הפרק האחרון בספר ישעיה הוא פרק של חתימה: נחמת ירושלים מזה, ופרעון מן הרשעים ומן האומות הבאות עליה מזה. בחלק זה אנו פותחים מן הפסוק העשירי, מן הקריאה לשמוח עם ירושלים, וממשיכים עד סוף הספר: שפע הגאולה, מלחמת גוג ומגוג, קיבוץ הגויים, עליית הנידחים ולבסוף מראה הפגרים של הפושעים. נלך על סדר הפסוקים על פי המלבי"ם, בצירוף דברי רש"י והרד"ק.
שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם וְגִילוּ בָהּ כׇּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כׇּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ׃
כנגד מה שנאמר לעיל "קול מהיכל", יצא קול מן ההיכל המבשר לשמוח עם ירושלים. ובפסוק אחד מופיעים שלושה לשונות: שמחה, גילה, משוש. אומר המלבי"ם שיש הבדל ביניהם. שמחה וגילה שתיהן מורות על שמחה פנימית שבלב, אלא שהשמחה היא קבועה ותמידית - אדם שמח באופן סטטי, לא בגלל בשורה פתאומית; והגילה היא שמחה פנימית מתחדשת - הגיעה בשורה טובה, והנה התחדש בלב דבר. לעומת שתיהן, הששון מורה על שמחה חיצונית: רואים על האדם שהוא שש, פניו מאירות, הוא רוקד, השמחה ניכרת בחוץ.
לפי זה מדויקת לשון הפסוק. לאוהבי ירושלים אומר הנביא "שמחו את ירושלים" - שמחה תמידית קבועה; "וגילו בה" - מפקידה לפקידה, שכן בכל עת יתחדשו נסים חדשים, וכל חידוש מוליד גילה חדשה. ואילו "שישו אתה משוש" נאמר דווקא "כל המתאבלים עליה", שכן המתאבלים עשו את אבלם באותות חיצוניים: לבשו שק, ישבו לארץ בתשעה באב, לא הסתפרו ולא התגלחו מי"ז בתמוז (ולספרדים משבוע שחל בו), וכל אלה סימנים הנראים לעין. מידה כנגד מידה: כשם שהאבלות הייתה ניכרת בחוץ, כך השמחה תהיה ניכרת בחוץ, בבחינת "שמן ששון תחת אבל" שראינו לעיל בפרק ס"א.
לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ, לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ׃
"שוד תנחומיה" הוא מלשון שדיים, ומבטא שפע, ולכן נקט הכתוב לשון יניקה - כתינוק היונק משדי אמו. גם הרד"ק מפרש כן, כמו "ושוד מלכים תינקי", משל לתענוג שעם ישראל יתענג על השפע העתידי. וזהו הגמול כנגד האבלות שהתאבלו.
"זיז כבודה" - רש"י מפרש מלשון תנועה: מן הכבוד הגדול הזז וממשמש לבוא לה. הרד"ק מפרש שזיז הוא כמו זיו, שהוי"ו והזי"ן מתחלפות, וכתרגום יונתן "מחמד יקרה" - דבר שאדם חומד אותו.
והמלבי"ם מוסיף ביאור שלישי. הוא מדמה את ישראל לילדים בחיק אמותם: בתחילה יינקו וישבעו משוד התנחומים, ולאחר מכן ימוצו רק להתענג. הדבר דומה לתינוק היונק מאמו, ולאחר מכן נותנים לו מוצץ - אין בו מזון כלל, אלא פינוק בלבד, ורואים שהוא מתענג עליו. ובמשל של מבוגרים: יש סעודה עיקרית שממנה אדם שבע, ואחריה מגישים גלידה - וזו כבר אינה מזון אלא תענוג. (מסופר על רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' שלא אכל גלידה כל ימיו, חוץ מפעם אחת בילדותו, בערך בגיל עשר. טעם ואמר: זה טעים מדי, זה הנאות ותאוות - ומאז לא אכל גלידה מימיו.)
לפי זה "זיז כבודה" לדעת המלבי"ם הוא עיגול של דבש, כמין דובשנית קטנה שמגישים בסוף הסעודה רק לשם התענוג. "שוד תנחומיה" זו המנה העיקרית שממנה שבעים, ו"זיז כבודה" הוא הממתק הקטן שבסוף שרק מוצצים ממנו. בא הכתוב ללמדנו שהשפע שייתן הקב"ה יהיה שפע מושלם: גם מנה עיקרית וגם מנה אחרונה, ולא יחסר מאומה באותה הנאה רוחנית אינסופית שהקב"ה עתיד להשפיע עלינו.
כִּי כֹה אָמַר יְהֹוָה, הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם, עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשׇׁעֳשָׁעוּ׃
"הנני נוטה אליה כנהר שלום" - השלום, הגאולה והמנוחה מן האויבים יבואו כנהר ההולך בנחת, הולך ומתרבה, הולך ומתרבה. וזהו משל למה שראינו ב"שוד התנחומים": בזה תהיה להם נחמה מכל הצרות, ובזה ישביעו את רעבונם. שהרי אנו רעבים שנים רבות לשקט, לשלווה ולמנוחה, ורחוקים מהם. כבר כתב מי שכתב שיש לנו ריטואל קבוע של מלחמה אחת לשנתיים, וכל פעם קוראים לה מבצע אחר. ומישהו שאל: כל חנות אחרי כמה מבצעים עושה חיסול - אז אחרי כל כך הרבה מבצעים, לא הגיע הזמן? רואים שזה לא הולך במבצעים. ומעבר לרעב לשלום ולשקט, אנו רעבים לקרבת ה', שהרי אנו נמצאים בריחוק ממנו יתברך.
"וכנחל שוטף כבוד גוים" - כנחל השוטף כל מה שבדרכו, כך עושרן וכבודן של האומות יגיע לכאן. וכמו שהיה ביציאת מצרים: אחרי כל מה שסבלנו מפרעה, הוא בעצמו דאג להביא את כל הכסף והזהב עד ים סוף, שלא נטרח לחזור למצרים להביאו - יש לו עגלות ומרכבות, והכל הגיע אלינו בביזת הים, והים פלט את הכל, "כחול אשר על שפת הים". וזהו "זיז כבודה" של המלבי"ם, שאינו אלא לתענוג, שהרי העיקר שאנו רעבים לו הוא "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", שהקב"ה יהיה מלכנו וראשנו; הכסף והזהב אינם אלא הממתקים.
"וינקתם, על צד תנשאו" - אחרי שהמשילם לתינוק היונק, ממשיך להמשילם לתינוק הנישא על הצד: או שמדדים אותו והוא הולך בצד אמו, או שהאם נושאת אותו על צידה ותופסת אותו בידה. כך ירימו ויישאו אתכם מן הגלות גם אם לא תוכלו ללכת בעצמכם, וזה מקביל ל"שוד תנחומיה" ול"כנהר שלום" - שתבואו בנחת. ואפשר לומר שהמציאות של הטיסה והמטוסים היא בחינת "על צד תנשאו". בעבר היו צריכים ללכת ברגל ועם חמורים - שאלו את מי שברח מאיראן איזו מסירות נפש עצומה הייתה בכך; שאלו את הבאים מתימן כמה ילדים השאירו בדרך, ה' יצילנו; שאלו את הבאים מאתיופיה, כמה יצאו ממשפחה גדולה וכמה הגיעו - איני מדבר על אלה שבאו במטוסים. והנביא אינו מתאר דברים שאין לעם השגה בהם, ולכן תיאר בלשון שהעם מבין: כמי שמרים אותך ומביא אותך. ולא לחינם קראו לעליית תימן "על כנפי נשרים", שמבטא את הביאה הקלה - תוך שעות אחדות אתה כאן.
"ועל ברכים תשעשעו" - כיוון שהמשילנו לתינוק, הרי התינוק ילד שעשועים, והאב או האם מושיבים אותו על הברכיים ומשתעשעים בו. וזה כנגד "זיז כבודה" ו"כנחל שוטף כבוד גוים" - בחינת השעשועים והתענוג, כאותה דובשנית שבסוף. כלומר, העושר וכבוד הגויים שתקבלו אחר כך יהיו בבחינת אהבה ושעשועים.
כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלַ͏ִם תְּנֻחָמוּ׃
כאיש שאמו מנחמת אותו על הצרות שעברו עליו. ולמה דווקא אמו? אומר הרד"ק: לפי שהאישה משדלת בדברים יותר מן האיש. וכן מבואר בגמרא, שבמצוות הכיבוד נאמר "כבד את אביך ואת אמך" והקדים את האב, ואילו במורא נאמר "איש אמו ואביו תיראו" והקדים את מורא האם. והטעם: את האם הבן נוטה יותר לכבד, מפני שהיא משדלתו בדברים ויודעת לדבר אל לבו; ואילו מן האב הוא ירא יותר, שהאב פחות יודע לשדל בדברים אבל יודע להוריד סטירה כשצריך. לכן נאמר "כבד את אביך" - שתכבד גם את האב, ו"איש אמו ואביו תיראו" - שתירא גם מן האם. על כל פנים למדנו שהאישה משדלת בדברים, ולכן נמשלה הנחמה לנחמת האם.
והמלבי"ם מפרש "כאיש אשר אמו תנחמנו" - כאיש שהתאבל על אמו, שסבר שנפטרה, שהרי רחקה ממנו והייתה במדינה אחרת והיה בטוח שמתה, ולפתע נתגלה שהיא חיה והיא שבה אליו ומנחמת אותו על כל צערו. כמו אותם רבים ששבו מן השואה ולא מצאו את קרוביהם והיו בטוחים שאביהם או אמם נספו, ולפני שנים היה "מדור לחיפוש קרובים", ופתאום התגלה שהאדם חי. אומר הקב"ה: על מה התאבלתם? על גלות השכינה, על השכינה שיצאה מביתה ואינה עמנו, בחינת "אנוכי", בחינת השכינה הקדושה, בחינת המלכות. וכשתשוב השכינה - "אנוכי אנחמכם", עלי התאבלתם ואני המנחם; וגם על ירושלים התאבלתם - "ובירושלים תנוחמו". הדברים שהתאבלתם עליהם הם עצמם ינחמו אתכם. וכך אנו אומרים למנחמי אבלים, שהקב"ה ינחמם בבניין ירושלים: כשתהיה השמחה הגדולה של בניין ירושלים, כל האבל והצער וכל מה שעבר עלינו בשנות הגלות יישכח. וזה כנגד "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" - נחמות שישכיחו את כל הצרות, ואז יהיה רק שפע וטוב כנגד כל שנות ראינו רעה.
וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה, וְנוֹדְעָה יַד יְהֹוָה אֶת עֲבָדָיו וְזָעַם אֶת אֹיְבָיו׃
וכי מתי העצמות פורחות כדשא? אלא ידוע הכתוב "רוח נכאה תיבש גרם" - כשאדם שרוי בדיכאון, הרוח המדוכאת מייבשת את עצמותיו. לכן כשבא הנביא לומר שלא תהיו ברוח נכאה אלא בששון ושמחה, אמר שלא רק שלא ייבשו העצמות אלא "כדשא תפרחנה".
המלבי"ם מבאר: עד עתה האמנתם בתקווה למה שייעדו לכם הנבואות, אך בעיניכם לא ראיתם. עכשיו תראו זאת בעיניים - "וראיתם", ולכן "ושש לבכם". וכפי שהסברנו כמה פעמים על פי המלבי"ם, השמחה פנימית והששון הוא כשהיא פורצת ויוצאת החוצה; השמחה תתפשט מן הלב אל האיברים החיצוניים, עד שהעצמות היבשות כדשא תפרחנה.
"ונודעה יד ה' את עבדיו" - יד ה' תהיה עם עבדיו לטובה ועם אויביו לרעה. עד עתה לא שילם הקב"ה גמול לצדיקים ולא ענש את הרשעים בגלוי, ובעקבות זה רבו הכופרים ורבו עובדי העבודה זרה, מפני שלא ראו את יד ה' בגילוי. אבל אז ייגמר העולם במתכונתו הנוכחית כעולם של ניסיון, ויתחיל עולם הגמול. אז יראו בבירור כיצד משפיע הקב"ה טובה על עבדיו, ומאידך "וזעם את אויביו" - כיצד הוא זועם על מפירי בריתו.
כִּי הִנֵּה יְהֹוָה בָּאֵשׁ יָבוֹא וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹתָיו, לְהָשִׁיב בְּחֵמָה אַפּוֹ וְגַעֲרָתוֹ בְּלַהֲבֵי אֵשׁ׃
כמו שכתוב בנבואת יחזקאל במלחמת גוג ומגוג "ואש וגפרית אמטיר עליו ועל אגפיו", כך גם כאן: יד ה' תהיה באש. "וכסופה מרכבותיו" - אומר הרד"ק, הגזירות היורדות מן השמים יבואו כסופה, בכוח רב ובעוצמה גדולה.
ומבאר הרד"ק שאף הוא כעס וחימה היא כעס גדול יותר, שהדבר מתחמם יותר, וכתרגום יונתן "להטבה בתקוף רוגזיה" - רוגז תקיף הרבה יותר. ובעניין "להשיב" - יש שפירשו כמו "להביא", אך הרד"ק מביא בשם אביו, וכן מפרש המלבי"ם, שהוא מלשון שביבי אש: שביבי אש של חימה שיבטאו את כעסו.
המלבי"ם מבאר: כנגד "קול ה' משלם גמול לאויביו", מראה כאן הכתוב כיצד ייפרע מהם - באש. ומכיוון שדרך האש להתפשט במהירות על ידי רוח סערה, מוסיף "וכסופה מרכבותיו". כולנו זוכרים, לא תקום פעמיים צרה, את אסון הכרמל: תוך דקות ספורות הוקפו באש, מה שאיש לא העלה על דעתו, מפני שהיו רוחות נוראות שהעבירו את האש והבעירו הכל מסביבם. הסופה מעבירה את האש ממקום למקום ברגע אחד. ובא הכתוב לומר שלא יהיה אז כמו היום, שהקב"ה מאריך אפו ודוחה את העונש - "מאריך אפיה וגבי דיליה" - ואף דוחה אותו לאחר המוות לעונש גיהנום; היום הדברים פועלים בהשהיה, אבל אז הפירעון יהיה מהיר כסופה המפזרת אש, וכמרכבה הדוהרת במהירות.
"להשיב בחמה אפו" - המלבי"ם מבאר שההבדל בין חימה לאף הוא שהאף חיצוני והחימה פנימית. (ועל פי זה יש לו ביאור נפלא במגילת אסתר בעניין "וחמתו בערה בו", ומי שירצה יוכל לשמוע זאת בדיסק על מגילת אסתר.) בקצרה: החימה דבר פנימי, ולכן נאמר "בערה בו" - פנימה; ואילו האף ניכר בחוץ, "אש קדחה באפי", שרואים עשן יוצא מן האף, כעס חיצוני ניכר. וזהו "להשיב בחמה אפו": הקב"ה כביכול מנשב ומפיח על אפו - הכעס החיצוני - באמצעות החימה הפנימית. שאם משהו פנימי מרגיע את הכעס החיצוני, הכעס נרגע; אבל אם החימה הפנימית מלהטת את האף, הדבר הולך ומתלהט. לכן "וגערתו בלהבי אש" - הגערה שיגער הקב"ה ברשעים ובאומות תהיה באש אדירה ומתלהבת.
כִּי בָאֵשׁ יְהֹוָה נִשְׁפָּט וּבְחַרְבּוֹ אֶת כׇּל בָּשָׂר, וְרַבּוּ חַלְלֵי יְהֹוָה׃
לכאורה היה צריך לומר "שופט", ומהו "נשפט"? אומר רש"י שנשפט הוא כמו בא עמו למשפט, כלומר נשפט יחד עמו, כמו "ונשפטתי אתו בדבר" ו"הנני נשפט אותך" - מתווכח עמו ועומד עמו למשפט.
המלבי"ם מבאר: במלחמת גוג ומגוג מבואר ביחזקאל שבתחילה יהיה חרב איש באחיו, ולאחר מכן ימטיר עליהם הקב"ה אש ואבני אלגביש מן השמים. האש היא משפט ה', עונש שמימי, ולכן "באש ה' נשפט". אבל בחרב לא נאמר "בחרב ה' נשפט", אלא "ובחרבו את כל בשר" - שכל בשר יהרוג איש את רעהו, ואנו לא נצטרך לפעול כנגדם; הם עוד יפרסמו שכולם נהרגו באש כוחותינו. הם ייפרעו מעצמם, ואילו האש היא העונש השמימי הבא מאיתו יתברך.
הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ, אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר, יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְהֹוָה׃
מהו "מתקדשים"? רש"י מפרש: מזדמנים. שהרי "קדשה" פירושה מזומנת לזנות, ולהבדיל, קדוש הוא המזמן עצמו לעבודת ה'. שורש ק-ד-ש משמש לשלילה ולחיוב. כאן הכוונה שמזדמנים זה עם זה: בוא, מחר נלך לעבודה זרה פלונית, מחר נלך לאשרה פלונית. "והמטהרים" - מטהרים עצמם לצורך עבודתם הזרה. ו"אל הגנות" - מבאר רש"י שהיו זורעים בגנות ירק, ובאותם מקומות היו מעמידים את העבודה הזרה. וזו גם הסיבה שנבות היזרעאלי בשום אופן לא הסכים למכור את כרמו לאחאב, לפי שידע שהוא רוצה את הכרם לעבודה זרה, ולכן אמר "חלילה לי מתת נחלת אבותי לך" - נחלת אבותי הקדושה אתן לך שתעשה בה עבודה זרה? (הרחבנו בזה בשיעורים על ספר מלכים.) הרי שדרכם הייתה להעמיד עבודה זרה באותם מקומות נאים.
"אחר אחת בתווך" - רש"י הולך בעקבות תרגום יונתן: "סיעה בתר סיעה", כלומר קבוצה אחר קבוצה. "בתווך" היינו באמצע: את העבודה הזרה היו מעמידים באמצע הגינה, וקבוצה אחר קבוצה הייתה עובדת אותה, כשגמרה זו החלה זו.
הרד"ק מבאר שהיו עושים פעולות להכין עצמם לעבודת האליל, ומדייק בלשון "מתקדשים" - שכל דבר הכתוב בלשון התפעל עניינו דמיוני ולא אמיתי, וכך צועד אחריו גם המלבי"ם. כמו "יש מתעשר ואין כל" - לא באמת התעשר; "יש מתרושש והון רב" - לא באמת התרושש. אף כאן "המתקדשים והמטהרים" - לא באמת נעשה קדוש ולא באמת נעשה טהור, אלא רק נדמה לו כן. ומוסיף הרד"ק שהם מראים עצמם קדושים והם טמאים, וכן המטהרים - אלה הפרסיים, שמטהרים גופם ורוחצים עצמם תמיד, והם טמאים ומטונפים במעשיהם הרעים, מראים עצמם טהורים ואינם.
ומהו "אל הגנות" לרד"ק? בריכות המים שהיו בגנות, ושם היו רוחצים ומתקדשים. נמצא שלרש"י הגנות הן מקום העבודה הזרה, ולרד"ק הן מקום הטבילה לצורך העבודה הזרה. ולפי זה "אחר אחת" - שהיו הולכים אחרי הבריכה הגדולה המיוחדת שבתוך הגן. והכתיב הוא "אחד" והקרי "אחת", ומבאר הרד"ק שאפשר לדבר בזכר ובנקבה: על המעיין שהוא מקור הבריכה - זכר, ועל הבריכה עצמה - נקבה, ולכן יש כאן קרי וכתיב. ועוד מביא הרד"ק פירוש שהכוונה אחר אחת מן האשרות שבתוך הגן, וכותב: "והנה אין עתה עובדי אשרה", אולי יש בקצות הארץ - שכבר בזמנו לא היו מצויים עובדי אשרות.
"אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר" - אומר הרד"ק שמדובר בפרסיים שהיו אוכלים שקצים ועכברים. "השקץ" שם כולל לכל מיני שקצים ושרצים, ו"העכבר" בפרט. "יחדו יסופו" - במלחמת גוג ומגוג, שכל המלכויות הללו הן שיהיו באותה עת, והן בחינת המלכות הרביעית שבמראות דניאל, הנחשבת למלכות אחת לפי שתהיה מלכות אחת בעולם, ולכן מאופיינת שם בברזל ובחרס. (מי שירצה יוכל לשמוע את הדיסק על דניאל, שם פירטנו את ארבע המלכויות וביארנו על פי המלבי"ם כיצד הן באות לידי ביטוי בזמננו.) וכאן מתאר שכולן יאבדו יחדיו.
והמלבי"ם מפרש כרד"ק שאינם אלא נראים כמתקדשים ומטהרים, אבל "אחר אחת" לדעתו היינו אחרי צורת עבודה זרה שהייתה אצלם, שלדעתם הייתה כוח הממצע בינם לבין ה'. כלומר "בתווך" מקבל אצלו ביאור חדש: לכל המפרשים "בתווך" הוא במרכז הגן - הבריכה או האליל; ולמלבי"ם הוא חוזר על העבודה הזרה עצמה, שהיא מבחינתם רק מתווכת וממצעת בינם לבין ה', ולא עבדוה ככוח עצמאי.
וְאָנֹכִי מַעֲשֵׂיהֶם וּמַחְשְׁבֹתֵיהֶם בָּאָה לְקַבֵּץ אֶת כׇּל הַגּוֹיִם וְהַלְּשֹׁנוֹת, וּבָאוּ וְרָאוּ אֶת כְּבוֹדִי׃
אומר הקב"ה: מעשיהם ומחשבותיהם באו לפני, והם המזקיקים אותי לקבץ את כל הגויים ולהוכיח שמעשיהם מעשה הבל, ושהמחשבות שהם חושבים כביכול למען כבוד ה' הן שקר - לא בזה עובדים את ה'. ומתי יקבץ הקב"ה את כל הגויים? אומר רש"י: זה שנאמר בזכריה "ואספתי את כל הגוים לירושלים" - מלחמת גוג ומגוג. "וראו את כבודי" - שם נאמר "המק בשרו ועיניו ולשונו", שם יהיו נסים גדולים שבהם ייכר כבוד ה'.
הרד"ק מפרש: אהיה עם מעשיהם ומחשבותיהם של אותם עמים, שהנה באה העת לקבץ את הגויים, ואסובב שכולם יראו את כבוד ה' ויכירו שאין מושל אלא ריבונו של עולם. וזה יהיה בכוח, כמו שכתוב "ונתתי חחים בלחייך והוצאתי אותך והעליתיך והבאותיך". הם מרצונם לא ירצו לבוא לכאן, אלא הקב"ה ימשכם כבהמה הנמשכת בחחים, וכל זה כדי להפילם כאן בירושלים. ושם נאמר "יעלו דברים על לבבך וחשבת מחשבה רעה", ועל זה אומר "ואנוכי מעשיהם ומחשבותיהם" - כל אותן מחשבות באו אלי, ואני אאסוף את כל הגויים לירושלים. (את הנבואות הללו ביארנו בהרחבה בשיעורים על זכריה ויחזקאל, ואפשר לשמוע אותם בקול הלשון.)
והמלבי"ם מבאר: מעשי בעלי אמונות אלו ומחשבותיהם ואמונתם המשובשת והנפסדת - אלי באה, כדי שעל ידי זה ארכז אותם ויכירו באחדות ה'. שכל תכלית המהלך היא "ובאו וראו את כבודי", כדי שיתקיים "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", "והיה ה' אחד ושמו אחד", "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". זו התכלית, ולכן קיבוץ כל הגויים והלשונות הוא במטרה של "ובאו וראו את כבודי".
וְשַׂמְתִּי בָהֶם אוֹת וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם תַּרְשִׁישׁ פּוּל וְלוּד מֹשְׁכֵי קֶשֶׁת תֻּבַל וְיָוָן, הָאִיִּים הָרְחֹקִים אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי, וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם׃
יש כאן קושי: הרי כל הבאים למלחמה ימותו, ואם כן את מי ישלח ה' אל הגויים להודיע על מפלת העמים? לכן מפרש רש"י "פליטים" - הניצולים מן המלחמה. יישארו כאלה שייפלטו ויינצלו, והקב"ה ישאירם כדי שילכו ויבשרו לאיים הרחוקים את כבודו, את מה שראו במלחמה.
ואף על אותם פליטים נאמר "ושמתי בהם אות" - לא ייצא נקי וחלק בלא שום פגם, אלא יהיה ניכר עליהם שנפלטו מן המלחמה ושניזוקו. ידוע מה שכותב הגאון מווילנא על המלחמה העתידה, שתימשך שתים עשרה שניות, ושם כתוב שהם יעמדו ו"המק בשרו" על עורו ושיימסו. ואי אפשר להבין דבר כזה אלא אם מדובר בפצצת אטום, שכן שום דרך אחרת אינה מגיעה לרמה כזו ולא בזמן קצר כל כך. ואם הגר"א כותב זאת הרבה לפני המצאת פצצת האטום, בוודאי מדובר בסוג נשק זה, אלא אם כן ימציאו משהו מתקדם יותר; אבל לעת עתה זו המכה שיכולה להכריע בשתים עשרה שניות. ומעבר לכך, מי שיברח משם לא יברח בריא ושלם אלא עם קרינה רדיואקטיבית רבה. וזהו "ושמתי בהם אות": יהיה ניכר בהם שברחו משדה הקרב, וניכר בהם במה נידונו חבריהם - יראו עד כמה זה ניזוק, ויבינו כיצד נהרגו חבריו. וכל זה כדי להודיע לרחוקים שבמגפה הזו ניגפו הצובאים על ירושלים.
הרד"ק אומר ש"ושמתי בהם אות" הוא מה שנאמר בזכריה "ועיניו תימקנה בחוריהן" - זהו האות הניכר שישים בהם האל, והבאים בגויים יעידו עליו. ו"ושלחתי מהם פליטים" הוא מה שנאמר "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה" - הרי שיהיו פליטים, ויהיו כאלה שיעלו אחר כך לרגל. הקב"ה ישאירם כדי לגלות כבודו בגויים: להראות לאלה שלא באו לירושלים את פגמם וחסרונם, ולאלה שכן יבואו לתפילות ולהשתחוות ולהקריב קורבנות את מעלתם. שהרי כתוב שלא כולם יבואו, ובמצרים יישארו, "ולא יבואו ולא עליהם יהיה הגשם" וכו', כפי שהארכנו בנבואות יחזקאל וזכריה. והפליטים ילכו בכל הארצות להגיד, וגם אצל "מושכי קשת" - ומעניין שהרד"ק אומר, איני יודע על סמך מה, שמושכי קשת הם הטורקים; כנראה שבזמנו הייתה להם מומחיות בשימוש בקשת.
ולגבי "תובל ויון" - הרי נאמר "גוג נשיא ראש משך ותובל", ואם כן כיצד ייתכן שהבאים להילחם יישארו? מבאר הרד"ק שהכוונה שילכו מבעלי המלחמה, והמגידים יגידו לנשארים בארצות. כלומר הם עצמם ייפלו שם, אך יהיו מגידים המעבירים את הידיעות ומפרסמים אותן בארצות.
והמלבי"ם מבאר שכאן מדובר על האיים הרחוקים. יש איים רחוקים שעדיין עובדים שם עבודה זרה, "אשר לא שמעו את שמעי" - שלא שמעו כלל שיש מושג של אלוקים. שהרי ידוע מה שאומר הרמב"ם, וכבר הזכרנו זאת גם בדיסק על הכוזרי, שהתפשטות הדתות בעולם היא במטרה להפיץ אלוקותו בעולם; גם הנצרות וגם הגירסה המשודרגת יותר, האסלאם, שכבר אינה מאמינה בעץ ואבן אלא רק בריבונו של עולם, מהוות מדרגה בדרך אל האלוקים, שכן לפני כן עבדו עבודה זרה לחלוטין, ואילו עתה כבר מכירות האומות שיש אל יחיד ומופשט ואותו צריך לעבוד. אבל אומר המלבי"ם, יש עדיין כאלה הנמצאים באיים רחוקים, עובדי עבודה זרה, שלא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו - וגם אליהם יגיעו הפליטים ויבשרו להם על מציאות ה'.
וְהֵבִיאוּ אֶת כׇּל אֲחֵיכֶם מִכׇּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהֹוָה בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קׇדְשִׁי יְרוּשָׁלַ͏ִם אָמַר יְהֹוָה, כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יְהֹוָה׃
רש"י מפרש "צבים" - עגלות מכוסות, כמו הצב שהשריון מכסה אותו, וכעגלות הצב שבמדבר שהביאו הנשיאים שש עגלות צב, עגלות מכוסות באוהל. כמו אותן עגלות שבהן מציירים את המתיישבים הראשונים באמריקה, עגלה ומעליה אוהל גדול - כך יבואו לעתיד לבוא.
"ובכרכרות" - יש בזה כמה ביאורים. רבים נסמכים על המקור המוכר אצל דוד שהיה "מפזז ומכרכר", ולפי זה בואם יהיה בשיר וברינה, במשחקים, מפזזים ומכרכרים. ורש"י מביא שמנחם פירשו מלשון כבש, כמו "שלחו כר מושל ארץ" ו"לבשו כרים הצאן", שמדובר בבעלי חיים; ולפי זה חלק מן המנחה יהיו גם כבשים. ומהי "מנחה לה'"? כשם שמביאים את המנחה בכלי טהור והיא לרצון, כך יביאו אחיכם מנחה לה' והדבר יהיה לכם לרצון לפניו.
הרד"ק מבאר ש"והביאו את כל אחיכם" מדבר על עם ישראל - אותם שנותרו באיים הרחוקים ולא עלו, שהיו בין הגויים. כאשר ישמעו את הפלא העצום שעשה הקב"ה כנגד מחנה גוג ומגוג, יחליטו בעצמם לעלות ולהסתפח אל אחיהם שבארץ ישראל. ואז יביאום בסוסים וברכב מנחה לה', מלובשים בבגדי תפארת, רוכבים בסוסים וברכב; הגויים יביאו את ישראל בבגדים נאים נקיים וטהורים. "ובצבים" - עגלות צב, כפירוש רש"י שמקורו בתרגום "עגלות צב - קדמכפיין", מחופות; או כלים מעצים שהיו נושאים בהם בני אדם על גבי בהמה, כדרך שהיו עושים מין אפיריון על גבי הפילים והפיל נושאו. ולמה נקראו "מכפיין"? מבאר הרד"ק, לפי שהיו מחפים אותו מבפנים בבגדים נאים, שהיה מרופד מבפנים.
"ובכרכרות" לדעת הרד"ק הם הגמלים או הבהמות הקלים בהליכתם, ונקראו כך לפי שהיושב עליהם מכרכר; הגמל בריצתו כמרקד, ומרוב מרוצתם נדמים כמרקדים. וזה מתקשר ללשון "דוד מכרכר" שעניינו ריקוד. ואגב, גם הסוברים ש"כרכרות" הן כרכרות ממש כמו שאנו קוראים היום, הולכים באותו רעיון: הנוסע בכרכרה כולו מרקד ומקפץ, שהרכב הזה מכרכר, ולכן נקרא כרכרה. וכולם יבואו "על הר קדשי".
והמלבי"ם אומר שזה יהיה בכבוד עצום ובמהירות גדולה, וזהו "בסוסים ובכרכרות". וגם עם ישראל שבאיים הרחוקים, אף אלה שנטמעו בין הגויים - לא ישובו בעצמם לירושלים אלא יביאו אותם, בטהרה, כמו שמביאים את המנחה בכלי טהור עד בית ה'. ויש לומר שעגלות הצב נקראו כך לפי שהן מכוסות במחיצות ובאוהל, על שם הצב ההולך תמיד עם גגו ועם ביתו על גבו; אף העגלות הללו נושאות תמיד את הכיסוי והאוהל שלהן מעל גבן.
וְגַם מֵהֶם אֶקַּח לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם אָמַר יְהֹוָה׃
מי הם "גם מהם"? אומר הרד"ק: אפילו אותם שהיו משוקעים בין הגויים, אלה שבאיים הרחוקים שלא שמענו מהם כלל - גם אותם אביא, וגם מהם אקח כהנים ולויים. ומוסיף הרד"ק "ואפשר ששינו קצת מן הדת", שמרוב שהיו משוקעים בין האומות כבר אינם מקיימים את המצוות כהוגן; ואף על פי כן מהם אקח לכהנים וללויים, מפני שאלה משפחות כהונה ולוויה, ואקחם לשרת לפני.
ויש בזה שני ביאורים בדברי חז"ל. האחד, כפי שהסברנו, ש"גם מהם" מוסב על עם ישראל. והשני, שמוסב על הגויים: שהרי נאמר שיביאו מכל הגויים מנחה לה', ועל כך "וגם מהם" - מן הגויים - אקח לכהנים וללויים. וכיצד ייתכן? מבאר הרד"ק שהיו אנשים שנמכרו בעבר לעבדים ונשתכחו ונעשו גויים, כלומר נטמעו בין האומות, והקב"ה יודע שהם כהנים ולויים, ועל זה אמר "גם מהם אקח". אך הדבר תמוה קצת, שהרי אין מדובר שנטמעו אתמול (אלא אם כן נאמר שאכן נטמעו ממש בדורנו, ולאו דווקא לעבדים אלא אף לרפורמים), ואם עברו כמה דורות - כבר אמו גויה, ומה יועיל שאביו ישראל? הוא ממילא גוי, ואי אפשר לומר שיש לו שם ישראל, ובוודאי לא מעלת כהונה, ובפרט שכבר נתחלל. ולכן הביאור המתקבל יותר הוא מה שמביא הרד"ק בשם אביו: "גם מהם אקח לכהנים ללוים" - לצורך הכהנים, להיות להם חוטבי עצים ושואבי מים. הגויים יבואו, ואקח מהם לשרת את הכהנים ואת הלויים. שהרי נאמר בנבואת זכריה "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות", ואומרים חז"ל שהגבעונים לא ישמשו עוד בבית המקדש, ואם כן מי ישמש? מגדולי הגויים. יבוא נשיא ארצות הברית ויאמר: אני אשאב מים לבית המקדש, אני! ויאמרו לו: לא, אתה היית נגדנו, עמוד בצד; יש גויים טובים ממך. ניקח את א-סיסי ממצרים, הוא ישאב מים. בקיצור, יבואו הגויים ויתחננו לזכות במלאכות של חוטבי עצים ושואבי מים עבור בית המקדש.
כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְהֹוָה, כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם׃
מהם "השמים החדשים"? אומר הרד"ק: נקראים חדשים לפי שהם עומדים בחידושם, לא בלו ולא יבלו. וכן "הארץ החדשה" - עומדת בחידושה, שתולדותיה בלים והיא אינה בלה. האדמה נשארה אותה אדמה כבר ששת אלפים שנה, והשמים אותם שמים, כמאמר שלמה "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת". והטעם, לפי שמי שמעמידם ומקיימם הוא הקב"ה. ואומר הקב"ה: כשם שאני מעמידם בחידושם, כך יעמוד זרעכם ושמכם. שלא תחשבו שאולי תהיה גאולה בזמננו ולמחר ולמחרתיים תשוב הגלות והזרע ילך שוב בין האומות. אלא כמו השמים והארץ שהקב"ה מחזיקם ומחדשם בכל יום תמיד, כך גם אצלכם יהיה חידוש תמידי, ותעמדו לעד ולא יהיה מצב שימות עם ישראל ממדרגתו.
והמלבי"ם מבאר שזה המשך למה שראינו בפרק הקודם, "הנני בורא שמים חדשים": מציאות חדשה שאין בה הפסד. שהרי במציאות שלנו כל דבר מתכלה ובלה, ואין דבר טבעי שאין בו כיליון. אבל במציאות העתידה יהיה טבע חדש שאין בו כליה. שכן הכליה היא ביטוי למוות, וכשם שלא יהיה מוות במציאות הגשמית של בני האדם, כך לא יהיה מוות במציאות הפיזית של הדוממים; ריקבון וחלודה וכיוצא בהם הם סוג של מוות. יהיו שמים חדשים וארץ חדשה שאין בהם מוות ואין בהם כליה. וכשם שהשמים החדשים עומדים לפניו, כך יעמדו אנשי אותו הדור: "זרעכם" לא יכלה על ידי הריגות, ו"שמכם" לא יכלה על ידי שתמירו את דתכם בדתות עובדי עבודה זרה. נמצא שתתקיימו הן באושר הגוף והן באושר הנפש, הן בקיום פיזי והן בקיום רוחני.
וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כׇל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְפָנַי אָמַר יְהֹוָה׃
"מדי חודש בחודשו" היינו מחודש לחודש, ולשון "מדי" מורה שהדבר תמידי ובלא הפסק. "יבוא כל בשר" - כל בני האדם, גם משאר העמים, יבואו להשתחוות לפני ה'. "כל בשר" כמו "ויברך כל בשר שם קדשו", שהכוונה לכל האומות ולכל בני האדם; כולם יבואו להשתחוות ולהודות לה'. וזהו שנאמר בנבואת זכריה "והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות".
והמלבי"ם מבאר: בכל חודש ובכל שבת יבואו אנשים חדשים מן הגויים, אותם שהיו משתחווים לעבודה זרה, ויבואו לפניו להשליך את אמונת ההבל ולקבל עליהם את אמונת האמת. נמצא לפי המלבי"ם שזהו תהליך הדרגתי: מדי חודש ומדי שבת יבואו עוד ועוד אנשים להשליך את אמונתם ולקבל עליהם את האמונה בה' יתברך.
וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי, כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה, וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכׇל בָּשָׂר׃
אותם גויים הבאים להשתחוות מחודש לחודש ומשבת לשבת, יצאו מחוץ לירושלים, לעמק יהושפט, ושם יראו את הפגרים של מה שנותר ממחנה גוג ומגוג. ולכאורה קשה, שהרי ידוע ששבעה חודשים יקברו את הגופות, ואם כן כיצד "ויצאו וראו"? מתרץ הרד"ק שאף על פי שיקברום שבעה חודשים, ייתכן שהמדובר כאן הוא בתוך אותם שבעה חודשים, בטרם הספיקו לקוברם. אז יצאו ויראו בפגרי אותם שבאו לפשוע בה' ולכבוש את ירושלים ולהילחם בעם ישראל, גוג וצבאו.
הרד"ק וכן המלבי"ם מבארים שיש כאן נס, שהרי תולעת ואש אינן הולכות יחד: האש אוכלת בהם, ועם כל זה תולעתם לא תמות מפני האש, אלא התולעת ממשיכה ואוכלת בשעה שהאש בוערת בהם. והאש מכלה את האנשים ואינה מכלה את התולעים, והיא בוערת ואינה כבה - נס בתוך נס.
"והיו דראון לכל בשר" - כל הבאים להשתחוות, כשיראו מה עלה לאלה שבאו למרוד בה' ולהילחם בעם ה', ויראו את פגריהם כשהתולעים אוכלות בהם והאש בוערת בהם, אומר הרד"ק: "יעלה באושם באפם" - הסירחון יעלה באפם ויימאסו בעיניהם, וילכו מפניהם, שאחרי שראו את משפטם לא יוכלו לעמוד שם שעה אחת מרוב הסירחון. ו"דראון" עניינו מיאוס, דבר שאדם אינו יכול להתקרב אליו, והם יהיו לדראון עולם. ועוד מביא הרד"ק ביאור שדראון הוא מלשון תולעת, כלשון חז"ל "הדרא והכנא שבתבואה" שהם שמות של תולעים, ולפי זה תולעי הדראון יאכלום.
ועוד ביאור מביא הרד"ק, ש"פגרי האנשים הפושעים בי" אינם הבאים להילחם בישראל ואין מדובר בגוג ומגוג, אלא כדרשת חז"ל שזהו יום הדין לפושעי ישראל: שיצאו הצדיקים מחוץ לירושלים לגיא בן הינום ויראו במשפט שייעשה ברשעי ישראל. ויש מסבירים שיהיה זה אחרי תחיית המתים, שיקיצו גם הרשעים, ועליהם נאמר "ואלה לחרפות לדראון עולם" כנגד הצדיקים הקמים לחיי עולם, וזהו "והיו דראון לכל בשר".
ויש אומרים ש"ואשם לא תכבה" מוסב על הנשמה שלא תיפרד מעל גווייתם; שאם הנשמה נפרדת ועולה לעולם רוחני - נפלא, ואם לא - היא נשרפת בגלגל חמה, בגלגל האש. כלומר יש מצב שאותה נשמה לא תזכה לקיום תמידי אלא עוד תישרף ותהיה בה בחינת דראון. ורש"י מפרש דראון מלשון ביזיון, ומביא עוד הסבר שדראון הוא "די ראייה", וכתרגום "עד דיאמרון עליהון צדיקיא מסת חזינא" - עד שיאמרו הצדיקים: ראינו די. לפי זה "דראון" הוא חיבור של שתי מילים: די ראינו.
ומפני שאין מסיימים בדבר רע, חוזרים וקוראים: "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחׇדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כׇל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְפָנַי אָמַר יְהֹוָה". תם ונשלם ספר ישעיה. יסייענו ה', וכשם שזכינו לסיים את ספר ישעיה, כן נזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים, עוד ספרים אחרים, אמן ואמן.
בחלק זה ראינו את מהלך החתימה של ספר ישעיה: קריאה לשמוח עם ירושלים בשלוש דרגות - שמחה פנימית תמידית, גילה מתחדשת, וששון חיצוני דווקא למתאבלים עליה, מידה כנגד מידה. אחר כך תיאור השפע כיניקת תינוק - "שוד תנחומיה" כמנה עיקרית ו"זיז כבודה" כקינוח של תענוג, שלום כנהר וכבוד גויים כנחל שוטף, נשיאה על צד ושעשוע על ברכיים, ונחמה כנחמת אם שחזרה מן האבדון. מנגד ראינו את פרעון האויבים: אש וסופה, חימה פנימית המלהטת את האף, מפלת גוג ומגוג באש מן השמים ובחרב איש באחיו, וכליון עובדי האלילים "המתקדשים והמטהרים אל הגנות". ולבסוף התכלית: קיבוץ כל הגויים לראות את כבוד ה', פליטים הנושאים את הבשורה לאיים הרחוקים, השבת נידחי ישראל כמנחה בכלי טהור, גויים המשמשים את הכהנים והלויים, שמים חדשים וארץ חדשה שאין בהם כליה - וכמותם יעמדו זרענו ושמנו לנצח, עד שיבוא כל בשר להשתחוות לפניו יתברך.