פתיחה: תשובת הקדוש ברוך הוא לזעקת הנביא
פרק ס"ד נחתם בזעקתו של ישעיהו מתוך כאב לב: "הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה', תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד מְאֹד" - האם תמשיך לשתוק? ולפי המלבי"ם הכוונה: ריבונו של עולם, מתי תענה לנו תשובה "עד מאוד", תשובה המספקת לשאלתנו. אומר המלבי"ם שבעקבות הדברים הללו כביכול התרגש הנביא מאוד, הפסיק את מליצתו, מיתרי כינור המליצה נדמו, נעשתה הפסקה גדולה ושיבה אל הדממה. ופרקנו, הפרק הבא, הוא התשובה לאותה זעקה.
נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ, נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי, אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי׃
עוד קודם לביאור, כדאי לדעת שהפסוק הזה מוכר מאוד מספרות השו"ת. בדרך כלל ספרי שאלות ותשובות בנויים על כך שאדם שואל את החכם והחכם משיב, ואת הדברים הוא מוציא לאור. אך לעיתים הספק מתעורר אצל החכם עצמו, והוא מגישו בספר בצורת שאלה ותשובה. במקרה כזה פותחים פעמים רבות ב"נדרשתי ללוא שאלו", כלומר: נדרשתי לעניין זה גם בלי ששאלו אותי, ולכן אכתוב עליו תשובה. זה מקורו של הביטוי.
ולעצם הנבואה: משיב הקדוש ברוך הוא לנביא - אתה שואל מדוע אני שותק, מדוע אינני עונה לכם? הרי נדרשתי להם על ידי נביאיי, אך "ללוא שאלו" - הם לא באו לשאול את פי הנביא אשר על ידו אני נדרש אליהם. לא התעניינו כלל. יתר על כן, "נמצאתי ללא בקשוני" - אני נמצא לעם שלא ביקש אותי, ואני עומד וקורא להם "הנני הנני", ואף זה אינו מועיל. וכי העם הזה מוכן לבקש, לשאול ולדרוש אותי, בשעה שאני עצמי צועק לו: הנני, כבר אני כאן, אינך צריך לחפש אחריי? ולבסוף "אל גוי לא קורא בשמי" - הגוי הזה אפילו אינו רוצה להיקרא בשמי, אינו רוצה להיקרא עם אלוקי ישראל. מה אנחנו? אחת ממדינות העולם, ותו לא.
המלבי"ם מדייק בהבחנה שבין שני חלקי הפסוק. "נדרשתי" מכוון לשאלה: מי ששואל בדבר ה', כדוגמת השואל במשפט האורים ותומים או אצל הנביא, הקדוש ברוך הוא נדרש לו, כלומר מוכן ליצור עמו קשר ולהשיב לו. לעומת זאת "בקשה" היא כנגד דבר האובד, כלשון "תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד, בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ" - המבקש מחפש את מה שאיבד ומוצא אותו. לכן אומר הקדוש ברוך הוא "נמצאתי": יש לכם דבר שאבד לכם, והוא ריבונו של עולם עצמו, והרי אני נמצא - אלא שהם אינם מבקשים. ההשגחה העליונה אבדה להם, והם אינם מחפשים אותה ואינם רוצים לדעת היכן ה'. יש להם תחליפים, כפי שנראה מיד.
פרשתי ידיי כל היום
פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר, הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם׃
הרד"ק מבאר "פרשתי ידיי" - כדי לקבלם בתשובה, והעם אינם באים. "הדרך לא טוב" היינו דרך רעה, אלא שהכתוב נוקט לשון נקייה. המלבי"ם מסביר שאני הוא שהלכתי אליהם, אני ביקשתי אותם ואני דרשתי אותם: כאדם שממתין שחברו יבוא אליו, רואה שאינו בא, ומתחיל לשלוח ידיו לכל עבר לחפש היכן הוא. ולא פעם ולא פעמיים אלא "כל היום". וכלום הועיל? הרי זה "אל עם סורר", עם מורד, ההולך תמיד אחר הדרך הלא טובה, אחר מחשבותיו הרעות. הם מעיינים וחושבים כל העת באיזו דרך לבחור, ובסופו של דבר מחשבותיהם מביאות אותם תמיד לאותה מסקנה עצמה: הדרך הרעה.
המכעיסים אותי על פניי - חטא בסתר
הָעָם הַמַּכְעִסִים אֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד, זֹבְחִים בַּגַּנּוֹת וּמְקַטְּרִים עַל הַלְּבֵנִים׃
עתה מתאר הכתוב מה כן עשו. אני נדרשתי אליהם, פניתי אליהם ושלחתי להם את נביאיי, והם לא ביקשוני. ומה כן ביקשו? להכעיס. היו מעמידים עבודה זרה בגינותיהם וזובחים שם, ומקטירים בשמים על לבנים שחיממו. הרד"ק מבאר ש"על פניי" היינו אף בביתי, בירושלים ובבית המקדש, שם עשו תועבותיהם על פניי; ו"בגנות" היינו תחת כל עץ רענן. ו"מקטרים על הלבנים" - בשעה ששרפו את הלבנים היו מקטרים עליהן לעבודה זרה. הרד"ק אינו מפרש טעם הדבר, ופשטות העניין היא כדי לקדש את הבית מתחילתו לשם עבודה זרה: כבר משעה ששורפים את הלבנים שמהן ייבנה הבית, תהא השריפה לשם עבודה זרה והקטורת עליה לשם עבודה זרה. וביטוי נוסף לכך נראה בהמשך.
המלבי"ם מוסיף קו יסודי שילווה את כל הפרשה: לא די שהם חוטאים, אלא שהם עושים זאת להכעיס, כדי שאראה ואכעס. כיצד? הם אינם רוצים לעבוד עבודה זרה בפרהסיה, שכן כלפי חוץ הם מציגים עצמם כאנשים יראים ושלמים. לפיכך היו מקטרים על הלבנים - בחצר, במקום פנימי, ולא על המזבחות שבחוץ, כדי שלא ירגישו בהם. ונמצא שאת מי הם מכעיסים? כאילו הם עושים את חטאיהם רק לפניי ולא לפני אחרים, רק כדי שאני אכעס. זהו "על פניי": המטרה היא בינינו לבינך בלבד, שהרי איש אינו יודע מכך.
הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ, הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּמְרַק פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם׃
רש"י מבאר "היושבים בקברים" - שהיו יושבים בקבר, לפי שבקבר שורה רוח טומאה, ושם באים השדים ומתגלים אליהם ומגידים להם עתידות. ו"נצורים" הם פגרי המתים, ונקראו כך לפי שהם נתונים במצור בתוך הקבר ואינם יכולים לצאת. הרד"ק מפרש "היושבים בקברים" - לדרוש אל המתים, לא אל השדים כרש"י, אלא שהיו מבקשים שהמתים יתגלו אליהם, וזה אחד מן הדברים האסורים, שאסור ללכת לישון בבית הקברות כדי שיתגלו לו המתים. ומביא הרד"ק את תרגום יונתן, המתאים למה שהסברנו לעיל: "דיתבין בבתיא דבנן מעפר קבריא" - יושבים בבתים שבנו מעפר קברים. שוב אותו רעיון: רצו שהבית יהא בנוי מתחילתו באותה רוח טומאה, ולכן היו לוקחים עפר מן הקבר ומשתמשים בו כחומר גיבול לטיט לבניית הבית.
"ובנצורים ילינו" - היו לנים בחורבות. והרי ידוע שאסור לאדם להיכנס לחורבה, לפי ששם שורים השדים, והם דווקא היו מגיעים לשם, שכן שם המזיקים נראים. הבאתי בספרי "במשנת הגלגולים" שהשדים נקראים כך משום שהם מצויים תמיד במקום שדוד - בחורבות, במדברות ובמקומות שאין רגל אדם דורכת בהם. לכן הלכו לגור בחורבות, כדי שיתגלו אליהם שם כוחות הטומאה. "האוכלים בשר החזיר" - עוברים על מה שכתוב בתורה שלא לאכול חזיר. "ומרק פיגולים" - פיגולים כולל את שאר הבהמות הטמאות, שלא תאמר שהסתפקו בחזיר בלבד, אלא אכלו מכל הבא ליד, כל מה שזז.
ומהו מרק? כלשון הכתוב "וְאֶת הַמָּרָק שְׁפוֹךְ". אמרנו פעם בדרך צחות: בעל שב הביתה ושואל את אשתו מה יש לאכול בצהריים, אומרת לו: מרק. אומר לה: מה, רק? אבל באמת במקורות מבואר שהמרק נקרא כך מפני שהוא מירוק הבשר - מה שנתמרק, יוצא ומתנקה מתוך הבשר. ואומר הרד"ק שבכליהם ניכר מירוק הבשר, כלומר השומן והמרק היוצאים מן הבשר, וכל מי שהסתכל בכליהם היה מכיר שבישלו בהם בשר חזיר ובשר שקצים. נמצא לפי הרד"ק שאף אם ירצה לכפר לא יוכל, שהרי הדבר חתום וניכר על כליו.
המלבי"ם ממשיך בקו שפתח בו: כלפי חוץ הם מציגים תדמית מהוגנת של יראים, ורק בסתר עושים כל תועבותיהם. "קברים" הם מקום קבורת בני אדם, ו"נצורים" הם המקומות המטונפים שאליהם משליכים את פגרי הבהמות, וכלשון הכתוב "מָקִבְרְךָ תָּשְׁלַךְ כְּנֵצֶר נִתְעָב" - כבהמה שהושלכה אל הבור. לשם היו הולכים להסתתר מבני אדם, שהרי אינם רוצים שיראום עוברים עבירות, ושם היו אוכלים בשר חזיר במקום שאין רואה. "ומרק פיגולים כליהם" - כליהם בלועים מרוטב הפיגולים; אוכלים מאכלות אסורות במקום טמא ונסתר מבני אדם, ומי רואה זאת? רק הקדוש ברוך הוא. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: אני רואה שכליהם בלועים מפיגולי חזיר ושאר מרעין בישין, שהרי הכול הם עושים בהסתר.
קרב אליך אל תיגש בי - שיא הצביעות
הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם׃
עד כדי כך הגיעו הדברים: כשבא צדיק אמיתי, שלא כמותם, להתקרב אליהם, אומרים לו עמוד במקומך, אל תתקרב יותר מדי - "כי קדשתיך", אני קדוש ממך, היזהר שמא תיגע בי ותטמא אותי. המלבי"ם מבאר שעל אף כל הטומאות שהם מטמאים עצמם בסתר, הם מראים עצמם קדושים וטהורים לפני בני אדם, עד שהם אומרים לעם: אל תקרב אליי כי קדשתיך. אלא שאת תיבת "קדשתיך" מבאר המלבי"ם באופן אחר: מצינו במזבח "כל הנוגע במזבח יקדש", שאם עלה עליו קורבן פסול - לא כל הפסולים אך רבים מהם - הרי הוא כשר להקרבה, שהמזבח קדוש כל כך עד שהוא מקדש את הנוגע בו. כך גם כאן: הוא מחזיק את עצמו קדוש כל כך, עד שמי שנוגע בו נעשה קדוש כמוהו - אתה תהפוך לקדוש ברגע שתיגע בי, ואתם הלוא טמאים, וכיצד תיגשו לגעת בקודש?
ועל הצביעות הנוראה הזאת אומר הקדוש ברוך הוא: "אלה עשן באפי" - כעשן העולה באף וחונק את נשימתו של אדם, "אש יוקדת כל היום" - כל היום כעס יוקד כביכול לפניי מחמת מעשיהם הנוראים.
הנה כתובה לפניי - הכתיבה שאינה לזיכרון רחוק
הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי, לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם׃
רש"י מבאר: כתובה חטאתם לפניי, כבר נגזר דינם ונחתם - כפי שאכן הייתה גלות בהמשך. הרד"ק מסביר שהכתיבה באה להשמיע שהדבר לא יימחה במהרה, אלא ייזכר באופן תמידי. "כי אם שילמתי ושילמתי" - מהי הכפילות? תשלום כפול: אשלם להם באופן מושלם על רעות אבותיהם המצטרפות לרעותיהם שלהם, כמבואר בפסוק הבא. ו"שילמתי אל חיקם" - אף שעתיד אני לשלם את הגמול לבנים אחריהם, מכל מקום עתה אשלם לאבות עצמם, אל חיקם ממש.
המלבי"ם מוסיף ביאור נאה: לפעמים אדם כותב דבר כדי לזכרו לדורות רבים, לאחר שנים ארוכות, ולפעמים הוא כותב כדי לעשותו מיד - מניח לפניו פתק: זכור לסדר עניין זה והזה. אומר הקדוש ברוך הוא: הכתיבה שלפניי אינה לזיכרון לזמנים רחוקים, אלא "שלא אחשה כי אם שילמתי" - על ידי הכתיבה אתעורר תמיד ולא אחריש עד שאשלם להם את העונש הראוי להם. ולא שאשלם רק אל חיק בניהם, אלא התשלומים יהיו אל חיקם, אליהם עצמם.
עֲוֺנֹתֵיכֶם וַעֲוֺנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר ה', אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת חֵרְפוּנִי, וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה אֶל חֵיקָם׃
גם עוונותיכם וגם עוונות אבותיכם מצטרפים אלה עם אלה, ועוונות אלה מאריכים את הגלות. "אשר קיטרו על ההרים ועל הגבעות חרפוני" - שעבדו עבודה זרה וחירפו את השם, שהרי ציוויתי שלא לעבוד עבודה זרה, והעובד עבודה זרה כופר בעיקר. הרד"ק מבאר "ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם" - בתחילה אמדוד את פעולתם, את מעשיהם הרעים, ואתן להם עונש כנגדם אל חיקם: תחילה לאבות, ואחר כך גם לבנים. ונמצא "שילמתי ושילמתי": "אל חיקם" הראשון הוא לאבות, ו"ושילמתי" - גם לבניהם, שאף הם ילקו בעוון אבותיהם. והטעם, כדברי חז"ל, באוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שאז עוונותיהם מצטרפים לעוונות האבות והם לוקים אף בשל אבותיהם.
המלבי"ם מפרש בכיוון הפוך: מהרד"ק משתמע שהפנייה היא אל האבות - אתם תשלמו וגם בניכם; ואילו מהמלבי"ם משתמע שהחוטאים כאן הם הבנים, ואליהם הפנייה - אתם תשלמו וגם על אבותיכם. וההבדל שבין הדורות: עוון האבות היה בגלוי, "קיטרו על ההרים" - היו עומדים על ההרים ומקטירים לעבודה זרה, "ועל הגבעות חרפוני" - על הגבעה שתחת ההר היו עומדים לחרף ולגדף. אחאב העמיד עבודה זרה על כל תלם ותלם. הם לא עשו דבר בהסתר, לא בגנות ולא בקברים ולא בנצורים כמותכם, שאתם עובדים עבודה זרה בסתר. ולכן תישאו גם את עוון אבותיכם.
אלא ש"ומדותי פעולתם ראשונה אל חיקם" - בתחילה, אומר המלבי"ם, אמדוד דווקא לבנים, ולא לאבות כפירוש הרד"ק: על מה שעשיתם אתם מתוך צביעות תקבלו תחילה, ואחר כך אשלם להם גם על עוון אבותיהם. והטעם: שעוונותיהם גרועים מעוונות אבותיהם. אף שעוונות האבות היו חמורים, על ההרים ותחת כל עץ רענן, מכל מקום היו בגלוי; אבל אתם עושים בסתר, וכלפי חוץ מציגים עצמכם כצדיקים, והעם טועה בכם וסבור שאתם הגונים וישרים, בשעה שעוונותיכם נעשים בהסתר.
וכך מצינו בדורו של יאשיהו. יאשיהו היה בטוח שיוכל לצאת ולהילחם במלך מצרים, שהרי דורו צדיקים. מה שלא ידע: את האנשים ששלח לבדוק בבתים אם יש בהם עבודה זרה היו מכניסים, והם היו בודקים בכל פינה ולא מוצאים דבר. ומה לא ידעו? שהעבודה הזרה הייתה חקוקה בגב הדלת, וכשפותחים את הדלת נסתרת דמותה אל הקיר, והבודק בודק ואינו רואה, וכשסוגרים את הדלת חוזרת העבודה הזרה למקומה. ועל עוון זה נהרג יאשיהו לבסוף, "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם" - בעוונותיהם. והמעוניין בהרחבה, דיברנו בזה במגילת איכה על הפסוק "איכה יועם זהב", שירמיהו חיברה כנגד יאשיהו על עניין זה. נמצא שעוונם חמור יותר משום שנעשה בסתר: כשהעוונות בגלוי, לפחות יודעים שיש מה לתקן; אבל כשהעוונות בסתר, יאשיהו בטוח שהעם צדיקים - שלחתי משמרות בדיקה לעבודה זרה, וכולם אמרו שהכול נקי. ומה קורה באמת? את זה לא ידע.
כאשר ימצא התירוש באשכול
כֹּה אָמַר ה', כַּאֲשֶׁר יִמָּצֵא הַתִּירוֹשׁ בָּאֶשְׁכּוֹל וְאָמַר אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי בְרָכָה בּוֹ, כֵּן אֶעֱשֶׂה לְמַעַן עֲבָדַי לְבִלְתִּי הַשְׁחִית הַכֹּל׃
רש"י מביא את דרשת חז"ל, והיא גם לשון תרגום יונתן: "כמא דאשתכח נח זכאי בדרא דטופנא". התירוש הוא נח, שהיה מתוק, "באשכול" - בדור המשוכל, מלשון שכול. דור של שכול היה, ומי היה בו התירוש היחיד? נח. ואפשר שנמשל דווקא לתירוש משום שנח, כשיצא מן התיבה, נטע כרם. אלא שכאן נאמר הדבר לשבח: הוא היה הפרי המתוק שבדור השכול. "ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו" - אל תשחית את נח, ברכה בו, יש טעם שממנו יקום דור המשך. "כן אעשה למען עבדיי" - כך אעשה למען כל צדיק וצדיק שנמצא בתוכם, ובזכותם לא אשחית את הכול.
הרד"ק מבאר שהדברים אמורים כלפי בני הגלות: אל תתייאשו מן הגאולה בשל מה שאמרתי שאיפרע מכם, ואל תאמרו אין לנו למה לצפות. אף על פי כן לא אטוש אתכם, ועל כל פנים אוציא אתכם מן הגלות. ואני ממשיל אתכם לאשכול: אשכול שהבשיל וראוי להוציא ממנו תירוש, כלומר לסחוט מענביו יין - אם יבוא אדם להשחיתו, יאמר לו חברו אל תשחיתהו כי ברכה בו, שאפשר להפיק ממנו יין. ואם תאמר, הרי יש בו חרצנים וזגים ודברים שאינם טובים? אף על פי כן השאירהו בשביל היין, בשביל הדבר הטוב היוצא ממנו. כך עם ישראל: יש בהם זגים, יש בהם חרצנים, יש בהם חוטאים, ואף על פי כן אומר הקדוש ברוך הוא אני משאיר את האשכול הזה, כי ממנו אפשר להוציא תירוש, יין שהוא ברכה לעולם. וכמו שנאמר בנבואת יחזקאל "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי" - יברור ויסיר את הרשעים, ומה שיישאר הוא התירוש, היין המשובח.
המלבי"ם רואה כאן סיום לכל הנבואה כולה, נבואה על העתיד הבאה לבאר מדוע הגלות מתארכת כל כך ומדוע עם ישראל עדיין אינם נגאלים. תשובתו: הגלות ארוכה לפי שעדיין אין לכם זכות. ומודיע שבסופו של דבר פושעי ישראל ייענשו והצדיקים הם שיישארו, כמו שכתוב "וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב", ו"פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ" - דברים קשים - ואותם שיישארו יהיו דווקא הנאחזים בעבודת ה'. גם לפי המלבי"ם זהו משל, אלא שלא על סחיטת יין דווקא: גפן שכולה נשחתה ועשתה באושים, ונמצא בה אשכול אחד שלא נשחת - יאמר בעל הגפן אל תשחיתהו, אל תעקור את כל הגפן, אלא הניחה, שהרי היא מוציאה ענבים. ואף שרוב פירותיה באושים שאינם ראויים לאכילה כלל, מכל מקום יש בה אשכול אחד של ענבים טובים, ובשבילו תישאר הגפן. כך כביכול מתיר הקדוש ברוך הוא את הגפן שהיא עם ישראל, מפני אותם צדיקים שהם בחינת האשכול.
והוצאתי מיעקב זרע
וְהוֹצֵאתִי מִיַּעֲקֹב זֶרַע וּמִיהוּדָה יוֹרֵשׁ הָרָי, וִירֵשׁוּהָ בְחִירַי וַעֲבָדַי יִשְׁכְּנוּ שָׁמָּה׃
"והוצאתי מיעקב זרע" - שתהיה ממנו ברכה, זרע הראוי ליעקב; ו"יעקב" כאן הם עשרת השבטים, שמהם אוציא זרע טוב. "ומיהודה" - שבט יהודה כולל תמיד את בנימין, והם האחרונים שגלו, ומהם אוציא יורש. "הרי" הם הרי יהודה, והם יירשו אותם. "וירשוה בחירי ועבדי ישכנו שמה" - הנבחרים, אלה שהלכו בדרך ה', הם שישכנו שם משכן קבע במקום שבו תהיה הגאולה, במשכן ובבית המקדש ובירושלים.
ומדייק הרד"ק שהפסוק מזכיר את שתי הגלויות - גם יהודה, שהם יהודה ובנימין, וגם יעקב, שהם עשרת השבטים - ובא לרמז שלא יתייאשו מן הגאולה. יש מחלוקת בגמרא אם עתידים עשרת השבטים לחזור אם לאו, וכאן בא לומר להם שעתידים הם לחזור: "והוצאתי מיעקב זרע" - אף הם ישובו ויירשו. והרי ה', הר ציון והר הבית, יחזרו וייבנו. נמצא שהגאולה תהיה בכל מקרה, אלא שקודם לכן יהיו בירור, צירוף וליבון, ובסופו של דבר תתקיים.
לסיכום:
פרקנו הוא תשובת הקדוש ברוך הוא לזעקת הנביא "תחשה ותעננו עד מאוד": לא אני שותק, אלא אתם אינכם שואלים ואינכם מבקשים. נדרשתי ולא שאלו, נמצאתי ולא ביקשוני, פרשתי ידיי כל היום ולא באו. ובמקום זאת בחרו בעבודה זרה, ובעיקר - לפי המלבי"ם - בעבודה זרה שבסתר, בגנות ובקברים ובנצורים, מתוך הצגת פני צדיקים כלפי חוץ, עד לשיא הצביעות "אל תיגש בי כי קדשתיך". חטא הסתר חמור מחטא הגלוי, שכן בגלוי יודעים שיש מה לתקן, ובסתר אין איש יודע - כמעשה יאשיהו והעבודה הזרה שמאחורי הדלת. על כן "הנה כתובה לפניי", כתיבה שאינה לזיכרון רחוק אלא לתשלום מיידי, ועוונות הבנים מצטרפים לעוונות האבות. ואף על פי כן, חותמת הנבואה בנחמה: כאשר נמצא תירוש באשכול אין משחיתים את הגפן כולה, וכך בזכות הצדיקים לא יושחת הכול, אלא יהיה בירור וצירוף, וזרע יצא מיעקב ומיהודה, ובחיריו ועבדיו יירשו את הרי הקודש.