פרק ס"ד הוא המשכה הישיר של התפילה שבסוף הפרק הקודם. הנביא עומד ומזכיר לפני הקדוש ברוך הוא את נוראותיו של העבר: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, הניסים והמופתים שנעשו לישראל, ומכוח הזיכרון הזה הוא תובע: ריבונו של עולם, למה לא תעשה כן גם עתה? הפרק כולו הוא זעקה אחת גדולה, המסתיימת בשאלה "הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה'", ותשובת הקדוש ברוך הוא תבוא כבר בפרק הבא.
כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים מַיִם תִּבְעֶה־אֵשׁ לְהוֹדִיעַ שִׁמְךָ לְצָרֶיךָ מִפָּנֶיךָ גּוֹיִם יִרְגָּזוּ׃
"כקדוח אש המסים" - כמו שאש קודחת ומסיסה דבר, ש"המסים" הוא לשון נמס. "מים תבעה אש": אומר רש"י, כשמניחים גוף מתכתי לוהט בתוך המים, המים מעלים בועות ואבעבועות. וכל זה עשית במצרים, במכת ברד, שהיתה בה אש מתלקחת בתוך הברד. יוצא שאנחנו באים להזכיר את העבר: ריבונו של עולם, עשית ניסים, הוצאת אותם ממצרים, קרעת להם את הים, שלחת אש בתוך הברד.
תרגום יונתן מפרש שהכתוב מזכיר את הנס שנעשה בהר הכרמל על ידי אליהו, ששם נאמר שהאש ליחכה גם את המים אשר בתעלה. נמצא שהאש קדחה שם בתוך המים ממש - "מים תבעה אש", האש אכלה את המים.
הרד"ק מפרש "המסים" מלשון מסס, דבר הממיס, ומעמיד את הכתוב על האש שירדה בהר סיני, שהקדוש ברוך הוא ירד עליו באש. "כקדוח אש" - אש שורפת וקודחת, כלשון "כי אש קדחה באפי". והיתה שם אש שפגשה מים, שהרי "עבים נטפו מים". ומה קורה כשמים באים על מקום לוהט? מיד עולים אדים רבים, והמקום נראה כמקום של עשן. זהו שכתוב "וההר עשן כולו" - העשן נוצר מצירוף האש והמים.
וכל זה למה? "להודיע שמך לצריך" - כדי שאותם שאינם מכירים בך יראו את נוראותיך, ומתוך כך יכירו בגדולת השם, והעולם כולו יכוף רצונו לעבודת הבורא יתברך. ולכן ממשיך "מפניך גויים ירגזו": הקדוש ברוך הוא נודע בעולמו, והגויים מבינים שכל העבודה זרה שלהם הבל, ושיש בורא לעולם.
הרד"ק עומד כאן על דקדוק: "מים תבעה אש" - וכי המים מבעבעים את האש? היה צריך לומר "אש תבעה מים". והוא משיב, שבדבר שאין בו טעות לא הקפידו על סדר ראשון ואחרון. אבל פשוט יותר על דרך הכתוב "אבנים שחקו מים", שאין הפירוש שהאבנים שחקו את המים אלא שהמים שחקו את האבנים. כך גם כאן: את המים מבעבעת האש - ובסופו של דבר הגענו לאותה תוצאה.
עוד מביא הרד"ק שאפשר לפרש את הפסוק כולו כמשל על המלחמות שהקדוש ברוך הוא נלחם כנגד האויבים: "לוא קרעת שמים ירדת", כמו שנאמר "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא". ההרים משל על הגדולים, והאש כמו שנאמר "והיו עמים משרפות סיד". ריבונו של עולם, ירדת משמים ונלחמת עבורם - אם כן עשה גם לנו ניסים כמו שעשית להם אז.
המלבי"ם מסביר שכאן הרוח האלוקית מתנוססת על דברי הנביא הקודמים. לאחר שאמר "לוא קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזולו", הריהו כרואה מחזה לנגד עיניו: אש אוכלה יורדת משמים, ההרים נמסים כהמס דונג מפני אש, והמים נוזלים ויוצאים מתוכם. כך הוא מצייר בדמיונו הרים גדולים היורקים אש, וראשם מכוסה שלג: ההר מריק אש וגופרית ואבני אלגביש, והשלג והקרח קודחים - כלומר מתחממים ונמסים והופכים למים. וכשההרים נזולו והקרח נמס ויורד - "מים תבעה אש", הוא רואה את האש מבעבעת את המים כסיר המבעבע על פני האש שתחתיו. וכל זה, ריבונו של עולם, תעשה "להודיע שמך לצריך". נמצא שלפי המלבי"ם כל הבקשה היא המשך ל"לוא קרעת שמים": עשה עתה אותות, ניסים ומופתים, שיתגלה שמך בעולם, שיתוקן עולם במלכות שדי, שידעו הכל שאין עוד מלבדו. ריבונו של עולם, למה לא תעשה כן גם עתה, כשם שהושעת את ישראל מצרות קודמות?
בַּעֲשׂוֹתְךָ נוֹרָאוֹת לֹא נְקַוֶּה יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ׃
"בעשותך נוראות" - במצרים, אומר רש"י, שבכל האויבים עשית שפטים. ומהו "לא נקוה"? נוראות שלא קיווינו להן, לפי רש"י - לפי שלא היינו ראויים להן. כשיש לאדם זכות אצל חברו, הוא מקווה ממנו לתועלת ולעזרה, שהרי הוא עומד אצלו בפלוס. אבל כשאדם נמצא במינוס, כשהוא יודע שאינו בסדר וחייב לו, קשה לו לומר שהוא מקווה לתועלת. זהו שאומר הנביא: עשית לנו אז נוראות שלא היתה לנו סיבה לקוות להן, שלא היו לנו זכויות עליהן, ולא היינו הגונים לכך. "ירדת מפניך הרים נזולו" - והנה ההרים נזלו מפניך, אף שלא היינו ראויים.
הרד"ק מפרש "לא נקוה" - לא קיווינו לנוראות הגדולות שהיית עושה עמנו, לא ציפינו שתעשה לנו כל כך. והמלבי"ם מרחיב: הרי כבר עשית זאת בימי קדם, ואם עשית לנו נוראות בשעה שלא היינו ראויים, כל שכן עכשיו שאנו כבר לאחר קבלת התורה ובדרגה גבוהה יותר. ביציאת מצרים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, ולא היתה שום תקווה שתעשה לנו נוראות - ובכל זאת עשית. אם כן למה לא תעשה לנו עתה כמו שעשית אז, בזמן שלא היתה כלל תקווה לאות ולמופת?
וּמֵעוֹלָם לֹא־שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ עַיִן לֹא־רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה־לוֹ׃
רש"י מפרש: מעולם לא שמעו ולא האזינו שנעשו לאומות העולם נוראות כאותן שעשית לנו, וגם עין לא ראתה אלוהים אחר זולתך שיעשה למחכה לו כמו שאתה עשית למחכים לך. לפי זה "אלוהים זולתך" פירושו אלוהים אחר חוץ ממך, ולא ראינו עוד אלוה שיעשה כמעשיך.
וחז"ל דורשים את הפסוק: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא - "עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו". פירוש הדבר, כל מה שיש בידינו בספרי הנבואה הוא מה שעתיד להיות בימות המשיח, אבל מה שעתיד להיות לעתיד לבוא הוא מעל לתפיסתם והשגתם של הנביאים עצמם. והטעם: הנבואה יכולה לקלוט דברים הנמצאים בתוך מציאות העולם, אבל דברים שהם מעל ומעבר למציאות העולם - אין בהם השגה.
משל למה הדבר דומה? לאדם שרוצה להסביר לעיוור מהו צבע. אין לו מבוא ואין לו השגה כלל במושג של צבעים. הוא שואל: מה זה לבן? אתה אומר לו: לבן כמו חלב. אומר: אה, רטוב. לא, זה לא קשור לרטוב. כמו צבע הקיר. אומר: אה, קשה כמו הקיר. עיוור מבטן ומלידה אינו יכול לקלוט מהו לבן, כי מושגי הצבעים מעבר לעולם המושגים שלו. כך אי אפשר להסביר לנביא דברים שמעבר לעולם המושגים שלו. לכן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, שהם עדיין בתוך עולם המושגים, בתוך העולם הזה. אבל העולם הבא אינו מושג ואינו נתפס, ואין לנו אפילו דמיון אליו. וזהו "עין לא ראתה אלוהים זולתך" - זולתך, אלוקים, לא ראתה עין; רק אתה ראית מה שאתה עתיד לעשות למחכה לך.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק כהמשך למה שקדם. אתה ריבונו של עולם עשית נוראות שלא ציפינו להן: מי האמין שהקדוש ברוך הוא יגאל אותנו בכוח עשר מכות? מי האמין שיקרע לנו את הים? "נוראות לא נקוה", נוראות ש"מעולם לא שמעו לא האזינו" - מעולם לא שמענו סיפורים כאלה ולא האזנו למי שיתאר לפנינו מי שעשה ניסים כאלה. "עין לא ראתה אלוהים זולתך" - זולתך, אלוקים, לא ראתה עוד עין אדם נוראות כאלה. ומכאן הטענה: אם בזמן שלא ציפינו, לא האמנו ולא חיכינו, עשית לנו נוראות כאלה - כמה נוראות ראוי שתעשה למי שכן מחכה ומצפה!
אלא שיש להבין: אם פתח ב"לא נקוה", היה לו לסיים "יעשה למקווה לו". למה שינה ל"מחכה"? מסביר המלבי"ם שיש הבדל בין מחכה ובין מקווה, והבדל זה מוכר גם מן השפה המדוברת. שואלים אדם: פלוני יגיע? האוטובוס אמור להגיע? והוא עונה: אני מקווה. כלומר אין לו ידיעה ברורה, הוא רק מקווה. אבל אם הוא יודע בוודאות שהאוטובוס אמור לבוא, הוא אומר: אינך רואה שאני מחכה? "מחכה" פירושו ידיעה ברורה, יש למה לחכות; "מקווה" הוא על דבר שאין בו ודאות. קיווי הוא תמיד על דבר שאין לגביו ודאות, וחיכוי הוא מתוך ידיעה מוקדמת שכך עתיד להיות.
ולפי זה נפלא הדבר: "בעשותך נוראות לא נקוה" - אז, בשעה שעשית את הנוראות במצרים, אפילו לקוות לא קיווינו, וכל שכן שלא חיכינו. שנחשוב "אני מקווה שהשם יעשה" - גם זה לא עלה על דעתנו, ולחכות מתוך הבטחה ברורה ודאי שלא. ואילו עכשיו, אחרי כל הניסיון שעברנו, אנחנו כבר בגדר "מחכה". ואם אנו מחכים - ראוי, ריבונו של עולם, שתעשה לנו ניסים.
פָּגַעְתָּ אֶת־שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ הֵן־אַתָּה קָצַפְתָּ וַנֶּחֱטָא בָּהֶם עוֹלָם וְנִוָּשֵׁעַ׃
הפסוק הזה סתום למדי, ויש בו כמה ביאורים. הביאור הראשון שמביא רש"י: "פגעת" מלשון "ויפגע בו וימות", כלומר ריבונו של עולם, סילקת מן העולם את השש ועושה צדק - את הצדיקים, ואנשי אמונה אבדו. "שש" הם הששים במצוותיך, ו"עושה צדק" הם עושי הצדקה. ויש מפרשים "פגעת" מלשון "ואל תפגע בי" ו"אל אפגע" שהוא לשון תפילה ובקשה, ולפי זה: קיבלת את תחינתם ותפילתם של הצדיקים הששים לעובדך ולעשות צדק.
ולפי שני הפירושים, אומר הרד"ק, המשמעות אחת: כעת אין לנו אותם, אין מי שיעתיר בעדנו. אבד חסיד מן הארץ, ואותם צדיקים שהיו עומדים בפרץ כבר אינם. וזהו "הן אתה קצפת ונחטא" - אתה קוצף עלינו על שחטאנו לפניך, ואילו קודם "בהם עולם ונושע", היינו סומכים כל ימי עולם על הצדיקים שבכל דור ודור שיתפללו ויעתירו בעדנו. אבל עתה בגלותנו אין הצדיקים מלווים אותנו, ואנו רחוקים מן הישועה.
וכיצד היו מתפללים? "בדרכיך יזכרוך". מהן דרכיו של הקדוש ברוך הוא? שלוש עשרה מידות של רחמים, כמו שנאמר "הודיעני נא את דרכיך". כך היו מעוררים רחמי שמים, כמו משה רבנו שעמד בפרץ במעשה העגל ואמר "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד", "סלח נא לעוון העם הזה". הזכרת מידות הרחמים יש בה כוח ועוצמה להוריד רחמים ולהשפיעם למטה. ואילו כעת "אתה קצפת ונחטא" - ואין הכוונה שקצפת ואחר כך חטאנו, אלא שקצפת בעקבות שחטאנו. ו"בהם עולם ונושע" - בהם היינו נושעים תשועת עולם, וכעת אין לנו את הישועה הזאת.
המלבי"ם מפרש אחרת לגמרי. לדעתו "פגעת" כאן אינו לשון הריגה ואינו לשון תפילה, אלא לשון פגישה, כמו "כי תפגע שור אויבך תועה", שאין הכוונה שהרגת אותו או התפללת אליו אלא שפגשת בו. ראיה לדבר: אילו היה לשון הריגה, היה צריך לומר "פגעת בשש" עם בי"ת החיבור, ואילו כאן נאמר "פגעת את שש". וכן "פן יפגעו בכם הרודפים".
ולפי זה כך הוא הביאור: ריבונו של עולם, בדרך הזאת שהלכת אז, שעשית ניסים ונוראות, את מי אתה פוגש? את הצדיק, שהוא שש ועושה צדק. שהצדיקים, כשהיו רואים דבר כזה, היו ששים ושמחים: הנה הוכחה שעבודתי עבודת אמת, הנה הוכחה שהדרך שאני פוסע בה היא הדרך הנכונה. ולא עוד, אלא שהצדיק יכול לחזק בכך גם את האחרים ולומר להם: ראו יד השם, ראו כיצד הקדוש ברוך הוא עושה ניסים, וכי אינכם מבינים שהוא מנהל את עולמו? וזהו "בדרכיך יזכרוך" - מתוך הניסים ומתוך דרכי השם מזכירים לאחרים לעבוד את הקדוש ברוך הוא. בדרך זו שאתה פועל למעלה מדרך הטבע אתה נותן עוצמה לצדיקים עצמם וכוח בידם לחזק את הציבור.
ועוד, בכל תפילותיהם הם מזכירים אותך שאתה עושה גדולות ונפלאות. "הן אתה קצפת ונחטא" - וגם בעת שקצפת עלינו על שחטאנו, "בהם עולם ונושע" - על ידי הדרכים הללו נושענו. הצדיקים בתפילתם היו מזכירים את הניסים שעשה הקדוש ברוך הוא, ובזה מעוררים רחמי שמים שיעשה לנו ניסים נוספים, והזכרה זו יש בה להעביר קצף ולכפר עוון, כלשון המלבי"ם. כך התפלל משה רבנו: "ושמעו מצרים כי העלית בכוחך את העם הזה מקרבו", "ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם" - יש תועלת בהזכרת ניסי השם בשעת תפילה. אם כן, ריבונו של עולם, למה לא תעשה לנו ניסים כמו שעשית אז? וזה המשך ל"יעשה למחכה לו": עכשיו שאנחנו מחכים לך, עשה לנו ניסים, שבניסים הללו אתה פוגש כביכול בצדיקים שעל ידם מעתירים לפניך, מלמדים זכות על ישראל ומביאים להם ישועה.
וַנְּהִי כַטָּמֵא כֻּלָּנוּ וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל־צִדְקֹתֵינוּ וַנָּבֶל כֶּעָלֶה כֻּלָּנוּ וַעֲוֺנֵנוּ כָּרוּחַ יִשָּׂאֻנוּ׃
מאחר שהצדיקים נסתלקו מאיתנו, גם רוח הטהרה שהיתה בתוכנו נסתלקה, ומה נשאר? "ונהי כטמא כולנו". "וכבגד עדים" - בגד מאוס. "עדים" מלשון הסרה, כמו "לא יעדה מיננא", שלא יסור מאיתנו, ו"יעדה" פירושו להסיר; בגד עדים הוא בגד מאוס שמחפשים דרך להסירו.
הרד"ק מפרש "עדים" מלשון מטונף ומלוכלך, כלשון "ספחת עדיה" ו"הרה מעדיה", שכאשר האישה יולדת מתלכלכים בגדיה בדם. ועוד פירוש: בגד שהוא סמרטוט ובלוי, על שם "המשמשת בעדים", שהאישה בודקת עצמה בעד בדיקה - וזהו מקור הביטוי. ולמה צריך העד להיות סמרטוט? לפי שבגד חדש שלא כובס אינו סופג היטב את הדם. והרעיון אחד הוא: בגד מאוס שאנשים מסירים אותו מעליהם. כך נשארנו בגלות כדבר טמא, כבגד עדים שהכל חפצים לסלקו מעליהם.
ואף הצדקות שאנו עושים, אומר הרד"ק, אינן רצויות ונמאסות בעיניך. ולמה? כי כשאדם עושה צדקה באמת לשם שמים, צדקתו מקובלת; אבל כשהוא נותן כדי להתפאר ולהתגדל, או מתוך קנאת איש מרעהו - הוא נתן כך? אני אתן הרבה יותר, מה הוא חושב לעצמו - זה דבר מאוס בעיני השם.
מעשה שהיה: חסיד אחד ראה שהאדמו"ר משתמש בפמוטי בדיל, והביא לו פמוטי נחושת. שמח האדמו"ר והודה לו. שבוע לאחר מכן בא אחד הגבירים, שראה כיצד קם האדמו"ר והודה לאותו חסיד, וצרה עינו בדבר, והביא פמוטי זהב. שאלו האדמו"ר: מה זה? אמר לו: רבי, הלא כך כתוב, "תחת הנחושת אביא זהב". הביט בהם האדמו"ר, הודה לו, והחזירם לו. אמר לו הגביר: למה אין הרב לוקח?
אמר לו האדמו"ר: ראה מה שכתוב בהבאת ביכורים, ואמרו חז"ל "בתר עניא אזלא עניותא". העניים היו מביאים ביכורים בסלי נצרים, והכהן היה נוטל את הסל יחד עם הפירות ומשאירו; ואילו העשירים שהיו מביאים בסלי זהב, היה הכהן נוטל, שופך את הפירות ומחזיר להם את הסל. נמצא שהעני שקנה סל בעשרה שקלים הפסידם, ואילו העשיר שהביא סל יקר קיבלו בחזרה ולא הפסיד אפילו עשרה שקלים - לכך אמרו שהעניות רודפת אחרי העני.
ומהו הפשט בזה? יש פירוש מוכר, שהעני מביא פירות פחותים ובלויים, שהרי מה כבר יש לו, ואם יחשוף הכהן מה בפנים יהיו לו בזיונות; לכן משאירים את הכל בתוך הסל שלא יראו מה יש בו. אבל העשיר מביא רק את המשובח והיוקרתי ביותר, ולכן אפשר לשפוך את הפירות, וזה כבוד למזבח שייראו.
אבל האדמו"ר הסביר לו אחרת. העני - כיצד הוא מביא ביכורים? אשתו אומרת לו: ראיתי שיש תאנה שביכרה, ורימון שביכר. והוא: כן? מצוין! השנה נעלה ביכורים בשמחה, ואארוג סל מיוחד לכבוד המצווה. אנשים צדיקים, עושים הכל בעצמם ומתוך חיבת המצווה. ואילו העשיר - בא אליו העוזר ומזכיר לו שיש מצוות ביכורים. והוא מתרעם: עוד פעם, קטנו מעשרות, גם הכהן היה כאן לא מזמן, וגם ראש ישיבה פלוני בא לבקש תרומות, לא נגמר הסיפור הזה. טוב, בסדר, הכן ביכורים. אבל שמע, תביא סל כמו שצריך, משהו מזהב. בשנה שעברה הביאו הזלמנים סל כזה ועשו רושם, והלך לו כטווס - אני כבר אראה לו מה זה. תביא סל שיוציא לכולם את העיניים, סל זהב אמיתי.
מגיע הכהן, רואה את הסל ומבין מאין הוא בא. אומר לו: קח לך, אדוני, את הסל, והפירות השאר כאן. הקדוש ברוך הוא אינו חפץ במתנות של גאווה, אינו חפץ בתרומות שיש בהן שחץ. אבל סלו של העני - סל של מצווה הוא, סל של קדושה וטהרה, סל שנעשה מתוך אהבת השם, מתוך רצון לעשות נחת רוח ליוצרו, מתוך שמחה של מצווה. סל קדוש שראוי להיות מונח על גבי המזבח ולפני השם.
וְעַתָּה ה' אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ׃
אנחנו החומר המונח לפני הקדר, והוא יכול לעשות ממנו מה שירצה. אם כן, ריבונו של עולם, למה לא תשנה את ליבנו לטוב? למה לא תעשה לנו ניסים שיביאונו לידי הכרה באלוהותך יתברך? הלא "מעשה ידך כולנו".
ועוד יש כאן טענה. אדם שיצר דבר מה, קשה לו מאוד לראות את אותו דבר נשחת. את שמואל לקח הקדוש ברוך הוא בטרם עתו, כדי שלא יראה את מעשה ידיו - מלכות שאול - מתבטלת בחייו. קשה מאוד לאדם לראות דבר שהשקיע בו מתמוסס והולך לאבדון. אם כן, ריבונו של עולם, האין קשה לך לראות מה שקורה לעמך ישראל, "עם זו יצרתי לי"? מעשה ידיך כולנו - האין קשה לראות את מעשה ידיך סובלים?
אַל־תִּקְצֹף ה' עַד־מְאֹד וְאַל־לָעַד תִּזְכֹּר עָוֺן הֵן הַבֶּט־נָא עַמְּךָ כֻלָּנוּ׃
שתי בקשות יש כאן. הראשונה: "אל תקצוף ה' עד מאוד" - שלא יהיה הקצף גדול באיכותו, שקצף רב, השם ירחם, גורם נזק רב. והשנייה: "ואל לעד תזכור עוון" - אפילו אם הקצף אינו גדול, דא עקא שהוא נמשך לאורך זמן, וזה עצמו מכביד עד מאוד, ואנו עלולים לכלות בו. מכת דם אינה כל כך קשה, אבל אילו נמשכה חודשיים וארבעה חודשים ושנה ושנתיים - כל מצרים היו מתים. כלומר, לפעמים העונש עצמו אינו נורא, אבל אורכו מגדילו פי כמה וכמה.
"הן הבט נא עמך כולנו" - ריבונו של עולם, הבט וראה שאנחנו עמך, מצפים לך ומאמינים בך, ומה שסטינו מן הדרך ולא עשינו רצונך - אין האשמה כל כך בנו.
עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה׃
"ערי קודשך היו מדבר" - עיקר הקדושה בארץ ישראל, שהיא המקום המוכן להשגחת השם, וארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, כמו שאומרת המשנה בפרק ראשון של מסכת כלים. "ציון מדבר היתה" - ציון היא המקום שבו יושבים הסנהדרין, שמשם תצא תורה, והנה הפכה שוממה כמדבר. "ירושלים שממה" - שם היו הנביאים, וגם היא שוממה.
בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל־מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה׃
בבית קודשנו היו אבותינו מהללים אותך, והבית הזה עצמו היה לשריפת אש - פעמיים, בית ראשון ובית שני, ולא נבנה מאז. "וכל מחמדינו היה לחרבה" - זה בית המקדש, החרב זה כמה שנים.
המלבי"ם מדגיש: "בית קודשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו" - שם למדו אבותינו יראת השם ואהבת השם, כמו שנאמר "למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך" בעת העלייה לרגל. מקום שממנו שואבים יראת שמים, מקום שממנו שאבו רוח הקודש - שמחת בית השואבה, מקום שבו היו מתעלים בקדושה. וכאן טמונה התשובה לבקשה הקודמת "ואל לעד תזכור עוון": מדוע? מפני שאין האשמה כל כך בנו. שהרי ערי קודשך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה, ובית קודשנו ותפארתנו היה לשריפת אש. המקום שממנו שואבים קדושה וטהרה איננו - ומה הפלא שירדנו עשר מדרגות אחורנית ונתרפינו משמירת התורה והמצוות? אם את זה תחזיר לנו, ריבונו של עולם, תראה כמה ישתפר מצבנו, ואיך נחזור ונתעלה ברוחניות.
הַעַל־אֵלֶּה תִתְאַפַּק ה' תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ עַד־מְאֹד׃
על ידי החורבן אנו רחוקים מישועת הנפש, שישועת הנפש תלויה בקדושה, בטהרה ובקיום המצוות. וכשאין לנו בית קודשנו, אין סנהדרין, אין כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם בשירם ובזמרם - מהיכן נשאב רוח הקודש? מהיכן נשאב עבודת השם? לכן: ריבונו של עולם, אל תביט בצרותינו ותתאפק, אל תראה את צרותינו ולא תפעל דבר להושיענו.
"תחשה" - שאתה מחשה, אינך מגיב ושותק. "ותעננו עד מאוד" - ובשתיקה זו אתה מענה אותנו עינוי על עינוי. זהו הפירוש הפשוט, וכך מסביר הרד"ק.
אך המלבי"ם מחדש כאן פירוש מיוחד: "ותעננו" אינו לשון עינוי אלא לשון עניָה ותשובה, כמו "עלי באר ענו לה", מלשון "ויען". כלומר: בזה שאתה מחשה ושותק - בזה עצמו אתה עונה לנו תשובה "עד מאוד", תשובה שהיא מספקת עד מאוד. השתיקה היא התשובה. ומוסיף המלבי"ם, שכאן כביכול מפסיק הנביא את מליצתו: מיתרי כינור המליצה נדהמו עד עתה, והסער הגדול שב לדממה ברוח המליץ. הנביא המליץ דיבר בהתרגשות עצומה עד שתמו כוחותיו, ואת התשובה כבר ייתן הקדוש ברוך הוא בפרק ס"ה.
הפרק הוא תפילה אחת רצופה: הנביא מזכיר את נוראות העבר - האש והמים במצרים, בהר הכרמל ובהר סיני - ותובע, אם עשית לנו ניסים בשעה שלא היינו ראויים ואף לא קיווינו, כל שכן עכשיו שאנו מחכים ומצפים. הוא מקונן על סילוקם של הצדיקים שהיו מעתירים בעדנו ומזכירים את דרכיך, מתאר את פחיתות מצבנו - "ונהי כטמא כולנו", עד שאפילו צדקותינו כבגד עדים כשאינן לשם שמים - ומבקש: אנחנו החומר ואתה יוצרנו, אל תקצוף עד מאוד ואל לעד תזכור עוון, שהרי ערי הקודש חרבו ובית מקדשנו עלה באש, ומהיכן נשאב קדושה? ובסיום הזעקה "העל אלה תתאפק ה'" עוצר הנביא את מליצתו, והשתיקה עצמה היא תשובה - תשובה שתתפרש כבר בפרק הבא.