פתיחה: נבואת העולם המחודש
בחלק זה של הפרק עוברת הנבואה מן התוכחה אל הנחמה הגדולה: תיאור המציאות שתהיה לעתיד לבוא. הנביא מצייר עולם שבו הטוב אינו נמדד עוד מתוך הרע, שבו האדם מאריך ימים, שבו התפילה נענית עוד בטרם נאמרה, ושבו אפילו טבע החיות הדורסות משתנה. נלך על סדר הפסוקים ונראה כיצד מבארים אותם רש"י, רד"ק ובעיקר המלבי"ם.
שמים חדשים וארץ חדשה - חידוש או בריאה?
כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה, וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב׃
רש"י מביא שיש אומרים שמים חדשים ממש, וכן עיקר, שהרי מקרא מוכיח: "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה". הרד"ק מסביר אחרת: מרוב הטובה שתהיה, יהיה הדבר כאילו העולם כולו נעשה שמים חדשים וארץ חדשה, וכלשון הכתוב "ולא תזכרנה הראשונות" - הכל כביכול מתחדש, ואף השמים בכלל.
עוד מביא הרד"ק את ביאור האבן עזרא, ש"שמים חדשים" מוסב על הרקיע: הקדוש ברוך הוא יחדש אוויר טוב, עד שבני אדם יהיו בריאים ויחיו שנים רבות, כפי שנראה בהמשך הפרק. וכן יוסיף כוח בארץ, שלא תהיה כמו היום, אלא תוסיף תת כוחה, וזו בחינת "ארץ חדשה". במילים פשוטות: לא חדש ממש, אלא שיפוץ כללי - השמים והארץ יעברו חידוש.
ומה אנו מרוויחים בהבנה זו? שהרי נאמר שהשמים והארץ לא ישבתו מלפני כל הימים, ונאמר "אם ימושו החוקים האלה... גם זרע ישראל ישבתו", ו"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" - הרי שהברית עם ישראל נמשלה לחוקות שמים וארץ שאינם משתנים. לכן אין הכוונה שלא יהיו שמים וארץ, אלא שיתחדשו, והאל יחדש אוויר טוב. אלא שהרד"ק מתקשה בביאור זה: אם כך, הטובה תהיה לכל העמים, ואילו הפסוק אומר "כי כימי העץ ימי עמי" - משמע שזה לעם ישראל בלבד. וכי יהיו שמים אחרים כאן ושמים אחרים במקומות אחרים?
המלבי"ם מבאר באופן עמוק: השמים והארץ הקיימים עתה נבראו בדרך הטבע, ומן הנמנע שיהיה בהם טוב תמידי בלי רע. מדוע? משום שהמציאות היא של חומר, פושט צורה ולובש צורה, ואי אפשר שתהיה הוויה בלי העדר. כל מציאות של חומר היא מציאות שכלה. אין דבר העומד על מכונו, אין דבר שלא אוכלת אותו חלודה, אין חי שאינו מזקין, אין אבן שאינה נשחקת - אין מציאות גשמית שאין חלות בה תמורות ושינויים. על כך אומר הקדוש ברוך הוא: אברא שמים חדשים, מציאות גשמית בלא שינויים ותמורות לרע, מציאות שכולה טוב. עד ש"לא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב" - אף אחד כבר לא יזכור שהיתה פעם מיתה, שהיה פעם רע, שהיתה מציאות של הפסד ושל כליה. בטבע החדש לא יהיה דבר כזה כלל, ולא יזכרו כלל שהיתה מציאות שונה מן השמים החדשים שנראה בעתיד.
שישו וגילו עדי עד - גיל, שמחה ומשוש
כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא, כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ׃
נדייק בלשונות. שישה ומשוש הם שמחה המקבלת ביטוי חיצוני, ואילו גילה היא בלב: אפשר לומר "נתמלא לבו גילה" גם אם לא ראית עליו דבר, והוא עצמו יודע ומעיד על כך. אבל אי אפשר לומר "הוא שש" בלי שנראה משהו, שכן שישה תמיד מתבטאת בפעולות חיצוניות.
ומה ההבדל בין גיל לשמחה, הרי שניהם בלב? אומר המלבי"ם: גיל מורה על שמחה פתאומית - פתאום מבשרים לך בשורה טובה, ואתה מתפעל. שמחה, לעומת זאת, היא מתמשכת. ואם כן "גילו עדי עד" - גילה תמידית - נראה כדבר המנוגד לעצם משמעות המילה, שהרי גילה היא דבר פתאומי, משהו שקרה ברגע אחד. ואגב, ייתכן שזה גם מקור המילה: כשאדם מגלה משהו, פתאום מתגלה דבר - יש לו גילה.
יתרה מזו, אומר המלבי"ם, אפילו שמחה תמידית היא מציאות קשה. אנו מכירים את טבע האדם: שמחת ברכב החדש שקנית - כמה זמן זה החזיק? עד שהתיישן והתחלת להסתכל על רכבים חדשים או מתקדמים יותר. די בכך שיתברר לך שלך יש דגם אחד ולשכן דגם משוכלל יותר, עם איזו בקרת שיוט שאינך יודע בכלל מהי, וכבר הורידו לך את כל האוויר. שמחה גשמית אינה נמשכת זמן רב, האדם מתרגל לטוב במהירות וכבר אינו שמח בו. ואם בשמחה כך, בגילה - שהיא התפעלות רגעית - על אחת כמה וכמה.
זה גם הביאור שהבאנו פעם בשם הגר"א: מדוע נאמר "מָצָא אשה מצא טוב" בלשון עבר, ואילו "וּמוֹצֶא אני מר ממות את האשה" בלשון הווה? מפני שלרע אין אנו מתרגלים לעולם. אדם מתלונן על הרע כל הזמן, בין אם זה מזג האוויר ובין אם זה כל דבר אחר. לעומת זאת לטוב מתרגלים מהר, וכבר מבקשים את הטוב הבא. לכן "מצא אשה" - כשהיא טובה, זה כבר לפני שלושים שנה, הוא כבר התרגל, זה בעבר. אבל כשזה מר ממוות - "מוצא אני", כל יום מחדש הוא מוצא זאת. לא רק מפני שהיא מתחדשת בטכניקות, אלא מפני שעצם הרע תמיד מתחדש, ואילו הטוב כבר אינו מפעים. נמצא שגילה תמידית היא לכאורה דבר שאינו שייך כלל.
ונקודה נוספת שמעלה המלבי"ם: מתי אדם שמח? על דבר שהיה לו ממנו העדר. בלי העדר אין שמחה. כולנו מכירים את הסיפור על אותו אדם שבא לרב והתלונן על צפיפות דיור נוראה - שש נפשות בשני חדרים, אי אפשר להתקיים כך. אמר לו הרב: יש לי סגולה, תכניס עז הביתה, ותבוא אליי בעוד שבוע. הכניס עז - הרעש, הריח, זוועה נוראה. בא לרב: הצילו! אמר לו הרב: תוציא את העז. לאחר שבוע שאל אותו הרב: נו, מה קורה? אמר: ברוך השם, חיים אחרים לגמרי, בית נקי, בלי רעשים, בלי עז מסתובבת. כדי להרגיש טוב צריך חס ושלום להרגיש קודם לא טוב. מי מאיתנו אומר עכשיו "תודה ריבונו של עולם שאין לי כאב בטן"? אבל אחרי יומיים של כאבים, כשזה נרגע - תודה ריבונו של עולם. ובתוך היומיים - ריבונו של עולם, שיפסיק. אין הטוב ניכר אלא מתוך ההעדר, ואין האור ניכר אלא מתוך החושך.
ואם כן, אומר המלבי"ם, לעתיד לבוא נתקל בבעיה: הרי לא יהיה רע כלל, ובמה יהיה ניכר הטוב? אני נהנה מן האוכל רק כשאני רעב, ונהנה מן האור רק אחרי שהייתי בחושך. על כך מבטיח הקדוש ברוך הוא גילה תמידית, והדגש הוא במילה "בורא": לא גילה הבאה מכוח הבריאה הכללית, אלא גילה חדשה מאת השם. היום הגילה שלך באה בעקבות העדר - חסר לך דבר, והתבשרת שנולד לך ילד, איזו שמחה. אבל לעתיד לבוא בורא הקדוש ברוך הוא גילה שאינה זקוקה להעדר כלל, שמחה שתהיה לך גם בלי שהיית חסר אותה קודם.
וזהו "הנני בורא את ירושלים גילה" - ירושלים עצמה תהיה בגילה תמידית, מחמת אור השכינה השוכן בה בקביעות. והסימנים החיצוניים לגילה זו יתגלו בעם: "ועמה משוש" - כשיראו את הצלחת העם ואת דרכם הישרה, יהיה האדם כל הזמן בשמחה, ויראו בו עד כמה הוא שמח בעבודתו. הביטוי החיצוני יהיה בעם הלבוש בבגדי יום טוב, בשמחה פורצת החוצה, עד שתהיה ניכרת לכל השמחה העצומה שישפיע עלינו הקדוש ברוך הוא.
וגלתי בירושלים - סוף לבכי ולזעקה
וְגַלְתִּי בִירוּשָׁלִַם וְשַׂשְׂתִּי בְעַמִּי, וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה׃
הרד"ק מבאר: "וגלתי בירושלים" - כי יש בה גילה, ואני אשמח בה, שכן במקום הזה יעשו תמיד את רצוני ולא כהיום שממרים את פי. "וששתי בעמי" - כי הם יהיו עמי, בחירי, עושי רצוני. ומדוע לא יישמע קול בכי וקול זעקה? כי היום בוכים על מי שמת בעיר בלא זמנו, על חללי חרב, על נופלים בשבי - ואז לא תהיה מציאות כזו כלל. לא יהיה רע בעולם, לא חרב ולא מלחמה, ואפילו מיתה טבעית לא תהיה, אלא אנשים יחיו מאות בשנים, כפי שיאמר בפסוק הבא.
המלבי"ם מוסיף: "וגלתי בירושלים" - אגיל גילה חדשה על ידי ירושלים, שבה יראו תמיד מחדש את האותות והמופתים של הקדוש ברוך הוא, וזה ייתן שמחה תמידית, התלהבות וחשק מתחדשים. "וששתי בעמי" - המשוש הוא הביטוי החיצוני לשמחה, ואת אותות השמחה יראו עמים רבים על ידי עמי. ו"לא יישמע עוד קול בכי וקול זעקה": בכי הוא על צרה שכבר היתה, וזעקה היא בקשת ישועה לעתיד. לא תהיה צרה על העבר ולא צעקה על העתיד, אלא רק גילה ומשוש.
הנער בן מאה שנה ימות - אריכות ימים
לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד עוּל יָמִים וְזָקֵן אֲשֶׁר לֹא יְמַלֵּא אֶת יָמָיו, כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת וְהַחוֹטֵא בֶּן מֵאָה שָׁנָה יְקֻלָּל׃
"עול ימים" הוא כמו עולל, צעיר בשנים. אומר הנביא שלא יהיה עוד מי שאינו ממלא את ימיו. "כי הנער בן מאה שנה ימות" - לפי המדרש שהביא רש"י, בן מאה שנה יהיה בר עונשין, כדי שיתחייב מיתה בעבירה שעבר. "והחוטא בן מאה שנה יקולל" - מי שחוטא בעבירה המצריכה נידוי, זה יהיה הגיל שבו ינדו אותו.
הרד"ק מפרש "לא יהיה משם" - מירושלים, שעליה נאמר "וגלתי בירושלים", אך לאו דווקא ירושלים, והוא הדין לכל ארץ ישראל, אלא שירושלים היא העיקר. ופירושו: לא יוציאו משם לוויה של עול ימים או של זקן שלא מילא את ימיו. וכמה היא זקנה? "בן שישים לזקנה". הרי שיש מצב שאדם נקרא זקן ועדיין לא מילא את ימיו עד שיהיה בן שבעים. היום אדם שנפטר בגיל שבעים אומרים עליו שנפטר מוקדם, ואף שבגיל שישים כבר קרוי זקן, בכל זאת אנו אומרים שמת בטרם זמנו. כל זה בזמננו; אבל לעתיד לא יאמרו על זקן שמילא את ימיו עד שיהיה בן שלוש מאות או חמש מאות, ואז יאמרו: הנה, זה הגיע לזקנה. המציאות תחזור לדורות הראשונים שבתחילת בריאת העולם, שאז האנשים היו מאריכים ימים. ומי שימות בגיל מאה יאמרו עליו "נער" - חבל, ילד היה, בן מאה בלבד. ו"החוטא בן מאה שנה יקולל" - מי שרובצת עליו קללת אלוקים ימות בגיל מאה, ומי שאין עליו קללה יאריך ימים הרבה יותר.
המלבי"ם מראה שפסוק זה הוא ביאורו של הפסוק הקודם: "לא יישמע בה עוד קול בכי" - בכי על מה? על פטירת אדם בטרם זמנו. והיום ייתכן אפילו זקן שלא מילא את ימיו. כיצד? אדם שמת היום מזקנה, מת מחמת אפיסת הלחות השורשית והכוח הטבעי - הגוף מתייבש. אבל לאמיתו של דבר אין זו סיבת מיתה מהותית, שהרי בזמן בריאת העולם היו מתים בגיל תשע מאות. ואם היום אדם מת בגיל שמונים, הרי זה משום שאפסו הלחות והכוח; מכלל שבאופן טבעי, אילולא נתמעטו, "זקן" היה נמדד בגיל תשע מאות או אלף, כפי שאנו רואים בגילאים שבהם נפטרו בדורות הראשונים.
כבר הארכנו בזה בעבר, וגם בספר הכוזרי, שהמציאות של מיתה מזקנה אינה מציאות טבעית כלל, שכן בטבע האדם כלל לא היה אמור למות. הסיבה פשוטה: אחת לכעשר שנים, ובין עשר לעשרים שנה, כל תאי הגוף מתחדשים. ואם כן "תתחדש כנשר נעורייכי", ואין סיבה שאדם ייפטר מן העולם, שהרי אין אצלו מציאות היוצרת בלות. הבלות בשולחן, ברכב או בכל מכשיר נובעת מכך שהדבר גשמי ואין בו התחדשות, ולכן הוא מתבלה לאט לאט. אבל דבר המתחדש כל הזמן אינו אמור להתבלות לעולם. אם כן מדוע האדם מזדקן? הרמב"ן כותב שהזקנה אינה בטבע, שהרי על פי טבע האדם מתחדש והיה צריך להמשיך לחיות, אלא גזירה משמים היא שאדם יזקין וייפטר. ואמנם היום מצאו החוקרים גן מסוים האחראי על הזקנה, והוא היוצר את התבלות הגוף, ועובדים על בידודו. וכשיצליחו לבודדו, נגיע ל"הנער בן מאה שנה ימות" - שמי שימות בגיל מאה יאמרו עליו שמת נער. מתי יצליחו? הקדוש ברוך הוא יודע, ואולי הוא בעצמו יעשה זאת בסוף. אך כך או כך, מציאות זו תהיה רק לעתיד לבוא, שכן עדיין אין אנו זכאים לה. העיקר שלא נטעה לחשוב שיהיה כאן נס ושינוי הטבע - אדרבה, המציאות הטבעית היא שהאדם יאריך ימים עד אין קץ, שהרי הוא הולך ומתחדש תמיד.
עד כדי כך שיש אומרים שאחרי חמש עשרה או עשרים שנה צריך אדם לקדש את אשתו מחדש, שהרי אינך אתה והיא אינה היא - ולא רק מבחינת הטבעים, אלא שאין זו אותה מסה שעמדה תחת החופה, וכל התאים כאן הם משהו חדש. ומכאן אתה רואה שהקידושין הם בין הנשמות, ולא בין הקילוגרמים; מדובר בקשר נפשי, והנפש כלל אינה משתנה, גם בעשרות ובמאות ובאלפי שנים.
נחזור לעניין. אומר המלבי"ם: גם בזמננו, אדם שמת זקן בן מאה, עדיין נאמר עליו שלא השלים את ימיו, שהרי השלמת ימים אמיתית היא כבתחילה - בן אלף. נמצא שמי שמת כאן בגיל מאה, הגורם הוא אפיסת הלחות השורשית והכוח הטבעי, כלומר גורם חיצוני שגרם לו להתייבש, והוא לא מילא את ימיו בערך הזקנה. ומי שמת עול ימים בלא שמילא את ימיו - זה משתי סיבות: או מחמת חולי, השם יצילנו, או מחמת חטא. על זה אומר הנביא: לעתיד לבוא לא יימצא עול ימים שלא מילא את ימיו, ולא יימצא זקן שלא מילא את ימיו. עול ימים שלא מילא את ימיו הוא היום בן עשרים, וזקן שלא מילא את ימיו הוא היום בן מאה; אבל לעתיד לבוא, גם נער שימות בנערותו יהיה לפחות בן מאה, וזקן יהיה בן תשע מאות. ומדוע לא ימות נער פחות מגיל מאה? כי פחות מגיל מאה עדיין לא יהיה בדין עונשי שמים, כמדרש שהביא רש"י, ולא יישמע כביכול להענישו בטרם זמנו.
ובנו בתים וישבו - קיום מעשה ידיהם
וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם׃
יבנו בתים וישבו בהם כל זמן שהבית קיים ואף יותר, וייטעו כרמים ויאכלו את פריים כל זמן שהם נותנים פרי. והרי אומר המלבי"ם, פעמים רבות אדם נפטר עוד לפני שביתו נחרב. בתים בזמננו עומדים מאות בשנים (אלא אם כן יורים משם טילים, ואז הבית בן יומיים), ובאופן רגיל בית מתקיים שנים ארוכות. וכן אדם נוטע כרם ונפטר, והכרם עדיין צומח. לעתיד לבוא לא כן יהיה, אלא "ונטעו כרמים ואכלו פריים".
ולא נתבלבל: לא נתנבאו הנביאים אלא לימות המשיח. אין אנו מדברים כאן על חיי העולם הבא, שגם הנביאים לא ראו אותם - "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו". ואין בין ימינו לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. כלומר מדובר עדיין במציאות של העולם הזה, בימות המשיח, שבהם יהיו רוב שפע ורוב טובה, ולא בחיי העולם הבא שהוא עולם הנשמות, מציאות רוחנית גבוהה שאין לנו בה השגה כלל בגודל העונג, השפע וקרבת האלוקים, ואף הנביאים לא השיגוה.
לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב, לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל, כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי׃
אומר המלבי"ם: היום יש מציאות שאדם בונה, ובא יורש או באים זרים וטורפים את יגיעו. ומדוע נכתבה הנטיעה אחרי הבניין? מפני שבזמנם הנטיעה היתה מתקיימת יותר מן הבניין (אמנם גם היום יש עצים בני מאות שנים, ובנייה רגילה מתקיימת יותר מעץ ממוצע, אלא אם בונים בשיטת הפלקל, אך בזמנם העצים התקיימו יותר מן הבניינים). ולכן הוסיף: לא זו בלבד שלא יבנו ואחר ישב, אלא אף לא יטעו ואחר יאכל, אף שהנטיעה מתקיימת יותר.
"כי כימי העץ ימי עמי" - יאריכו ימים כימי העץ, ולכן "ומעשה ידיהם יבלו בחירי": אם אדם ייטע נטיעה, לא ימות בעוד העץ קיים, אלא אנחנו נבלה את מעשה ידינו, אנחנו נראה את מעשה ידינו מתבלים, ולא להיפך - שמעשה ידינו יראו את האדם מתבלה. נמצא שהאדם יאריך ימים ביותר. האמת שקצת התקרבנו לכך לקראת ביאת המשיח, אלא שלא בדרך של שבח: פעם דבר החזיק ארבעים שנה, והיום מכונת כביסה אינה מחזיקה יותר משנה שנתיים, והפלאפון מתקלקל בדיוק בתום האחריות - הכל ברמה ירודה כזו שאנו רואים את מעשה ידינו מתבלים לנגד עינינו. אבל לא על זה מדובר, אלא שהאדם ישתבח ויאריך ימים, וכמה שיהיו המוצרים טובים, האדם יאריך ימים יותר מכולם.
ונשים לב לדברי הרד"ק, שלא נטעה לחשוב שרק הטבע משתנה כאן: אריכות הימים המובטחת תהיה על דרך מופת, ולא לשאר העמים אלא לעם ישראל בלבד. ו"כימי העץ", לפי תרגום יונתן וכן מסביר רש"י, מרמז לעץ החיים. וייתכן מאוד שלזה כיוונו חז"ל באומרם שעץ החיים מהלך חמש מאות שנה, אומר הרד"ק, שההליכה עד עץ החיים היא מהלך חמש מאות שנה - כלומר שיאריכו ימים מאות בשנים ויותר.
לא ייגעו לריק ולא ילדו לבהלה
לֹא יִיגְעוּ לָרִיק וְלֹא יֵלְדוּ לַבֶּהָלָה, כִּי זֶרַע בְּרוּכֵי ה' הֵמָּה וְצֶאֱצָאֵיהֶם אִתָּם׃
הרד"ק מבאר שזה היפוכה של הקללה "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם". כאן מבטיח להם שלא יטרחו לחינם, אלא כל יגיעם יהיה לברכה: לא יבוא אויב שיאכל את יגיעם, ולא יבואו ירקון ושידפון או כל מגפה שתחסל את תבואתם.
והמלבי"ם מדייק: "לא ייגעו לריק" - היגיעה לריק היא כשאדם נוטע ואחר אוכל. "ולא ילדו לבהלה" - כשהבנים שנולדו להם מתים בטרם עת. בהלה היא דבר המבהיל את לב האדם, וכשמודיעים לאדם חלילה על פטירת קרוביו, וכל שכן על פטירת בניו, יש לו בהלה נוראה ועצומה, שהשם יביא רק על האויבים. ומבטיח שלא יוליד ילד שלאחר מכן תבוא עליו ידיעה מבהילה כל לב, אלא ילדיהם יתקיימו. וכנגד "לא ייגעו לריק" אמר "כי זרע ברוכי ה' המה" - שמאריכים ימים ומבלים את מעשה ידיהם, ותהיה להם ברכה בכל אשר יעשו. וכנגד "לא ילדו לבהלה" אמר "וצאצאיהם אתם" - מה שיולידו יישאר עמם חי וקיים.
עד כאן, אומר המלבי"ם, ביארנו את מה שנאמר למעלה "ולא יישמע בה עוד קול בכי" - בכי על מי שמת קודם זמנו או חלילה על מיתת הבנים, ועל זה הבטיח שיאריכו ימים ויגיעו לזקנה של מאות שנים ולא ילדו לבהלה. אבל נאמר שם גם "וקול זעקה", והיא צעקה לישועה - וכנגדה באים הפסוקים הבאים.
טרם יקראו ואני אענה
וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע׃
המציאות בגלות, אומר הרד"ק, היא "סכותה בענן לך מעבור תפילה" - מחיצה של ברזל נפסקה בין ישראל לאביהם שבשמים, וחז"ל המשילוה לענן המסכך ומונע מן התפילה לעלות למעלה. וכאן יש קושי: תחילה נאמר "טרם יקראו ואני אענה", כלומר עוד לפני שקראו, ואחר כך "עוד הם מדברים ואני אשמע" - כלומר כבר התחילו לקרוא אלא שטרם סיימו. והרי זו ירידה, בעוד שדרך הכתוב להוסיף והולך בשבח. לכן מבאר הרד"ק: פעמים טרם יקראו ופעמים עוד הם מדברים - כלומר גם המצב הגרוע ביותר יהיה שעוד הם מדברים ואני אשמע. גם אם לא תהיו במצב הרוחני הטוב ביותר, דעו שתוך כדי הדיבור כבר אשמע.
המלבי"ם מבאר אחרת: "טרם יקראו ואני אענה" - כלל לא יצטרכו לצעוק, ולכן לא יישמע קול צעקה, שכן עוד טרם יקראו אענה. ולא זו בלבד, אלא עוד קודם לכן - בעוד הם מדברים ביניהם לבין עצמם על צורכיהם - "ואני אשמע" ואמלא את חפץ לבבם, עד שלא אמתין אפילו לקריאה. ולפי זה החלק השני באמת מוסיף על הראשון: "טרם יקראו" - דיברנו בינינו על מה שאנו צריכים, והחלטנו לערוך תפילה לבקש זאת, והשם נתן עוד לפני התפילה. ויש מצב טוב יותר: לא אחרי שדיברת על מה לבקש, אלא עוד תוך כדי שאתם מדברים ביניכם על מה נבקש ומה אנו זקוקים - "ואני אשמע", ומתוך כך אשפיע עליהם שפע. הרי שיש כאן תוספת על מה שנאמר קודם. ועוד: קול צעקה נשמע בדרך כלל כשיש מזיקים בעולם, ועל כך בא הפסוק הבא לומר שגם מזיקים לא יהיו.
זאב וטלה ירעו כאחד
זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה'׃
מספרים על מנהל גן חיות שהחליט להציג מיצג של "וגר זאב עם כבש", ושם זאב וכבש בתא אחד. שאל אותו מבקר: איך אתם מצליחים, הרי זו נבואה לעתיד לבוא? ענה לו: פשוט מאוד, כל יום מחליפים את הכבש. אבל בנבואה נאמר "זאב וטלה ירעו כאחד" - שירעו יחדיו, ואין צורך להחליף את הטלה, הוא יישאר שם.
רש"י מסביר: "ואריה כבקר יאכל תבן" - האריה לא יצטרך לטרוף בהמות ולהטיל חיתתו, אלא יאכל תבן כבעלי החיים העדינים. "ונחש עפר לחמו" - וכי היום אינו כן? אלא הכוונה שהעפר יהיה מצוי לו תדיר ובאופן תמידי, וממילא יסתפק בזה ולא יצטרך להזיק. ומדרש אגדה מביא רש"י על "ואריה כבקר יאכל תבן", לפי שמצאנו שעשו נופל ביד בני יוסף, שנאמר "ובית עשו לקש". והנחש שוב לא יאכל אותנו ולא יישוך אותנו, כי הנחש מחפש עפר, ואנחנו כבר לא נהיה עפר.
המלבי"ם מבאר: "זאב וטלה ירעו כאחד" - הזאב לא יזיק לטלה, וגם טבע הדורסים יתהפך, שהארי יאכל תבן ולא בשר. וכנגד הזאב והארי, שהיו מריעים לצורכם - שהרי הזאב והארי מזיקים רק מחמת רעב, ואריה שבע אינו נוגע באדם או בצבי העוברים לפניו, ואינו טורף אלא כשהוא רעב - נאמר "לא ירעו", כיוון שהארי יאכל תבן. לעומת זאת הנחש אינו דורס ואוכל, אלא רעה גמורה - "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". אין לנחש תועלת בהכשתו, ופעמים רבות מכיש והולך; לעיתים מכיש ואוכל, אך לעיתים מכיש והולך בלבד, וזו השחתה מוחלטת. וכנגדו נאמר "ונחש עפר לחמו... ולא ישחיתו בכל הר קדשי" - עד עתה היה משחית בלא סיבה, אבל כיוון שיהיה לו העפר ללחם ולטרף, לא ישחית עוד, ולא יהיה מצב שהנחש מכיש בני אדם ללא סיבה.
לסיכום:
הנביא מתאר בפרקנו עולם מחודש: שמים וארץ שיתחדשו עד שלא ייזכר עוד הרע שהיה; גילה תמידית שהקדוש ברוך הוא בורא מחדש, שאינה צריכה העדר קודם כדי שנשמח בה; ירושלים שכולה גילה ועם שכל שמחתו ניכרת כלפי חוץ; סוף לבכי על מתים קודם זמנם ולזעקת ישועה, שכן האדם ישוב להאריך ימים כבדורות הראשונים, יאכל מיגיע כפיו ויראה את מעשה ידיו מתבלים לפניו; תפילה שנענית עוד בטרם נאמרה; וטבע שבו אין מזיק ואין משחית. כל אלה בימות המשיח, במציאות של העולם הזה, שכולה טוב מתמיד ומתחדש, ואין בין ימינו לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד.