - אלו עשרת השבטים שמלך אשור יגלה אותם. ואל תחשוב שיגלה אותם למקום קרוב: "חלח וחבור ונהר גוזן", שהוא בהרי מדי. אין עוד סיכוי שישובו, כי ה' ירחיקם. "ורבה העזובה בקרב הארץ" - גם אלה שיישארו כאן מדלת העם ומדלת הארץ, כורמים ויוגבים, בסופו של דבר יעזבו את הארץ מעצמם, שהרי הארץ תישאה שממה.
וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ׃
מהו "ועוד בה עשיריה"? לפי הרד"ק: עוד ימלכו בארץ עשרה מלכים מזמן הנבואה הזאת, שהייתה בשנת מות המלך עוזיהו. ועשה חשבון: יותם, אחז, חזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יהואחז, יהויכין, יהויקים, צדקיהו - הרי עשרה. ולאחר מכן "ושבה והייתה לבער", שהאדמה תבער מתוכה, יכלו כולם ויגלו ותיחרב ירושלים.
הסבר נוסף הוא תרגום יונתן, ובדרכו צועד גם המלבי"ם: "וישתארון בה חד מעסרא" - יישארו בה אחד מעשרה. ומי הוא האחד מעשרה? מבאר המלבי"ם: זהו שבט יהודה. שהרי תמיד אנו מונים עשרת השבטים לעומת שבט יהודה; והגם שיהודה כולל בתוכו שניים, הוא המרכזי, ובפרט שבנימין נתמעט מאוד במעשה פילגש בגבעה, ולכן מונים את יהודה כעיקר. נמצא שהוא כעשירית מעשרת השבטים שגלו, ובסך הכול יישאר כאן רק שבט אחד, אחד מעשרה מאלה שכבר גלו.
"והייתה לבער כאלה וכאלון" - המשיל אותם לאילנות אלה ואלון, שיש להם עלים רבים, ובסתיו ובחורף העלים נובלים. ומה נשאר? "אשר בשלכת מצבת בם" - נשארת רק המצבת, המטה והשורש, וכתרגומו "ויתע ונציב". כל העלים נושרים, אבל השורש עדיין נשאר. כך גם הרשעים, שהם כקליפות וכעלים, ינבלו ויכלו; ומה יישאר? "מצבת בם" - אותם מעט צדיקים, הם שיישארו. וזו התשובה לשאלת ישעיהו "עד מתי": עד אשר יכלו הרשעים ויוותרו הצדיקים, כאלה וכאלון שבזמן השלכת נשארים רק הגזע והשורש. ומדוע יישארו? "זרע קודש מצבתה" - כי אותה מצבת שתישאר תהיה זרע קודש, זהו דורו של חזקיהו, שבו שבו אל ה' בכל ליבם, והם שיישארו בסופו של דבר.
ועוד הסבר מביא הרד"ק ב"אשר בשלכת": "שלכת" הוא אחד משמות השערים שהיו בבית המקדש, ומוזכר בדברי הימים "שער שלכת". שם היו נטועים אלה ואלון, ולכן אמר "כאלה וכאלון אשר בשלכת" - כאותם שני עצים גלמודים העומדים בשער השלכת. כך יהיה מצבם של ישראל: מכל אותו יער סבוך, מכל עם גדול שהיה, יישאר רק חלק יחסי מעט, בודדים.
בפרק זה אנו רואים כיצד נבנה נביא. הרעש בסיפי ההיכל והעשן הממלא את הבית מלמדים את ישעיהו על חרון אף ה', ובראש וראשונה על התביעה מן הנביאים שומרי הסף שלא הוכיחו, ועל עם שאינו מוכן לקבל תוכחה. מכאן "אוי לי כי נדמיתי", ומכאן רשף הנבואה הנלקח במלקחיים מעל המזבח - שהוא גם דבר ה' שבפיו וגם כפרתו, שכן עצם קבלת השליחות היא תיקון הפה. ישעיהו מקדים את עצמו, "הנני שלחני", ומקבל עליו להתבזות על כבוד בניו של מקום. אך השליחות עצמה מלמדת חוכמה גדולה: לפי הרד"ק זו גזירה או תיאור אטימות, ולפי המלבי"ם היא הדרכה נצחית - לדבר אל הדור בלשון "שמעו שמוע" ו"ראו ראו", בלי לכפות מסקנות, כדי שלא יברחו, ומתוך כך אולי יראו, ישמעו ויבינו מעצמם. ובסוף הכול, גם כשהערים חרבות והבתים ריקים והאדמה שממה, נשאר השורש: "זרע קודש מצבתה" - מעט הצדיקים שמהם תצמח האומה מחדש.