חסדי השם אזכיר תהילות השם כעל כל אשר גמלנו השם ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. חסדי השם אזכיר, אומר הנביא אזכיר להם לעם ישראל את חסדי השם. ואזכיר להם רב טוב מה שהשם גמל לבית ישראל כרוב חסדיו ברוב רחמיו. והרד"ק מסביר שהנביא בעצם בא לומר על הנבואות, מה שהקדוש ברוך הוא מראה לו על מה שעתיד להיות, אז הוא אומר כדי שאראה להם לישראל על מה שעתיד להיות, צריך להראות להם את העבר. כי כשאני אומר לך פלוני יכול לעשות כך וכך, אתה אומר לי מה ההיסטוריה שלו, מה הניסיון שלו, מה היכולות שלו, ואז אני צריך להראות לך את ניסיון העבר ומזה תסיק שיש לו יכולת גם להבא. כך גם כן הוא אומר, כשאני רוצה לומר לכם על מה שעתיד להיות, איך אני אבוס גויים עמים באפי אשכרם בחמתי וכולי, אני צריך להראות לך מה היה בעבר כדי שמזה תסיק שמדובר פה בבעל היכולת ובעל הכוחות כולם. וזה מה שהוא אומר כאן, חסדי השם אזכיר, אני אזכיר לכם את החסדים שהשם עשה בעבר, תודו ותשבחו לשמו ותבינו כמה השם היה רב חסד כנגד כל מה שהמריתם את פיו. ואז זה גם נותן הסבר מה פתאום הקדוש ברוך הוא בכל אופן ייפרע מן האומות, הרי אתה אומר ואביט ואין עוזר, אתה אומר וישתומם ואין סומך, והרי אתה מסביר לנו שלעם ישראל אין זכויות, ואם אין זכויות אז למה שנאמין שהקדוש ברוך הוא יבוא ויגאל אותנו? אומר הנביא חסדי השם אזכיר, בואו תראו האם בהיסטוריה לא כן היה שהקדוש ברוך הוא גאל אותנו ממצרים הגם שלא היינו ראויים, הגם שלא היה לנו זכויות, הגם שעדיין לא קיבלנו תורה, ושמה אנחנו רואים איזה זכויות היה להם ביציאתם ממצרים, היה להם זכות דם פסח ודם מילה. וגם שתי הזכויות הללו לא היו זכויות מי יודע מה, כי דם פסח הרי כתוב על זה שאת זה עשו כדי להינצל. שחטו את הבהמות כדי להינצל, שמו על המזוזות. ודם מילה הרי כתוב שלא היו מוכנים למול עצמם עד שנתן להם הוציא להם ריח גן עדן, נתן להם בקורבן הפסח, כולם באים לקבל חלק, אומר להם קודם תמולו, כל בן נכר לא יאכל בו. זאת אומרת שגם הזכויות הללו לא היו מי יודע מה, ואף על פי כן נגאלנו. אז אומר להם הנביא התבוננו נא וראו ימי מקדם, שאף על פי שלא היה לכם זכויות, אף על פי כן כאשר יש הנהגת הייחוד אז הקדוש ברוך הוא גואל גם מבלי זכויות. כך גם כן אומר לך ראוי להלל ולהודות להשם תהילות כעל כל אשר גמלנו, כמו כל אשר גמלנו כך הקדוש ברוך הוא עתיד גם לגמול לנו בעתיד, הגם שגם אז לא היה לנו זכויות, וגם היום אין לנו זכויות.
המלבי"ם כאן מסביר שמהפסוק הזה מתחיל פה עניין חדש, יספר בו נכבדות איך ישראל יזכרו בצרתם הפלאים שעשה להם השם בימי קדם, ויחפש רוחם מדוע השיב אחור ימינו. והם מתחילים לתהות, השם עשה לנו כאלה פלאים, הושיע אותנו כל כך הרבה, למה הוא הפסיק? למה השיב אחור ימינו? למה היום אנחנו נתונים למשיסה? ומתתווכחים איתו על זה. ובפרקים בהמשך נראה את תשובתו של הקדוש ברוך הוא להם על השאלה הזאת, למה השם הסיר כביכול רחמיו מהם, וגם כן נראה נחמה לעתיד שהקדוש ברוך הוא גם עתיד לגאול אותם, וזה יימשך העניין אומר המלבי"ם עד פרק ס"ו.
ונתחיל, חסדי השם אזכיר, אזכיר את החסדים שהשם עשה לנו בימי קדם, הניסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עשה לנו בשנים קדמוניות, ועל ידי החסדים האלה אני אזכיר גם כן תהילות השם כעל כל אשר גמלנו השם. מה זה כעל כל אשר גמלנו? אומר המלבי"ם אהללנו לפי תגמולוהי עלינו. מה פירוש הדבר? הסברנו באריכות בעבר גם בנפש החיים גם כשלמדנו את הכוזרי, שלא ניתן להכיר את הקדוש ברוך הוא כפי עצמותו. לא שייך לדבר על הקדוש ברוך הוא כפי עצמותו, כי הקדוש ברוך הוא לית מחשבה תפיסה ביה כלל. לא שייך להכיר את בורא עולם, לדבר על בורא עולם. מה כן אנחנו יכולים לדבר? על מה שאנו נפעלים מכוחו. זאת אומרת דברים שאני רואה מכוח השם, אז אני יכול לדבר על פעולותיו. אני יכול להגיד השם קרע את הים. מי זה השם? לא יודע, לא מכיר. ולכן אמרנו ששאנחנו רוצים להתפלל להשם, אנחנו חייבים להגיד על מי מדברים. ועל מי מדברים הרי אנחנו לא מבינים ולא משיגים, אז מי מי זה השיג ברמה הגבוהה של העניין? אברהם. אז כשאני עומד להתפלל 18 אני אומר, אני למי מתפלל? לאלוקים. מי זה אלוקים? כל אחד אומר שהעבודה זרה שלו זה האלוקים. אני אומר זה אלוקי אברהם, אלוקי יצחק, אלוקי יעקב, הם הכירו אותו כראוי. הם הגיעו להשגה עמוקה בהשם יתברך, אז אני מתפלל למי שהם מתפללים. פירושו של דבר שלהשיג את קודשא בריך הוא לא שייך, מה כן? אני יכול לומר מה תגמולוהי עלי, אני יכול להגיד איזה חסדים הוא עשה, איזה פעולות הוא גמל לעם ישראל, רק מתוך זה אנחנו מכירים תהילתו יתברך. עכשיו אל תגיד שהחסדים האלה היו מועטים, על זה הוא אומר ורב טוב לבית ישראל, תגמולוהי עלינו היו רב טוב, ולא תגיד שהגמול הזה היה כגמול על מעשינו הטובים, וכרחמיו וכרוב חסדיו. מתוך רחמים ואהבה של הקדוש ברוך הוא כלפינו ורוב חסד עלינו.
אומר המלבי"ם מה ההבדל בין מרחם לבין רב חסד? אומר המלבי"ם המרחם מרחם מפעט זה שהוא לא יכול לראות בצרתו של זולתו. אני לא יכול לראות את הסבל שלו, ועל ידי זה אני מרחם עליו. מה זאת אומרת מרחם עליו? מוציא אותו מהצרה. אבל מביא אותו אחרי זה למעלות, לדרגות? לא, מה כבר יש לרחם עליו. בסדר, הוא במצב סטנדרטי. הוא במצב איך איך קוראים לזה היום, מצב הביניים, כן? מעמד הביניים. זהו, גמרנו, אני באתי ריחמתי עליו כי ראיתי אותו מאוד נמוך, הוצאתי אותו מהצרה ונגמר. לעומת זאת מי שעושה חסד ורב חסד, אז זה לא רק להושיע מצרה, אלא גם נותן הרבה יותר, והוא רב חסד לתת אפילו מעל ומעבר. וגם אם הביא אותו למצב סטנדרטי, הוא רב חסד.
להלן התמלול המלא של שיעור התורה, מילה במילה, מחולק לפסקאות:
לו, תוסיף אצלו עוד ועוד. חוץ מהישועה מהצרה, הוא גם נותן לו תועלת רבה גם בהמשך. המרחם לא מבקש הודאה בעבור הטוב שהוא עשה, מכיוון שרחמים, כמו שאמרתי, הרי פעמים רבות כשאדם מרחם על מישהו ונותן לעני כסף לצדקה, זה לא מתוך שהוא נכנס באמת לתוך מצבו של העני, אלא פעמים רבות זה נובע שהוא רוצה להשקיט את המצפון שלו. תדעו שיש הרבה עשירים שנותנים צדקה, דבר אפילו גויים, כי הם לא יכולים להכיל שלי יש כל כך הרבה ואני זורק כל כך הרבה דברים טובים, שיש אנשים שמתים עכשיו ברואנדה כי אין להם חצי קילו אורז בשביל לאכול ובגלל זה הם מתו, כל המשפחה. אז קשה להם עם זה. מה קשה להם? מה קשה לו? קשה לו ליהנות מהעולם. אז כדי להשתיק את המצפון שלו, אז הוא נותן ותומך ועוזר ונותן לאחרים. אז בעבור רחמים אין מה לבקש הודאה, כי רחמים זה משהו שקורה אצלי ואני משתיק את הרחמים שלי, את הכאב הפנימי שלי. לעומת זאת, לבעל החסד כן צריך להודות, כי בעל החסד לא בא להשתיק אצלו משהו, בעל החסד בא להעניק לך. ועל זה מה שאומר לנו הקדוש ברוך הוא, מושיע את עם ישראל, הן מצד הרחמים על העניים ועל המצב הקשה שלנו, על המצב הירוד שלנו, על הסבל שלנו, וגם מצד חסדו להיטיב לנו בהטבה שהיא הטבה יתרה, כמו שהסברנו שבעל החסד לא דואג רק שתצא מצרה, הוא דואג להיטיב לך עוד הרבה מעבר.
ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע. אך עמי המה, אומר רש"י, אפילו שגלוי לפניי שהם יבגדו בי, מכל מקום הם עמי, הם כבנים אשר לא ישקרו. הרד"ק מסביר שזה היה כאשר השם הוציא אותנו ממצרים. הרי אתה אומר חסדי השם אשר גמלנו, דהיינו הוציאנו ממצרים, אז הקדוש ברוך הוא אמר עמי המה, אני לקחתי לי אותם מתוך עם אחר, לקחתי לי אותם לבנים, אז בטח הם כבר לא ישקרו לעולם. זאת אומרת, לא ישנו את תפקידם, ינהגו תמיד בדרך של בנים. ויהי להם למושיע, כיוון שהרי השם היה לנו למושיע, הוציא אותנו ממצרים, אז כביכול אומר הקדוש ברוך הוא, אמרתי לאחר כל הישועות הללו, אין סיכוי שעם ישראל יסטו מן הדרך.
המלבי"ם מסביר שלעיל ראינו שכתוב שהשם גמלנו, רב טוב לבית ישראל גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו. אומר המלבי"ם, כנגד כרחמיו, על זה הוא אומר אך עמי המה. היות והם עמי, אז באמת הם ראויים לרחמים. וכנגד כרוב חסדיו, אומר הרי הם בנים. בנים לא ישקרו, שבנים זה מדרגה עוד יותר גדולה, ובתור בנים הם ראויים למעלה, לחסדים, להטבה, הרבה יותר ממה שהם ראויים בתור עמי. והם לא ישקרו, הם יעבדו אותי, יודו לי בעקבות הטוב שנתתי להם, בעקבות השפע שהשפעתי עליהם. ולכן אמרתי ויהי להם למושיע. אמרתי, אם כן, אהיה להם מכאן ואילך למושיע באופן תמידי.
המלבי"ם אומר, בנים הם קרובים אל האב מצד התולדה, וזה יותר גדול מעמי, כי עמי זה בבחירה. אני בוחר להסתפח לעם זה, אני בוחר להיות תחת מלך זה. לעומת זאת, בן לא בחר מעולם את אביו. כך שלמעשה הקשר בין בן לאב הרבה יותר חזק מאשר בין עם למלך. העם בחר את המלך. גם אם לא בחר, אבל בכל אופן כפרטים הם יכולים לעזוב וללכת. לעומת זאת, בן לא יכול. ואם כן, אומר הקדוש ברוך הוא, ויהי להם למושיע. ובעקבות זה שאמרתי שהם עמי והם בניי, וכיוון שהם עמי אז אני מרחם עליהם, וכיוון שהם בנים שלי אז אני אפילו מרבה חסדים איתם, ויהי להם למושיע, כיצד? בכל צרתם לא צר, ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם כל ימי עולם.
למעשה יש פה גירסה לא באלף ויש גירסה לו בויו. וזה קרי וכתיב. הכתיב זה לא באלף, בכל צרתם לא צר. והקרי קוראים לו צר, כן, בלא אלף אלא בויו. רש"י מסביר לפי הגירסה של הכתיב. אומר רש"י, בכל צרות שהביא עליהם, לא צר, לא הצר להם כפי המעללים שלהם, כפי שראוי היה שיקבלו. למה? כי מלאך פניו הושיעם. מלאך פניו, מי הוא שר הפנים? זהו מט"ט, מ' ט' ט' ר' ו' נ', בדרך כלל לא הוגים את שמו בצורה מלאה, ויש אומרים שזה מיכאל, שמיכאל הוא בעצם מט"ט. אז הוא מלאך פניו, שהוא שר הפנים, כביכול המשמש לפניו, הוא הושיעם. בשליחותו של מקום, ואז זה נחשב מלאך פניו הושיעם, כביכול בפני השם הושיע אותנו.
הרד"ק אומר שגם הלא עם אלף וגם הלו עם ויו, שניהם מקבלים כאן משמעות. בכל צרתם לא צר, עם כל הצרות שהקדוש ברוך הוא הצר עליהם, לא הירבה עליהם צרה. זה הכוונה לא צר, לא עשה להם צרה קשה ביותר. בכל הצרות שהיה להם, הקדוש ברוך הוא לא נתן אותן לשמד מוחלט. ועוד הסבר, אם נגרוס לו בויו, הכוונה לפי הקרי, בכל צרתם לו צר, לקדוש ברוך הוא בעצמו היה צר. כמו שכתוב ותקצר נפשו בעמל ישראל, שכשעם ישראל לא עושים רצון השם, יש לקודשא בריך הוא צער. אפשר לומר גם לו צר, לקודשא בריך הוא צר, מכיוון שיש צרתם לעם ישראל. וכבר דיברנו על זה בנפש החיים, שכשעם ישראל ממרים פי השם, הם בעצם מכעיסים בכפליים. פעם אחת, כי הקדוש ברוך הוא אמר לא תעשה ואתה עושה. פעם שנייה, מכיוון שהקדוש ברוך הוא נאלץ לתת עליך ייסורים, וכשהקדוש ברוך הוא מביא עלינו ייסורים, שכינה מה אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי, פירושו של דבר כואב לי, קשה לי. אז פעמיים אנחנו מכעיסים את קודשא בריך הוא. פעם אחת שהמרינו פיו, ופעם שנייה שגרמנו לכך שהקדוש ברוך הוא מייסר אותנו, וכשהקדוש ברוך הוא מייסר אותנו, גם הוא מתייסר. כאשר אנחנו בגלות, שכינה עמהם בגלותה. ועל ידי זה גם לו, לקודשא בריך הוא, צר.
המלבי"ם מסביר, בכל צרתם לו צר, גם כשהם היו בצרה ובגלות, לו צר. כיוון שהזכרנו שהקדוש ברוך הוא אומר בנים המה, הם בנים שלי אומר הקדוש ברוך הוא, אז כאשר הבן של האדם סובל, האם הוא לא סובל? כאשר הבן שלו מצטער, האם הוא לא מצטער? אז כיוון שאומר הקדוש ברוך הוא עמי המה בנים, הם בחינה של בנים, אז בוודאי שלו, לקודשא בריך הוא, צר כשהוא רואה את בניו מתייסרים. ועל ידי זה, ומלאך פניו הושיעם. לכן תמיד הקדוש ברוך הוא שלח שליח, מלאך פניו, השגחה שהייתה צמודה איתם באופן תמידי כדי להושיע את עם ישראל.
דבר אחד. דבר שני, כאשר הגיע זמן הגאולה שלהם, מהצרה, מהגלות, מאותה מציאות קשה שבה הם היו, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. באהבתו ובחמלתו של קודשא בריך הוא, הוא בעצמו גאלם. בעצמו הוציא אותם מהצרות. ולא תחשוב שאז זה היה על ידי מלאך פניו. תשימו לב, בכל צרתם לא צר, ומלאך פניו הושיעם, ואז, וזה הושיעם הכוונה גם כאשר הם היו בצרה, היה להם ישועה על ידי מלאך פניו, השגחה צמודה תמיד. ולאחר מכן כשהוציא אותם מהצרה, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם. שמתם לב? לא מלאך פניו גאלם, אלא הוא גאלם. קודשא בריך הוא בעצמו, לא על ידי מלאך, אני ולא מלאך, אלא הוא גאלם, קודשא בריך הוא בעצמו גאלם.
מה ההבדל? מלאך פניו זה מלמד על ניסים נסתרים. ההשגחה, כלשון המלבי"ם, מעוטפת במסך טבעי. זה דרך שליחים, לא קודשא בריך הוא כביכול בעצמו. אבל כאן אומר לך הוא גאלם, הקדוש ברוך הוא כשגאל אותנו זה היה ניסים גלויים, ניסים מפורסמים, ניסים שלא נתונים תחת חוקי הטבע, אז הם לא נסתרים. תחת חוקי הטבע זה נס נסתר. מגילת אסתר זה נס נסתר. לעומת זאת, קריאת ים סוף זה נס נגלה. אבני אלגביש מן השמיים זה נס נגלה. הגאולה הייתה באהבתו ובחמלתו. אומר המלבי"ם, מה ההבדל בין אהבה לבין חמלה? אהבה, אני אוהב דבר מצד מעלתו. אני מוצא עניין בנאהב, יש לי, אני רואה בו מעלות, ולכן יש לי אהבה כלפיו. לעומת זאת, חמלה זה בעקבות רחמים על הנחמל. אני רואה את מצבו הקשה, אני רואה את חולשתו, אני רואה את המסכנות שלו, ואז בעקבות זה אני חומל עליו. מצד שני הדברים האלה, הקדוש ברוך הוא גאל אותנו, באהבתו ובחמלתו. פירושו של דבר, אהבה מצד המעלה שלנו, וחמלה מצד הסבל שאנחנו סובלים, השם לא יכול לראות בצרותינו, ולכן גאל אותנו. וישמע אלוקים את נאקתם, ויזכור אלוקים את בריתו, וירא אלוקים את בני ישראל. כל זה בא לבטא את החמלה בעקבות המצב הנורא שבו עם ישראל היו שרויים, ומצד שני מלמד גם כן על מעלתם, ויזכור אלוקים את בריתו, וירא אלוקים את בני ישראל.
ועל ידי זה וינטלם מן הצרה, בעקבות זה שהשם חומל עלינו, ומנטל אותנו מן הצרה. וינשאם, זה וינשאם למעלה ראש בעקבות אהבתו. מה פירוש הדבר? המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין וינטלם לבין וינשאם. אומר המלבי"ם, וינטלם זה רק מראה הגבהה מעל הארץ. הגבהתי אותו מן הקרקע, זה נקרא וינטלם. כן, נטל אותו מעל הארץ. לכן אגב נטלה נקראת נטלה מכיוון שבה, שאותה מגביהים, או מפני שכשנוטלים את הידיים מרימים אותן כלפי מעלה. כן, זה הכוונה וינטלם. וינטלם הכוונה רק לרומם את הדבר, להגביה אותו מן הארץ. לעומת זאת וינשאם, וינשאם מבטא גם לשון רוממות, גם לשון חשיבות. לא סתם הגבהה פיזית, היה בקרקע, הגבהתי אותו. אלא אני יכול גם לנשא ולרומם אותך מבחינת המעלה, מבחינה רוחנית. הוינשאם מבטא גם כן על חשיבות ורוממות. לעומת זאת וינטלם מלמד רק על הגבהה פיזית. וזה אגב גם כן מקור הביטוי טלטלה, כמו שכתוב טלטלה גבר, קשה טלטולו של גבר מטלטולה של אישה, כמו שחז"ל דורשים. זה גם מלשון טלטול, זה מלשון לנטל, להרים אותו ממקום זה ולקחת אותו למקום אחר. אז אומר המלבי"ם, תראה כעת כמה נפלא. וינטלם, זה עצם ההגבהה שהשם נטל אותנו, הוציא אותנו מהצרה. זה בעקבות שהשם חמל עלינו. ראה סובלים, וינטלם, הרים אותנו, הוציא אותנו מהצרה. לעומת זאת, לאחר מכן, כיוון שיש לו אהבה כלפינו, אז וינשאם, השם רומם אותנו למעלה ראש. כי להוציא אותנו ממצרים זה מספיק, זה וינטלם. אבל אחר כך לתת לנו תורה, זה כבר וינשאם. הקדוש ברוך הוא רומם אותנו. וזה מראה על אהבה. וזה כנגד מה שאמרנו קודם, בנים. כנגד בנים, בנים אתם להשם אלוקיכם, אז ראויים אתם לוינשאם. אבל רק מעצם זה של עמי אתה, מצד עמי, אז אנחנו ראויים רק לוינטלם, שהקדוש ברוך הוא רק יציל אותנו, יוציא אותנו מן הצרה, וזה מתוך חמלה. אבל לבנים יש אהבה, ואם יש אהבה אז יש וינשאם, רוממות שמרוממת מעלתנו. זה וינטלם וינשאם כל ימי עולם. תמיד הקדוש ברוך הוא היה לנו למושיע בשני האופנים הללו.
ומה אנחנו עשינו? והמה מרו ועצבו את רוח קדשו, ויהפך להם לאויב, הוא נלחם בם. והמה מרו ועצבו את רוח קדשו. מה התגובה של עם ישראל? מרו, זה מרי. עצבו, הכוונה הכעיסו. אחרי שהקדוש ברוך הוא גאל אותם מהצרה, הם שבים וממרים. מי שזוכר מה שלמדנו בספר שופטים, הרי זה הריטואל קבוע. שהקדוש ברוך הוא שלח לנו מושיע, והמושיע הושיע אותנו, ולאחר מכן ותשקוט הארץ ארבעים שנה, ואז חוזר חלילה. עוד פעם עם ישראל מדרדרים, עוד פעם הקדוש ברוך הוא מביא עליהם את יבין מלך כנען, ואז ויזעקו אל השם, ועוד פעם שולח להם מושיע, וחוזר חלילה. הנה תראה שאחרי וינטלם וינשאם, עוד פעם מכעיסים אותו. כמו שראינו כמה ימרוהו בישימון וכמה, כמו שדוד המלך כותב בתהילים, כמה הכעיסו לפני השם. על אף שהקדוש ברוך הוא הציל אותנו, שבים וממרים פי השם. ויהפך להם לאויב, עד שהקדוש ברוך הוא הפך להיות בחינת אויב.
המלבי"ם אומר, והמה מרו ועצבו את רוח קדשו, הם לא שמרו להודות להשם על חסדו, הרי חסידי השם אזכיר, זה המתבקש, תודה להשם על חסדיך. מה הם עשו? מרו בו, המרו פי השם. להמרות זה הכוונה גם כן לשון להמיר, לא ימירנו. המרה פירושו להחליף דבר בדבר. אז החליפו את קודשא בריך הוא, המרו פיו, והחליפו את קודשא בריך הוא בעבודה זרה. ובהתחלה, אומר המלבי"ם, עצבו את רוח קדשו. מה פירוש הדבר? על ידי המרי שלהם, הם גרמו שהקדוש ברוך הוא יעניש אותם. ועל ידי זה רוח קדשו מתעצב. כמו שהסברנו קודם, שיש פה הכעסה כפולה. מחד גיסא, עשית היפך רצון השם. מאידך גיסא, אילצת את קודשא בריך הוא להכות אותך. אז כשהשם מכה בנו, זה כואב לו. כמו אב המתעצב עת יכה את בנו אהובו. אין לו ברירה, הוא חייב להכות אותו כדי ליישרו אל הדרך הנכונה, ומאידך גיסא זה גורם לו צער, שהוא צריך להכות אותו ושהוא רואה את הבן שלו סובל. אז דבר ראשון זה התחיל במרו, ולאחר מכן כאשר השם מכה בנו, אז גם עצבו את רוח קדשו, אתה גם מעציב את קודשא בריך הוא שהוא נאלץ להכות בנו. זה השלב השני.
בשלב השלישי, ויהפך להם לאויב. הפכתם את קודשא בריך הוא, כשיגיע למצב כזה, עד שהקדוש ברוך הוא כביכול שש על רעתם. כמו שכתוב בתורה בתוכחה, והיה כאשר שש השם עליכם להיטיב אתכם, כן ישיש להאביד אתכם. אומנם חז"ל שם דורשים ישיש, וכי הקדוש ברוך הוא שש בצרתם של ישראל? דורשים חז"ל ישיש, זה לשון יפעיל. הוא ישיש את האומות עלינו. האומות ישושו למפלתנו. זה הכוונה ישיש, אבל לא שהקדוש ברוך הוא בעצמו ישוש. אבל על כל פנים, זה כבר מראה על עוד הידרדרות. בשלב הרביעי, הוא נלחם בם. בשלב הבא, יש כבר הוא נלחם בם. נלחם בם הכוונה היא, לא זו בלבד שהשם עזב אותם ביד אויב, לא זו בלבד שהוא שש על רעתם, אלא גם בפועל הקדוש ברוך הוא מריע עליהם בידיים. עד שהעונש שלהם הוא כבר עונש לא טבעי, הוא כבר בהשגחה, וזה הרבה יותר חמור. פירושו של דבר, עונש טבעי, זאת אומרת הקדוש ברוך הוא אומר אני כבר לא משגיח עליכם. לא משגיח עליכם, זה אומנם צרה מאוד קשה, אבל מאידך גיסא, יכול להיות שיהיו לנו הרבה תקופות שיהיה לנו טוב. כיוון שאין השגחה, אז פירושו של דבר שהכל נתון למצב הטבע. אז אם במצב הטבע יש ברכה בארץ, אז יהיה לנו ברכה. ואם על פי טבע אין ברכה בארץ, אז לא יהיה לנו ברכה. לעומת זאת, כאשר הקדוש ברוך הוא כביכול בהשגחה פרטית מריע לנו, אז יהיה מה שיהיה. יכול להיות שהכל מסביב יהיה ים שקט, והספינה שלנו תהיה מטורפת בים, כי יש השגחה פרטית כביכול כנגד עם ישראל. וזה מה שכתוב, אם לא כי צורם מכרם והשם הסגירם. כאשר השם הסגירם, יש השגחה פרטית לרעה, הוא נלחם בם כלשון הכתוב, ואז זה כבר הרבה הרבה יותר קשה.
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין מרו לבין עצבו. והוא אומר שלא תחשוב שאלה פעלים נרדפים. מרו זה מלשון מרידה, כמו שהסברנו. עצבו, אומר המלבי"ם, זה קשור ליגון, זה קשור לצער. כמו ימרוהו במדבר, יעציבוהו בישימון. בהתחלה הם רק מרו כנגדו, ואחר כך כשהוא הוצרך להעניש אותם, אז גם הוא נעצב אל ליבו. אז בעצם, כמו שאמרנו, יש כאן הידרדרות אחר הידרדרות.
ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים את רועה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו. קודם כל פה כתוב רועה צאנו. המנחת שי אומר, יש מחלוקת גדול ועצום בין הספרים, האם רועי צאנו ביוד או רועה צאנו בהא. וההבדל הוא אחד, האם מדברים על רבים או מדברים על יחיד. כי רועה צאנו בהא, זה רועה הצאן, זה יחיד. לעומת זאת רועי צאנו ביוד, הכוונה הרועים את צאנו. והוא מביא שזה מחלוקת בין אבן עזרא ורש"י שמסבירים רועה צאנו בלשון יחיד שזה על משה, לבין הרד"ק והאברבנאל שאומרים רועי צאנו הכוונה על רועי ישראל לאורך הדורות, או על משה רבנו ואהרון, כך שמדברים כאן בלשון רבים.
ויזכור ימי עולם. אומר הרד"ק, עם ישראל בגלות, בעת הצרה, עם ישראל זוכר ימי עולם, זוכר ימים מקדם. והוא נזכר כיצד הקדוש ברוך הוא שלח את משה כדי שיגאל את עמו. ויזכור ימי עולם משה עמו. מה זה משה עמו? אז מסביר הרד"ק, כאילו משה לעמו. כמו שכתוב ויבוא ירושלים, הכוונה ויבוא לירושלים. אז גם פה חסר למד. ויזכור ימי עולם משה עמו, הכוונה משה לעמו. כיצד בא משה לגאול את עמו. ועם ישראל זוכר בגלות את הימים הללו. והנה עם ישראל במצרים היו רבים, היו בהם עובדי עבודה זרה, ויתרה מכך, גם כאשר כבר היו בעת הגאולה, כתוב ויעבור בים צרה, פסל מיכה עבר איתם. ויתרה מכך, אם תגיד שזה יחידים, אנחנו יודעים שכאשר הם נתבקשו להקריב קורבן פסח, אמר להם משכו וקחו לכם צאן, משכו ידיכם מעבודה זרה. זאת אומרת שגם בעת הגאולה עדיין היו עובדי עבודה זרה. ואף על פי כן, היות והקדוש ברוך הוא ראה את עוניים, ראה את צרתם, אמרנו הקדוש ברוך הוא ריחם עליהם. ברוב אהבתו אותם, וינטלם וינשאם. והנה תראה, ככה היה בהיסטוריה. וישמע אלוקים את נאקתם, והקדוש ברוך הוא גואל אותם. היו ראויים? לא היו ראויים. הרי כתוב פתחו לי פתח כחודו של מחט, צריך שיהיה התערותא דלתתא. אף על פי כן, הוא פסח השם על הפתח. ביציאת מצרים הקדוש ברוך הוא פסח על הפתחו לי פתח, והכל היה בהתערותא דלעילא, הכל היה מאת קודשא בריך הוא. ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים. לא כתוב ראיתי את זכויותיהם, ראיתי את מצוותיהם, ראיתי, לא כתוב. ראיתי את עוני עמי. ועשה להם אותות ומופתים והוציא אותם ממצרים. ואף על פי כן, כשהמצרים רודפים אחרינו, עם ישראל לא זכרו את האותות והמופתים. המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא המשיך, והעביר אותם בים ביבשה, העלה אותם מן הים ויכסו מים צריהם. ולכן עם ישראל תמהים, איה המעלם מים? איפה הקדוש ברוך הוא שעשה לנו כאלה אותות ומופתים, הגם שלא היינו ראויים, הגם שלא היינו הגונים? שלח הקדוש ברוך הוא את רועה צאנו. רועה צאנו הכוונה משה ואהרון. ואפילו שהיינו חוטאים לפניו, עכשיו תגיד שהעם הזה חטא לפניו, השם הציל אותם. ואם כן, הגם שגם אנחנו חוטאים לפניו, שיציל אותנו. למה הקדוש ברוך הוא כלפינו מתנהג בכזאת חומרה? הנה אז הקדוש ברוך הוא הציל את עם ישראל, הגם שלא היה להם זכויות. אז שואלים עם ישראל, איה המעלם מים? איפה מי שהעלה מים את רועה צאנו, את משה, שהיה רועה צאן השם? איפה הקדוש ברוך הוא שהעלה אותנו אז ועשה לנו ניסים? השאלה השנייה זה על רוח הקודש והנבואה אשר בקרבנו. איה השם בקרבו את רוח קדשו? זה הנבואה, רוח הקודש. איפה קודשא בריך הוא שאז עשה לנו כן, איפה זה היום?
מי בהיסטוריה שאל את השאלה הזאת? יפה מאוד, זה היה גדעון. כאשר המלאך, גדעון הלך לחבוט בגת להניס מפני מדין, ממליץ לחזור על ספר שופטים. להניס מפני מדין, נגלה אליו מלאך השם. ואומר לו גדעון, איה חסדיו וגבורותיו? איפה החסדים והגבורות שהקדוש ברוך הוא עשה לעמו ישראל ביציאת מצרים? הלא סיפרו לי אבא את ההלל, ואז אבא קרא לי שם וסיפר לי איך הקדוש ברוך הוא הוציא את עם ישראל ממצרים, איך הקדוש ברוך הוא גאל אותם. ולמה הקדוש ברוך הוא לא עושה לנו כמו שעשה לאבותינו? ואם תגיד אין לנו זכויות, וכי לאבותינו היה זכויות? למה לא יעשה לנו ניסים? ואז אמר לו המלאך, לך בכוחך זה. מה זה בכוחך זה? שלימדת זכות על בניי, לימדת סנגוריה על בניי, הזכות הזאת היא תהיה הזכות הראויה שבגינה אתה תזכה להציל את עם ישראל. ובאמת גדעון הולך ומושיע את עם ישראל. למעשה חייבים גם לענות תשובה על השאלה, כי השאלה היא חזקה. וכי יש שינוי בהנהגת השם? אתה רואה שהקדוש ברוך הוא אז הציל אותנו, הגם שלא היינו ראויים. למה כעת זה משתנה? התשובה היא פשוטה. פעם דיברנו על זה באריכות. אם אתה רואה, כשהורים רואים את הילד שלהם פוסע את הפסיעות הראשונות, מתלהבים, וידאו, מצלמה, מחיאות כפיים, סוכריות, הילד עושה את הצעד הראשון. אבל איך הוא הלך בינינו? זה בדיוק הליכה? הלך בקושי ונפל עוד פעם, ועוד פעם הלך, ונתפס בשולחן, ועוד פעם. הליכון עולם לא, נכון? זקוק להליכון. אז אתה מבין שזה לא ממש הליכה. אז מה כל כך התלהבו? מה אתה מדבר, עד עכשיו היה זוחל, התחיל פתאום קם אדם ומתחיל ללכת. מה אתה מדבר, לא נשמח? ותגיד לו, אם הוא יישאר ככה עד גיל 30? אוי ואבוי, נכון? בתי חולים, אורטופדים, מה לא. תשמע, תשמע מה קורה עם הילד, הוא בקושי הולך. מה בקושי הולך? עשית תמונות, התלהבת. מה אתה משווה? אז הוא התחיל ללכת. והוא התחיל ללכת, גם צעדים כאלה זה זה בסדר, זה צעד ראשון. נו, זה בסדר. אבל כשהוא קצת יתבגר, אם הוא ימשיך ככה, אוי ואבוי. כך גם כן מצבם של עם ישראל. שעם ישראל יצאו מן הגלות, כשיצאו ממצרים, זה הצעדים הראשונים. אז אבא ואימא עוזרים, ונותנים יד, ויש את משה ואהרון, ויש מתן תורה, ויש אותות וניסים ומופתים. ילד קטן. ילד קטן, הכל עושים לו, הכל נותנים לו, הכל מעניקים לו. למה? הוא לא יודע עוד כלום. אבל אם הילד ימשיך ככה הלאה, זה מטריד, זה מדאיג. כך גם כן אומר הקדוש ברוך הוא, עם ישראל, כשיצאתם ממצרים, היה שפע עצום, אתם בחיתולים. מגיעים לארץ, מתחילים לבנות את הארץ, יהושע, מלחמות. נו, פה כבר צריכים להתחיל לחיות באופן בוגר יותר, ולא עם יד השם תמיד בכל רגע ובכל מצב. לילד קטן סולחים. סולחים. נפל, משך, עשה לך נזק של אלפי שקלים. מה תעשה לו? מה תעשה לו? אתה אפילו לא תרביץ לו. אפילו לא תגיד, מה תעשה לו? אתה יכול לכעוס, אתה יכול להתעצבן, אבל אתה אומר מסכן. אבל אם הילד הגדול עשה את זה? אם אשתו עשתה, אני כבר לא מדבר על זה, כן? לא, נניח לזה. אבל אתה מבין שכשמישהו בוגר עשה לי משהו, אני בא אליו בתביעה. אבל כשילד, אני מתייחס בסלחנות. כך שהקדוש ברוך הוא התייחס בסלחנות אל כל משוגות הילדות שלנו, כיוון שעוד היינו בחיתולים. אבל עכשיו, אתם שואלים למה לא עשה לנו ניסים כמו אז? אתם כבר הייתם צריכים להיות במצב אחר. אבל בכל אופן, אנחנו רואים שיש פה, יש פה לימוד זכות על עם ישראל. והקדוש ברוך הוא אוהב שמלמדים סנגוריה על בניו. והנה כאן הם שואלים, ריבונו של עולם, איפה הניסים? למה אנחנו צריכים לזעוק איה המושיע את אבותינו? כאילו היום הוא לא נמצא. כביכול הקדוש ברוך הוא לא בקרבנו. איה השם בקרבו את רוח קדשו? איפה הקדוש ברוך הוא ששם בקרבו של משה את רוח קדשו, את רוח הנבואה? ומה זה בקרבו? הכוונה גם בקרבו של העם, כי חוץ ממשה היה גם שבעים זקנים שנחה עליהם הרוח. במעמד הר סיני כולנו היינו נביאים. אז איפה הקדוש ברוך הוא היום? למה היום הוא לא עושה לנו כאלה מופתים? מאז חגי, זכריה ומלאכי, אלה הנביאים האחרונים, אין לנו יותר נביאים שיודיעו לנו מתי הקץ, שיודיעו לנו מתי עתידה להיות הגאולה, מתי כל הצרות יסתיימו. על זה עם ישראל שואלים איה. איה המעלם מים את רועה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו.
הרד"ק מביא שלעומת זאת, יש שמסבירים את כל הפסוק הזה על קודשא בריך הוא. ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים, זה לא עם ישראל שואלים את כל זה. זה לא עם ישראל אומרים, עם ישראל זוכרים ימי עולם. אלא זה חוזר על קודשא בריך הוא. ויזכור קודשא בריך הוא ימי עולם, והשם זוכר את משה ואת עמו, איה המעלם מים, איפה משה שהעלה מים, וכולי. זה הכל חוזר על קודשא בריך הוא. כך לפי הביאור של המפרשים וגם על דרך יונתן בן עוזיאל. המלבי"ם הולך מאידך גיסא גם הוא כפי ביאורו של הרד"ק, שזה מדבר על עם ישראל. ואז בעקבות זה, בעקבות הצרות, ויזכור ימי עולם. עם ישראל זוכרים את ימי משה, ומתחילים להיזכר בניסים שהשם עשה בכל דור ודור, דור אחר דור, עד שמגיעים למשה רבנו. ואז הם שואלים איה המעלם מים. אומר המלבי"ם, באותה תקופה הקדוש ברוך הוא הפליא את עם ישראל בשני עניינים. עניין אחד, ניסים ונפלאות. עשה לנו ניסים ונפלאות שאין לשער ולתאר. כל מכות מצרים, יציאת מצרים, קריאת ים סוף, פלא עצום. דבר שני, שכינה בקרבם. נבואה, רוח הקודש, הקדוש ברוך הוא מדבר עם עם ישראל. שכינה בקרבם. אומר המלבי"ם, ושני הדברים הללו, שתי המעלות הללו, באות לידי ביטוי בפסוק: השמע עם קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. זה על הנבואה שהייתה בתוכם. העניין השני, שזה הגאולה שהקדוש ברוך הוא גאל אותם, ההשגחה התמידית, הניסים והנפלאות, או הניסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, באותות ובמופתים. שתי מעלות היו לנו. שמע עם קול אלוקים, אותות ומופתים. ואת שתי המעלות הללו איבדנו. ולכן אומרים איה המעלם מים. איפה מי שהמעלם מים, הכוונה היא מי שהעלה את רועה צאנו, את משה, שהיה רועה צאן השם. איפה הקדוש ברוך הוא שהעלה אותנו אז ועשה לנו ניסים? השאלה השנייה זה על רוח הקודש והנבואה אשר בקרבנו. איה השם בקרבו את רוח קדשו? זה הנבואה, רוח הקודש. איפה קודשא בריך הוא שאז עשה לנו כן, איפה זה היום?