פרק ס"א בישעיהו הוא פרק של בשורה. הנביא פותח ומקדים הקדמה חשובה: כל דברי הנחמה שאמרתי וכל מה שאני עתיד לומר, אינם ממני, אלא רוח ה' היא ששרתה עליי. הקדוש ברוך הוא שולח אותי לבשר לעם ישראל את הטובה העתידה, כדי שלא יתייאשו מן הגאולה. שהרי הקושי גדול והסבל נורא, וצריך לעודד את העם ולומר לו דברי חיזוק כדי שלא יישבר באורך גלותו, אלא יצפה לישועת ה'.
ר֛וּחַ אֲדֹנָ֥י יֱהֹוִ֖ה עָלָ֑י יַ֡עַן מָשַׁח֩ יְהֹוָ֨ה אֹתִ֜י לְבַשֵּׂ֣ר עֲנָוִ֗ים שְׁלָחַ֙נִי֙ לַחֲבֹ֣שׁ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֔ב לִקְרֹ֤א לִשְׁבוּיִם֙ דְּר֔וֹר וְלַאֲסוּרִ֖ים פְּקַח־קֽוֹחַ׃
אומר הרד"ק: אלו דברי הנביא. הקדוש ברוך הוא שלח לי לומר ולכתוב את הדברים הללו, לבשר בהם את בני הגלות, היות והם ענווים ונשברי לב. פירוש הדבר: האנשים האלה נמצאים בשפל כענווים, והם נשברי לב - עוברים משברים לא קלים, נמצאים במצב של דיכאון וצער, והעמים רוצים להרחיקם מעבודת ה'. על כן שלח אותי הקדוש ברוך הוא לומר להם דברי נחמה, עידוד וחיזוק.
"משח ה' אותי" - מסביר הרד"ק שלשון משיחה כאן היא לשון ריבוי, גידול ומינוי. כמו שכתוב "ומשחת את חזאל למלך על ארם" - וכי באמת הלך למשוח אותו בשמן המשחה? הרי לא היו מושחים את מלכי אומות העולם. מקור המילה אומנם ממשיחת השמן על הראש, שהיא הייתה דרך של מינוי וגדולה, אך הביטוי התרחב והפך לביטוי כללי לכל קבלת מינוי וגדולה. וכן "ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך", וכן "אל תגעו במשיחיי" - הממונים שלי, אלה שגידלתי ורוממתי.
"יען משח ה' אותי לבשר ענווים" - זו המטרה והסיבה למינוי הנבואה: לבשר את עם ישראל על הנבואות הטובות העתידות לבוא עליהם. וכל מה שאני אומר, אינו אלא משום שהקדוש ברוך הוא נתן לי את המינוי לשם כך.
"לקרוא לשבויים דרור" - אלה הנתונים כעת שבויים ביד האומות, יהיה להם דרור, כלומר חופש. "ולאסורים פקח קוח" - מסביר הרד"ק ששתי המילים עניין אחד להן: פתיחת המאסר. ואפשר לפרשן כשתי מילים: "פקח" לשון פתיחה, כמו עין סגורה שפוקחים אותה, כך אדם האסור במאסר פוקחים אותו ממאסרו; "קוח" לשון לקיחה - לקחתו ממאסרו ולהוציאו מן הגלות. הרי כאן שני דברים: פתיחה ולקיחה. ועוד מביא הרד"ק בשם אביו, שהמאסר עצמו נקרא "קוח", כיוון שלוקחים אותם בכוח והם לקוחים במאסר הזה, ו"פקח קוח" פירושו: פקח אותם והוציאם מן המאסר שבו הם לקוחים.
המלבי"ם מסביר: מה שאני אומר "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך נגלה" - את זה אני אומר ברוח ה'. רוח ה' חופפת עליי כדי לבשר את הישועה העתידה. ומדייק המלבי"ם שיש כאן שתי כיתות בעם ישראל. כת אחת היא בחינת "ענווים" - אלה השפלים, המצפים לישועה, שאינם מתרעמים ואינם באים בטרוניא כלפי קודשא בריך הוא. עליהם נאמר "לבשר ענווים". וכת שנייה היא "נשברי לב" - אלה שכבר נשבר להם, שכבר מיואשים, ששקועים בדיכאון ובשיממון מרוב צער וצרות וסבל, שנשבר ליבם מן הציפייה הבלתי פוסקת לגאולה. גם אליהם נשלח הנביא בשליחות מיוחדת, לומר להם שלא יתייאשו: יש תקווה, יש למה לצפות, והקדוש ברוך הוא עתיד לגאול אותם.
אומר המלבי"ם שהנביא נשלח לבשר שלושה עניינים, והראשון שבהם כבר מופיע בפסוק זה - הגאולה העתידה. דעו לכם, אתם תצאו מיד העכו"ם. יש כאלה שהם רק שבויים בשבי, ולהם ייקרא דרור. ויש כאלה שמצבם חמור יותר: גם שבויים וגם אסורים בזיקים, כדרך האסירים המסוכנים והבעייתיים יותר, שנתונים בשבי וגם אזיקים על ידיהם ורגליהם. אף לאלה - "פקח קוח": גם אותם יפקח הקדוש ברוך הוא ויוציאם ממאסרם.
לִקְרֹ֤א שְׁנַת־רָצוֹן֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְי֥וֹם נָקָ֖ם לֵאלֹהֵ֑ינוּ לְנַחֵ֖ם כׇּל־אֲבֵלִֽים׃
"לקרוא שנת רצון לה'" - שנת הגאולה תהיה שנת רצון, כמו שכתוב "וברצוני ריחמתיך". והרצון בא לאפוקי משנת קצף, שהרי כל מה שאנו עוברים עתה הוא במציאות של קצף, כביכול הקדוש ברוך הוא קוצף עלינו; אבל יבוא זמן של רצון, כמו שנאמר "כי בקצפי הכיתיך וברצוני ריחמתיך". "ויום נקם" - זהו יום גוג ומגוג, שבו ינקום הקדוש ברוך הוא מן האומות את אשר עשו לעם ישראל. ואחר כך "לנחם כל אבלים", ופירוט הדבר בפסוק הבא.
המלבי"ם מסביר שבפסוק זה כלולים שני הדברים יחד: גמול טוב לצדיקים ועונש לרשעים. "שנת רצון לה'" - שיהיה רצון מאת ה' להשפיע שפע טובה על אלה שסבלו עד עתה, הצדיקים שציפו והאמינו בה' יתברך, וזו מידת רחמים, ולכן נאמר בשם הוי"ה. "ויום נקם לאלוהינו" - שם אלוקים הוא בחינת מידת הדין, להיפרע מן הגויים שהצרו לנו.
ומדייק המלבי"ם דיוק נאה: מדוע ברצון נאמר "שנה" ובנקם נאמר "יום"? אלא שהישועה, שהיא המידה הטובה, תימשך שנה שלמה; ואילו הנקמה תהיה ביום אחד, שביום אחד ייפרע הקדוש ברוך הוא מכל הרשעים וישמידם. נמצא שזמן הנקם קצר ביותר.
דבר נוסף מבטיח כאן הקדוש ברוך הוא - לנחם גם על העבר, על הרע שסבלו ועל הטוב שאיבדו: "לנחם כל אבלים". אדם מתעייף ואומר: כמה סבלנו, כמה איבדנו, כמה מתו וכמה התייסרו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: כשאני מודיע לך שעל זה עצמו תקבל טוב - בזה ניחמתיך. כי יתברר שכל אלה שמתו וסבלו והתייסרו, לא היה זה לחינם, אלא הייתה בזה תועלת.
ומעשה שהיה: אוהבו של המלך היה, וידיד קרוב לו, ושר אחד מן השרים התקנא בו מאוד. יצא המלך לחופשה, ומינה את ידידו למשנה לו, וגם את השר מינה למשנה לו בזמן היעדרו. אמר השר: הנה הזדמנות להיפרע מידידו של המלך. חיפש תואנה להוציאו מביתו, אמר לו: הבית הזה שייך למלוכה. כשניסה הלה לסרב בתחילה, ציווה השר להלקותו חמישים מלקות. סבל אותו מסכן מכות קשות, וכל ימיו מחכה: מתי כבר יבוא המלך. כששב המלך סוף סוף, בא אליו בבכי וסיפר לו את כל מעללי השר וכיצד התעלל בו. שמע המלך וחמתו בערה בו, ואמר: על כל מכה שהכה אותך תקבל אלף רובל. ואלף רובל סכום עתק היה. נמצא שקיבל האיש חמישים אלף רובל, ומהיכן? מאוצרותיו של אותו שר עשיר, שכמעט התרושש והכול עבר לידידו של המלך. חזר הביתה ובוכה. שאלה אותו אשתו: נו, מה אמר המלך? אמר לה: המלך דווקא הגן עליי, ואמר שעל כל מכה אקבל אלף רובל. אמרה לו: אם כן על מה אתה בוכה? אמר לה: על שהכה אותי רק חמישים ולא מאה!
נמצינו למדים שהתנחומים האמיתיים הם כאשר מבינים שהמכה לא הייתה ייסורים סתם, אלא הייתה לטובה ולשבח, ועליה עצמה מקבלים עוד טוב. וזהו "לנחם כל אבלים" - דעו לכם שגם על כל מה שעברתם, גם על העבר, יהיו תנחומים. ומידת התנחומים תהיה בשלושה עניינים, שיפורטו בפסוק הבא.
לָשׂ֣וּם ׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פְּאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְהֹוָ֖ה לְהִתְפָּאֵֽר׃
המלבי"ם מסביר שהדברים נאמרו כמשל: נמשלנו לאנשים אבלים, לאנשים שהיו בצער ובאבלות, וכעת מתאר הנביא כיצד כנגד כל בחינה של אבלות יבוא ששון ושמחה. והנה לאבל יש גנות, ביזיון וסבל בשלושה עניינים.
האחד, מצד מקומו: האבל יושב בעפר, "ועולל בעפר קרני". כנגד זה: "לתת להם פאר תחת אפר" - במקום האפר והעפר שהיו נתונים בהם, יהיה להם פאר.
השני, מצד מנהגי האבלות: האבל אינו סך עצמו בשמן ואינו רוחץ גופו. כנגד זה: "שמן ששון תחת אבל". והמצודת דוד מבאר מדוע נקרא "שמן ששון": לפעמים השמן בא לרפואה, שיש לו מכה ומורח עליה שמן; כאן בא לומר שאין זה שמן של רפואה אלא שמן של עידון ותענוג, כדרך אדם הסך גופו בשמנים להנאתו. כלומר מצבכם יהיה כה טוב עד שלא תזדקקו כלל לרפואה, וכל משיחת שמן תהיה רק להנאה, לתענוג ולששון.
השלישי, מצד רוחו הפנימית: האבל שרוי בצער, ביגון ובדיכאון, דואג, רוחו כהה ואורו שפל. כנגד זה: "מעטה תהילה תחת רוח כהה". "רוח כהה" היא מצב של שפלות ודיכאון, ו"מעטה תהילה" הוא אדם ההולך בביטחון עצמי, מתהלל ומשתבח ושמח במצבו. ואין הכוונה חלילה לגאווה, שהיא מידה לקויה וסרוחה, אלא שמרוב התנשאות הרוח יהללו עצמם בשער בת רבים: תהיה להם שמחה פנימית כזו, שלמות במעשיהם ורצון במצבם, עד שיראו עליהם כל הזמן אור של שמחה, כאדם ההולך ומשתבח במצבו הטוב - וזאת כנגד האבלות והדיכאון והיגון שהיו שרויים בהם קודם.
"וקורא להם אילי הצדק" - רש"י, הרד"ק והמלבי"ם כולם מפרשים ש"אילי" הוא מלשון אילנות, כמו "מאילים אשר חמדתם". ומדוע אין מפרשים לשון כוח וחוזק, כלשון "אילי הארץ"? אומר רש"י: מפני שכתוב כאן "מטע ה'", והרי מדובר כאן בנטיעות, ואם בנטיעות עסקינן - הרי שמדובר באילנות.
ומהם אילנות הצדק? למלבי"ם ביאור מעניין: בזמנם היו רגילים לנטוע אילנות לסמל בהם עניינים שונים. כמו שמובא בגמרא במסכת גיטין, שכשנולד תינוק או תינוקת היו נוטעים אילן למזלם, ומאותם אילנות היו עושים אחר כך את חופתם, ובעקבות עניין כזה נחרבה טור מלכא. כן היו נוטעים אילנות ליד מזבחות העבודה זרה, אשרות, ושם הדבר שלילי. אבל היו גם נוטעים אילנות שיסמלו צדק: כשהיו מתקבצים לעסוק בענייני משפט וצדק, היו הולכים ומתכנסים תחת אותם אילנות, והם נקראו אילי הצדק - המקום שבו דנים בענייני צדק, שופטים, ומתקנים תקנות והנהגות של יושר.
ועם ישראל ייקראו "אילי הצדק": הם יהיו הסימן והסמל ליושר ולצדק. "מטע ה' להתפאר" - אין "להתפאר" כאן מלשון גאווה, אלא מלשון "פוארות", שהן תפארת האילן: צמרתו וענפיו שהוא שולח למרחוק. כלומר הם יהיו אילנות גדולים שענפיהם נשלחים למרחוק - שהצדק שלהם יישמע למרחוק, וייראה וייעשה, ויצאו מהם בדים וסעיפים שיתפצלו ויתפשטו.
ולצערנו מצבנו בנקודה הזו היום בשפל. סמל של ישראלי נעשה בעולם כולו סמל לקומבינה, לתחמון, לרמאות ולפשע. יש מקומות שבהם מונעים כניסה לישראלים, ולאו דווקא מחמת אנטישמיות; הרבה פעמים ישראלים מגיעים למקום ומתנהגים כאילו הם הבעלים שם. אחד מבעלי המלונות תיאר מדוע חדל להכניס ישראלים: אחרי הפעם האחרונה שעשו מנגל בחדר, שרפו את השטיח והסריחו את כל החדר, וכשבאו להעיר להם עוד איימו על בעל המלון שיתלוננו עליו, שהרי את החדר שכרו ומותר להם לעשות בו כרצונם. וסיפר עוד: יושבים שלושים בחורים במסדרון, מוציאים כיסאות, מעבירים חוויות, מעשנים ומוציאים בקבוקים, והאורחים האירופאים שבאו לקצת שקט אינם יכולים לסבול. אמר: גמרתי, אין כניסה לישראלים, אף שהפסדתי מזה כסף רב מחברות התיירות. ואיני מדבר על בג"ץ, ששם "צדק" הוא רק שם של כוכב, אלא על האדם הפשוט. ואומר הנביא שדבר זה יבוא לידי תיקון: עם ישראל ייקראו אילי הצדק, יהיו הסמל, הדוגמה והמופת לצדק וליושר, האילנות שמהם כולם ילמדו וכך יעשו.
וּבָנוּ֙ חׇרְב֣וֹת עוֹלָ֔ם שֹׁמְמ֥וֹת רִאשֹׁנִ֖ים יְקוֹמֵ֑מוּ וְחִדְּשׁוּ֙ עָ֣רֵי חֹ֔רֶב שֹׁמְמ֖וֹת דּ֥וֹר וָדֽוֹר׃
"ובנו חורבות עולם" - אותם אילנות, אילי הצדק, הם שיבנו. ושימו לב שהמשל נמשך: מאילנות בונים בתים. והנמשל: מכוח הסמל והמופת של הצדק ייבנו חורבות עולם ושוממות ראשונים. כל מה שעד עתה היה חרב ושומם, שהצדק היה בשפל והיושר והאמת נחותים - עתה ייבנה מכוח אותה הנהגה של צדק ויושר, ויתחדשו הבניינים עד שלא תוכר עוד השממה שהייתה.
ומבאר המלבי"ם שהדברים אמורים גם בחורבן האמונות ובשממון הדעות: אמונות כוזבות ודעות כוזבות ואמונות הבל שהחזיקו בהן. וכאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ, ה' אחד ושמו אחד, וידעו אותי כולם למקטנם ועד גדולם, ותרבה הדעת, ורבים ישוטטו וימצאו את ה', ונביאיכם חלומות יחלמון - במציאות הזאת ירבה הצדק. שהרי עד אז אין העולם הולך בצדק וביושר, עלמא דשיקרא הוא, ואנשים מהלכים עם אלפי אמונות ודעות משובשות, שאין בהן ביטוי לצדק האלוקי, לעשות רצון ה' וללכת בדרכיו. אבל כאשר תתרבה הדעת ויַשְׁפִּיעַ הקדוש ברוך הוא מרוחו על האדם, ירבו אילי הצדק, ואותם אילנות שהם עם ישראל יבנו את חורבות העולם ואת שוממות הראשונים - את כל הדעות המשובשות של הדורות הקודמים שהלכו והשתרשו דור אחר דור, ותחתן ייבנו דעות אמיתיות וקיימות, שהן אורחותיו, חוקיו, תורותיו ומשפטיו של הבורא יתברך.
ומדקדק המלבי"ם בהבדל שבין חורבה לשממה: חרב אינו בהכרח שומם - ייתכן שנחרבו חומות העיר ועדיין יש בה יושבים; ושומם אינו בהכרח חרב - ייתכן מקום שלא נחרב אלא שכולם נטשוהו, ומשנטשוהו נעשה שומם. והכתוב אומר "חורבות עולם, שוממות ראשונים": גם מה שהיה חרב ולא שומם, וגם מה שהיה שומם ולא חרב - את הכול יקוממו ויחדשו ויבנו מחדש, על ידי שתהיה דרך של אמת וצדק וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
וְעָמְד֣וּ זָרִ֔ים וְרָע֖וּ צֹאנְכֶ֑ם וּבְנֵ֣י נֵכָ֔ר אִכָּרֵיכֶ֖ם וְכֹרְמֵיכֶֽם׃
"ועמדו זרים" - אומר הרד"ק: מעצמם יעמדו, ולא שנדרוש זאת מהם או שנחייבם. והם ירעו את צאנכם. "ובני נכר איכריכם" - עובדי השדות, "וכורמיכם" - האחראים על הכרמים ומגדליהם.
והמלבי"ם מדייק: מדוע כתוב כאן "זרים" וכאן "בני נכר"? כבר עמדנו על ההבדל בעבר: "זר" פירושו מי שאינו מכאן, שאינו שייך לעניין - ייתכן שהוא מעם אחר, ממשפחה אחרת או ממקום מגורים אחר, ואין הכרח שמדובר בגוי. ישראל ביחס לכהן נקרא זר, ותרומה אסורה לזרים. אבל "בני נכר" אין פירושו אלא גוי. ולפיכך: את הצאן לא נפקיד ביד בני נכר אלא ביד זרים, שהרי יש מה לקלקל שם; אבל עבודת האדמה, שהיא עבודה פיזית וגשמית ואין בה הרבה מה לקלקל - "ובני נכר איכריכם וכורמיכם".
וְאַתֶּ֗ם כֹּהֲנֵ֤י יְהֹוָה֙ תִּקָּרֵ֔אוּ מְשָׁרְתֵ֣י אֱלֹהֵ֔ינוּ יֵאָמֵ֖ר לָכֶ֑ם חֵ֤יל גּוֹיִם֙ תֹּאכֵ֔לוּ וּבִכְבוֹדָ֖ם תִּתְיַמָּֽרוּ׃
אם הם יעשו את כל הפעולות הללו, מה נעשה אנחנו? "ואתם כהני ה' תיקראו" - אתם תהיו כהני ה', נשיאיו של הקדוש ברוך הוא. "חיל גויים תאכלו" - נכסי הגויים, וכלשון התרגום: נכסי עממיא תיכלון, נכסיהם של עובדי כוכבים. "ובכבודם תתימרו" - לפי רש"י פירושו שתיכנסו תחתיהם בכבוד שהיה להם עד עתה. ולפי שאר המפרשים, "תתימרו" מלשון "אמיר", שהוא לשון גובה, כמו "את ה' האמרת היום, וה' האמירך היום", כלומר בכבודם תגבהו ותתרוממו. ומעניין שהשימוש הרווח בלשוננו היום, "הוא מתיימר להיות", כלומר מי שמנסה להיות משהו אחר ולהיכנס במקומו של מישהו אחר - מתאים דווקא לביאורו של רש"י.
הרד"ק מסביר: אתם לא תצטרכו לעבוד עבודה, שהרי בני הנכר הם שיעבדו. ונתבונן: הכהנים הם משרתי ה'; מי עושה את העבודה? אנחנו, עם ישראל. מהיכן יש לכהנים מה לאכול? אין להם שדות ואין להם כרמים - אנחנו עובדים ונותנים להם, ומתוך עשרים וארבע מתנות הכהונה הם פנויים לעסוק בעבודת ה'. לעתיד לבוא ישתנה המצב והכול יתרומם דרגה: הגוי שעד עתה עסק בהבל, הוא שיעבוד בשבילנו - יהיה איכרנו, כורמנו ורועה צאננו, ואלה שהתעסקו בהבל יבואו וידאגו לפרנסתנו. ואם כן, אנו ניהפך להיות כמו הכהנים.
ואם אין לנו צורך לעסוק בפרנסה, מה נשאר לנו? לעסוק בתורה. להגיע לבית המדרש, לבוא ללמוד. אין יותר מה לעשות. מי שנמצא כאן כבר עכשיו - כבר חי בימות המשיח, כבר נמצא בחיי העולם הבא. ומי שלא, בעתיד נצטרך להרחיב בעזרת ה', וכל מי שישרוד יגיע לכאן לעסוק בתורה, שהרי לעבוד כבר לא יצטרך, ולא יוכל לומר "יש לי עבודה". מה העבודה הזאת לכם? יש גויים, יש רועי צאן, הם עושים לך הכול, אינך צריך לעשות דבר, רק שב ולמד. כשם שהכהנים היו מזומנים לעבודת בית המקדש בלי שום טרדה כלכלית, כך עם ישראל יתעסקו בתורת אלוקים ובדברי חכמה לדעת את ה', בלי שום צורך בענייני פרנסה.
ואם לא די בזה, ולמען יהיו רגועים עוד יותר, מוסיף הכתוב: "חיל גויים תאכלו". אל תדאג - כל מה שצבר הגוי, כל נכסיו, אותם תאכלו. ומדוע? כי מלבד שיעבדו עבורכם, הם גם יביאו מנחה, כדרך שהיו מביאים מנחה למלכים שאותם עבדו: זהב וכסף וכל טוב ארצם יביאו לכאן, עד ש"בכבודם תתימרו" - בכבודם ובגדולתם נגדל ונתאמר, לשון אמירות, לשון דרגה והשגה גבוהה, לשון רוממות. ואונקלוס מתרגם "תתפנקון", לשון הנאה ופינוק.
המלבי"ם אומר: "ואתם" - עם ישראל, שעד היום היו בערך של ישראל לעומת הכהן, ניהפך להיות ככהנים לעומת הגויים, שכן נהיה כולנו בחינת ממלכת כהנים וגוי קדוש, כמו הכהן שהוא כנגד כל העם כולו. וכן מבארים האבן עזרא והרד"ק. וכשם שהכהן לא עסק בעבודת האדמה ובמרעה הצאן, כך הגויים יספקו את כל צרכינו. "כהני ה' תיקראו" - שנהיה המיוחסים, כזרע אהרן הכהנים הראויים לעבודת בית המקדש. ואגב, כתוב שבעתיד הבכורות יהיו הכהנים; היינו שלא רק מעלה כמעלת הכהנים תהיה לנו, אלא עבודה בפועל תיעשה על ידי ישראל שהם הבכורות שיהיו כהנים. ואין זה מונע מן הכהנים, שלא נאמר שהכהנים יתבטלו, אבל על כל פנים גם הבכורות יהיו עובדי עבודה ומשרתים בבית ה'.
ומוסיף המלבי"ם: כהן ה' נקרא רק העובד בבית ה' ולא העוסק בענייני חולין, ולכן נאמר גם "משרתי אלוהינו יאמר לכם". "משרת" הוא ביטוי כללי יותר: נאמר על הכהנים המשרתים בבית ה', ונאמר גם על משרת של אדם הדיוט, של נביא או של מלך, כגון "אל הנער משרתו". אם כן השירות נאמר גם על עניינים ארציים ולאו דווקא של כהונה, ולכן נכפלו שני התארים.
ולבסוף, כנגד שתי מעלותיו של הכהן: האחת, שנוטל תרומות ומעשרות - וכנגדה "חיל גויים תאכלו", שמי שהוא כיום במקום הישראל ביחס אלינו הם הגויים, ומהם תקבלו כתרומות ומעשרות. והשנייה, שהיו מכבדים את הכהן לפתוח ראשון ולברך ראשון - וכנגדה "ובכבודם תתימרו", שתתאמרו ותשתבחו בכבודם וכולם יחלקו לכם כבוד. נמצא שתהיה לכם מדרגת הכהנים בשני הדברים גם יחד: בענייני התרומות והמעשרות, שיהיו בחיל גויים, ובענייני הכבוד, שהכהן תמיד ראשון. ותהיו בחינת כהנים ובחינת משרתי אלוהינו, העובדים את עבודתו של הקדוש ברוך הוא באופן פרטי.
יהי רצון שנזכה במהרה בימינו.