פתיחה
בחלק זה של פרק ס"ה ממשיך ישעיהו את קו ההבחנה החד שמתח בין "עבדי" לבין "עוזבי ה'". תחילה הבטחה על שינוי המציאות בארץ ישראל, אחר כך תיאור חטאי העבודה הזרה של הדור, ואחריו העונש - בעולם הזה ובעולם הבא - לעומת שכרם של הצדיקים. הפרק נחתם בדרך ארוכה בתיאור העולם שכולו "אלהי אמן", עולם שבו נשכחו הצרות הראשונות.
השרון ועמק עכור - המקום המגונה שנהפך לברכה
וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה־צֹאן וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי׃
רש"י מפרש שהשרון הוא שם מחוז בארץ ישראל, וגם היום יש אצלנו מחוז הנקרא שרון. השרון היה מקום מרעה, כמו שמצינו על הבקר הרועים בשרון, והנבואה מבטיחה שהמקום יחזור להיות נווה צאן, ואף יותר טוב מכפי שהיה: הצאן ירבצו שם בבטחה, בלי חשש מן האויב. גם העמקים הם מקומות מרעה, ולכן "ועמק עכור לרבץ בקר" - הבקר ירבץ שם ללא פחד.
ומדוע נקט דווקא בעמק עכור? מבאר הרד"ק: כדי לומר לך שהמקום היה מגונה מתחילתו, "עכור" שמו, ואף על פי כן יהפוך להיות מקום מרעה טוב ומשובח, ואיש לא יזכור עוד את שמו העכור. יש כאן הבטחה של שינוי המציאות, כלשון הושע: "וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה". זה אגב מקורו של השם פתח תקווה, שנקראה קודם מלאבס.
המלבי"ם מפנה לנבואת ירמיהו (ל"ג): "עוד יהיה בנווה רועים מרביצים צאן". עמק עכור נקרא על שם חורבותיו, ועתיד להיות מקום שבו ירבצו בקר. אלא שכל ההבטחה הזאת מסויגת: "לְעַמִּי אֲשֶׁר דְּרָשׁוּנִי" - הברכה הזאת שמורה לצדיקים בלבד, כמו שנראה בהמשך.
העורכים לגד שולחן - עבודת המזל
וְאַתֶּם עֹזְבֵי יְהֹוָה הַשְּׁכֵחִים אֶת־הַר קׇדְשִׁי הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ׃
"עוזבי ה'" הם הרשעים המחזיקים בעבודה זרה, אותם שמתו ברשעם. "העורכים לגד שולחן" - יש בזה כמה ביאורים. לפי ביאור אחד גד הוא שם עבודה זרה הנקראת על שם המזל, שהרי גד פירושו מזל: כשנולד גד אמרה אמו "בא גד", בא עמו המזל. מכאן גם כל משחקי המזל שהמציאו בימינו, "חיש גד" וכיוצא בו.
בזמנם היה מנהג אסור: היה להם שולחן קטן בבית שהיו עורכים אותו ואין אוכלים ממנו, והוא היה למזל הבית - כביכול משם המזל אוכל. זו תקרובת לעבודה זרה. ומשום כך נפסק בהלכה שאין להביא פת שלמה בסיום הסעודה, אלא מניחים לברכת המזון או כיוצא בזה. הטעם הוא בדיוק זה: "העורכים לגד שולחן", סיימנו לאכול ועכשיו נגיש גם למזל הבית.
"והממלאים למני ממסך" - היו ממלאים מסך של יין. לפי הרד"ק "מני" הוא שם של כוכב, שם עבודה זרה, והיו מנסכים לו יין. ויש מפרשים "למני" - לכוכבים המנויים, דהיינו שבעת כוכבי הלכת שהם מנויים כשבעה. המלבי"ם, שפירש "גד" כפשוטו מלשון התגודדות והתאספות, מסביר גם כאן: מתקבצים חבורות חבורות, מניינים מניינים, נמנים במניינים להתאסף ולשתות בכינופיא. עושים להם בתי מרזח וברים למיניהם. אין הוא מסוגל לשבת לשתות לבדו בביתו, הוא צריך מניין. הולך לו לבר ויש לו שם מניין - לא ברור עד כמה ראויים לענות אמן, אבל מניין יש. וזה מלמד על אנשים הרודפים אחר תענוגותיהם עד אין קץ.
אפשר לומר בדרך רמז: בזמנם עשו עבודה זרה מן המזל ומן הכוכבים, והיום אפשר לגרוס "והממלאים לַמָּאנִי ממסך" - העבודה זרה של ימינו היא הכסף. מנסכים לו, משתחווים לו כל היום, עגל הזהב. וגם "העורכים לגד" - מחפשים את המזל כל היום, גרודים וגורלות ולוטו וטוטו. זה שינוי לרעה לעומת מה שהיה מקובל בזמנם, שהרי בזמנם העבודה הזרה נבעה מנטייה לחפש אלוהות.
וכאן נתבונן: אנחנו נוטים להרגיש טובים לעומתם - וכי אני לוקח פסל ומשתחווה לו? זה נשמע לנו כמו שריטה. אבל האמת שמה שאנחנו עושים גרוע יותר. הם לפחות חיפשו כוח אלוקי, חיפשו מנהיג, חיפשו כוח שאפשר לפנות אליו. הם טעו ופנו לפסאודו־אלוקות ולתחליפים במקום לפנות אל המקור, אל השם יתברך, אבל עצם החיפוש שלהם היה חיפוש של כוח רוחני. והיום מה מחפש אדם? תאוות, הנאות, גשמיות. אפילו אינו מנסה לחפות על כך במשהו רוחני, אלא אומר: תן ליהנות ונגמר.
כך אומרים גם על קורח. קורח הוא אבי אבות המחלוקות לכל הדורות, אבל ראו כמה מדרגות ירדנו מאז. מה הייתה שאיפתו? משרה בבית ה'. גם אני רוצה להקריב קורבנות, גם אני רוצה להיות קרוב להשם, גם אני רוצה להיות כהן גדול, "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". וכשראה מי שאינו עומד בפרמטרים, שאשתו אינה עומדת בדרישות הצניעות, עזב והלך: אינך מתאים לנו, באנו לחפש אלוקות ולא לשחק משחקים. השאיפה במקורה הייתה שאיפה קדושה, אלא שהתערבו בה סיגים. והיום מה מחפש אדם? קרבת ה'? להיות הוא העושה את עבודתו יתברך? לא: תן תפקיד, תן כסף, תן כבוד, תן שררה. כך גם בזמנם - השאיפות במקורן היו רוחניות, אלא שטעו בדרך והגיעו לדברים הרחוקים לחלוטין ממה שהיו אמורים לשאוף אליו.
ומניתי אתכם לחרב - מידה כנגד מידה
וּמָנִיתִי אֶתְכֶם לַחֶרֶב וְכֻלְּכֶם לַטֶּבַח תִּכְרָעוּ יַעַן קָרָאתִי וְלֹא עֲנִיתֶם דִּבַּרְתִּי וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וַתַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא־חָפַצְתִּי בְּחַרְתֶּם׃
מדוע נקט הכתוב לשון "ומניתי"? אומר הרד"ק: לשון נופל על לשון, ודרך צחות, כמו "גד גדוד יגודנו", "דן ידין עמו", "עקרון תעקר", וכמו אצל שמשון "בלחי החמור חמור חמורתיים" שהוא מלשון חמרים חמרים. כיוון שתיאר "והממלאים למני ממסך", המנסכים לעבודה זרה, אמר כנגדם "ומניתי אתכם" - העונש בלשון החטא. אתם עובדים למניין הכוכבים, ואני אמנה אתכם לחרב ולא יחסר אחד. ולכן הוסיף "וכולכם לטבח תכרעו" - כשם שמניתם את העבודות הזרות של עובדי הכוכבים, כך אמנה אני את הנופלים בחרב. ו"באשר לא חפצתי בחרתם" הוא מרד להכעיס: אתם יודעים במה איני חפץ, ודווקא בו אתם בוחרים.
המלבי"ם, לשיטתו שה"מני" הוא מניין המתקבצים למסוך שכר - אינו שותה אלא בחבורה, ואם אין עשרה אינו שותה - מפרש: כנגד זה אמנה אתכם במניין לחרב. ולא שיהיה המניין להרוג מקצתם, אלא "כולכם לטבח תכרעו" ולא יחסר מהם אחד. והטעם: "יען קראתי" אתכם שתבואו אליי לשמוע את דבריי ולא עניתם, ואחר כך באתי אליכם - שכבר זימנתי עצמי לפניכם - ודיברתי את דבריי ולא שמעתם, שכבר אטמתם אוזניכם. "ותעשו הרע בעיניי" - אלו מצוות לא תעשה שעברתם עליהן, "ובאשר לא חפצתי בחרתם" - כנגד מצוות עשה, שהמצאתם לכם מצוות חדשות שלא שערום אבותיכם, מצוות שלא חפצתי בהן, שבדיתם מלבכם.
הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו - שכר ועונש בעולם הבא
לָכֵן כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה עֲבָדַי יֹאכֵלוּ וְאַתֶּם תִּרְעָבוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׁתּוּ וְאַתֶּם תִּצְמָאוּ הִנֵּה עֲבָדַי יִשְׂמָחוּ וְאַתֶּם תֵּבֹשׁוּ׃
"עבדיי" - אומר רש"י - אלו הצדיקים, ו"אתם" הם הפושעים בי. אלא שהרד"ק מתקשה: על מי מדובר כאן? אם הכוונה לדור שהנביא עומד בו, שאת עוונותיו תיאר למעלה, הרי המציאות לא הייתה כך, שגם הצדיקים מתו בחרב, כמו שנאמר "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ" - ועבדי ה' סבלו והתייסרו יחד עם כולם. ואם נאמר שהפרשה נאמרה על עולי הגולה, לתאר מה יהיה לכשיצרפם ה' אחרי הגלות, אין זה מתאים למה שלמעלה, שהוא תוכחה לאנשי הדור ולא דבר עתידי, ועוד שאמר "ואתם" ולא "והם" - והרי אלה היורדים לגולה אינם חוזרים, שהגלות שבעים שנה, ולא שייך לדבר אליהם על דבר שיקרה בעוד שבעים שנה.
מסקנת הרד"ק: הפסוקים הללו נאמרו דרך משל על ענייני העולם הבא. בתחילה אמר את העונש בעולם הזה - "ומניתי אתכם לחרב", וכעת אומר מה יהיה העונש בעולם הבא. ו"יאכלו" אין פירושו אכילה גשמית, חלילה. הרמב"ם, כשהוא מזכיר את מוחמד שהבטיח למאמיניו שבעים פילגשים למעלה, מכנה אותו "המשוגע", שהרי רק שוטה יכול לחשוב שיש למעלה מציאות של תאוות בשרים; אלא שאותו משוגע ידע שגם עמו משוגעים, וזו השפה שתשכנע אותם. כבר סיפרנו שהמתאבדים במגדלי התאומים התקלחו והתגלחו לפני כן, בגלל ההבטחות - ולבסוף התפזרו לרסיסים ולא נשאר מהם כלום. זה השיגעון וזה הטירוף.
לכן אומר הרד"ק: אל תתבלבל. "עבדי יאכלו" - שתשיג נפשם המשכלת את החכמה העליונה בידיעת האל, והשגה זו היא תענוג הנפש כשם שהאכילה והשתייה תענוג הגוף. וכן "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", שתרגם התרגום "והוו כמאן דאכלן ושתן" - לפי שאנו איננו מבינים בתענוגות רוחניים, המשל שלהם בגשמיות הוא תענוג האכילה והשתייה. וכן תמצא: "הוי כל צמא לכו למים", "לכו שברו ואכולו", "שמעו אליי ואכלו טוב" - וכי סטייקים? אכילה טובה היינו רוחניות, והכול משל לחכמה. וכן "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'", וכן "צמאה נפשי" - לא למים אלא "לאלהים לאל חי".
וכך גם חז"ל בשבת (קנ"ג). על הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" - אלו תשובה ומעשים טובים. אמר רבן יוחנן בן זכאי: משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן. פיקחים שבהם קישטו את עצמם וישבו על פתח בית המלך, אמרו: כלום חסר בבית המלך? הרי בבית המלך הכול מוכן, אין צריכים לצאת לקניות, ואם אמרו שיש סעודה - אוטוטו סעודה. טיפשים שבהם לבשו סרבל והלכו לעשות מלאכה, אמרו: כלום יש סעודה בלא טורח? צריך לבשל, להכין, לערוך שולחנות. לפתע ביקש המלך את עבדיו: רבותיי, נכנסים לסעודה. הללו נכנסו מקושטים, והללו נכנסו בסרבליהם כמי שיצא זה עתה מתחת לרכב, כולו גריז. שמח המלך לקראת הפיקחים וכעס לקראת הטיפשים. אמר: הללו ישבו ויאכלו והללו יעמדו ויראו.
וחתנו של רבי מאיר אמר משמו: אף הם נראים כמשמשים - שהרי אלו אוכלים ואלו עומדים על גבם, ויאמרו הרי הוא מלצר. אלא אלו ואלו יושבים, הללו אוכלים והללו רעבים, הללו שותים והללו צמאים - וזה קשה יותר. שנאמר "לכן כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו" - הוא הפסוק שלנו. כל זה הביא הרד"ק להראות שמדברים על מציאות העולם הבא בלשון אכילה, והכול משל.
ועל יסוד הפסוק הזה אומרים בדרך צחות: הקדוש ברוך הוא מושיב את האנשים ונותן להם מזלגות ארוכים. אוחז אדם בקצה המזלג, נועץ ומנסה להביא לפיו - ואינו מסוגל, שהמזלג ארוך. הצדיקים יושבים זה מול זה: זה נועץ ומגיש למי שמולו, והלה נועץ ומגיש לזה שמולו. אבל הרשע, שהיה אגואיסט בחייו ונשאר אגואיסט לאחר מותו, וכי יאכיל את חברו? מה פתאום. מנסה לאכול בעצמו ואינו מצליח. "עבדי יאכלו ואתם תרעבו" - כשאתה דואג לשני יש גם לך, וכשאתה דואג רק לעצמך גם לך אין.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק כנגד החטאים שנמנו למעלה: כנגד "העורכים לגד שולחן" - "הנה עבדי יאכלו"; כנגד "הממלאים למני ממסך", שלשיטתו היו מתאספים במניין לשתות שכר - "הנה עבדי ישתו"; וכנגד "עוזבי ה'" - "הנה עבדי ישמחו" בה', "ואתם תבושו" מן האלילים אשר בחרתם. מאותה עבודה זרה שבחרת בה לא יצא לך אלא ביזיון ובושה, ולא כבוד כמו שיהיה לעבדיי.
כאב לב מול שבר רוח
הִנֵּה עֲבָדַי יָרֹנּוּ מִטּוּב לֵב וְאַתֶּם תִּצְעֲקוּ מִכְּאֵב לֵב וּמִשֵּׁבֶר רוּחַ תְּיֵלִילוּ׃
הרד"ק ממשיך את משל הסעודה: לאחר האכילה והשתייה מנהג הסעודה לשמוח, לנגן, לרקוד ולשיר. "הנה עבדי ירונו מטוב לב" - זה סופה של סעודתם. ואילו אתם, קולכם יהיה קול צעקה מכאב לב ומשבר רוח.
המלבי"ם מעמיד את הרינה כנגד "השכחים את הר קודשי": עבדיי ירונו על בניין ציון. ואל תטעה לחשוב שהם רנים על סבלם של הרשעים המשלמים עתה את מחיר מעשיהם - לא על זה הרינה, אלא על כך שציון תיבנה.
ומה ההבדל בין "תצעקו מכאב לב" ובין "משבר רוח תיילילו"? מבאר המלבי"ם: כאב לב הוא תמיד כאב חיצוני, ואילו הרוח מבטאת תמיד את הפנימיות, כמו "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". אדם שנכוותה ידו או נקפה אצבעו - צועק, וצעקה היא תמיד קריאה לישועה, שיבוא מישהו ויציל אותו. אבל שבר רוח הוא ייאוש, ואדם מיואש אינו צועק אלא מיילל: הוא כבר השלים עם מצבו ויושב ובוכה על מר גורלו. לכן "ואתם תצעקו מכאב לב" - על הכאב החיצוני, "ומשבר רוח", השבר הפנימי, כשתראו שאבדה תקוותכם - "תיילילו", תשבו מיואשים ותבכו.
והנחתם שמכם לשבועה - שם לקללה ושם לברכה
וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹנָי יֱהֹוִה וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר׃
הרד"ק מבאר שכאן מדובר בעונש הגוף, שהרי בעונש הנפש אין אדם מכיר ואינו יודעו. וכך אומר: כשתמותו מיתת הגוף בחרב, השם שיישאר לכם בעולם יהיה שם לקללה. וזהו "זכר צדיק לברכה וזכר רשע לקללה". כשמזכירים צדיק אומרים: החכם פלוני, הרב בן איש חי זכותו תגן עלינו, "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" - מברכים בשמו ומבקשים שזכותו תהיה מגן וצינה בעדנו. וכשרוצים לקלל אומרים: יימח שמו כפלוני, שיקרה לו כאלמוני מן הרשעים.
ומקרא מפורש יש בזה בצדקיהו ואחאב "אשר קלם מלך בבל באש". "קלם" מלשון קליות, ואמרו חז"ל שעשה אותם כקליות, כפופקורן - זרקם לתוך סיר וקלה אותם. ומפני מה? שעשו עצמם כנביאים בדרך רמאות כדי לתבוע את בתו של מלך בבל לדבר עבירה, לא פחות ולא יותר. ועליהם נאמר "ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש". אלו קללות תנ"כיות: אדם לא היה אומר סתם "יימח שמך", אלא "ישימך אלהים" - לא כאפרים וכמנשה, אלא כצדקיהו וכאחאב. זהו "לוקח קללה": שמו נעשה אות ומופת לכל הרוצה לקלל את חברו. וכנגד זה "ולעבדיו יקרא שם אחר" - שמם וזכרם יהיה לברכה, "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה".
ומהי "שבועה" כאן? אומר הרד"ק ששבועה עניינה קללה, כמו בסוטה "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה". ואף שאין שבועה בהכרח קללה, דרכם הייתה להישבע בלשון קללה: יקרה לי כך וכך אם לא אעשה כך, וכלשון "כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף אם יעמוד ראש אלישע בן שפט עליו היום". ומדוע נקטו לשון מעורפלת כזו? לפי שלא היו רוצים להוציא מפיהם דבר גנאי על עצמם, שברית כרותה לשפתיים ואין אדם מזכיר על עצמו דבר רע בפירוש. וזהו "והנחתם שמכם לשבועה" - לשבועה של קללה.
המלבי"ם מדייק בסדר: אינכם מתים תחילה, אלא תחילה "והנחתם שמכם לשבועה" - מרוב הייסורים שיבואו עליכם עוד בחייכם, יהיו אנשים נשבעים ומקללים שיארע לפלוני כמו שאירע לכם. ואחר כך "והמיתך ה' אלהים" - לאחר הייסורים תבוא מיתה משונה. ואחר כך "ולעבדיו יקרא שם אחר". כיצד? הרי יש שמות המשותפים לצדיקים ולרשעים: צדקיהו היה שם מלך צדיק, וצדקיהו היה גם שמו של אותו רשע שקלם מלך בבל. וכשמקללים בשם הרשע, מי שנקרא כך הולך ומחליף את שמו. וזו כוונת "לעבדיו יקרא שם אחר": מי ששמו כשם הרשע יחליפנו, כדי שלא ייזכר שמו לרע. והעניין בזה, מוסיף המלבי"ם, שהמטרה היא להשכיח את שמם לחלוטין. שכן כל עוד השמות מצויים, נזכרים עמם גם שמם ועוונותיהם של הרשעים. היום כבר אין אדם מקלל "ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב", שכבר נשתכח שמם. וכשיוחלפו שמות הצדיקים לא יישאר להם זכר כלל - "ושם רשעים ירקב".
אלהי אמן - עולם של אמונה אחת
אֲשֶׁר הַמִּתְבָּרֵךְ בָּאָרֶץ יִתְבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן וְהַנִּשְׁבָּע בָּאָרֶץ יִשָּׁבַע בֵּאלֹהֵי אָמֵן כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת וְכִי נִסְתְּרוּ מֵעֵינָי׃
הרד"ק מעמיד את הפסוק בזמן שלאחר יציאת ישראל מן הגלות, כשבחירי ה' יקללו את הרשעים והרשעים יבואו לידי כליה, "והיה כל זדים וכל עושה רשעה קש". באותה שעה - "המתברך בארץ יתברך באלהי אמן": לא תישאר בעולם שום אמונה ושום יראה שאדם מתברך בה, אלא רק באלהי אמן. לא באותו האיש, לא במוחמד ולא בשום עבודה זרה. יכלו כל האידיאות וכל הדרכים המשובשות, ותישאר דרך אחת בלבד.
ודייק הכתוב "בארץ" ולא "בישראל" - כלומר בכל העולם. כל העולם יהיה בעל אמונה אחת, אמונת אלהי אמן, כמו שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". ו"אמן" הוא מלשון אמונה ואמת, א־ל האמונה, הנאמן לאמת את דבריו. כל אדם שירצה להתברך, אפילו כושי ביערות העד באפריקה, יאמר: אלהי אמן יברכני.
וכן בשבועה: לא יישבעו אלא באלהי אמן, כמו שנאמר "כי לי תכרע כל ברך תישבע כל לשון". אדם נשבע במה שיקר לו, ופעמים רבות היה היקר לו עבודה זרה; וכעת, שכל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ועובדים אותו שכם אחד, הרוצה להישבע יישבע באלהי אמן. ואולי יש בזה רמז שיישארו הצדיקים, שהרי "ובשמו תישבע" נאמר על מי שהגיע לדרגות הגבוהות - "אותו תעבוד ובו תדבק", ואז תזכה גם ל"ובשמו תישבע". ומכיוון שנאמר שיישבעו באלהי אמן, משמע שיישארו הצדיקים הראויים לכך.
"כי נשכחו הצרות הראשונות" - אומר הרד"ק, מעולם לא היה עולם בלי צרות ולא היה שלב בלי מלחמות. די שנעשה חשבון על התקופה האחרונה בלבד: מ־2006 למניינם, אחת לשלוש שנים יש כאן מלחמה - עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן; ובזמן האחרון כבר אחת לשנתיים. הזמן הולך ודוחף, וסימן שאנו קרובים מאוד לגאולה. ואילו התקופה העתידה היא תקופה של אופוריה: יהיה שלום בעולם, "ודבר שלום לגויים", "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" - לא יצטרכו עוד מתכות לכלי נשק, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". איראן תפסיק להשקיע באורניום מועשר ותתחיל להשקיע ברווחת תושביה, אלה שיישארו שם. וכל כך ירבה השלום עד שיישכחו הצרות הראשונות. ומה שאמר "וכי נסתרו מעיניי" - הרי הכול היה מאיתו יתברך, ואין דבר נסתר מעיניו; אלא שמעיניכם תישכחנה הצרות. וזה מלמד על רוב הטובה שתושפע עלינו.
המלבי"ם מבאר: "המתברך בארץ" לא יתברך עוד בשום הצלחה שבעולם, אלא באלהי אמן בלבד, שהוא מקור הברכות כולן. "והנשבע בארץ" לא יישבע עוד בשם אותם רשעים שהונח שמם לאלה ולשבועה, אלא באלהי אמן - "כי נשכחו הצרות הראשונות". שהרי כדי להישבע במי שאירעה לו צרה, צריך אתה לזכור את צרתו, לזכור שהיה צדקיהו ואחאב ששרפם מלך בבל. וכשיישכחו הצרות, לא תוכל עוד לומר "שיהיה לך כייסורי איוב" - אין צרות, ואינך זוכר כלל שהיו צרות.
ועל "וכי נסתרו מעיניי" מבאר המלבי"ם: עד עתה היו הצרות לנגד עיניו יתברך, כמו שנאמר "ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון", וכמו "ויז נצחם על בגדיי" - דם ההרוגים שהרגו האומות בישראל הוא ככתמים על בגדיו כביכול, שצריך שיהיה תמיד לנגד עיניו. וכן "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" - אותה לבנה שבה עינו המצרים את ישראל, שהיו נותנים את בניהם כלבנים בנדבך, עומדת תמיד לנגד עיניו. הקדוש ברוך הוא מציב זאת נגד עיניו כל עוד יש צורך להיפרע מן האומות. אבל משנשכחו כל הצרות, ושילמו כולם את המחיר - האומות נענשו וישראל קיבלו שכר טוב - שוב אין צורך. משל למה הדבר דומה: אדם שם פתק מול עיניו "להתקשר לעירייה", "לגשת לבנק" - מה שהוא צריך לזכור ולטפל בו. וברגע שטיפל, הוא קורע את הפתק וזורקו לפח. וזהו "וכי נסתרו מעיניי": החשבון נפרע, וכל מי שהיה צריך לקבל - קיבל.
ועוד מבאר המלבי"ם את "אלהי אמן": היום נקרא הקדוש ברוך הוא "האל הנאמן", ונאמנות היא על העתיד - הוא נאמן לשלם שכר, "שומר הברית והחסד לאוהביו ומשלם לשונאיו" - לא עכשיו, אלא נאמן לשלם בעתיד. אבל לעתיד לבוא לא יצטרכו עוד נאמנות, שהרי רואים בעיניהם: השם נפרע מכל האומות, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו", וכולם שילמו את המחיר. לא יצטרכו להאמין, ועל ידי כך יתברכו ב"אלהי אמן" - אמן מלשון אמת, שכולם רואים שמה שהבטיח כבר התקיים ונתגשם. ואז לא יהיה רע בעולם אלא רק טוב, ובין בטוב ובין ברע - הכול יזכירו את שם ה'.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מעמיד ישעיהו שתי מערכות זו מול זו. מצד אחד "עמי אשר דרשוני", שלהם מובטח שהשרון ועמק עכור יהפכו לנווה צאן ולרבץ בקר - המקום המגונה ייהפך לברכה. ומצד שני "עוזבי ה'", העורכים לגד שולחן וממלאים למני ממסך, שעונשם יבוא בלשון חטאם: "ומניתי אתכם לחרב". אחר כך מתאר הנביא בלשון משל את חלוקת השכר והעונש בעולם הבא - עבדיי אוכלים ושותים ושמחים ורונים מטוב לב, ואתם רעבים וצמאים, צועקים מכאב לב ומייללים משבר רוח - ואת גורל שמם של הרשעים, שיהיה לשבועה ולקללה עד שיישכח לגמרי. וסופו של דבר, עולם שכולו "אלהי אמן": אמונה אחת בכל הארץ, ברכה ושבועה בשם ה' לבדו, וצרות ראשונות שנשכחו מלב ונסתרו מן העין, לפי שכל החשבונות כבר נסגרו.