אנו נכנסים לפרק האחרון החותם את ספר ישעיהו. הנביא חוזר כאן להוכיח את בני דורו על עבודת ה' המקולקלת שלהם: הבאת קורבנות מתוך אינטרס עצמי, בלי הכנעה ובלי תשובה, ולצידה - נבואות נחמה על הגאולה העתידה, על לידתה הפלאית של ציון ועל היום שבו יתגלה מי הם עובדי ה' באמת ומי רק התחזו.
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי אֵי־זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ־לִי וְאֵי־זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי׃
אומר הרד"ק: כעת חוזר הנביא להוכיח את בני דורו הרשעים על מעשיהם המקולקלים. כבר בתחילת הספר הוא הוכיח אותם: "למה לי רוב זבחיכם אמר ה'" - אתם באים להקריב קורבנות, אבל מבקשים רק את תועלת עצמכם ואין בכם שום כוונה לשם שמים. על אותו יסוד הוא אומר גם כאן: אתם חושבים שהבית שאליו אתם מביאים את הזבחים מכיל כביכול את הקדוש ברוך הוא, כמו בית שמכיל את גוף האדם? טעות בידכם. השמים הם כסאי, והארץ - הדום רגליי. "הדום רגליי" הוא כמו אדם היושב על כיסא ולפניו שרפרף שעליו הוא משעין ומיישר את רגליו.
ומוסיף הרד"ק: אל תחשוב חלילה שהשם יתברך גוף היושב על כיסא, אלא זה דרך משל - כמלך היושב על כיסאו ורגליו בשרפרף, ומשם הוא מצווה את בני עמו. השמים, המקום הנכבד, הם הכיסא; הארץ, המקום השפל, היא הדום הרגליים; וכל מה שיש בשמים ובארץ הכל נעשה בגזירת הבורא יתברך.
לא ציוויתי על הבית כדי שאשכון בו, ולא על הזבחים כדי שאוכלם. כל מה שציוויתי - אומר הקדוש ברוך הוא - אינו אלא כדי שתכין את הלב לעבודת ה': שיהיה לך מקום מיוחד שאליו תבוא להתפלל ולהעלות עולות וזבחים, כדי לעורר את הלב, לבער את המחשבות הרעות, את השאיפות המקולקלות ואת התאוות, כדבר שנשרף על גבי המזבח. ואתם? באים לבית המקדש, מקריבים קורבנות, וממשיכים לעשות הרע, ממשיכים במחשבת אוון ובמעשים המקולקלים. על זה מוכיח אותם ה': הפסדתם את הכוונה, ואין זו מצוותי - אינכם עושים בזה את רצוני, אלא עוד מכעיסים אותי בכך. "אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי" - אין זה המקום שבו אני חפץ מנוחה. אם זו כוונתכם - להקריב קורבן כדי להמשיך בעבירות, להקריב קורבן כדי לנקות את המצפון - לא זאת ביקשתי ולא זאת שאיפתי.
המלבי"ם מבאר שהפרק הזה הוא המשך לפרק הקודם. שם תוארו תיאורים נשגבים על בניין ירושלים, על השפע הרב לעתיד ועל אריכות הימים. וכעת פונה הנביא לבני דורו, שהיו בטוחים: גם אם יש בעיות, גם אם יש עבירות - "היכל ה' היכל ה' המה". אחת הסיבות שהקדוש ברוך הוא נטל מהם את היכלו, היא שההיכל נתן להם באיזשהו מקום לגיטימציה להמשיך ולחטוא: ההיכל יכפר עלינו, קודש הקודשים יכפר עלינו, הקורבנות ירצו עלינו, ציץ מרצה והזאת דמים מרצה ומעיל מרצה, לא יבוא צר ואויב בשערי ירושלים - הרי יש לנו בית מקדש. על זה בא הנביא ואומר: אתם חושבים שאפשר לעשות את כל התועבות, ובלבד שתרצו את הקדוש ברוך הוא בקורבן, תביא קורבן וזהו, סגרת את החשבון. דעו לכם, אומר הקדוש ברוך הוא, כי כל עניין בית המקדש והקורבנות הוא בכלל מנוגד לשכל האדם, דבר שאי אפשר לתפוס אותו כלל.
וזאת משלוש סיבות. הראשונה: אם אנו מדברים על הקדוש ברוך הוא כעל ישות רוחנית, הרי ישות רוחנית אינה מוגבלת בגבול ואינה מיוחדת במקום, ועל אחת כמה וכמה שלא נאמר עליה שהיא שוכנת בתוך בית שבני אדם בנו. "השמים כסאי והארץ הדום רגליי" - כמלך היושב על כיסאו ושופט את עמו, כך מהשמים מגיע השפע עד הארץ ששם הדום רגליי. אם כן, "אי זה בית אשר תבנו לי" - וכי יש בית שיכול להכיל את האינסוף? הרי שלמה המלך אמר: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" - מכל שכן הבית שבניתי, שוודאי אינו מהווה מקום לשם יתברך.
הסיבה השנייה: "ואי זה מקום מנוחתי". חסר כל היגיון לחשוב שקודשא בריך הוא זקוק למנוחה, כאילו הוא בתנועה ומדי פעם צריך לנוח. בניתי לך בית שתנוח בו - כך אתה חושב? שהקדוש ברוך הוא התעייף ועכשיו זקוק למנוחה? הרי "לא ייעף ולא ייגע" אנו אומרים עליו יתברך. שני הדברים הללו מנוגדים לשכל, ובכל זאת ציוויתי עליהם.
וְאֶת־כׇּל־אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כׇל־אֵלֶּה נְאֻם־יְהֹוָה וְאֶל־זֶה אַבִּיט אֶל־עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ וְחָרֵד עַל־דְּבָרִי׃
והסיבה השלישית, אומר המלבי"ם: שהקדוש ברוך הוא יבקש שיבנו לו מקום לשבתו - הרי זה מבטא כביכול חוסר וצורך. וכבר דיברנו כמה פעמים שמי שחושב שהקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו דבר מה, כאילו הוא זקוק למשהו מאיתנו - מגמד את האלוקות. וכי לקדוש ברוך הוא יש צרכים? וכי יש לו חסרון? הרי אדון הכל הוא, ואנו אומרים "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא" - עוד לפני שנברא כל יציר כבר היה מלך. אינו זקוק לנו כדי להיות מלך, ואינו זקוק לנו שנעשה דבר מה לצרכו.
ועל זה אומר הכתוב: "ואת כל אלה ידי עשתה". וכי אני צריך ממך משהו כשאני עושה את הדברים? הרי גם כשאתה בונה בית - אתה בנית? "שווא עמלו בוניו בו אם ה' לא יבנה בית". החומר מאת השם והכוח מאת השם, הכל מאת השם. אם כן, אם הקדוש ברוך הוא רוצה בית - הוא צריך אותך שתבנה בית לשמו? ועל כן מסיים: "ויהיו כל אלה". "ידי עשתה" - זו ההתחלה, "ויהיו כל אלה" - זה הקיום שבסוף. מראשית ועד אחרית, בין בריאת העולם ובין קיום מה שנברא בו, הכל מאיתו יתברך ולא מן האדם, נאום ה'.
"ואל זה אביט אל עני ונכה רוח". על מי באמת אני מסתכל, ולמי אני משפיע שפע? אל העני בחיצוניותו ונכה הרוח בפנימיותו - "נכה רוח" כמו רוח נכאים, רוח שפלה, אדם שרוחו נשברה ואף על פי כן אינו מתריס ואינו בא בקובלנות כלפי שמיא, אלא "חרד על דברי", חרד לשמוע בקולי. זו תכלית המקדש, זו תכלית הקורבנות וזו תכלית הבית שתבנו לשמי: שתשיג הכנעה, שאדם ישפיל את נפשו. אבל אדם שבא כבוס אל בית המקדש - ריבונו של עולם, הנה מה שביקשת, קח את הקורבנות שלך, ואני יכול להמשיך בעבירות - אוי ואבוי למי שמתייחס כך. אם תתבונן, כדברי המלבי"ם, תראה שכל שלושת הדברים מנוגדים לשכל הישר: שיהיה לקדוש ברוך הוא מקום מסוים, שיהיה זקוק למקום מנוחה מחמת תנועה, ושידרוש מן האדם ויזדקק לו שיבנה לו בית. וכי אינך מבין שכל תכלית העניינים הללו היא רק שהאדם יהיה חרד על דברי וישפיל נפשו לפניו יתברך? ואם אתה מקריב קורבנות כאלה, אומר הרד"ק, אין קורבנם לרצון אלא הם לעוון.
שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה־אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם־חֲזִיר מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן גַּם־הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה׃
מי ששוחט את השור להקריבו לפניי וממשיך ברשעותו ובעבירותיו - אני מחשיבו כמכה איש, כמי שרצח בן אדם. מי שזובח שה כדי לרצות אותי וממשיך בעבירותיו - כאילו ערף כלב והקריבו לפניי, רחמנא ליצלן. מי שמעלה מנחה וממשיך בקלקולו - כאילו העלה דם חזיר; שהכלב והחזיר טמאים הם. "מזכיר לבונה" - הלבונה הייתה מוקטרת על גבי המנחה - ואילו הוא כמברך אוון, כמברך עבודה זרה וגזל ושקר ושווא.
ולמה נאמר "עורף כלב" ולא "שוחט כלב"? מבאר הרד"ק: הכלב אינו בר שחיטה, ובבעלי חיים טמאים שייכת עריפה - בפטר חמור נאמר "וערפתו", ובעגלה ערופה "וערפו שם את העגלה", מכים אותה בקופיץ ממול עורפה, וזו קריטת העורף. והמלבי"ם מעיר ש"עורף" ו"עורף" שני ביטויים המבטאים אותו רעיון: "עורף" שם המקום, המקום שכנגד הצוואר, ו"עורף" שם הפעולה, החותך מן העורף.
ולמה דווקא כלב וחזיר? חידוש גדול מביא כאן הרד"ק, וכן כתב כבר רבנו בחיי: כלב וחזיר נזכרו לפי שהכלב מפריס פרסה אף על פי שאינו שוסע שסע, והחזיר מפריס פרסה ושוסע שסע. ורבים תמהו על כך מאוד - כיצד אפשר להגדיר את הכלב כמפריס פרסה, והלא הכל הולך על כפיו, ועליו נאמר "טמאים הם לכם", ומה שייך להגדיר בו סימן טהרה? על כל פנים כך כותבים רבנו בחיי והרד"ק, ששניהם נקראים מפריסי פרסה. ולמה הזכירם? לפי שבשניהם יש צד כלשהו של סימן טהרה, ואף על פי כן הדין הוא שהם טמאים. כך גם כאן: אדם מביא קורבן - מה הוא רוצה להראות בכך? הנה אני מקריב לפני השם. אבל בפועל, זהו החזיר הפושט טלפיו ואומר "טהור אני", וכן הכלב המפריס פרסה ואומר כביכול "טהור אני", אף שאינו שוסע שסע (שסע שיש לגדי ולכיוצא בו, ולכלב אין) - ובקרבו ישים אורבו, שהרי אינו מעלה גרה, ואת כל מעשיו המקולקלים והרעים הוא ממשיך.
"גם המה" - גם אלה השוחטים את השור וזובחים את השה, גם הם כעורף כלב וכמעלה דם חזיר, שהרי הם בוחרים בדרכיהם הרעים ובשיקוציהם נפשם חפצה. אין הם מבקשים את דרכיי ואת מצוותיי שבהן הזהרתי "לא תשקצו את נפשותיכם", אלא ממשיכים בדרכיהם המקולקלות.
ויש לתמוה על לשון "גם": בדרך כלל "גם" בא לרבות דבר על דבר, ולעולם אין פותחים ב"גם" כשאין על מה לרבות. תאמר תחילה "ראובן יבוא", ורק אחר כך "גם שמעון". אומר רש"י: אל תתפלא, כן דרך לשון עברי לומר שני "גמין" זה אצל זה - "גם בחור גם בתולה", "גם לי גם לך לא יהיה", "גם אהבה גם שנאה", "ולא ימותו גם הם גם אתם". וכך גם אצלנו: "גם המה בחרו" - ולעומתו "גם אני אבחר". אתם בחרתם בדברים מקולקלים, אומר הקדוש ברוך הוא, גם אני אבחר בדברים פגומים ומקולקלים.
המלבי"ם מסביר: אתם המביאים קורבנות וממשיכים ברשעכם ובקלקולכם ואינכם שבים לפניי - דעו לכם ששני הקצוות שווים בעיניי. בין שוחט השור לקורבן ובין מכה איש לרצוח נפש; בין זובח השה לשם קורבן ובין עורף כלב; בין מעלה מנחה לקורבן ובין מעלה דם חזיר לעבודה זרה; בין מזכיר את השם על ידי לבונה ובין מברך אוון לעבודה זרה. גם הראשונים - שוחט השור, זובח השה, מעלה מנחה, מזכיר לבונה, שכל אלה לכאורה חיוביים - הרי "גם המה בחרו בדרכיהם": אתה הולך לעבוד את הקדוש ברוך הוא כפי שאתה חושב, לא מצד שה' ציווה, לא מצד שאתה מבטל את דעתך ורצונך לפניו, אלא רק מצד הבחירה שלך. ואומר הקדוש ברוך הוא: איני רוצה בקורבנות הללו בלי תשובה, ואיני מעוניין בהם בלי הכנעה. וכשם שאתה עובד אותי כפי הבנתך, כך גם הצד השני - מכה איש, עורף כלב - "ובשיקוציהם נפשם חפצה", העובד עבודה זרה החפץ בשיקוציו כפי הבנתו.
ודקדוק נאה מביא המלבי"ם: מדוע נאמר "גם המה בחרו בדרכיהם", ואילו על השיקוצים נאמר "נפשם חפצה"? לפי שהאדם באמת אינו בוחר ברע אלא חפץ ברע. הבחירה היא תמיד דבר שכלי, אדם בוחר בעזרת שכלו. לכן על הדרכים הטובות, כשמדובר בשאלה כיצד לעבוד את ה', שייך לומר "בחרו בדרכיהם" - מתוך בחירה. אבל כנגד זה, בעבודה זרה ובשיקוצים, לא שייך לומר שהוא בחר; בחירה היא שכלית, ולבחור בשיקוצים אין זה שכלי. לכן שם נאמר "נפשם חפצה" - יש לו חפץ ורצון ותאווה, אבל אי אפשר לומר שבחר בכך, שהרי הבחירה לעולם היא דבר רציונלי שהשכל מורה עליו, ואין אנשים בוחרים באופן רציונלי בשיקוצים.
רמז מעניין יש כאן ב"שוחט השור מכה איש". האר"י הקדוש מסביר מה מתרחש כשאדם מקריב קורבן (והמעוניין יעיין בספר "משנת הגלגולים", בחלק השני, שם פירטתי את הדברים על פי הקבלה): בקורבן מגולגלת נפש, וכשאדם מקריבו כראוי הוא מתקן את אותה נפש. ואם לא הקריבו כראוי, נאמר "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך". ולכאורה איזה דם שפך? שחט בהמה, שחט פרה, הרג שור - מה קרה? אלא שמאחר ש"אל מקדש ה' לא הביאו", אלא לקח ושחט בחוץ, הרי שלא תיקן את הנפש, ונמצא שרצח אותה שוב: הנפש הגיעה לכאן לתיקון ולא תוקנה, על כן "דם שפך". וזה עצמו הנאמר כאן: "שוחט השור" - כששחטת את השור שלא למטרת תשובה, השחתת אותו והרגת אותו שלא לצורך, ובתוכו נפש מגולגלת, ונמצא "מכה איש" - רצחת בן אדם. שהרי אותו אדם בא בשור לתיקונו, ואילו הקרבת והקטרת אותו כראוי היה משלים את עניינו, אך אתה שחטת שלא לשם שמים ולא מתוך תשובה, וזה שווה ערך ל"עורף כלב" ול"מעלה מנחה דם חזיר".
גַּם־אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא־חָפַצְתִּי בָּחָרוּ׃
"בתעלוליהם" - מלשון "אשר התעללת בי", "אשר התעללתי במצרים". היות והם עושים מעשי ליצנות, אומר הקדוש ברוך הוא: גם אני אתלוצץ עליהם, אבחר באותן עלילות נשחתות כמעשיהם. "ומגורותם" - מגור פירושו פחד; מה שהם חוששים ויראים ומפחדים ממנו, החרב והרעב והשבי והביזה - את זה אביא להם. והסיבה: "יען קראתי ואין עונה דיברתי ולא שמעו" - מידה כנגד מידה. "ויעשו הרע בעיניי" - במצוות לא תעשה; "ובאשר לא חפצתי בחרו" - במצוות עשה, שבחרו להם מצוות עשה משלהם. היות וקראתי ואין עונה, ואני מוכיח אותם על ידי הנביאים ושום דבר אינו משפיע עליהם, לכן גם אני אבחר בתעלוליהם ומגורותם אביא להם, והעונש יהיה בהתאם.
שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהֹוָה הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהֹוָה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ׃
מיהם "החרדים אל דברו"? אומר רש"י: הצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו. מכאן, אגב, מקור המושג "חרדים" - מן הכתוב "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו"; ביטוי המבטא אדם החרד לדבר ה'. "אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם" - אלו פושעי ישראל שראינו למעלה. ועוד מפרש רש"י: אלה האומרים "סורו טמא", "קרב אליך אל תיגש בי" - הם מרגישים עצמם צדיקים: אתה תתרחק, אתה זקוק לתיקון, לך יש בעיות, ואנחנו הצדיקים. "למען שמי יכבד ה'" - אנחנו גדולים מכם, צדיקים מכם, הקדוש ברוך הוא מתכבד בנו יותר מאשר בכם, אנחנו קרובים אליו יותר.
אומר הנביא: דעו לכם, יגיע זמן ויגיע דור שבו כל אלה שמרגישים עצמם צדיקים לעומת עובדי ה', כל אלה שמדקדקים בשומרי המצוות ומוצאים בהם את כל הסחי והמאוס ואת כל החסרונות - הוא צדיק הדור, ואילו "הדתיים הללו כולם גנבים" ויש לו כל הסיפורים להמציא עליהם - יתגלה שלא כדבריהם, אלא "בשמחתכם נראה והם יבושו".
קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר קוֹל מֵהֵיכָל קוֹל יְהֹוָה מְשַׁלֵּם גְּמוּל לְאֹיְבָיו׃
שהקדוש ברוך הוא, כנגד כל השאון והצרות והרעות והקלקול והרשע שעשו בעיר, מוציא קול מהיכלו שיקטרג עליהם וישלם גמול לאויביו. כלומר, רק עכשיו אנו בעלמא דשיקרא, שבו יש אנשים העושים כל רע ורשע ועדיין יש להם ביקורת על שומרי המצוות והם מרגישים צדיקים לידם. אבל אומר הקדוש ברוך הוא: אלו אחיכם - אחים שלכם - אך הם שונאיכם ומנדיכם, ויגיע זמן שנראה בשמחתכם והם יבושו.
הרד"ק מוסיף ביאור: "אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם" - אלה המרחיקים אתכם מפני שאתם חרדים לדבר ה'. והם אומרים "למען שמי יכבד ה'" - כלומר מה שהקדוש ברוך הוא דורש כבד עלינו; מצוות ה' קשות וכבדות עלינו, כלשון "ולא נכבד עליך". הם תולים את הקושי בקדוש ברוך הוא. אבל אומר הקדוש ברוך הוא: אני אראה ואגלה בשמחתכם, אתם תשמחו בישועתו והם יבושו. כל אלה שהתלוננו שמצוות ה' כבדות וחיפשו תמיד להקל על עצמם - יגיע דור שהם יבושו.
ולמה יבושו? אפשר לומר על פי דברי הגמרא, שהרשעים אומרים: כיצד לא יכולנו להתגבר על חוט השערה. כלומר, כשיבוא משיח יתברר שכלל לא היה כבד; יתברר שמה שאמרו "כבד, כבד" לא היה אמת, שהרי הם עצמם יאמרו: איך לא הצלחנו להתגבר על יצר הרע שהוא כחוט השערה. ונמצא ש"נראה בשמחתכם" של אלה שהתאמצו באמת, "והם יבושו" - אלה שטענו שכבדות עליהם מצוות ה'. ומתי יהיה זה? כאשר יהיה "קול שאון מעיר", כשיתגלה הקדוש ברוך הוא, אז יתברר שאלו שמאסו במצוותיו עשו זאת מחמת תאוות ליבם, ולא משום שמצוות ה' כבדות.
עוד מפרש הרד"ק, שאפשר שהנביא מדבר כנגד בני דורו החרדים אל דבר ה', כלשון "וחרד על דברי", ו"נראה בשמחתכם" מוסב על המצוות שאתם עושים, או על תחיית המתים לימות המשיח. ואפשר גם שהוא אומר "שמעו דבר ה' החרדים אל דברו" על בני הגולה, שיבואו מחוץ לארץ להיות כאן בימות המשיח ובעת הגאולה.
המלבי"ם מסביר שהדברים חוזרים על אותם אנשים שראינו לעיל: אלה המביאים קורבנות כדי להמשיך בעבירות, ומביאים קורבנות כדי להתגאות בהם, והם מכת הצבועים. "שמעו דבר ה'" - אל מי פונה הנביא? אל "החרדים אל דברו", אל החרדים באמת, ולא אל הצבועים העושים עצמם כיראי ה' ומביאים קורבנות לבית המקדש בעוד כוונתם להמשיך בחטאיהם. ואומר להם: אלה "אחיכם" - כביכול אחיכם במצוות, שניכם הולכים לבית המקדש, גם אתה מקריב וגם הוא מקריב, והוא נראה כאח. אבל דע לך: "שונאיכם מנדיכם".
שהרי ידוע שכל מי שיראת ה' בליבו, יש בו אהבת חכמים. ואם אתה רוצה לדעת מי רחוק ה' מכליותיו - ראה כמה אהבת חכמי התורה יש בו. "ליבי לחוקקי ישראל" אומרת דבורה - ליבי יוצא לאהבת החכמים ולאהבת גדולי התורה. וכן "ואיש כפי מהללו": רצונך לדעת מהו האדם? "מצרף לכסף וכור לזהב" - את הכסף תצרוף ואת הזהב תכניס לכור וכך תפריד את הסיגים; ואת האדם במה תבחן? "כפי מהללו" - ראה את מי הוא משבח וממי הוא מתפעל. אם הוא מתפעל מאנשים הרחוקים ממצוות, מפוליטיקאים, מאנשי צבא וכיוצא בהם - הבן שהוא שם; ואם הוא מתפעל מן החכמים ותמיד מדבר בשבחם - הבן שהוא שם.
על זה נאמר "אחיכם": הם נראים כאחיכם, אבל באמת שונאיכם מנדיכם. תמיד יש לו ביקורת על לומדי התורה, תמיד יש לו מה לומר על האברכים, תמיד יש לו מה לומר על גדולי הדור והוא גם יועץ להם: כאן לא עשו נכון, כאן לא הורו נכון, כאן אנשי ביתם מטים את דעתם, כאן לא ראו את הדברים נכוחה. הוא המבין, הוא היודע, הוא העד והוא הדיין. לובש כיפה כמוך, נראה כמוך, הכל כמוך - אבל בדיבורו ובביקורתיות שלו ניכר ש"שונאיכם מנדיכם" הוא. "בליבם ישימו אורבם", אומר המלבי"ם, על יראי ה' האמיתיים: למה צריך אברכים? למה צריך ללמוד כל היום? למה לא עובדים? תמיד יש לו ביקורת, והוא לדעתו מבין טוב מכולם, ומה שגדולי ישראל אומרים הוא בעיניו כעפר הארץ וכקליפת השום - הם אינם מבינים, הם אינם רואים את הדברים, "בתוך עמי אנוכי יושבת", אני נמצא בתוך העם וגדולי ישראל מנותקים, עפרא לפומייהו.
ועליהם נאמר "למען שמי יכבד ה'": על ידי הקורבנות שהוא מביא הוא חושב שיכבד ה'. אבל מה מטרת הקורבן באמת? להראות שאני צדיק, להראות שאני עושה רצון ה'. "למען שמי" - הוא מביא קורבנות כדי שיתגדל שמו שלו, להראות עצמו כצדיק, ולא כדי שיתגדל שמו יתברך. אומר להם הנביא: "ונראה" - את האמת נגלה בעת ביאת המשיח, אז ייראה בשמחתכם והם יבושו, ואז יתברר שאין הקדוש ברוך הוא מעוניין בחנפים אלא בעבודת ה' באמת. רק אז יתגלה מי הוא העושה עצמו כאחיכם ובאמת שונאיכם מנדיכם, ומי הוא העושה "למען שמי" כדי שיתפאר שמו וחושב שבזה מתכבד ה'.
ומתי יהיה זה? "קול שאון מעיר, קול מהיכל, קול ה' משלם גמול לאויביו". לימות המשיח יהיה קול שאון - קול רעש - מעיר, מירושלים, שאז יבואו עליה גוג ומגוג שהם אויבי ה', ואז "ויצא ה' ונלחם בגויים ההם". והנביא כאן, כדברי המלבי"ם, כמי שמתאר מה שהוא רואה בעיני רוחו לעתיד: אני שומע קול שאון מן העיר, המון העיר שבירושלים; ולא זו בלבד אלא גם קול שאון מן ההיכל ומן המקדש; ואני שומע את קול ה' המשלם גמול לאויביו. ומכאן ואילך הוא מתחיל לפרט את שלושת הקולות הללו, וכיצד הקדוש ברוך הוא משלם שכר לאוהביו וגמול ועונש לאויביו.
בְּטֶרֶם תָּחִיל יָלָדָה בְּטֶרֶם יָבוֹא חֵבֶל לָהּ וְהִמְלִיטָה זָכָר׃
הנביא מתאר שהישועה תבוא בדרך פתאומית. דרכו של עולם, אישה מגיעה לחבלי לידה, ה"חיל" מודיע ומבשר שהלידה קרובה, ולאט לאט מתכוננים ומתארגנים עד שהיא יולדת. אבל הלידה העתידית לא תהיה כך: "בטרם תחיל ילדה" - עוד לפני שיאחזו בה חיל ורעדה של הלידה, עוד לפני כל התהליך, כבר ילדה. כלומר, ביאת המשיח תבוא באופן מיידי, ברגע אחד ובהיסח הדעת, לא כדבר שמתכוננים אליו, אלא כמו שנאמר "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". וכך "בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר" - עוד לפני שיבואו חבלי הלידה, כבר המליטה וילדה זכר; לידה מיידית שלא ציפינו לה, ברגע אחד.
ולמה הדגיש "והמליטה זכר"? אומר הרד"ק: אמר זכר, כי הוא טוב וחזק מן הנקבה, ובו ישמחו יולדיו יותר מן הנקבה. וכך היה לעולמים. אמנם היום נראה שהדבר קצת הפוך: לחנך בנים קשה, ואילו את הבנות הרבה יותר קל ופשוט. החפץ חיים אמר להורה אחד שביקש ברכה לזרע של קיימא של בנים: בנים? על אלה שקיימים אנחנו מצטערים - מי יצא מהם לעבודת ה', כל כך הרבה סוטים מן הדרך וכל כך הרבה מתקלקלים; הלוואי שהקיימים ילכו בעבודת ה'. ומי יכול לדעת היום שיצליח לחנך את בניו באמת לתורה וליראת שמים? בנות לעומת זאת - "אשתך כגפן פורייה", ענבים אתה לוחץ ויוצא יין; אבל "בניך כשתילי זיתים", כמה צריך לכתוש, כמה צריך להקיז דם עד שאתה זוכה לבן ירא אלוקים, עובד ה' ובן תורה, כמה מאמץ צריך להשקיע בשביל זה. יש ברוך השם רבים שמתפללים ושומרים מצוות, פחות או יותר; אבל שיצמח אדם אחד עובד ה' וירא אלוקים באמת - זה מאוד מאוד לא פשוט. לכן בזמנם היו שמחים בזכר, ואילו היום, שאיננו יודעים מה ילד יום, באיזשהו מקום קל יותר לחנך את הבנות.
המלבי"ם מבאר את "בטרם תחיל ילדה" כנגד מה שנאמר "קול שאון מעיר", וכאן מדובר זמן רב לפני ביאת המשיח. וכך הוא כותב, ודבריו כמעין נבואה: זמן רב לפני ביאת הגואל יתקבצו אנשים מועטים מבני הגולה ויקבעו דירתם בירושלים. עוד לפני הגאולה יבואו אנשים ויתיישבו בירושלים; ואחרי שנים רבות שישבו שם יבואו להם חבלי יולדה, שהם מלחמת גוג ומגוג - אבל עוד לפני מלחמת גוג ומגוג יהיה כאן יישוב בירושלים. ואז יתחיל הקיבוץ הגדול הכללי.
והרי גם היום אנחנו כאן מיעוט: כשישה מיליון יהודים בארץ, מתוך כלל העולם שמונה כחמישה עשר עד שמונה עשר מיליון יהודים (והרפורמים אינם עוזרים לנו בעניין הזה, הם רק ממעטים אותנו). נמצא שהשישה מיליון שכאן הם חלק קטן מיהודי העולם, ועדיין רוב ישראל אינם עליה. ואחר כך יתחיל הקיבוץ הגדול הכללי. וזהו "בטרם תחיל ילדה": עוד לפני שיהיה לירושלים החיל של הלידה הגדולה, כבר תהיה לה לידה קטנה - אותם אנשים שכבר היום גרים בירושלים.
ולא זו בלבד אלא "בטרם יבוא חבל לה": עוד קודם לזמן שיבואו חבלי היולדה, שהם שנים רבות לפני זמן הגאולה, כבר נראה שילדה. ושימו לב ללשון: "והמליטה זכר" - זכר ולא זכרים. זכר פירושו אחד, כלומר יבואו מועטים, מתי מספר, וזה עוד לפני הגאולה ולפני חבלי משיח. ומהו לשון "חבל"? מבאר המלבי"ם: העובר קשור בבטן אמו על ידי קשרים ומוסדות - חבל הטבור, השלייה - כאילו קשור ברחם אמה, ולכן בא לשון "חבל" על קשירת הוולד במעי אמו, כלשון "שמה חיבלתך אמך שמה חיבלה ילדתך", ועל הזמן שבו נפרדים הקישורים הללו. "טרם יבוא חבל" - עוד לפני הזמן שבו ניתק החבל ונפרדים אותם קישורים.
מִי־שָׁמַע כָּזֹאת מִי רָאָה כָּאֵלֶּה הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם־יִוָּלֵד גּוֹי פַּעַם אֶחָת כִּי־חָלָה גַּם־יָלְדָה צִיּוֹן אֶת־בָּנֶיהָ׃
אומר המלבי"ם: כאשר יגיע זמן הגאולה, והיולדת יושבת על המשבר ויגיעו החבלים והצירים - שהם מלחמת גוג ומגוג - תהיה הלידה פלאית בשני עניינים. האחד, מצד חבלי היולדה: החבלים יתפשטו בכל הארץ בבת אחת, כאילו כל נשי הארץ נאחזות בחבלי לידה ביום אחד. והנמשל: גוג לא יבוא מעט מעט, אלא ביאתו תהיה ככיבוש כל הארץ בבת אחת. וזהו "היוחל ארץ ביום אחד" - "יוחל" מלשון חבלי לידה: האם ייתכן שכל הנשים תלדנה ביום אחד? וכאן נראה שגוג ביום אחד יבוא על כל הארץ ויתפשט בה מקצה לקצה.
והשני, מצד עצם הלידה: שבפעם אחת ייוולד הגוי כולו. וזהו "אם ייולד גוי פעם אחת" - האם ייתכן שביום אחד תלד ארץ? והנמשל בגלויות שיתקבצו לכאן: אחרי שביום אחד ימשול גוג על כל הארץ, פתאום תראה את הגאולה, שביום אחד יבואו לכאן כל הגלויות. ועל זה נאמר "כי חלה גם ילדה ציון את בניה" - והפלא כפול: גם "חלה" ביום אחד, וגם "ילדה" בפעם אחת, והכל ברגע אחד. מי שמע כזאת ומי ראה כאלה? דבר שאינו מקובל ואינו עולה על הדעת. וכאן אומר הקדוש ברוך הוא: ביום אחד ישלוט גוג, וביום אחד תהיה גאולתם של כלל ישראל.
ולשון "היוחל" ו"כי חלה גם ילדה" הוא מלשון "יאחז אותו חיל ורעדה", שעניינו קושי, ואפשר שהוא מתקשר גם למילה "חולי" - החיל והרעדה האוחזים בעת הלידה. ועל זה אומר שתראו שהכל יהיה בבת אחת: גם ביום אחד וגם בפעם אחת תהיה הגאולה.
הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר יְהֹוָה אִם־אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱלֹהָיִךְ׃
אתם מתפלאים "אם ייולד גוי פעם אחת" - הייתכן שכל העם ייוולד בבת אחת, שפתאום יבואו כולם לכאן ברגע אחד? אומר הקדוש ברוך הוא: הרי אני הושבתי אותם על המשבר ואני הבאתי עליהם את החבלים, חבלי הלידה באו ממני - ואם כן כיצד ייתכן שלא תבוא הלידה? אתה שואל "היוחל ארץ ביום אחד"? הרי אני המוליד, וכי ייתכן שאעצור את מקצתם? בהכרח שאם אני פותח את הרחם כדי להוליד, הלידה תסתיים, שהרי מדובר במי שהכוח והעוז בידו - "תנו עוז לאלוקים". כשאני עושה פעולה, אין היא חלקית אלא מושלמת: "אם אני המוליד ועצרתי?" - היות ואני המוליד, וכי אעשה לידה חלקית? "האני אשביר" - האם אני הבאתי אותם לצרה, לשבת על המשבר, "ולא אוליד", ולא אביא אותם לידי לידה? אל תתפלא אפוא, שהרי מדובר במי שבכוחו לתת עד אין קץ. כשתבוא הגאולה היא תהיה כוללת: לא יישארו שיריים, ולא יהיו כאלה שלא יבואו ולא ייכללו בגאולה העתידה. כל אלה שצריכים להיגאל - כולם ייגאלו ביום אחד וברגע אחד.
הפרק פותח בתוכחה נוקבת: השמים כיסאו של הקדוש ברוך הוא והארץ הדום רגליו, ואין הוא נזקק לבית, לא למנוחה ולא לשירותנו. כל תכלית המקדש והקורבנות היא שהאדם יהיה "עני ונכה רוח וחרד על דברי", ומי שמקריב וממשיך בחטאיו - קורבנו נחשב כמכה איש, כעורף כלב וכדם חזיר, כחזיר הפושט טלפיו ואומר "טהור אני". כנגדם פונה הנביא אל החרדים באמת אל דבר ה', ומבטיח שהצבועים המנדים אותם ומתגאים בעבודתם - יבושו ביום שבו יישמע קול ה' משלם גמול לאויביו. ומכאן עובר הנביא אל הנחמה: לידה פלאית ופתאומית, "בטרם תחיל ילדה" - לידה קטנה של מתיישבים מועטים בירושלים שנים רבות קודם, ואחריה, אחרי חבלי גוג ומגוג שיבואו ביום אחד, לידה גדולה של גוי שלם בפעם אחת. וחותם הקדוש ברוך הוא: אני המשביר ואני המוליד, ומי שפתח את הרחם לא יעצור באמצע - הגאולה תהיה שלמה, כוללת, ביום אחד וברגע אחד.