פתיחה: המשך אחד של נחמה
פרק ס"ב בישעיהו ממשיך את דברי הנחמה שבפרק הקודם. חשוב לזכור: חלוקת הפרקים אינה חלוקה יהודית אלא חלוקה נוצרית, ולכן אל תתפלאו כשאתם רואים שהפרק הוא המשך ישיר של קודמו - זהו רצף אחד, ורק באופן שרירותי החליטו מסדרי הפרקים לחתוך כאן. לא פעם אף היה להם עניין בדבר, שכן במקומות שבהם משתמעת גנות לישראל חתכו דווקא שם, כדי שתישאר הגנות ולא יישמעו אחריה הישועה והנחמה.
בפרק הקודם דיברנו על שני דברים שיתרחשו: האחד - שהקדוש ברוך הוא יגלה את צדקתם של ישראל, שיתברר לכל העולם שאנחנו עבדנו את אלוקי האמת, ושכל החיצים וההשמצות שקיבלנו מן הגויים על שלא דבקנו באמונת ההבל שלהם - שקר נחלו אבותיהם לבניהם, ואילו אנחנו דבקנו באלוקי אמת. והשני - הישועה, שהקדוש ברוך הוא יושיע אותנו מן הרדיפות של האומות. שני העניינים הללו הם המפתח לכל פרקנו.
פסוק א: לא אחשה ולא אשקוט
לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר.
רש"י מפרש: למען ציון אני אעשה, ולא אחשה על מה שעשו לה, לא אשתוק על מה שייסרו את עם ישראל, ולא אשקוט - לא יהיה שלום, עד שיצא כנוגה צדקה. הרד"ק מבאר שאלו דברי הקדוש ברוך הוא, שאומר: ציון ששמי נקרא עליה. ולדעתו ציון וירושלים היינו הך, ואשקוט ואחשה היינו הך, וכפל העניין במילים שונות. אולם אנחנו כבר אמונים על שיטת המלבי"ם, שאין דבר כזה "כפל העניין במילים שונות", ובכל כפל יש כפל משמעות: יש משמעות ל"אחשה" ומשמעות ל"אשקוט", יש משמעות ל"ציון" ומשמעות ל"ירושלים".
מהי ציון? אומר המלבי"ם: ציון מבטאת את צדקתם של ישראל, שכן בציון - במקום המקדש שבירושלים - היה מושב הסנהדרין. כשנאמר שתתגלה צדקת ישראל בציון, הכוונה שיתברר לכול שהצדק נמצא שם: לא בבג"ץ, אלא בציון, במקום מושב הסנהדרין; שם משפטי האמת, שם מקום הקדושה והטהרה. ירושלים לעומת זאת היא המקום שבו אנו מתיישבים, "ירושלים רבתי", העיר כולה; וכשמדברים על שיבה מן הגלות מדברים על שיבה לירושלים, לחזור וליישב אותה.
זה גם ההבדל בפסוק "לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים": ציון מבטאת את העוז הפנימי, את ההצלחות הנפשיות, מקום המקדש ומקום הסנהדרין, מקום עבודת ה'; וירושלים מבטאת את בגדי התפארת, את ההצלחה הגופנית - פרנסה, שפע כלכלי ורווחה.
כדי להוכיח שתורת ישראל אמת ושישראל צדקו בדבקותם בקדוש ברוך הוא - צריך להתווכח. "ויכוח" אינו במובן המצוי היום של מריבה, אלא מלשון הוכחה, כמו "עמדו ונוכחה יחד": שניים המתעצמים זה עם זה וכל אחד רוצה להוכיח את צדקתו. על כך נאמר "למען ציון לא אחשה" - לא אשתוק מלהתווכח ומלהוכיח את אמיתת התורה. כדרך שעושה החבר בספר הכוזרי. אבל להוציא את ישראל מן הגלות - שם לא די בכך שלא אשתוק, שם צריך פעולה ומעשה. לכן "ולמען ירושלים לא אשקוט": לא אשב במנוחה מבלי לעשות מאומה, אלא אהיה זריז לגאול אותם.
המלבי"ם מדגיש ש"אחשה" ו"אשקוט" אינם נרדפים כלל. "אחשה" משתתף עם פעלי השתיקה - "החשו", כדברי אלישע לבני הנביאים שבאו ואמרו לו כי אדונך נאסף מעליך היום, וענה להם: גם אני ידעתי, החשו, כלומר שתקו. ואילו "אשקוט" אינו קשור לשתיקה אלא למנוחה: הים שקט - אין גליו הומים; "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" - אין הכוונה שהייתה דממה, אלא שאינה רוגשת. נמצא ששקט עניינו מנוחה, וחשייה עניינה אי־דיבור. לכן: למען ציון, להוכיח שדתנו דת אמת - לא אחשה, אדבר ואוכיח; ולמען ירושלים, לגאול אותם גאולה פיזית ולהשיבם לערי מושבותיהם - לא אשקוט, לא אהיה שוקט על שמריי אלא אפעל ואגאלם.
דלתות הכתוב מקבילות: "למען ציון לא אחשה - עד יצא כנוגה צדקה"; "ולמען ירושלים לא אשקוט - וישועתה כלפיד יבער". וכאן עומד המלבי"ם על שינוי נוסף: מדוע הצדקה נמשלה לנוגה והישועה ללפיד? הנוגה הוא אור שאין לו מקור מעצמו אלא מקבל מאחר - כירח, שאור נגוהותיו בא מן השמש. הלפיד לעומתו אור עצמי הוא, אש בוערת ומאירה. והרמז: על ידי שיבער לפיד הישועה, שיראו הגויים את ישועתם של ישראל ואיך הקדוש ברוך הוא מאיר להם לילה כיום - על ידי זה עצמו יכירו בצדקתנו. כשאתה רואה עם מצליח, ההצלחה עצמה נותנת לך להאמין בתורתו ובאמונתו: הרי משהו באמונתם, באלוקים שבו הם מאמינים, הוא שמושיע אותם. נמצא שהלפיד - הישועה - הוא שמאיר על הצדקה, ופתאום תתחיל צדקתנו להאיר כנוגה, וייכר לכול שתורתנו תורת אמת.
פסוק ב: גויים ומלכים, ושם חדש
וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ וְכָל מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ אֲשֶׁר פִּי ה' יִקֳּבֶנּוּ.
המלבי"ם מבאר שהפסוק מקביל לקודמו: כנגד "עד יצא כנוגה צדקה" נאמר "וראו גויים צדקך", וכנגד "וישועתה כלפיד יבער" נאמר "וכל מלכים כבודך". ומדוע בצדק נאמר "גויים" ובכבוד "מלכים"? כי "גויים" מציין את האומות ברמתן הפשוטה, ואילו "מלכים" מציין את החשובים, השרים והגדולים. את הצדק ואת האמת שבתורת ה' יכירו אפילו הגויים הפשוטים והטיפשים שבהם, וכל שכן המלכים שיש להם שכל וחכמה. ואילו את הכבוד - את מעלתם של ישראל לאחר הישועה - יכירו המלכים, ויראו שכבודך גדול מכבודם; וכל שכן פשוטי העם, שכל אחד מהם יכבד את ישראל יותר מן המלך הגוי שלו.
"וקורא לך שם חדש" - אלו השמות שנראה מיד: "חפצי בה", "דרושה". "אשר פי ה' יקבנו" - מלשון "אשר נִקבו בשמות", כלומר הקדוש ברוך הוא בעצמו יקבע ויפרש את השם, והוא גם יגלה את טעמו: "חפצי בה - כי חפץ ה' בך". השם יבטא את המהות, מפני שהקדוש ברוך הוא הוא המכנה אותו.
פסוק ג: עטרת תפארת וצניף מלוכה
וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ.
שלושה הבדלים יש כאן להבין: בין עטרת תפארת לצניף מלוכה, בין "יד" ל"כף", ובין "ה'" ל"אלוהייך". עטרת תפארת היא לבוש כבוד שכל אדם מתעטר בו, ולאו דווקא מלכים - כמו "עטרת זקנים בני בנים", "עטרת חכמים עושרם", "אשת חיל עטרת בעלה". צניף מלוכה לעומתה הוא צניף המיוחד למלך בלבד, ואין אותו לכל אחד. "יד" היא כל היד, ביטוי כללי; "כף" היא כף היד בלבד, ביטוי פרטי. "ה'" הוא הקדוש ברוך הוא מצד הנהגתו את כל העולם; "אלוהייך" הוא ההשגחה הפרטית שהוא משגיח עלינו באופן אישי, בלי שיתוף שאר האומות.
אומר המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בשתי הנהגות - הנהגה טבעית והנהגה ניסית־השגחית שהיא מעל הטבע, ושתיהן לפי צורכיכם ולפי מעשיכם. כנגד ההנהגה הטבעית נאמר "והיית עטרת תפארת ביד ה'": עטרת - לבוש כללי שכולם מתעטרים בו; ביד - היד הכללית, הנהגה כוללת השווה לכל האומות; ה' - מצד הנהגתו את כל העולם. וכנגד ההנהגה הניסית נאמר "וצניף מלוכה בכף אלוהייך": צניף מלוכה - דבר המיוחד למלך בלבד, השגחה פרטית שהקדוש ברוך הוא מולך ומושל עלינו; בכף - שאוחז אותנו בכף ידו באופן פרטי, ולא בהנהגה הכללית; אלוהייך - האלוקים שלך, המשגיח עלייך בייחוד.
פסוק ד: לא עזובה ולא שממה
לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל.
הרד"ק מעמידנו על המשל: ארץ מיושבת נקראת "בעולה", שיש לה בעלים ויושבים בה, כאישה שיש לה בעל; וארץ שאינה מיושבת נקראת "אלמנה", כאישה שאין לה בעל - "העיר רבתי עם היתה כאלמנה", שלא היה מי שיישב אותה.
המלבי"ם מבאר: עתה קוראים לירושלים "עזובה", מפני שאין בה השגחה פרטית והקדוש ברוך הוא אינו משרה שכינתו בה כבימי קדם. אמנם לא זזה שכינה מן הכותל המערבי, אבל זו קיסטא דחיותא, הבלא דגרמי, מעט מן המעט - ולא השראת השכינה שהייתה בבית ראשון כשישראל במעלתם ובגדולתם. וכלל ארץ ישראל נקראת "שממה", שהרי באמת היא שוממה מיושביה. ועל שתי אלה באה הבשורה: כנגד השכינה שעזבה - "כי לך יקרא חפצי בה", השם יחפוץ בה וישוב לשכון בתוכה; וכנגד השממה מיושביה - "וארצך תבעל", יחזרו הבעלים המקוריים, עם ישראל, והארץ תשוב למצבה הראשון של ארץ שיש לה בעלים.
פסוק ה: כזיווג ראשון ולא כמחזיר גרושתו
כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.
אומר הרד"ק: בחור ובתולה - עלם ועלמה - הם דבר נאה ומתקבל, השידוך הסטנדרטי שקל לעשותו. זקן ובתולה אינו שידוך טבעי, ואם הוא נעשה, בדרך כלל יש שם הרבה כסף או הרבה לחץ או קושי באחד הצדדים. כך גם בחור ואישה מבוגרת ממנו - אין זה השידוך הטבעי. כל זמן שעם ישראל יושבים בארצם, זהו גדר "כי יבעל בחור בתולה": החיבור הטבעי בין עם ישראל לארץ ישראל. אבל כשיושבים בה הגויים, אין זה השידוך הטבעי, והארץ אינה מקבלת את יושביה כראוי. וכשישובו ישראל - זה יהיה ענבי הגפן בענבי הגפן. "ומשוש חתן על כלה" - השמחה הגדולה של שבעת ימי החופה, שלאחריה מתחילים המשכנתא ושאר הטרדות; אבל כאן תהיה שמחה זו תמידית.
המלבי"ם מראה שהפסוק מפרש את הפסוק הקודם. כנגד "וארצך תבעל" נאמר "כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך": שיבת ישראל לארצם לא תהיה כשיבה אל ארץ שכבר היינו בה ועזבנוה ועכשיו היא חוזרת לפרוח. משל למה הדבר דומה: לאדם שגירש את אשתו, ואחר כך ראה שהשוק אינו מצפה לו ואין בחוץ מציאות מיוחדות, וחזר אליה. פעם אחת הציע שדכן לאדם שהתגרש שידוך, אמר לו: אני מוכן לשמוע, מי? אמר לו: אשתך לשעבר. אמר: טוב, אעשה בירורים. לאחר הבירורים החליט לחזור, והתחתנו מחדש. שאל אותו השדכן: מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר - אם חזרת אליה, למה מלכתחילה התגרשת? ענה לו: תשמע, בשידוך שני היא בסדר; בשידוך שני צריך להתפשר, אנחנו אנשים של שידוך שני. כולנו מבינים שאין זו שמחה גדולה.
על כן אומר המלבי"ם: ישראל בשובם לארצם לא ייחשבו כאדם הנושא אישה שכבר היה נשוי לה, אלא כאדם השב אל ארץ שמעולם לא היה בה. שהרי החוזר למקום חרב ומשקמו - מקום מוכר הוא לו ואין בו התפעלות; הבא למקום חדש, יש לו התרגשות. החזר אדם שלושים שנה אחורה לדירה שכבר גר בה, ואמור לו שיוסיפו לו חמישה חדרים והכול משופץ - עדיין אין השמחה ההיא, כי "היינו כאן פעם". אומר הנביא: לא כך יהיה. הארץ תידמה לנו בטובה כאילו מעולם לא הייתה שממה, כזיווג חדש וכמציאות חדשה.
וכנגד "כי חפץ ה' בך" נאמר "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהייך". שהרי כולנו מכירים את המציאות: כשרבנו עם חבר לאחר ידידות רבת שנים, גם כשחוזרים להיות חברים - אין זה אותו דבר; שומרים דיסטנס, כבר נפגעתי פעם ואיני רוצה להיפגע שוב. אומר הנביא: כשהקדוש ברוך הוא ישוב אלינו, לא יהיה הדבר כמחזיר גרושתו שאין אהבתו שלמה, אלא כמשוש חתן על כלה, כמי שלא בעל מעולם וכמי שלא כעס עליה מימיו. וזהו שכתוב שהקדוש ברוך הוא יכרות להם ברית חדשה והצרות הראשונות לא תיזכרנה - התחלה חדשה בלי משקעי העבר ובלי הזיכרונות הלא נעימים.
לסיכום:
הפרק פותח בהתחייבותו של הקדוש ברוך הוא בשני מישורים: "למען ציון לא אחשה" - לא אשתוק מלהוכיח בוויכוח את צדקת אמונתם ותורתם של ישראל; "ולמען ירושלים לא אשקוט" - לא אשב במנוחה עד שאגאלם גאולה גשמית ואשיבם לארצם. ושתי אלה כרוכות זו בזו: לפיד הישועה הוא שיאיר כנוגה על הצדקה, עד שיכירו גויים ומלכים בצדקנו ובכבודנו. אז ייקרא לנו שם חדש מפי ה', נהיה עטרת תפארת ביד ה' בהנהגה הטבעית וצניף מלוכה בכף אלוהייך בהנהגה הניסית, לא ייאמר לנו עוד עזובה ולא לארצנו שממה, אלא חפצי בה ובעולה. והחיבור המחודש לא יהיה כמחזיר גרושתו, אלא כזיווג ראשון של בחור ובתולה, וכמשוש חתן על כלה - ישיש עלייך אלוהייך.