פתיחה: נבואת הנקם באדום
פרק ס"ג בישעיהו פותח באחת הנבואות העוצמתיות ביותר בנביאים: תיאור ביאתו של הקדוש ברוך הוא מאדום, כשבגדיו אדומים מדם. הנביא מצייר כאן את יום הדין הגדול, שבו ייפרע הקדוש ברוך הוא מאדום על כל מה שעוללה לישראל, ובאותה שעה ממש תבוא ישועתם של ישראל. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם דברי חז"ל ורש"י, ביאורי הרד"ק והמצודות, ובעיקר דרכו המיוחדת של המלבי"ם.
מִי־זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ׃
שתי הטעויות של שרו של שעיר
לפני הביאור עצמו נביא את דברי חז"ל שרש"י מזכיר. הנביא מתנבא כאן על שעיר ועל בצרה, וחז"ל אומרים ששתי טעויות עתיד שרו של שעיר לטעות. הטעות הראשונה: הוא רץ לבצרה, ולמה דווקא לשם? משום שהיה סבור שבצרה היא בצר, אותה בצר שבמדבר שהייתה עיר מקלט. הוא מבין שכלתה אליו הרעה, ולכן הוא חושב שאם יברח לעיר מקלט יינצל מן הדין. אלא שבצרה אינה בצר. הטעות השנייה: אפילו הייתה זו עיר מקלט, הרי עיר מקלט קולטת רק את ההורג בשוגג, ואילו אדום הרגו ורצחו וטבחו ושרפו ועינו - והכול במזיד. כל מה שעשו לנו אדום, שהיא מלכות רומי, לאורך כל הדורות, נעשה בכוונה תחילה.
מדרש אגדה נוסף מביא רש"י: בצרה סיפקה לשעיר מלך כשמת מלכה הראשון, כמו שכתוב "וימלוך תחתיו יובב בן זרח מבצרה", ובצרה היא ממואב, כמו שנאמר "על קריות ועל בצרה". והיות שהייתה שותפה לפשעיהם בכך שסיפקה להם מלך - גם היא תבוא בדין ובחשבון.
ביאור הרד"ק: הגיבור השב מן המלחמה
הרד"ק מסביר שזו נבואה על חורבנה של אדום לעתיד לבוא. הכתוב ממשיל כביכול את הקדוש ברוך הוא המחריב את אדום לגיבור עושה מלחמה השב משדה הקרב, ובגדיו אדומים מדם, מן המלחמות ומן הניצחונות הגדולים שעשה. ועל כך עומד אדם ושואל: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה?" עונה הקדוש ברוך הוא: "אני מדבר בצדקה" - אני הוא שדיברתי בצדקתי לישראל, הבטחתי להם שאגאל אותם, והנה עכשיו באתי לקיים את שהבטחתי.
ומהו "רב להושיע"? לכאורה אם אתה מכה באדום, קרא לזה "רב להיפרע" או "רב להינקם" - מדוע "רב להושיע"? אומר הרד"ק: זה הולך יחד. הקדוש ברוך הוא מחמת בניינה של ישראל יחריב את אדום, שכידוע לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ולא נבנתה ירושלים אלא מחורבנה של צור. ברגע שמכים באדום - יש בכך עצמו ישועה לישראל.
"חמוץ בגדים" לפי הרד"ק הכוונה אדום בגדים, "מבצרה" שהייתה עיר גדולה של אדום, ולכן כינה את אדום כולה על שם עירה המרכזית. "הדור בלבושו" - אלה בגדי הנקם. "צועה ברוב כוחו" - מניע ומטלטל את הגויים מקצה לקצה.
המצודות: לשון תמיהה
המצודת דוד מסביר שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות נקמה בגויים, ולדרכו כל הפסוק נאמר בלשון תמיהה ושאלה: "זה הדור בלבושו" - הרי תמיד הוא הדור בלבושו, ואם כן כיצד הוא חמוץ בגדים? "צועה ברוב כוחו" - הרי ברוב כוחו הוא מניע ומטלטל את כל מי שירצה ממקום למקום, ואינו מגיע כלל לכדי מאבק, אלא ברגע אחד מטלטלם, ואם כן כיצד ניתז דם על לבושו? על כך עונה הקדוש ברוך הוא: "אני מדבר בצדקה" - אני הוא שהבטחתי לעשות צדקה עם ישראל, ואני מרבה להושיע כפי שהבטחתי.
לפי זה "חמוץ בגדים" פירושו בגדיו צבועים. והיכן מצאנו לשון "חמוץ" בהקשר של צביעה? כאן המפרשים מתחבטים, וגם המצודת ציון מתקשה בכך, ומביא כדמות ראיה שאפשר ש"חמוץ" הוא היפוך אותיות מ"מחוץ", כמו "תמחץ רגלך בדם" - שהרגל הצבועה בדם נראית כפצועה. אף כאן "חמוץ בגדים" כמו "מחוץ בגדים": יש על בגדיו דם ממה שמחץ את אויביו. ו"בצרה" - לשון מבצר.
המלבי"ם: אדום ובצרה - השלטון והאמונה
המלבי"ם מביא את האבן עזרא שאדום היא מלכות רומי וקונסטנטינה, ובצרה היא ראש אמונתם. מה פירוש ראש אמונתם? אם אשאל היום מיהו מרכז אדום בעולם, אשיב אמריקה או רוסיה; ואם ישאלוני מהו ראש אמונתם, אשיב הוותיקן. מרכז האמונה שלהם נמצא שם. כך בזמנם: בצרה הייתה מרכז האמונה, ואדום היא מרכז השלטון.
הקדוש ברוך הוא בא לאדום לשתי תכליות: האחת, להושיע את עם ישראל; והשנייה, לפרוע את החשבון. הרי כבר מימי יעקב אבינו נקבע החשבון הזה. כשעשו אומר לו "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך", משיב לו יעקב: התקדם אתה, "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". וכבר הסברנו לא אחת שכוונתו: עוד ניפגש ביום הדין הגדול והנורא, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" - ואז נבוא חשבון על הכול.
ולבצרה בא הקדוש ברוך הוא כדי שיכירו בדת האמת, שהרי היא מרכז אמונתם. וכפי שהסברנו כמה פעמים, יש לקדוש ברוך הוא עניין שלא רק עם ישראל יכירו וידעו אלוהותו, אלא כל האומות. כמו שאנו אומרים "וילכו עמים רבים לאור ה'", "ומלאה הארץ דעה כמים לים מכסים", "יכירו וידעו כל יושבי תבל", "לתקן עולם במלכות שדי". ואפילו במכות מצרים נאמר "למען תדע" - על פרעה ועל מצרים, "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ". רואים שיש עניין שתתגלה מלכותו יתברך בכל העולם כולו. מי שאמור להוביל את המהלך הזה הוא עם ישראל: אם היינו עושים רצון ה', הייתה מתגלית מלכותו על ידי שכל העולם היה רואה כיצד מתנהגת אומה על פי רצון השם. ואם לא - אז עצם היותנו נרדפים מגלה את כבוד ה', כפי שהארכנו בהזדמנות אחרת.
"חמוץ בגדים" - בגדים נקיים דווקא
כאן מחדש המלבי"ם: בתחילה בא הקדוש ברוך הוא לאדום ולבצרה בבגדים נקיים ובדברים רכים, כביכול מנסה לשכנעם בטובות; ורק כשאין זה מועיל, הוא לובש בגדי נקם ונלחם בהם. לפיכך "חמוץ בגדים" איננו מטונף בדם כדעת שאר המפרשים, אלא ההפך הגמור: בבגדים לבנים ונקיים. ולא כמצודת דוד שהתמיה כיצד הוא חמוץ בגדים והלוא תמיד היה הדור בלבושו, אלא הכתוב עצמו אומר שבגדיו נקיים.
על מה מסתמך המלבי"ם? כפי שהסברנו בעבר, כשמחפשים ביאור למילה בתנ"ך הדרך היא קונקורדנציה: לפתוח מובאות נוספות ולראות כיצד המילה מתבארת שם מתוך העניין. הכלל הוא למצוא "חבר לו במקרא". הקושי מתחיל כשהמפרש כותב "ולא מצאתי חבר לו" - מילה יחידאית. אז מנסים למצוא מילה קרובה לה בהיפוך אותיות או בהטיה דומה, ולשדך ביניהן. ואם גם זה בלתי אפשרי, מבארים "לפי עניינו": אם בפסוק כתוב "דל ורש" ואיני יודע מהו "רש" אבל יודע מהו "דל", ביאורו לפי עניינו שגם רש עניינו מן העניות.
כך כאן: המלבי"ם מסביר ש"חמוץ" עניינו נקי. ממה הוא מסתמך? "אשרו חמוץ" - שם הנביא מצווה לעשות דין ומשפט, ופירושו: תאשרו את מי שנקי בדינו. "מאבל וחמוץ" - מי שעשה עוול ורוצה להתנקות. "כי יתחמץ לבבי" - שיטהר ממחשבותיו. אם כן "חמוץ בגדים" הם בגדים זכים ונקיים: מי זה בא מאדום שבגדיו זכים ונקיים, מי זה בא מבצרה שהוא הדור בלבושו?
בגד ולבוש - שתי דרישות
שואל המלבי"ם: מה בין "בגדיו" ל"לבושו", וכי אין זה היינו הך? אלא יש הבדל. "בגד" הוא הבגדים הכוללים, מה שאדם לובש באופן רגיל. "לבוש" הוא לבוש מיוחד ופרטי: מדים, שק, לבוש מלכות. תמיד "לבוש" בא לבטא לבוש מיוחד.
ומכאן לנמשל: מן אדום, שהם המריעים לנו, מבקש הקדוש ברוך הוא שלא יצרו לישראל. מה הוא דורש מהם? רחמים וחמלה. וזה עניין ה"בגד" - מידותיו של הקדוש ברוך הוא שבהן הוא נוהג עם בריותיו: רחום, חנון, ארך אפיים. עם הבגדים הללו בא הקדוש ברוך הוא לאדום: היו רחומים וחנונים וארך אפיים כלפי עם ישראל. ואילו מבצרה, שהיא מרכז אמונתם, מבקש הקדוש ברוך הוא שיכירו באלוהותו ובאחדותו - וזה לבוש מיוחד, לבוש מלכות. לכן נאמר "זה הדור בלבושו" דווקא ביחס לבצרה.
"צועה ברוב כוחו" - סוער ומתרגש ברוב כוח. ועל כך משיב הקדוש ברוך הוא בשני חלקים: כנגד השאלה על בצרה - "אני מדבר בצדקה", מצד שבין אדם למקום, שיכירו בדת האמת; אני מגיע מבצרה לדבר עמם על האמונה בה'. וכנגד השאלה על אדום, שהם המצרים והמציקים - "רב להושיע": אני בא משם כדי להושיע את עמי ישראל, והדרך לכך היא שאפנה לאדום ואומר להם מדוע אתם מייסרים את עמי.
מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת׃
הרד"ק מסביר: מדוע בגדיך אדומים, ו"ללבושך" הלמ"ד כלמ"ד יתרה, כלומר לבושך. והמלבי"ם מבאר שמיד כשרואה השואל שנתאדמו המלבושים הלבנים - שהרי "חמוץ" היינו נקי ולבן - הוא תמה: ממה נתאדמו? ממה נגאלו בדם? "מדוע אדום ללבושך", הוא הלבוש המיוחד, "ובגדיך" הכוללים, "כדורך בגת" - כאדם הדורך בגת וניתז עליו ממימי הענבים.
ומהו הנמשל? עיקר ביאתו של הקדוש ברוך הוא הייתה בשביל הלבוש המיוחד, ללמד את האומות אמונה, שזו עיקר תכלית תיקון עולם במלכות שדי - שהאומות יאמינו בה' ויכירו במלכותו. והנה מתברר שלא זו בלבד שלא קיבלו את האמונה, אלא היה צריך להיפרע מהם, ומחמת כן נעשו בגדיו אדומים מן הדם שניתז. כלומר: אכן כך התחיל הדבר, הקדוש ברוך הוא בא ודיבר עם האומות דברים רכים ובבגדים נקיים - אלא שהאומות לא קיבלו. לא אדום הסכימה שלא לייסר את ישראל, ולא בצרה הסכימה לקבל עליה את דת האמת, וממילא נאלץ הקדוש ברוך הוא להיפרע מהם כראוי להם. לכן אדום לבושו, וגם בגדיו כדורך בגת - אותם בגדים המסמלים את הדרישה מן האומות שלא יצרו לעם ישראל.
פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין־אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל־בְּגָדַי וְכָל־מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי׃
פורה דרכתי לבדי
הגת נקראת "פורה", מלשון פירור, שמפוררים ומרצצים בתוכה את הענבים. והקדוש ברוך הוא ממשיל את הרשעים לענבים שיפוררו וימעכו ויירמסו על ידו כשיגיע זמן הגאולה, וייתן כל אחד את הדין על כל מה שעשה.
"ומעמים אין איש איתי" - מבאר הרד"ק: אם חשבתי שיצטרפו אליי זכויותיהם של ישראל כדי להיפרע מן האומות, הנה אני רואה שאין איש איתי. אין זכות לישראל, וכביכול את הכול צריך הקדוש ברוך הוא לעשות ברעותיה, ברצונו בלבד, בלי שיצטרפו זכויותינו כמסייעות, בבחינת "תנו עוז לאלוהים". ולכן "ואדרכם באפי וארמסם בחמתי" - אילו היה איש איתי, זכויות ישראל היו הסיבה שאיפרע מהם; וכיוון שאין איש איתי, מה הסיבה שאני נפרע מן האומות? רק אפי וחמתי על מה שעשו לישראל. הכעס הרב על שהצרו לישראל הוא המנוע להיפרע מהם, אף שמן הדין ומן האמת ראוי היה שזכויותינו יהיו המנוע. וכמו שראינו "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע" - אין מי שעוזר ומסייע לקודשא בריך הוא, כלומר אנחנו מצד עצמנו איננו ראויים לגאולה מצד מעשינו הטובים, ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: אני נאלץ לעשות זאת לבדי, מתוך רצונו יתברך בלבד.
"ויז נצחם על בגדיי" - נצחם היינו דמם, והבגדים נעשים אדומים. ולמה נקרא הדם "נצח"? אומר הרד"ק: שהוא חיי האדם וחוזקו. אפשר מצד שעל ידו קיומו של האדם, ואפשר מלשון ניצחון והחזקת מעמד - ביטוי של כוח: חיי האדם ותוקפו הם מחמת הדם. "וכל מלבושיי אגאלתי" - נטנפתי, כמו "לחם מגואל", מטונף.
המלבי"ם: הגת שנועדה להוציא יין
מסביר המלבי"ם: מי שדורך בגת מטרתו להוציא יין. כך גם אני, כשדרכתי את האומות הייתה לי מטרה חיובית, להשיבם בתשובה ולתקנם. אבל ראיתי כי "מעמים אין איש איתי" - ושימו לב להבדל: הרד"ק פירש שהכוונה לישראל, והמלבי"ם מפרש שאין הכוונה לישראל כלל, וכן מתאים יותר ללשון הכתוב "ומעמים". כלומר: חשבתי שכשאבוא לקרבם, מישהו מן האומות יחזור בתשובה - והנה אף אחד לא שב. רציתי להוציא מהם יין, מענבים שאינם דבר משובח לעשות יין שהוא דבר משובח, ומצאתי את עצמי לבדי.
ולכן "ואדרכם באפי וארמסם בחמתי". ומה בין אף לחימה? כפי שראינו כמה פעמים אצל המלבי"ם, וזו שיטתו לכל אורך התנ"ך: "אף" הוא הכעס החיצון, הנראה לעין - "כי אש קדחה באפי", התחממות האף, התאדמותו, עשן באפו; ואילו "חימה" היא הכעס הפנימי השמור בלבו של האדם. ולמלבי"ם יש הסבר נפלא על פי עיקרון זה במגילת אסתר, בביאור "וחמתו בערה בו" - מדוע בערה בו ולא יכול היה לגלות כעסו לאחרים.
אומר הקדוש ברוך הוא: "ואדרכם באפי" - באף החיצון הענשתי אותם, וכוונתי הייתה רק לדרוך אותם כדורך בגת. והדורך בגת מסיר את החרצנים ואת הזגים ומוציא את היין; כך רציתי רק להעביר את הרשעים, ליצור הפרדה בין החלק הטוב לחלק הרע, לפרוע מן הרשעים ולקרב את הצדיקים. אבל ראיתי שאין כאלה כלל, אין מי שראוי להיקרא צדיק ובא להצטרף אליי, ולכן "וארמסם בחמתי" - החימה הפנימית הבוערת בם על שאינם רוצים לשוב. ורמיסה, אומר המלבי"ם, היא כבר דרך השחתה: לבטל לחלוטין.
ועל ידי זה "ויז נצחם על בגדיי" - הבגדים הכוללים, שהם כנגד הדרישה שלא יצרו לישראל; "וכל מלבושיי אגאלתי" - הלבוש המיוחד המבטא את האמונה באל אחד, לבוש המלכות שבו פנה לבצרה שיקבלו את אמונתו. במקום שתקבלו עליכם את האמונה הזאת, הרמיסה שלכם גורמת שיתלכלכו אותם לבושים עצמם שיכולתם לקבלם עליכם לטובה.
כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה׃
הרד"ק מסביר: יום נקם היה בלבי כבר מזמן ומעידן ועידנים, עד שבאה שנת גאוליי, ואז יהיה יום נקם בעמים. יום הנקם הזה מתבשל בלבי זמן רב, והנה עתה הגיע זמן הגאולה.
המלבי"ם מבאר שכאן נותן הכתוב טעם מדוע ממהר הקדוש ברוך הוא לדרוך ולרמוס ואינו מאריך להם אפו: "כי שנת גאוליי באה". נצטרפו כאן שני אלמנטים: יום נקם מיוחד כנגד הגויים, ומאידך גיסא שנת גאולה לגאול את ישראל. בפעולה אחת, כביכול שתי ציפורים במכה: נפרע מן האומות וגואל את עם ישראל שיצאו מן הגלות.
וְאַבִּיט וְאֵין עֹזֵר וְאֶשְׁתּוֹמֵם וְאֵין סוֹמֵךְ וַתּוֹשַׁע־לִי זְרֹעִי וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי׃
חמתי היא סמכתני
רש"י מסביר: "ואביט ואין עוזר" - אין עוזר להם לישראל. "ואשתומם" - לשון שתיקה, כמו "וישתומם כי אין מפגיע". אני שותק ורואה שאין סומך. ואם כן מה יעזור לי לעשות את הפעולות הללו? "חמתי היא סמכתני" - המנוע והדחף להיפרע מן האומות הוא חמתי עליהם.
הרי כביכול הייתי צריך עזרה מעם ישראל. וברור שאין הקדוש ברוך הוא זקוק לעזרה, אלא הכוונה שזכויותיהם של ישראל הן תמיד כעזר וסיוע לפניו יתברך, שכן הנהגת הקדוש ברוך הוא היא בדרך של דין: יש מימינים ויש משמאילים, אין דברים הנעשים מתחת לשולחן. הכול נעשה כדין, על פי החוק ועל פי הכללים: מקטרגים, מימינים, משמאילים והכרעה, ואין הקדוש ברוך הוא עושה כביכול דבר כנגד קטרוגה של מידת הדין.
ומה הביא כאן את הדרך להתגבר על הגויים אף שאין סיוע מצד זכויות ישראל? אומר הקדוש ברוך הוא: חמתי. החימה שיש לי על האומות. ואם תאמר: הרי לישראל מגיע היה כך, והייסורים שהאומות מייסרים אותם היו חלק מן התהליך שעם ישראל אמור לעבור בגלות כדי לשוב בתשובה? על כך משיב רש"י: "אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". הגויים היו מחמירים גדולים בגזרותיהם על ישראל. הקדוש ברוך הוא גזר גזרה, והם עשו הכול בשיעור חזון איש, הרבה מעל ומעבר. ועל זה "חמתי היא סמכתני" - החימה והכעס עליהם חיזקו את ידי ועוררו את לבי להיפרע מהם, אף שישראל מצד עצמם אינם ראויים לגאולה.
וכפי שהסברנו כמה פעמים, יש הנהגת המשפט ויש הנהגת הייחוד. לפי הנהגת המשפט, שהיא דרך מימינים ומשמאילים, אין לעם ישראל זכויות. אבל הנהגת הייחוד היא ההנהגה שבה אין הקדוש ברוך הוא משגיח בשום דבר אלא ברצונו יתברך בלבד, שיתגלה ייחודו בעולם: אין עוד מלבדו, אין מקטרגים, אין מימינים ואין משמאילים, רק הוא לבדו. ואז קודשא בריך הוא ברעותיה יבוא ברוב כעסו וחמתו על הגויים וייפרע מהם כראוי לו וכראוי להם.
המלבי"ם מדייק: "ואביט ואין עוזר" - אין הדור זכאים; "ואשתומם ואין סומך" - אין צדיק מתפלל עליהם. וכנגד שני אלה שתי תשובות: כנגד "ואין עוזר", שאין הדור זכאים - "ותושע לי זרועי", עשיתי זאת בכוח עצמי; וכנגד "ואין סומך", שאין צדיק מתפלל - "וחמתי היא סמכתני", החימה על חטאי העמים היא שסמכה אותי ללכת ולהיפרע מהם.
וְאָבוּס עַמִּים בְּאַפִּי וַאֲשַׁכְּרֵם בַּחֲמָתִי וְאוֹרִיד לָאָרֶץ נִצְחָם׃
"ואבוס" לשון מתגולל בדם ורמיסה, כמו "מתבוססת בדמייך", כמו "בוססו את חלקתי". מסביר המלבי"ם על פי דרכו: "ואבוס עמים" יהיה על ידי אפי, הכעס החיצון; ובחמתי, הכעס הפנימי, אשכרם לגמרי ואוריד לארץ נצחם.
ומהו "ואשכרם בחמתי"? מסביר הרד"ק: אשקה אותם כוס חמתי עד שישכרו, וכביכול יהיו כשיכורים מרוב חמת ה' עליהם, עד ש"אוריד לארץ נצחם" - חוזקם ותוקפם יירדו לארץ.
לסיכום:
הפרק פותח בתמונת הגיבור השב מן הקרב ובגדיו אדומים, ובשאלה "מי זה בא מאדום". חז"ל ורש"י גילו כאן את שתי טעויותיו של שרו של שעיר: שבצרה אינה בצר עיר המקלט, ושעיר מקלט אינה קולטת אלא שוגגים, ואילו אדום פשעה במזיד. הרד"ק ביאר את המשל על חורבן אדום שהוא עצמו ישועת ישראל, שאין ירושלים נבנית אלא מחורבן צור. והמלבי"ם חידש הבנה שלמה: "חמוץ בגדים" הם בגדים נקיים דווקא, שכן בתחילה בא הקדוש ברוך הוא באדום ובבצרה בדברים רכים - אל אדום בבגד הכולל של מידות רחום וחנון, שלא יצרו לישראל, ואל בצרה, מרכז אמונתם, בלבוש המלכות שיקבלו עליהם את דת האמת. ורק משראה שמעמים אין איש איתי, שאיש אינו שב בתשובה, הפכה הדריכה שנועדה להוציא יין לרמיסה בחימה, ונתאדמו הבגדים והלבושים. וכל זאת לא מכוח זכויותינו, שהרי "ואביט ואין עוזר", אלא מכוח הנהגת הייחוד ומכוח חמתו של הקדוש ברוך הוא על האומות שעזרו לרעה - "כי יום נקם בלבי ושנת גאוליי באה".