פתיחה: פרק ו' - תחילת נבואתו של ישעיהו
פרק ו' בישעיהו הוא מן הפרקים הנשגבים שבספר: חזון המרכבה של ישעיהו, ובו השגת דרכי הנהגתו של הקדוש ברוך הוא בעולמו. האברבנאל מדגיש כאן דבר שכבר עמדנו עליו בתחילת הספר: פרק ו' הוא למעשה תחילת ספר ישעיהו, ואילו הפרקים הקודמים (א'-ה') נאמרו מאוחר יותר, שכן אין מוקדם ומאוחר בנביא. הראיה לכך פשוטה: בפרקים הקודמים נאמר "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם", ונאמר "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ... עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם", וכן "עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה" - שפירושו: עשרת השבטים כבר הוכו וגלו, ואתם יהודה וירושלים מוסיפים סרה. אם כן שם אנו כבר בשלב השני, לאחר גלות עשרת השבטים, ולא ייתכן שזו תחילת נבואתו. לכן בא האברבנאל ומלמד: כאן, בשנה שבה נצטרע עוזיהו המלך, זו הייתה תחילת נבואת ישעיהו.
בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל׃
"בשנת מות" - מיתה שהיא צרעת
הרד"ק מביא את תרגום יונתן: "בשתא דאתנגע בה מלכא עוזיהו" - בשנה שבה נצטרע המלך עוזיהו. כלומר אין הכוונה למיתה גמורה ממש אלא לצרעת. וחז"ל מלמדים שעוזיהו ביקש להקטיר קטורת בבית המקדש, ובעקבות זאת נצטרע.
וכאן ראוי לעמוד על דקדוק בלשון הקודש: מדוע חז"ל מוציאים את המקרא מפשוטו? למה לא נאמר פשוט שבשנה שבה מת עוזיהו נגלתה הנבואה? וכן במקום אחר: "וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם" - ודרשו חז"ל שנצטרע, והיה שוחט מאה וחמישים ילדים בבוקר ומאה וחמישים בערב כדי לרחוץ בדמם ולהתרפא מצרעתו. ושוב: מדוע לצאת מפשוטם של מקראות? ואיני שואל על דרכי דרש בעלמא, אלא על אלו ההולכים בפשוטו של מקרא.
התשובה היא: "אֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת". כאשר אדם מת, שוב אין נוקטים לגביו לשון מלכות. דוד לאורך כל הדרך נקרא "דוד המלך", "המלך דוד" - ואילו בפטירתו נאמר "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו", ולא "וישכב המלך דוד". אין מלכות למי שמת, שהרי "לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת". אם כן, כיצד ייתכן "בשנת מות המלך עוזיהו"? היה צריך לומר "בשנת מות עוזיהו" בלבד. ועל כורחך שעדיין הוא קיים. וכן אצל פרעה: אילו מת ממש, לא היה נקרא "מלך מצרים".
ומהי אותה "מיתה"? חז"ל מנו: עני חשוב כמת, מצורע חשוב כמת, וסומא חשוב כמת. והמסתבר ביותר כאן הוא צרעת, שהרי אצל עוזיהו מפורש בכתוב "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ". ומכיוון שראינו במפורש שמיתה זו מכונה צרעת, למדנו גם לגבי פרעה: מלך אינו עני, ומיתה כפשוטה אינה אפשרית שהרי נקרא "מלך", ועל כורחך שנצטרע. וכך גם כאן: "בשתא דאתנגע בה מלכא עוזיהו".
בן כפר שראה את המלך ובן כרך שראה את המלך
אומרים חז"ל: כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיהו. אף יחזקאל התנבא במראה המרכבה, ואף הוא ראה את כל שאנו רואים כאן. אלא שיחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך, וישעיהו דומה לבן כרך שראה את המלך. בן כפר שראה את שיירת המלך, כשהוא שב לכפרו הוא מאריך בתיאורים: איזו שיירה, אילו דגלים, אילו חצוצרות, אילו רוכבים שלפניו - שכן זו לו פעם ראשונה והוא מתפעל. ואילו בן כרך, הרגיל לראות את המלך, אומר בקצרה: עברה שיירת המלך. לכן יחזקאל מאריך במראה החשמל ובכל פרטי המרכבה, וישעיהו מקצר: "יושב על כיסא רם ונישא", "שרפים עומדים ממעל לו". ישעיהו, לגודל מעלתו, לא היה המראה חידוש אצלו כל כך, וגם בני דורו היו שלמים יותר מבני דורו של יחזקאל שהיה כבר בגלות על נהר כבר. ולכן ישעיהו הזכיר שרפים ולא הזכיר את החיות. ואל תחשוב שיחזקאל ראה יותר - איפכא, דווקא ישעיהו ראה יותר, אלא שיחזקאל התפעל יותר, ולכן תיאוריו מלאים ומפורטים.
"ואראה את ה'" - ראיית השכל מצד הפעולות
אומר המלבי"ם: העצם הנשגב, הוא כינוי להשם יתברך, אינו מושג בעין בשר. "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי", ואין משיגי הגוף משיגים אותו. אם כן מהו "ואראה את ה'"? זו ראיית השכל, זו השגה. וכיוון שמן הנמנע להשיג את הקדוש ברוך הוא מצד עצמותו - ממה ניתן להשיגו? מצד פעולותיו. זה יסוד שכבר עמדנו עליו בנפש החיים ובכוזרי: את הבורא איננו תופסים מצד עצמותו, אלא מצד פעולותיו וההשפעות היוצאות ממנו. כשהוא מרחם אני אומר "ה' רחום", כשהוא חונן אני אומר "ה' חנון". אבל מהותו ואיכותו - "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". מה שאני יכול לדעת הוא מה הוא פועל, ומתוך פעולותיו אני מסיק מסקנות לגביו.
וכבר עמדו חז"ל על השאלה: "ואראה את ה' יושב על כיסא רם ונישא" - והלוא כתיב "כי לא יראני האדם וחי"? ומי שאל שאלה זו? מנשה שאל את סבו ישעיהו הנביא, קודם שהרגו: כיצד אתה מתנבא דברים הסותרים את הכתוב? ותשובת הגמרא: כאן באספקלריא המאירה, כאן באספקלריא שאינה מאירה. פשוטם של דברים: אספקלריא מאירה היא מראה מצוחצחת שרואים בה בבירור, ואספקלריא שאינה מאירה היא מראה מלוכלכת שאין רואים בה בבירור. לראות את ה' באספקלריא המאירה - "לא יראני האדם וחי"; באספקלריא שאינה מאירה - זה כן שייך.
ולפי דרכו של המלבי"ם: אספקלריא המאירה פירושה להשיג את עצמותו יתברך, וזה לא שייך; אספקלריא שאינה מאירה פירושה להשיגו מצד פעולותיו, מצד המקבלים. משל למה הדבר דומה: להביט באור השמש עצמה איני יכול, אבל אני מביט בקיר לבן ורואה אותו מואר מאוד - וקיבלתי את אור השמש, לא בעצמותו אלא כפי שהוא נפעל בעצם גשמי. וכך כאן: אפילו את משמשיו ומשרתיו אינך יכול לראות, ואותו על אחת כמה וכמה. אלא מצד פעולותיו והשפעתו - את זה כן היה שייך להשיג, וזהו "ואראה את ה'".
שתי ההנהגות: טבעית וניסית
ומכיוון שישעיהו ראה את דרכי הנהגתו, מלמדנו המלבי"ם שההנהגה העליונה נחלקת לשניים. האחת - ההנהגה הטבעית, הנהגה קבועה שאינה משתנה, "הרצון היותר מתמיד של בורא עולם" בלשון החזון איש. וכליה של הנהגה זו הם צבא השמיים: הכוכבים והמזלות, שעל ידי סיבובם משתלשלת ההנהגה למטה. וזהו שהסברנו כמה פעמים: מזל מלשון נוזל, יורד ומשתלשל ומשפיע.
והשנייה - ההנהגה הניסית, שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג לפרקים, כאשר רצונו לשדד את מערכות הטבע. הנהגה זו נעשית על ידי צבא המלאכים, שהם בדרגה גבוהה יותר מצבא השמיים, ובכוח פקודתו של השם הרם והנישא הם משדדים את מערכות הטבע ומבטלים את ההנהגה הטבעית הבאה דרך הכוכבים והמזלות. אך אין זו הנהגה קבועה אלא לפרקים ולצורך גדול, כגאולת ישראל ממצרים.
"יושב על כיסא" - ההנהגה הטבעית
ובתחילה מתאר הנביא את ההנהגה הטבעית, ומתאר את השם יתברך כביכול כמלך היושב על כיסא. מהו גדר "יושב"? אדם היושב הוא קבוע ונטוע במקומו, במנוחה, זהו מצבו הרגיל והסטנדרטי; העמידה אינה מצבו הרגיל של אדם. לכן כשבאים לתאר את הנהגתו הקבועה של הבורא - מתארים אותו כמלך יושב על כיסא. והכיסא הוא צבא השמיים, הכוכבים והמזלות, שדרכם מנהיג המלך את עולמו בהנהגה הקבועה. וזהו שנאמר "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי", ו"ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ" - השמיים, הכוכבים והמזלות, הם בחינת הכיסא, שעליהם ההנהגה הטבעית המתמדת.
"רם ונישא" - אזהרה מפני ההגשמה
אמר "רם ונישא" - והכוונה להשם יתברך. שמא תחשוב שאני מתאר כאן משהו גשמי וחומרי, כאדם היושב על כיסא? על כן מיד לאחר המשל בא הכתוב ומזהיר: רם ונישא, מרומם מעל כל התארים הללו, והמשל אינו אלא לסבר את האוזן. זה כמאמר מוסגר: היזהר שלא תחרוג בשכלך. וכפי שספרי המקובלים מאריכים בפתיחותיהם, שהא' ב' של הבא ללמוד קבלה הוא להתרחק מן ההגשמה, בבחינת "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" - שלא יצייר אדם לעצמו כיסא ויושב עליו חלילה.
"ושוליו מלאים את ההיכל" - השגחה פרטית עד לפרטי פרטים
"שוליו" אינו מוסב על השם יתברך אלא על הכיסא: שולי הכיסא מלאים את ההיכל. ואם הכיסא מסמל את ההנהגה הטבעית הקבועה, בא הכתוב ואומר שממשלת הכיסא יורדת ומשתלשלת וממלאת את כל ההיכלות עד העולם הגשמי, כעניין "וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי" - שולי הכיסא מגיעים כביכול עד הארץ. ומהו גדר "מלאים"? שלא תטעה לומר שההנהגה היא כללית בלבד. לא כן: היא הנהגה פרטית היורדת לפרטי פרטים. אין פרט, אין נקודה, אין דבר דק מן הדק שאינו בהשגחתו הפרטית של השם יתברך - עד ששוליו ממש מלאים את ההיכל כולו.
שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף׃
השרפים וכנפיהם - פשוטו של מקרא
לפי פשוטו: שרפים, שהם מלאכים, עומדים ממעל להשם יתברך, ולכל אחד מהם שש כנפיים - בשתיים מכסה פניו, בשתיים מכסה רגליו, ובשתיים הוא מעופף. רש"י מפרש ש"עומדים ממעל לו" הכוונה לשמשו, שהם משמשים לפניו יתברך. ומדוע מכסה פניו בכנפיו? לפי שהוא עומד מול השם יתברך, ומכסה פניו שלא יביט לצד השכינה, שיש בזה חוסר כבוד. ומכסה רגליו - שלא ייראה כל גופו לפני בוראו, ובפרט הרגליים המסמלות את החלק הנמוך שבאדם, וכדרך שאדם מכובד מכסה רגליו. ורש"י מביא עוד מן התנחומא: רגליהם ככף רגל עגל, ומכסים אותן כדי שלא להזכיר עוון העגל לפני השם יתברך באופן תמידי. ו"בשתיים יעופף" - בהן הוא משמש לפניו יתברך.
השרפים כהנהגה הניסית
לפי המלבי"ם, אם בפסוק הקודם תיאר את ההנהגה הטבעית - "יושב על כיסא", המושפעת דרך צבא השמיים - כאן עובר לבאר את ההנהגה הניסית, זו שמעל הטבע, שאינה נעשית על ידי צבא השמיים אלא על ידי השרפים, המלאכים שדרגתם גבוהה יותר. "שרפים עומדים ממעל לו" - ה"לו" מוסב על הכיסא, כשם ש"שוליו" הם שולי הכיסא. הם עומדים ממעל לכיסא, כלומר הם המניעים אותו והם גבוהים ממנו. הכיסא הוא ההנהגה הטבעית, והשרפים מניעים אותה מלמעלה, ובכוחם לשנות את ההנהגה הטבעית כאשר יש צורך - לא מכוחם העצמי אלא על פי מה שמקבלים ממנו יתברך.
ומדוע "עומדים"? עומד הוא כמי שממתין ומצפה, מוכן ומזומן: השרף עומד ומצפה מתי תבוא ההוראה לשדד את מערכות הטבע, ומיד עושה. לכן אין זה בגדר "יושב" - הישיבה היא ההנהגה הקבועה הטבעית, ואילו ההנהגה הניסית היא בגדר עמידה, מוכנות לקבל הוראה.
שורש המילה "כנף" ושלוש משמעויותיה
מדוע מתוארים המלאכים כבעלי כנפיים? כדי להבין זאת, אומר המלבי"ם, יש לעמוד על מקור המילה "כנף" בלשון הקודש. במקורה, כנף היא הנוצות המחוברות לאבר העוף. האבר הוא הגף שהיונה מניעה, כלשון "מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר כַּיּוֹנָה", ואילו הנוצות החופות את האבר נקראות בכללותן "כנף".
ומכאן הושאל שם כנף לכמה עניינים: לדבר המעופף בקלות - "כַּנְפֵי רוּחַ", "כַּנְפֵי שָׁחַר", "שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ", וכן דבר הפורח מזיכרונו של אדם - "עָשֹׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם" שבמשלי. וכיוון שהעוף פורש כנפיו בעופו, נאמר לשון פרישה - "יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ"; וכיוון שהפרישה עושה צל - "אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם"; וכיוון שמתחת לצל הכנפיים אפשר לחסות - "בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן"; וכיוון שהעוף מסתיר גוזליו תחת כנפיו, נעשתה כנף לשון הסתר - "אַכַּסֶּה בְּסֵתֶר כְּנָפֶיךָ", ואף "וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ" - שנאמר על השם יתברך: עתה "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי", אך לעתיד לבוא לא ייסתר מוריך עוד. וכן "לֹא יְגַלֶּה כְּנַף אָבִיו", שהרמב"ם במורה נבוכים מפרש בשם אבן ג'נאח: סתר אביו. ומאחר שהכנף היא סוף גוף העוף, משמשת כנף גם לשון קצה וסוף: "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ", "עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם".
נמצא שכנף מבטאת שלושה עניינים: א' קצה וגבול, ככנפות הבגד; ב' כיסוי, העלם והסתר, כ"לא ייכנף עוד מוריך"; ג' עפיפה, דבר הפורח וטס בקלות. ושלוש בחינות אלו הן התארים שבהם מתוארים כאן השרפים.
"בשתיים יכסה פניו" - שהם מוגבלים ומקבלים
בכיסוי הפנים בא הכתוב ללמדנו שיש לשרפים גבול ומידה. לא מידה גשמית, שהרי רוחניים הם, אלא הגבלה ברוחניות: שהרי הרוחני הבלתי מוגבל היחיד הוא הקדוש ברוך הוא, וכל שאר הרוחניים מוגבלים הם, וקבלתם ממישהו אחר. ובמה מתבטאת קבלה? תמיד דרך הפנים. הפנים מבטאות את מה שאני מקבל ממך. וכך אמרו בגמרא: מעלתי גדולה ממעלתו, שאני ראיתי את רבי מאיר מלפניו, והרואה מאחוריו דרגתו נמוכה יותר. וכן בספרי המקובלים, כשמדברים על זיווגי מידות עליונות - כשהם פנים אל פנים, ואילו פנים אל אחור, וכל שכן אחור אל אחור, אין שם מציאות של זיווג. לכן "בשתיים יכסה פניו" מלמד שיש למעלה מהם מי שמשפיע אליהם, והם מקבלים ומוגבלים.
"בשתיים יכסה רגליו" - שאין אנו משיגים מהותם
הרגליים, אומר המלבי"ם, מבטאות תמיד את המושפע ממני, כלשון "וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ לְרַגְלִי" - לרגלו בא השפע. ובכיסוי הרגליים בא הכתוב ללמד שאיננו יכולים להשיג את מהותם במלואה. שהרי אין לנו אפשרות להשיג דבר שהוא מעל הזמן ומעל המקום, לפי שכל הדברים החומריים שאנו מכירים נופלים תחת זמן ומקום. אדם המדבר עמנו על מציאות שמעל הזמן - אין לנו בה תפיסה; וכן מעל המקום. גם היום, כשמדברים עמנו על דברים כאטומים, שאף אחד לא ראה אותם בעין אף שמציירים אותם, מתחילים אנו להבין שיש דברים מעל החומר - אך להשיג את מהות הדבר עדיין קשה לנו. לכן נאמר "בשתיים יכסה רגליו": אף מה שאנו מושפעים מהם הוא בגדר מכוסה ונסתר, ואין לנו בו השגה שלמה.
"ובשתיים יעופף" - עניינם העצמי
וכנגד הבחינה השלישית שבכנף, לשון עפיפה, בא הכתוב לתאר את עניינם העצמי, תפקידם ומהותם: שהם רצים לעשות רצון קונם. ותרגומו: "ובתרין משמש" - עושה ומשמש את רצון קונו.
מדוע תמיד שתיים ושתיים
נשים לב שהכנפיים מיוחסות תמיד לשתיים. אפשר לומר בפשטות שהכתוב נותן דוגמה ממציאות מוכרת, שכל בעל כנף יש לו שתי כנפיים. אך המלבי"ם מלמד שיש כאן עניין נוסף: אף שהשרפים מופשטים מן הגשמיות, אין בהם אחדות פשוטה כבורא. הבורא הוא אחדות פשוטה שאין בה שום הרכבה, ולכן כשאומרים "אחד" הכוונה אליו יתברך. אך המתואר בשניים - כבר אין בו אחדות פשוטה. אל תתבלבל: מדרגת השרפים גבוהה עד מאוד, אך אינם הבורא, שהרי יש בהם מספר זוגי של כנפיים.
ועוד: "בשתיים יכסה פניו" בשניים, לפי שיש בהם שתי השגות - שהוא משיג את עצמו ומשיג את בוראו ומקבל ממנו שפע. "בשתיים יכסה רגליו" בשניים, לפי שיש בו כוחו העצמי והכוח שהוא משפיע כלפי מטה. "בשתיים יעופף" בשניים, כנגד עניינו העצמי וכנגד עשיית רצון בוראו - שתי מהויות שיש בו.
שש כנפיים ביחזקאל וארבע - גמרא חגיגה י"ג ע"ב
ביחזקאל נאמר לחיות ארבע כנפיים בלבד, וכאן שש. וכיצד זה, אם שניהם ראו אותו דבר? אומרת הגמרא בחגיגה: כתוב אחד אומר "שש כנפיים שש כנפיים לאחד", וכתוב אחד אומר ביחזקאל פרק א' "וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם". לא קשיא: כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן שאין בית המקדש קיים - כביכול נתמעטו כנפי החיות. בימי ישעיהו היה המקדש קיים על מכונו, שש כנפיים; בימי יחזקאל הגיע זמנו של בית המקדש להיחרב, וכביכול נתמעטה פמליא של מעלה. ובאמת אין שם מיעוט ממש, אלא שמשאין להם השפעה כאן למטה כראוי, ממילא כביכול נתמעטה פמליא של מעלה.
ואילו כנפיים נתמעטו? אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות בהן שירה. והראיה, שלאחר שנתמעטו נאמר "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמָעְנוּ" - הארץ היא זו שצריכה כבר לומר שירה, לפי שנתמעטו אותן כנפיים שבהן אומרים המלאכים שירה. וכתיב הכא "ובשתיים יעופף", וכתיב התם "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" - אותן "יעופף" הן שנעלמו. ומניין שבהן אומרים שירה? שנאמר "ובשתיים יעופף" ומיד "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש", והיינו "ובתרין משמש" - שבהן משמש לפני קונו ואומר לפניו קדושה.
ורבנן אומרים: אותן שמכסות בהן רגליהם הן שנחסרו, שהרי ביחזקאל נאמר "וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה" - ואם שתיים מכסות את רגליהם, כיצד ראה יחזקאל את רגליהם? אלא מכאן שהן שנתמעטו. ודוחה הגמרא: דילמא איגלאי וחזייה - אולי נגלו לרגע וראה. שאם לא תאמר כן, הרי נאמר "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם", וכיצד ראה את פניהם והלוא "בשתיים יכסה פניו"? אלא על כורחך שנגלו לרגע, והוא הדין ברגליים. ורבנן אינם מקבלים: לגלות פניו לפני רבו - דרך ארץ הוא, אבל לגלות רגליו לפני רבו ואדונו לאו אורח ארעא. ולכן לדעתם שתי הכנפיים שנחסרו הן אותן "בשתיים יכסה רגליו", ולא אותן שבהן אומרים שירה.
והמלבי"ם בספר יחזקאל מסביר: מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות, כי מאז אין הם מקבלים ומשפיעים בעניין הניסי הנעלם, אלא רק על ידי המערכת, בעניין גלוי ונודע אשר אינו נכנף בכנפיים וכיסויים רבים. כלומר שתי הכנפיים שנחסרו מרמזות על כך שהשפע יורד מעתה דרך המערכת, דרך מערכות הכוכבים והמזלות, שזו הנהגה גלויה - עד שאף אצטגנינים אמיתיים של אותם ימים, שידעו על מה הם מדברים (ולא כהורוסקופים של ימינו), יכלו לדעת מה עתיד לרדת ולהשפיע על העולם התחתון. ואילו ההנהגה הניסית היא בגדר הנהגה נסתרת. מאז החורבן כביכול נתמעטה ההנהגה הניסית ואיננה שולטת: אין אנו רואים ניסים גלויים, לא אבני אלגביש יורדות מן השמיים, לא קריעת ים סוף, לא עשר מכות כבמצרים. ואף כשהשם עושה נס - הוא מוריד אותו בהרבה מלבושי טבע, בדרך של הסתר.
וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ׃
"וקרא זה אל זה" - נוטלים רשות זה מזה
רש"י מפרש "וקרא זה אל זה ואמר" - ומקבלין דין מן דין, שצריכים הם להתחיל כאחד, שאם יקדים אחד או יאחר אחד יתחייב שריפה. לכן קוראים זה אל זה ופותחים כולם כאחד. ומשום כך גם אנו אומרים בקדושה "כולם כאחד עונים ואומרים". "וקרא זה אל זה" - מזמנים זה את זה שיהיה הדבר בבת אחת.
והמלבי"ם מביא את התרגום "מקבלין דין מן דין", ואומר שהדבר מתאים לדעת החוקרים והמקובלים, שכל מלאך כביכול נשפע מחברו, מקבל חיל ואון וכוח ממלאך אחר, וכביכול מזמינים זה את זה להשכיל ולבטא בדבריהם את קדושתו של היוצר ואת מעלת הבורא.
"קדוש קדוש קדוש"
ולפי פשוטו, אומר המלבי"ם, "קדוש קדוש קדוש" הוא כלשון "מלך מלכי המלכים": יש מלכים, ויש המולך על כל המלכים, והקדוש ברוך הוא מולך מעל אותו מלך של כל המלכים. כך בקדושה: יש קדוש שהוא קדוש מעל כל הקדושים, והשם קדוש עוד יותר ממנו. כלומר, כל מדרגת קדושה עליונה שאתה מכיר, אשר היא מעל כל הקדושות - הקדוש ברוך הוא עדיין קדוש ונבדל ומרומם מעליה.
ותרגומו, והוא מה שאנו אומרים בקדושה דסידרא: "קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה, קדיש על ארעא עובד גבורתיה, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא". ונבאר: "קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה" - בשמי מרום העליונים מדור שכינתו, ובא לומר שהקדוש ברוך הוא נבדל אף מן הצורה. שהרי בכל דבר יש חומר וצורה: החומר הוא החלק הגשמי, והצורה מבטאת את הרוחניות שבדבר, כמלאך. אף בשמיים, ששם אין חומר אלא צורה - הקדוש ברוך הוא מרומם ונבדל משם. "קדיש על ארעא עובד גבורתיה" - הארץ היא ממעשה גבורתו, וגם ממנה הוא קדוש ונבדל, שאין בו מציאות גשמית וחומרית כלל.
ומהו "קדוש" בלשון הקודש? נבדל ומופרש. "הרי את מקודשת לי" - מובדלת ומופרשת לי ומכל העולם. אדם קדוש הוא הנבדל מתאוות העולם הזה. ובאותו מובן, אף שבכיוון ההפוך, "קדשה" - מופרשת ומיוחדת לעניין הזנות. כאן, קדוש הוא נבדל ומופרש מכל ענייני הטומאה, קדוש ומרומם.
"קדיש לעלם ולעלמי עלמיא" - כאן כבר אין מדובר במהותו אלא בזמן. בלשון המלבי"ם, שהוא נעלם מן ההעדר, כלומר קיים לעולמים, קיים לנצח. נמצא שאנו אומרים: השם מרומם מעל הרוחניות, וכל שכן מעל הגשמיות, ומרומם מעל הזמן שהוא דבר המגביל.
"ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" - ביאור שלושת הקדושות
המשך הכתוב בא לבאר את תחילתו. "ה'" - כנגד "קדיש לעלם ולעלמי עלמיא", שלא שייך בו העדר והוא נצחי. ושם הוי"ה הוא לשון הוויה, ואותיותיו מרכיבות "היה הווה ויהיה" - שלושת הזמנים, והוא מעל הזמן. "צבאות" - נאמר בעיקר על צבאות מעלה, וזה כנגד "קדיש בשמי מרומא": שקדושתו מעל המלאכים ומעל כל הקדושים שלמעלה. "מלא כל הארץ כבודו" - כנגד "קדיש על ארעא": שהוא קדוש ומרומם וכבודו מלא את כל הארץ.
ובזה, אומר המלבי"ם, הושלמו דברי החיזיון. שראינו תחילה "יושב על כיסא רם", והכיסא מבטא את ההנהגה הטבעית בגדר ישיבה - וכנגדה "קדיש על ארעא", שעיקר ההנהגה הטבעית בארץ. אחר כך "שרפים עומדים ממעל לו", שהיא ההנהגה הניסית שמעל הטבע - וכנגדה "קדיש בשמי מרומא", שהנס מיוחס לשמיים שמעל הארץ. וכנגד קדושתו מצד עצמותו - "קדיש לעלם": שבטרם כל יציר נברא כבר הייתה קדושתו, ואף אחרי ככלות הכל תישאר קדושתו, שהוא מעל הזמן.
וכן כנגד שלוש ההשכלות שראינו בשרפים: האחת, שהם מכירים את עילתם - וזה "בשתיים יכסה פניו", שאין הם מגלים פניהם כלפי מי שמקבלים ממנו. וכנגד זה "וקרא זה אל זה ואמר": המלאכים קוראים זה לזה ואומרים שהשם קדוש ונעלם מהשגתם, גבוה מעל גבוה, מעל השגתם. השנייה, שהם משיגים ומכירים את עצמם ואת פעולתם - וזה "ובשתיים יעופף", וכנגדה "קדיש בשמי מרומא", שהקדוש ברוך הוא קדוש ומרומם אף מעל המלאכים. השלישית, שהם מכירים את השפע שהם משפיעים לתחתונים - וכנגדה "קדיש על ארעא", שאף השפע היורד לתחתונים אינו אלא ממנו, והוא רם ונישא מעל כל מה שמשפיע ונותן.
"מלא כל הארץ כבודו" - שבחו שהוא משגיח
ואם יבוא אדם ויאמר: אם הוא כל כך מרומם ונישא, מה לו ולעסקינו? אולי אין לו קשר אלינו כלל - כטענת הפילוסופים שדיברנו עליה בשיעור הקודם, שהקדוש ברוך הוא רם ונישא מכדי להתעניין בבעיותיך השוליות? על זה בא הכתוב ומוסיף: "מלא כל הארץ כבודו". כבודו ותהילתו של הקדוש ברוך הוא הם בכך שהוא מלא כל הארץ. מעלתו וגדולתו שהוא משגיח על הנעשה כאן: שעל אף כל רוממותו והינשאותו, הוא משגיח על כל המתרחש אצל השפלים, עד לנקודות הקטנות ביותר - עד לתולעת קטנטנה הזקוקה לעלה מעליה שתגן עליה מפני מכת שמש. עד כדי כך הקדוש ברוך הוא משגיח על הכל, כדברי הבעל שם טוב.
לסיכום:
פרק ו' הוא תחילת נבואת ישעיהו, בשנה שבה נצטרע עוזיהו - "מות" שאינו מיתה ממש, שהרי "אין שלטון ביום המוות" ולא היה נקרא "המלך". בחזון ראה הנביא, בראיית השכל ומצד פעולותיו יתברך ולא מצד עצמותו (אספקלריא שאינה מאירה), את שתי הנהגות הבורא: ההנהגה הטבעית הקבועה, המשולה למלך היושב על כיסא, שהכיסא הוא צבא השמיים ושוליו יורדים ומשתלשלים עד הארץ בהשגחה פרטית עד פרטי פרטים; וההנהגה הניסית, המשולה לשרפים העומדים ממעל לכיסא ומניעים אותו, עומדים ומצפים להוראה לשדד את מערכות הטבע. שש כנפיהם מלמדות על גבולם וקבלתם (פנים), על העלם השפעתם מאיתנו (רגליים), ועל עשיית רצון קונם (עפיפה), וזוגיותן מורה שאין בהם אחדות פשוטה כבורא. ומשחרב הבית נתמעטו כנפי החיות, שנסתלקה ההנהגה הניסית הגלויה. ולבסוף קוראים השרפים זה אל זה "קדוש קדוש קדוש" - נבדל מן הצורה, נבדל מן החומר, ומרומם מעל הזמן - ועם כל זה "מלא כל הארץ כבודו": שזהו כבודו וגדולתו, שהרם והנישא משגיח על כל פרט ופרט בעולמו.