פתיחה: מזכרון הניסים אל זעקת הגלות
החלק שלפנינו בפרק ס"ג הוא המשכה של הזכרת חסדי ה' לישראל. לאחר שהנביא הזכיר את "המעלם מים", הוא פותח בתיאור ניסי קריעת ים סוף ובדקדוק המעלות שהיו בהם, ומשם הוא עובר אל זעקה קשה: כל אותם ניסים היו בשנים קדמוניות, ואיה הם עתה? מכאן ועד סוף הפרק מונח לפנינו סדר של טענה ובקשה: הבט וראה, איה קנאתך ורחמיך, למה תתענו, שוב למען עבדיך - עד שהנביא נאלם דומיה מרוב התרגשותו.
מוליך לימין משה: כיצד נבקע הים
מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ, בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם, לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם.
הקדוש ברוך הוא היה מוליך לימין משה את זרוע גבורתו. כל זמן שמשה היה זקוק לעזרת השם, זרועו של הקדוש ברוך הוא הייתה כביכול לימינו. הרד"ק מבאר שכאן מתחיל תיאור ניסי הים: בואו וראו איזה נס מופלא היה. כשנצטווה משה "הרם את מטך ונטה את ידך על הים", אין מי שיחשוב שכוחו של מטה לבקוע ים; אלא פעולת קודשא בריך הוא הייתה כאן, שהיה מוליך לימין משה ומסייע בידו להרים את המטה ולבקוע את הים, והקדוש ברוך הוא בקע את הים מפני בני ישראל כדי שהמצרים יאבדו בתוכו.
למה בכלל נקרע הים? "לעשות לו שם עולם"
שימו לב לדברי הרד"ק על סוף הפסוק. היינו חושבים בפשטות: עם ישראל היו צריכים לעבור את הים ולא היה להם היכן לעבור, ולכן בקע להם הקדוש ברוך הוא את הים. אומר הרד"ק: אין זה נכון. מי שיודע כיצד הייתה נראית קריעת ים סוף יודע שלא הייתה זו חצייה מגדה לגדה. לא כמעשה רבי פנחס בן יאיר, שהיה צריך להגיע אל הגדה השנייה ואמר "גינאי, חלוק לי מימיך" - שם החלוקה הייתה הדרך להגיע לעבר האחר. עם ישראל לא היו צריכים להגיע לשום גדה; הם נכנסו מצד אחד ויצאו מאותו צד עצמו בהמשך, בצורת קשת - למעשה שנים עשר קשתות, כנגד שנים עשר שבטי יה. אם כן, לא היה הכרח לקריעת הים. ומה היה העניין? "לעשות לו שם עולם" - שעל ידי זה יזכרו אותו כל העמים, "שמעו עמים ירגזון", וייראו מפניו.
ואם כן, מדוע בחר הקדוש ברוך הוא להושיע דווקא בדרך זו? כמה עניינים היו בזה. ראשית, המצרים רודפים אחרינו, וכיצד מורידים אותם מעל גבנו? על ידי שאנו נכנסים לים, הם נכנסים אחרינו והים נסגר עליהם. אבל זה לבד אינו מספיק, שהרי עמוד האש שחצץ ביניהם היה זורק עליהם חיצים, ולפי התרגום אף נפט ואש - ובכוחו היה לכלותם בלי הים כלל.
שנית, כדי שיקבלו מידה כנגד מידה. "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" ומקשים: הרי עם ישראל אמרו שירה, ומה הבעיה שמלאכי השרת יאמרו שירה על מפלתם של מצרים? ועוד: מה זאת "מעשה ידי", והלוא ברשעים מדובר, והקדוש ברוך הוא שמח במפלתם של רשעים. מבאר הרבי ר' השיל: אצל מחנה אשור, כשבא צר על ירושלים בימי חזקיה, כתוב שהקדוש ברוך הוא גילה אוזנם ושמעו שירת המלאכים, ובזה ניתקה נשמתם מהם - שהמתיקות והערבות שהנשמה נמשכת אחר שירת המלאכים גדולה כל כך עד שהיא ניתקת מן הגוף. מלאכי השרת רצו לומר שירה, ועל ידי כך היו מצרים מתים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: זה מה שמגיע להם? הם הטביעו את עם ישראל ביאור, בים נילוס - "מעשה ידי", ישראל, טובעים בים, ואתם רוצים להמית את מצרים בשירה? מיתה קלה היא מדי. אלא מידה כנגד מידה: הם הטביעו אותנו במים, אף הם יטבעו במים.
ועוד: כשהם מתים בים יש דרגות במיתתם - יש כקש, יש כאבן, יש כעופרת, הכול לפי מידת רשעותם. ועוד: יש כאן ביזת הים, שהים מוציא את כל האוצרות אל החוף, וגם זה חלק ממה שרצה הקדוש ברוך הוא שיהיה על ידי המים. ובכל זאת, בגדול, כדברי הרד"ק: לא היה הכרח לקריעת ים סוף - אלא "לעשות לו שם עולם".
המלבי"ם: ארבע מעלות בניסי ה'
המלבי"ם אומר שהפסוק בא לציין שהניסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא היו ניסים מעולים מארבע בחינות. המעלה הראשונה: הניסים היו תמידיים. "מוליך" - באופן תמידי הקדוש ברוך הוא הולך איתנו צמוד. לא נס חד פעמי החורג מדרך הטבע ואחריו הכול חוזר כמנהגו, אלא "מוליך" - כל הזמן, כאומר: אני איתך תמיד, כל מה שאתה צריך אני כאן.
המעלה השנייה: מי היה איתנו? לא מלאך. הקדוש ברוך הוא אמר "הנה אנוכי שולח מלאך", ומשה אמר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה" - איננו רוצים מלאכים, קודשא בריך הוא בעצמו מלווה אותנו. וזהו "לימין משה", שהזרוע הניסית עמדה אצל ימינו בלי אמצעי.
המעלה השלישית: "זרוע תפארתו". יש ניסים הנעשים בדרך הטבע, כלומר לפי הזכויות שיש לאדם - יש לך זכויות, ראוי אתה שייעשה לך נס; אין לך זכויות, כיצד יעשה לך השם נס? וכאן אומר הכתוב שהקדוש ברוך הוא עשה לנו ניסים אף שלא היינו ראויים מצד עצמנו, וזה עצמו מגדיל את הנס. כי כשמגיע לאדם, אין בזה התפעלות: אם יאמרו לנו שהבבא סאלי עשה נס, לא נתפעל - יש לו זכויות די והותר לעשות ניסים. אבל אם יאמרו לנו שהשכן שלנו עשה נס, נתפעל: לא ידעתי, עכשיו אני רואה. כשנס נעשה למישהו שכביכול לא מגיע לו, מזה מתפעלים.
ואיפה זה רמוז? במילה "זרוע". כבר דיברנו שיש הנהגה של יד ויש הנהגה של זרוע. "יד" היא כף היד, ונקראת יד על שם י"ד פרקיה - מי שראה צילום רנטגן יכול למנות ארבעה עשר פרקים. הזרוע לעומת זאת מתחילה מן הכתף. כשההנהגה היא בבחינת "יד ה'", זו הנהגה על ידי עזר התחתונים: כביכול אומר הקדוש ברוך הוא, אני פעלתי את היד, אבל מי הזיז אותה? הזרוע - וזה אתם, הזכויות שלכם, המעשים שלכם, הצדקות שלכם. אתם עשיתם את הזרוע, ועל ידי זה יכולתי לעשות ביד את הנס. אבל כשהקדוש ברוך הוא חושף זרוע קודשו, אין לנו בזה כלום: גם הזרוע היא שלו, מי הזיז אותה? אני, אומר הקדוש ברוך הוא. ואנו - שום דבר, ומכוחנו לא בא מאומה. לכן אומר הכתוב "זרוע תפארתו" - כוח רוחני עליון שאינו תלוי בנו, שאנחנו לא עשינו דבר.
המעלה הרביעית: "תפארתו". הניסים לא היו ניסים בתוך הטבע, כניסי מגילת אסתר, שבאמת צירוף המקרים הוא נס וברור לכל, אלא ניסים גלויים: קריעת ים סוף, המן היורד מן השמיים (על השליו עוד אפשר להתעקש שהוא כדרך הטבע), "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" וכדומה - ניסים אל טבעיים. וכשאדם עושה דבר אל טבעי יש בזה התפארות לעיני כולם, ולכן היה בזה תפארת להשם לעיני כל העולם.
וזהו "בוקע מים מפניהם": בקיעת הים לא הייתה רק כדי להצילם, שהרי היה יכול השם להצילם בניסים אחרים - כדברי הרד"ק, וכן הולך המלבי"ם - אלא התכלית הייתה "לעשות לו שם עולם", "שמעו עמים ירגזון".
מוליכם בתהומות: קרקעית חלקה
מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת, כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ.
בקריעת ים סוף היו ניסים נוספים - חז"ל אומרים עשרה ניסים על הים - ואחד מהם נרמז כאן. אם נייבש את הים, קרקעיתו מצד עצמה מלאה שוניות וסלעים; אין זו אוטוסטרדה. והקדוש ברוך הוא לא הסתפק בכך שהוליכם בתהומות, כלומר שקרע להם את הים, אלא אף דאג שהמקום יהיה חלק ונוח להליכה. "כסוס במדבר" - כסוס הרץ במדבר, שהמדבר ארץ מישור, ואין חוששים שייתקל, המקום פנוי וחלק. כך הקל הקדוש ברוך הוא את ההליכה: לא זו בלבד שלא היה שם בוץ למטה, הגורם שאדם ייתקל, אלא אף העפר היה כעפר סלול.
כבהמה בבקעה: ירידה בנחת או שלא ירדו כלל
כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד, רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ, כֵּן נִהַגְתָּ עַמְּךָ לַעֲשׂוֹת לְךָ שֵׁם תִּפְאָרֶת.
הרד"ק מבאר: הם ירדו לתוך הים כבהמה היורדת בבקעה בלי מאמץ, שהירידה תמיד קלה ובנחת, והבקעה מקום נוח להילוך. "רוח ה' תניחנו" - תניח לעם ישראל; ואף שכתוב "תניחנו" בלשון נסתר ואחר כך פונה ואומר "עמך", כך מצינו "ותראהו את הילד" - "ותראהו" בלשון נסתר ואחר כך מפורש "את הילד". כלומר רוח ה' הניחה את ישראל מן המצרים הרודפים אחריהם, "וכן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת". ועוד מביא הרד"ק מיונתן ש"תניחנו" הוא כמו "תנחנו", מלשון "לך נחה את העם", וכל זה היה כדי שיהיה לקודשא בריך הוא שם ותפארת וכבוד עולם. ומכאן שאלת עם ישראל: כל זאת עשית בשנים קדמוניות, ולמה כעת אתה נוטש אותנו?
הרד"ק לקח את הפסוק הזה כהמשך של קודמו, ולשיטתו אין בכך קושי, שכפל העניין במילים שונות: "כסוס במדבר לא יכשלו" ו"כבהמה בבקעה תרד". אבל המלבי"ם, כידוע, אינו מודה בכפל העניין במילים שונות, ולכן מבאר שמדובר כאן בנס נוסף: שעם ישראל לא היו צריכים לרדת אל הים. התבוננו: אילו התייבש הים לאורך כמה קילומטרים, מה קורה כשנכנסים לתוך הים כשיש בו מים? הולכים ושוקעים, כי הקרקעית כמין גיגית ההולכת ומעמיקה. הקדוש ברוך הוא לא עשה כן, אלא עשה כמין רמפה - הגביה את העפר באופן שבהליכתנו לא נצטרך לרדת כדרך שאדם יורד היום לים, אלא הולכים במקום גבוה ויוצאים בדיוק בגובה החוף. "בקעה" היינו מישור, ישר ושווה: כפי שירדנו לתוך הים, מיד צף התהום למעלה ונעשה בקעה, מקום ישר. "כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת" - בניסים רבים שרק אתה יכול לעשותם, וכך נהגת את עמך לכל אורך הדורות.
הבט וראה: איה קנאתך ואיה רחמיך
הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ, אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ, הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ.
"הבט משמיים וראה" - מבקשים מן הקדוש ברוך הוא שיסתכל על מצבם הירוד של ישראל. "איה קנאתך וגבורותיך": מבארים רש"י והרד"ק - היית מקנא כשראית את עוני עמך, ובעקבות הקנאה היית מראה גבורה ומכה בעמים המייסרים בנו; ואיה הם כעת? "המון מעיך ורחמיך" - על שם הכתוב "המו מעי לו", ומיד אחריו "רחם ארחמנו". כשאדם כמה למישהו ומתגעגע אליו, מעיו הומים - זה מה שמכונה היום "פרפרים בבטן" - ובעקבות המון המעיים באים הרחמים. ועל כך הטענה: איה המון מעיך ואיה הרחמים הבאים אחריהם? "אלי התאפקו" - מלשון איפוק, מתאפק ואינו מוציא את רחמיו וחמלתו כלפיי.
המלבי"ם מבאר שכאן פונה הנביא ואומר: ריבונו של עולם, אחרי כל הניסים והנפלאות שעשית עמנו בימי קדם, שאותם פירט - "מוליכם בתהומות", "כבהמה בבקעה תרד", קריעת ים סוף ויציאת מצרים - בוא וראה איך התהפך הגלגל ונהיה מצב הפוך. ויש בפסוק לכאורה כפילות: "הבט משמיים" ו"וראה מזבול קודשך". למה "שמיים" ולמה "זבול קודשך", ולמה "הבט" ולמה "ראה"? מבאר המלבי"ם: שתי הנהגות יש לקדוש ברוך הוא. יש הנהגה טבעית, תמידית, שבה הוא מתנהג עם כל הברואים בדרך הטבע, והיא נקראת "שמיים"; ויש הנהגה ניסית, אל טבעית, שבה משדד מערכות הטבע, והיא "זבול קודשך" - המקום שבו שכינת עוזו, ההנהגה המיוחדת האלוקית שבה מנהיג את ישראל מעל דרך הטבע.
ומה בין "הבטה" ל"ראייה"? ראייה היא ראות העין החושית: לאדם יש עיניים והוא רואה. הבטה היא התבוננות בדבר, לעיין בו ולשים אליו לב. ולכן אומר הנביא "הבט משמיים": בהשגחה הטבעית לכאורה אין ניכר הבדל בין אז להיום, שהרי אין כאן ניסים אלא השגחה בתוך הטבע, והמסתכל אומר שהטבע מתנהג אותו דבר. אבל מי שיביט ויתבונן היטב יראה שגם בהשגחה הטבעית יש הבדל בין אז להיום - התבונן וראה, ריבונו של עולם, שההנהגה הטבעית עמנו אינה כמו פעם. ולעומת זאת "וראה מזבול קודשך": ההנהגה הניסית אינה צריכה התבוננות, כל מי שזוג עיניים לו רואה שאין לנו הנהגה ניסית כמו אז. שאין לנו קריעת ים סוף ואבני אלגביש יורדות מן השמיים וניסים כמו שהיו לאבותינו - די לראות, ואין צורך בהבטה.
ועל זה "איה קנאתך וגבורותיך". אומר המלבי"ם: הניסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא בשנים קדמוניות היו לשתי מטרות. האחת, שהקדוש ברוך הוא מקנא לשמו המחולל בגויים: כשעם ישראל סובלים מתחלל שם שמיים - אלה עם ה', אלה בניו של ריבונו של עולם, ראו איך הם מוזנחים ואיך הם סובלים, כאילו חלילה אינו יכול לשמור עליהם ואינו מסוגל להגן עליהם. על זה אומר: ריבונו של עולם, קנא למען שמך המחולל, כפי שפעם היית מקנא לשמך בגויים ונפרע מן האומות, כדי שידעו שיש אדונים לאלה, שיש אב לעם הזה. והשנייה, שפעמים הישועה באה בשביל ישראל עצמם, שנכמרו רחמיו על מצבנו הקשה - לא מפני שמו הגדול אלא מפני שהוא רואה שאנחנו סובלים. ועל זה "המון מעיך ורחמיך אלי" - מקדם היו, וכעת התאפקו. אם כן הטענה כאן: ריבונו של עולם, בעבר הייתה קנאה לשמך והיו רחמים עלינו, והיום אין לא זה ולא זה, וממילא עם ישראל למשיסה בגויים.
כי אתה אבינו: אין לנו על מי להישען
כִּי אַתָּה אָבִינוּ, כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ, אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ.
"כי אתה אבינו" - ואם כן אתה צריך להסתכל ולראות בצרותינו, אומר רש"י. "כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו" - לפי רש"י: אברהם לא ידענו בצרת מצרים וישראל לא יכירנו במדבר, שהרי כבר נסתלקו מן העולם, ואתה ריבונו של עולם היית אב לנו. ורש"י מביא שרבותינו דרשו בו כמו שדרשו במסכת שבת.
הרד"ק מבאר יותר, שהדברים הם על דרך "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני": כשאין מי שיעזור לנו, כביכול רואה הקדוש ברוך הוא חובה לבוא ולהושיע את ישראל. וכמו שמבאר בעל חובות הלבבות, שכל עוד האדם סומך על מישהו שיעזור לו, מניחו הקדוש ברוך הוא ביד מי שהוא סומך עליו: את מי אתה רוצה שיעזור לך, פלוני? לך אליו. "יקומו ויעזרוכם יהי עליכם סתרה", "אי אלוהימו צור חסיו בו" - מי האלוה שלך, במי אתה בוטח? גש אליו שיעזור לך.
ומכאן מובן מה שאומרת הגמרא על עקבתא דמשיחא: "ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים". והרי כולם שואלים: וכי לפני כן היה לנו על מי אחר להישען? הלוא תמיד אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, לפני הסטיקרים ואחרי הסטיקרים. והתשובה: נכון, ודאי שכך הוא תמיד; השאלה היא מתי אתה מגיע להכרה הזאת. אימתי תבוא הגאולה? כשתגיע להכרה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. כל עוד אנו חושבים שאמריקה תעזור לנו, ושיש לנו צבא חזק, ושאנחנו מסוגלים וכו' וכו', אומר הקדוש ברוך הוא: בבקשה, גשו אליהם. אבל ברגע שאדם מבין "ריבונו של עולם, רק עליך סמכנו, רק בך בטחנו", כביכול אין לו ברירה אלא לעזור לנו - שהרי אדם עוזר כשהוא יודע שמישהו נסמך עליו במאה אחוזים, שאם לא הוא, מי יעזור לו. וכשעם ישראל נסמכים עליו, כביכול אונסים את ריבונו של עולם לעשות רצוננו. וזה מה שאנו באים ואומרים: ריבונו של עולם, אברהם לא ידענו, "אבי ואמי עזבוני", וכשאבי ואמי עזבוני - "וה' יאספני".
למה דווקא אברהם וישראל
מקשה הרד"ק: הרי אברהם אבינו מת מכמה דורות, ואפילו אב ואם בשר ודם אינם יודעים בבניהם ובבנותיהם לאחר שנפטרו מן העולם, ומה בעצם באים לומר כאן? אלא תפס את הדוגמה של אברהם מפני שהוא ראש האבות, והקדוש ברוך הוא אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע", וכתוב "ויתן לו את יצחק" ולא את ישמעאל - שישמעאל אינו נחשב זרעו של אברהם אלא מנותק, וכן בני הפילגשים אינם נחשבים המשכיות של אברהם. אם רוצים לדבר על אב בלעדי, זה אברהם, שאין לו בן אחר הנחשב זרע. ואם תבקש עוד אחד - זה יעקב, שממנו שנים עשר שבטי יה, והוא אב בלעדי עליהם, וזרעו זרע אמת. אבל ביצחק יש קושי, שהרי ממנו יצא עשיו וכתוב "ויאהב יצחק את עשיו", ואיני יכול להביאו כדוגמה לאב שהוא אבי בלבד, שהרי הרגיש אב גם לעשיו. ולכן הדוגמאות הן אברהם ויעקב.
המצודת דוד מבאר: "כי אתה אבינו", ואב ראוי לרחם על בניו. ומהו "כי אברהם לא ידענו"? עשה עצמו כלא ידענו - וזו דרשת חז"ל: שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא בברית בין הבתרים ואמר לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", ואברהם אינו מבקש רחמים, עשה עצמו כאילו אינו יודענו. ויש לדבר סיבה, ומי שירצה יוכל לעיין בזה במשנת הגלגולים, במאמר האחרון של החלק הראשון, העוסק בסוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון; שם אנו מציגים את השאלה במלוא עוצמתה: איך זה שעל רשעי סדום אברהם מרחם ויושב ומתפלל שעה ארוכה "אולי יימצאון", וכשהקדוש ברוך הוא אומר לו על צרה נוראה כל כך העתידה לרדת על זרעו, אברהם שותק ואינו מבקש אפילו "ריבונו של עולם, אולי תרחם, אולי תחוס". ויש לזה הסבר המתקבל על הדעת, אך על כל פנים הנביא תופס זאת כדוגמה.
ומתי עשה יעקב עצמו כאילו אינו מכירנו? כשראה סולם מוצב ארצה ומלאכי אלוקים עולים ויורדים בו - ואומרים חז"ל שראה שרה של אומה זו עולה ושרה של אומה זו יורד, אלו האומות השולטות בישראל - ולא ביקש עלינו רחמים, ולא ביקש שיסיר הקדוש ברוך הוא מעלינו את צרת עול שעבוד מלכויות. ולכן "אתה ה' אבינו" - כל הימים, תמיד ובכל זמן, נתת ליבך עלינו; "גואלנו מעולם שמך" - מאז ומעולם אתה גאלתנו, ואין לנו על מי להישען ולמי לפנות אלא אליך.
המלבי"ם: ידיעה בשכל והכרה בחוש
המלבי"ם מבאר שכאן מתחיל הנביא לטעון כנגד שני הדברים שהזכיר קודם. תחילה כנגד "המון מעיך ורחמיך אלי התאפקו", מצד הרחמים: הרי אתה אבינו, ואין לנו אב אחר, ואיך אב אינו מרחם על בנו? וזה בא לעורר את מידת הרחמים. ובביאור "אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו" אומר המלבי"ם שהידיעה היא בשכל וההכרה היא בחוש. "מכיר אותו" פירושו ראיתיו, בחוש הראות - כמו "מי שיכיר בין תכלת לכרתי", הכרה חיצונית. אבל ידיעה היא בשכל, כמו "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" - עמדתי על טבעיו ומידותיו.
ולפי זה: אברהם "לא ידענו", שהרי מחלציו יצאו גם ישמעאל וגם עשיו, ולא ידע שאנו נהיה עם ה' בייחוד, שמבחינתו יצאו ממנו עוד אומות הרבה. אבל על ישראל אי אפשר לומר "לא ידענו", שהוא כבר ידע שאנו נהיה עם ה' בייחוד, שהרי ידע שבניו יהיו שבטי יה; אלא שכביכול אינו מסתכל עלינו - "לא יכירנו", כמי שאינו מכיר אותנו ואינו מבקש עלינו רחמים. זה עניין אחד: ריבונו של עולם, אנו מצפים לרחמיך כי אתה אבינו.
וכנגד מה שהתלונן "איה קנאתך וגבורותיך" הוא טוען: "אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך" - שמך הגדול והקדוש, השם שבו נודעת מעולם, הוא שאתה אבי ישראל. ואם כן איה קנאתך על שמך המחולל בין הגויים? פעם קינאת קנאת שמך המחולל, שלא יאמרו העמים "מבלתי יכולת ה' הרג אותם במדבר" - ולמה היום אינך מקנא קנאת שמך, בשעה שעם ישראל סובלים, דוויים ודחופים בגלות, ושמך מתחלל בין האומות?
למה תתענו: הטענה הקשה
לָמָּה תַתְעֵנוּ ה' מִדְּרָכֶיךָ, תַּקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ מִיִּרְאָתֶךָ, שׁוּב לְמַעַן עֲבָדֶיךָ שִׁבְטֵי נַחֲלָתֶךָ.
זהו פסוק קשה מאוד, והמפרשים מרבים להתחבט בו: וכי הקדוש ברוך הוא מטעה אותנו? לגבי האומות מצינו "החליקם", שנתן להם מקום להתחלק, אבל לומר על ישראל שהקדוש ברוך הוא הולך ומטעה אותם? רש"י מבאר: "למה תתענו ה' מדרכיך" - הרי בידך להסיר את היצר הרע, שאנו כחומר ביד היוצר, וכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם". ואין הכוונה חלילה שהקדוש ברוך הוא מונע מאיתנו את התשובה או מאמץ לבבנו נגדו, אלא כיוון שאתה יכול לרכך את ליבנו ואינך עושה, נקרא שאתה מקשיח לבבנו; וכיוון שאתה יכול להסיר מאיתנו את היצר הרע ואינך מסיר, נקרא שאתה מתעה אותנו מדרכיך.
הרד"ק מבאר באופן אחר: כשאנו רואים את האומות בשלווה והאומה היחידה הסובלת היא ישראל; כשאנו רואים את הרשעים "שלו כל בוגדי בגד", שקטים ושאננים, והסובל הוא רק עם ישראל - האין זה מטעה מדרך ה'? האין זה מסית אותנו מן האמונה האמיתית, כשרואים שדווקא הסוטים מן הדרך מצליחים? זהו "תתענו ה' מדרכיך": כשדרך רשעים צלחה, ואתה מראה לנו מצב שבו לרשע טוב ולצדיק רע, אין דבר המטעה יותר מדרך עבודת ה' מזה. ועוד: אתה מאריך לנו את הגלות, וזה נותן תחושה שאין תקווה ואין סיכוי לצאת מן המצב, והדבר מביא לייאוש וגורם שנטעה מדרכיך ויוקשח ליבנו מיראתך. והנה אנו רואים שרבים מעם ישראל כבר התייאשו מן הגאולה - פעם היה הלב רך, מצפים לגאולה ולישועה, וכיוון שהצרות הולכות ותוכפות והישועה רחוקה, ממילא כביכול אתה מתעה אותנו מדרכיך ומקשיח ליבנו מיראתך.
ואם תאמר: ייתכן שרבים התייאשו, אך רוב עם ישראל לא, ולמה נאמר הדבר בלשון כוללת - "תתענו", "תקשיח ליבנו", וכי כולם טעו וכולם הוקשה ליבם? אומר הרד"ק: אל תתפלא, שכן הרבה פעמים כשמדובר בחוטאים פונה הכתוב בצורה קולקטיבית. הקדוש ברוך הוא אמר למשה "עד אנה מאנתם לענות מפניי" בשעה שרק מעט מן העם יצאו ללקוט - בסך הכול דתן ואבירם - ובכל זאת בלשון כוללת. וכן במעשה העגל, "הרף ממני ואשמידם", אף שבסך הכול היו שלושת אלפים איש. וכן במעשה עכן שמעל בחרם, שאף שהמועל היה יחיד נאמר "חטא ישראל וגם גנבו וגם כיחשו וגם עברו את בריתי" - לשון כוללנית כאילו כלל ישראל חטאו. וכן דניאל אמר "חטאנו והרשענו והעווינו ומרדנו". הרי שכשמדובר בקלקול, הקלקול מיוחס אל הכלל.
ואז אנו מבקשים: "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך" - שוב מחרון אפך, ואם לא למעננו שאנו חוטאים, שוב למען עבדיך, אלו האבות הקדושים, ולמען שבטי נחלתך, אלו שנים עשר השבטים שהיו לך לנחלה, כמו שכתוב "יעקב חבל נחלתו". גם אם לנו אין זכויות, תהיה זכות אבותינו הסיבה והגורם שתשוב.
המלבי"ם: הנהגת ה' מלמדת אותנו
המלבי"ם מבאר שהנביא טוען לקדוש ברוך הוא שיש עוד סיבות לרחם עלינו. הראשונה: על ידי שאתה מראה לנו את המון מעיך ורחמיך, אנו לומדים ממידותיך - מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. וכשאנו רואים שאינך רחום וחנון כלפינו, הדבר גורם שנתעה מדרכיך אלו ולא נתנהג ברחמים; נמצא שהנהגת ה' עמנו ביד קשה כמו מעוררת בנו אכזריות חלילה.
והשנייה: על ידי שתראה את קנאתך וגבורותיך להעניש את החוטאים, אנו לומדים יראת ה'. אין דבר המביא לידי יראת שמיים יותר מראיית החוטא נענש והרשע משלם מחיר; כשאדם רואה שכר ועונש ומידה כנגד מידה, זה מעורר ליראת שמיים. וכאן אנו אומרים "תקשיח ליבנו מיראתך": כיוון שאינך מראה קנאתך וגבורותיך, אומרים האנשים למה לקיים מצוות ולמה להיות צדיק, שהרי עושה רושם שהנהנים כאן הם דווקא הרשעים. ולכן אנו מבקשים "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך" - אלו העובדים אותך, העם שבחרת לך לנחלה, שוב למענם; ואז יהיו המון מעיך ורחמיך כלפינו ונלמד ממידותיך ונהיה רחמנים, ותעשה דין בגויים ותקנא לשמך בגבורותיך, ועל ידי זה נראה שכר ועונש ונירתע מן העבירות ולא נלך בדרך מקולקלת.
למצער ירשו עם קודשך
לַמִּצְעָר יָרְשׁוּ עַם קָדְשֶׁךָ, צָרֵינוּ בּוֹסְסוּ מִקְדָּשֶׁךָ.
"למצער" היינו בזמן מועט או בדבר מועט, מלשון צוער - שהייתה עיר שזה עתה נתיישבה ואנשיה מעט. הרד"ק מבאר: לזמן מועט ירשו עם קודשך את הארץ, כלומר לא זכינו ליהנות מן הארץ זמן רב; תקופה קצרה נתת להם את הארץ ואחר כך גלו. כמה זמן היה לנו בית מקדש ראשון? ארבע מאות ועשר שנים, ורוב ישראל לאחר מכן כבר לא שבו אליה. לתקופה קטנה וזעירה ירשו עם קודשך את הארץ הקדושה, ואחר כך באו צרינו וגירשונו, "בוססו מקדשך" - דששו ורמסו את מקדשך.
והמלבי"ם מבאר את הפסוק כהמשך ישיר לקודם: "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך" - ולאן תשיב אותם? אל "מצער אשר ירשו עם קודשך", אל החלק המזערי והקטן שירשו עם קודשך. כלומר מה אנו מבקשים? אנו מבקשים רק שתשוב אל בית המקדש, שלא תהיה ירושלים שממה. אפשר היה לבקש על הארץ, על השדות, על הווילות שהיו לנו - ואין אנו מבקשים על זה. אין לנו בקשות להנאות גשמיות ואין לנו בקשות על נכסים, ולא בגלל זה אנו מבקשים לשוב לארץ; אנו מבקשים שתשוב השכינה ותשרה בבית המקדש, כי "צרינו בוססו מקדשך". לא על נחלת שדה וכרם אנו דורשים, אומר המלבי"ם, אלא על הקודש ועל המקדש ועל חילול שמך הגדול.
היינו מעולם לא משלת בם
הָיִינוּ מֵעוֹלָם לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם, לֹא נִקְרָא שִׁמְךָ עֲלֵיהֶם, לוּא קָרַעְתָּ שָׁמַיִם יָרַדְתָּ מִפָּנֶיךָ הָרִים נָזֹלּוּ.
פסוק זה טעון הבנה, ויש בו כמה ביאורים. רש"י מבאר: היינו כעת כעם שמעולם לא משלת בו, כאילו מעולם לא נקרא שמך עליהם. כשאדם רוצה לומר לחברו שאינו עוזר לו, הוא אומר: אתה מתנהג אליי כאילו אינך מכיר אותי. וזו כביכול טענתם: מצבנו כעת הוא כעם שאף פעם לא משלת בו, כעם שאינך מכירו ושלא נקרא שמך עליו. "לו קרעת שמיים" - הלוואי שהיית קורע שמיים ויורד להצילנו עכשיו, כמו שהצלתנו אז מיד מצרים, ואז "מפניך הרים נזולו", שהיו ההרים נוזלים ברתת ובזיעה כפי שהיה במצרים. "לו" כמו הלוואי, שיהיה עכשיו כמו בעבר - אבל היום היינו כעם שמעולם לא משלת בו.
הרד"ק מבאר אחרת: "היינו" אנחנו תחת ממשלתך, ולא הצרים שלנו, שבהם מעולם לא משלת ולא נקרא שמך עליהם. ואיך התהפכו היוצרות, שעכשיו הם תחת ממשלתך ובנו כאילו מעולם לא משלת ולא נקרא שמך עלינו? כיצד באו תחתינו וכביכול מחליפים אותנו? "לו קרעת שמיים ירדת" - לדעת הרד"ק זו שאלה ולא לשון הלוואי: שמא קרעת שמיים וירדת לדבר עמם כמו שעשית לנו? האם מפניך הרים נזולו בעבורם כמו בעבורנו? האם להם נתת תורה כמו שנתת לנו? ומדוע אם כן התהפכו היוצרות? ומתי היה זה? במעמד הר סיני, שכשירד כבוד ה' על ההר היו אש וענן, "ויהי רעם", והעם חרד ועמד מרחוק, ואף "שמיים נטפו, גם עבים נטפו מים מפני ה' אלוקים" - שרואים שירד גשם באותו מעמד. מעמד אדיר היה. ועל כך הטענה: ריבונו של עולם, האם עשית להם מעמד כמו שעשית לנו? האם הקרבה שלך איתם כמו איתנו? ולמה אותנו שכחת ואותם אתה לוקח?
המלבי"ם: הלוואי ולא היה שמך נקרא עלינו
המלבי"ם מבאר ביאור מחודש: "היינו מעולם לא משלת בם" - הלוואי והיינו כאומה אחרת שמעולם לא משלת בה. יש הורים, השם יצילנו, שמתאכזרים לילדיהם בצורה קשה, והבן אומר לו: אם אבא כמוך, מוטב היה לי להיוולד יתום. אבל כמובן זו רק פרפרזה, וחלילה לומר כך כלפי ריבונו של עולם; וגם המלבי"ם אינו מכוון לכך, אלא דווקא בדרך חיובית. והטעם: אומה אחרת שאין אתה מושל בה, כשהיא סוטה מן הדרך אין בזה חילול השם, וכשאין חילול השם אין מכות. אבל בנו משלת ועלינו נקרא שמך, וממילא כשאנו חוטאים מתחלל שם שמיים. ולכן אומרים אנו: ריבונו של עולם, כבר היה עדיף שלא ייקרא שמך עלינו, כי כשנקרא שמך עלינו אנו גורמים לך צרה, שאנו מחללים שמך בגויים; מוטב היינו כאומה אחרת שלא נקרא שמה עליך, ולפחות לא נגרום לחילול שמך.
אומר המלבי"ם: "החוזה כדברו זאת יתרגש ברגש נורא מאוד". בכמה מקומות מזכיר המלבי"ם את העניין הזה, שהנביא, תוך כדי דיבורו בדברים מליציים היוצאים מן הלב, נתפס להתרגשות גדולה - והשיב פניו אל ה' ואמר: אהה ה' אלוקים, התרחקת מאוד מאיתנו, השמיים יהיו כברזל בינינו לבינך; "לו קרעת שמיים ירדת", עד כי ההרים יזולו ויימוגו מפניך. הלוואי והיית עושה לנו עכשיו ניסים אותות ומופתים כמו שעשית אז; הלוואי והיית חוזר למשול עלינו כבימי קדם; הלוואי ותוסר אותה מחיצת ברזל שנפסקה בינינו ותחזור ותתקרב אלינו. ובזה בא המלבי"ם ליישב את הקושי, כיצד מתחבר סוף הפסוק לתחילתו: אחר שאמר "הלוואי ולא נקרא שמך עלינו", מוסיף מתוך התרגשותו את הבקשה שתחזור אלינו ההנהגה הניסית של ימי קדם. ואז, אומר המלבי"ם, "נאלם המליץ דומיה מרוב הרגשותיו" - מרוב ההתרגשות ויתעלף וידום, עד ששבה רוחו אליו, וזה כבר בפרק הבא.
לסיכום:
הנביא פותח בשבח ניסי הים: הקדוש ברוך הוא מוליך לימין משה, ובקיעת הים לא הייתה מתוך הכרח (כדברי הרד"ק, שלא עברו מגדה לגדה) אלא "לעשות לו שם עולם", ועם זה מידה כנגד מידה למצרים שהטביעו את ישראל ביאור. המלבי"ם מונה בפסוק ארבע מעלות בניסים: תמידיים ("מוליך"), בלא אמצעי ("לימין משה"), שלא מצד זכויותינו ("זרוע" ולא "יד"), וניסים אל טבעיים גלויים ("תפארתו"). ועוד ניסים: קרקעית חלקה כסוס במדבר, ולדעת המלבי"ם אף שלא נצרכו לירידה בכלל, שהקדוש ברוך הוא עשה להם מישור. מכאן פונה הנביא לזעקה: "הבט משמיים" בהנהגה הטבעית שצריכה התבוננות, "וראה מזבול קודשך" בהנהגה הניסית שדי לראותה - איה הקנאה לשמך המחולל ואיה הרחמים עלינו? "כי אתה אבינו", שאברהם ויעקב כמו שאינם יודעים ומכירים אותנו, ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. "למה תתענו" - שהנהגה של הסתר גורמת לאובדן רחמים ולאובדן יראה, ולכן "שוב למען עבדיך", ובקשתנו אינה על שדה וכרם אלא על המקום המצער, על המקדש ועל כבוד שמך. ולבסוף "היינו מעולם לא משלת בם" - הלוואי ולא היה שמך נקרא עלינו שלא נחללו, ומתוך ההתרגשות: הלוואי וקרעת שמיים וירדת, עד שנאלם הנביא דומיה.