האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה. הנביא מודיע להם שישובו מפני הפורענויות שעתידות לבוא עליהם. הוא אומר להם, הרי אם לא תשובו יהיה לכם סבל, אם לא תשובו יהיה לכם רע. אז העם ששומעים את התוכחה הזאת אומרים לו, הרי הנבואות שאתה מדבר זה על תקופות רחוקות, אתה לא מדבר על התקופה הקרובה, אתה לא מדבר על משהו שאמור לקרות מיד. ואם זה היה אמור לקרות מיד, זה היה גורם לאנשים יותר להתפעל מהדברים, זה היה גורם לאנשים יותר להתרשם. ולכן הם אומרים, רצוי מאוד שהשם ימהר את הדבר שאתה מדבר עליו. ודבר שני, שיחיש אותו. מה ההבדל בין למהר לבין להחיש? אומר המלבי"ם, בלשון הקודש למהר זה מבחינת הזמן. להחיש זה בחינת האדם. דוגמה, אם אני קורא לבן אדם ומיד כשקראתי לו הוא בא, אבל הוא הולך באיטיות. אומר המלבי"ם, האדם הזה נקרא ממהר אבל לא מחיש. הוא מיהר לעשות את מה שאמרתי לו, הוא לא התעכב שעה, על הדקה שקראתי לו הוא בא, אבל הוא הלך באיטיות אז הוא לא חש. לעומת זאת, אם הוא יבוא אחרי שעה אבל ממש בריצה, אז אני אגיד הוא חש אבל לא מיהר. למהר זה מבחינת הזמן, להחיש זה מבחינת האדם. אז הבן אדם רץ, נכון, הוא חש, אבל הוא לא מיהר כי הוא התמהמה, דהיינו הוא התעכב עד שהוא הגיע. אז כאן הוא אומר שני דברים, האומרים ימהר יחישה. א', ימהר בזמן, שלא תנבא לי לעוד עשר שנים, עשרים שנה, שימהר, מיד, מה יקרה מחר, מה יקרה מחרתיים. דבר שני, שיחיש, שיעשה את זה בזריזות, שלא הדברים יקרו בעצלתיים, אלא שיקרו מהר, ברגע אחד, בחישה, מהר יחישה.
אבל עכשיו, שאתה מאחר את זה בזמן, אתה אומר זה יקרה בעוד שנים, ודבר נוסף, גם הוא מביא את הגזירה במתינות, היא לא באה ברגע אחד, אלא גם כשהיא כבר באה, היא באה בשלבים ובאה במתינות, מה, מה הדבר גורם? שאנשים תולים את זה במקרה. אומרים קרה. אתה רואה את זה על פי דרך הטבע. כשמשהו קורה באופן מיידי, כמו אצל איוב, מיד היה ברור שזה בהשגחה. עוד זה מדבר וזה בא, ברגע אחד הכל קרה, איבד, ערום יצאתי מבטן אמי, הכל אבד במקרה רע תוך זמן קצר. זה מראה על השגחה. אבל כשהדברים קורים בעצלתיים ועד שהם מגיעים לוקח זמן, נראה כאילו זה במקרה ולא מאת השם. אנחנו מבקשים ימהרה, יחישה, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל. מה פירוש עצה? אומר המלבי"ם, יש עצה ויש מעשה. כי הרי אם נשים לב, כאן יש שם, האומר ימהר יחישה מעשהו, ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל. קדוש ישראל זה השם יתברך. תתקרב ותבוא עצתו. מה ההבדל בין מעשהו לבין עצתו? אומר המלבי"ם, מלך שלדוגמה מרדה עליו איזושהי מדינה, והוא רוצה עכשיו, הוא מחפש עצות איך להכניע אותם. אז הוא חושב על כמה עצות כדי שיביא אותו לתכלית, שהמדינה המורדת תיכנע אליו. לאחר מכן, אחת מהעצות היא צבא. אז הוא לוקח צבא והצבא הולך וכובש את המדינה ובכוח רב משתלט עליהם. זה מעשהו. מעשהו פירושו של דבר בפועל איך אני עושה את הדברים. עצתו זה התכלית. מה הייתה התכלית? כשאנחנו ישבנו להתייעץ, מה הייתה המגמה? איך אני כופף אותם אליי. עכשיו המעשה הוא מלחמה. התוצאה המקווה, זה נקרא תכלית הדבר, התוצאה היא שבעקבות זה המדינה הזאת תהיה כפופה למרותו של המלך, תעלה לו מיסים ותהיה נשלטת על ידו. אז המעשה זה הדבר בפועל, ואילו התוצאה של הדברים זו העצה. איך אנחנו, מה אנחנו מתייעצים ובעצם מה השורה התחתונה שאני רוצה לקבל מאותו דבר. אז אצל הקדוש ברוך הוא, כל פעם שאנחנו אומרים עצה, פירושו זה התכלית שלשמה השם פועל את מעשיו. לשם מה, מהי התכלית? זה בשביל התוצאה האחרונה. אז אם נרצה לדבר אצלנו, הקדוש ברוך הוא רוצה, והתכלית היא, בייסורים שהוא מביא, הייסורים הם המעשה. מהי התכלית? שעם ישראל יכירו בגדולתו. שעם ישראל יהיו כפופים לעבודתו, יכירו אלוהותו. זו העצה. אז הפורענויות שהשם מביא, הפורענות זה המעשה. ואילו השיבה להשם יתברך, ההכרה בגדולתו, עבודתו יתברך, זה נקרא המעשהו. זה נקרא, סליחה, עצתו.
ולפי זה הוא בא ואומר, שהתכלית של הכוונה של השם בענישה זה התשובה. אז אם כך, אם השם רוצה שנעשה תשובה, איך אנחנו נעשה תשובה? רק אם יהיה ברור לנו שהעונש הוא מאת השם. איך יהיה ברור לנו שהעונש הוא מאת השם? כאשר א', השם ימהר, מיד, אחרי שהנביא מזהיר, מיד תתחיל לבוא הצרה. דבר שני, הצרה תבוא בעצמה במהירות, תקרה בדחיפות, ולא תבוא מיד אבל תקרה טיפין טיפין, אלא יקרה מיד הכל בבת אחת. וזה מה שהוא אומר, ימהר, וגם אומר ותקרב. ותקרב הכוונה היא שלא יהיה דבר רחוק, אלא שיהיה קרוב, מיידי, משהו שנראה. ותבואה. ותבואה גם כן, זה לא הכוונה שזה יהיה קרוב אבל יעמוד שם, לא, אלא ילך ויתקרב, ילך ויתקרב, שיהיה ניכר לכל שהגזירה הנוראה הזאת באה מאת השם. אבל עכשיו, שבין מעשה השם, שזה הגזירה הרעה, ובין התכלית, שזה מה שהסברנו שזה התוצאה כדי שאנחנו נעבוד אותו, הם לא קורים מהר, הם לא, זה לוקח זמן, התהליכים האלה מתמשכים, אז אם ככה, איך רוצים שנשוב בתשובה? אנחנו לא רואים את הדברים כדי שיגרמו לנו לשוב בתשובה. זוהי טענת מושכי העוון, מה שהוא אמר בפסוק הקודם, הוי מושכי העוון בחבלי השווא. למה הוא נמשך אחר העוון? אמרנו כי יש לו טענות שכליות. השכל כביכול מכריח אותו לעשות עוונות, הוא מגייס גם את השכל לתאוות שלו. איך? הוא אומר, אם היינו רואים השגחת השם, אם היינו רואים עונשים מיידיים, היינו שבים בתשובה. אבל אתה רק כל הזמן מאיים על דברים עתידיים. מלחמת גוג ומגוג, גוג ומגוג, כבר מאות שנים גוג ומגוג. נו, איפה זה? אה, לא רואים את זה, אז בן אדם הולך על פי תאוות ליבו. אבל הוא אומר לך, תדע לך, זה חבלי שווא, זה שווא ותוהו. כי אם השם היה עושה ככה, הייתה נשללת הבחירה החופשית. מה השם רוצה? שאתה ברגע אחד תהיה צדיק? יכול לשנות לך סוויץ' במוח ואתה תהיה צדיק. זה מה שהשם מחפש? הקדוש ברוך הוא הרי רוצה שתהיה בחירה חופשית ותבחר בטוב. אז כל מה שהשם עושה זה רק צורה של הפעלה, אבל שתמיד תשאיר לך את הזכות והבחירה לא לעשות רצון השם. אבל אם הוא יצמיד לך אקדח לרקה עד שתעשה רצונו, איפה הבחירה החופשית? כביכול אומר השם, אני לא, לא חיפשתי רובוטים, לא בראתי רובוטים. אלא מה? צריך שיהיה איום, כי חייב להיות שיהיה מצב כזה שבן אדם ידע שאם הוא עושה רע יש רע, אם הוא עושה טוב יהיה טוב. אבל אם זה יקרה מיד, אז גמרנו, אז אין בחירה חופשית, אין שכר, אין עונש, אין כלום. אז כל הטענה שלכם שיביא מהר ושיעשה מיד, היא טענה לא הגיונית, כיוון שזה מנוגד לדרך ההנהגה של השם יתברך.
פסוק כ'. הערה, אם נשים לב, האומרים ימהר יחישה מעשהו למען נראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל. הרי אצל האדם, קודם כל הוא מתייעץ, לאחר מכן הוא עושה מעשה, ואז כאשר הוא הגיע אל התכלית, אני אומר באה עצתו. הגענו אל התכלית, זה מה שיעצנו אז, הנה עכשיו השגנו את המטרה. כל המדינה כפופה לרצון המלך. אבל שימו לב, אצל הקדוש ברוך הוא לא מוזכר עצה בתחילה, כי השם לא זקוק להתייעץ בתחילה. ולכן רק כאשר קורה מה שקורה בסוף, אני אומר זה הייתה עצתו. אצל השם אין העצה והמעשה זה לא שני דברים נפרדים, אלא כולו אחד. אז אין עצה ואחרי זה מעשה. רק כשיש את המעשה, אני עדיין לא יודע מה התכלית. כשאני רואה את התוצאות, אז אני מבין מה הייתה עצתו. אבל אי אפשר לכתוב עצתו בתחילה, כי השם לא יושב ומתייעץ קודם. אין אצל השם עצה מוקדמת למעשה, כיוון שאצל הקדוש ברוך הוא אין לו עם מי להתייעץ, אין לו, הוא לא זקוק עם מישהו להתייעץ, אלא מיד מעשהו, והתוצאות מסבירים לנו מה הייתה עצתו מראש.
פסוק כ'. הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר. הוי האומרים. פה הוא משלש את דבריו, לעומת שלוש הבחנות שיש בכוחות האדם. לאדם יש הבחנה שכלית, הוא יודע להבחין בין טוב לבין רע. כמו מה נקרא מצווה, מה נקרא עוון. בין טוב לבין רע. הוא יודע מה הוא אמת ומה הוא שקר. זה כוח ההבחנה נמצא בשכל. יש לאדם את כוח הדמיון, וכוח הדמיון גם כן מועיל לו להבדיל בין המועיל ללא מועיל, בין האור לבין החושך, או כוח הראייה. יש לאדם גם כן את כוח הנפש המרגשת, שזה עוזר לו להבחין בין ערב ללא ערב. הוא חש, מרגיש טעמים, יודע זה דבש וזה לענה, על ידי תחושת הטעמים שיש בפיו. אז כמו שיש בן אדם שהוא חולה, אז הוא מרגיש המר מתוק והמתוק מר. יש אנשים חולים, אז מביאים לו דברים טעימים, הוא אומר לך זה מקולקל, זה לא טעים. מאידך גיסא, יכול להיות אדם שהוא לדוגמה מספיק שהאף שלו סתום. אני פעם ראיתי מקרה שבן אדם, האף שלו היה סתום, הוא אכל סלט ביצים שאני רק שהתקרבתי, רק מהריח, זה היה נורא ואיום. אבל הוא, כיוון שהיה מצונן, אז הוא לא הרגיש, חוש הטעם שלו היה פגום, וחוש הריח שלו ודאי שהיה פגום, אז הוא לא היה מסוגל להריח שהסלט ביצים הזה מקולקל. זאת אומרת שבן אדם שחולה, אז השמים לרע טוב ולטוב רע, הוא היה טעים לו. ומאידך גיסא, יש בן אדם חולה, אתה מביא לו דברים טעימים, הוא אומר לך לא יודע, זה מגעיל אותי, אני לא מרגיש בזה טעם, זה קריר החלמות, כלשונו של איוב. זה דבר שהוא ממאיס אותו. זה מחולי הגופות. יש חולי העיניים, שבן אדם רואה אור כחושך וחושך כאור. יש כאלה בכלל כל הזמן רק רואים אורות, אבל גם בלי זה, יש אנשים שהוא לא מבחין, הוא לא יודע לשים לב בין חושך לאור. אז הוא אומר, כך גם כן יש את המחלה הנפשית. האומרים לרע טוב ולטוב רע, כמוהם, הם חולים כמו השמים חושך לאור ואור לחושך, שהוא עיוור, הוא לא מסוגל לראות. והם חולים כמו השמים מר למתוק ומתוק למר, שאבד אצלו חוש הטעם מרוב חוליו, וממילא הוא לא יכול להבחין האם הדבר הזה מתוק, האם הדבר הזה מר. מחלתו הנפשית דומה למחלתם הגופנית של האנשים הללו ששמים חושך לאור ומר למתוק.
אבל החולים, בכל אופן, הוא טעם והוא נראה לו טוב, אבל יבוא מישהו ויגיד לו אדוני, לא לא, זה מקולקל, זה לא טוב, ועליו הוא יסמוך. או שיגיד לו זה כן טוב, אתה רק נראה לך שזה לא טוב, אבל אני טועם את זה, בסדר גמור, זה נהדר, אתה יכול לאכול. הוא סומך על האחרים שיכוונו אותו. אבל האנשים האלה, הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. האנשים הרי תראו, חכמים בעיניהם, הם מרגישים את עצמם חכמים הגם שנגד פניהם נבונים. עומדים נבונים ומשכילים ומבארים להם, אומרים להם זה חושך, זה אור, זה מר, זה מתוק. אבל הם הרי חכמים בעיניהם, הוא יודע יותר טוב. אז ממילא אצל החולה בחולי הגופות, הוא עוד מוכן לשמוע. הוא עיוור, אבל אומרים לו עכשיו יום. אבל אצל זה שחולה בחולי הנפשות, הוא לא מוכן לשמוע, הוא בטוח שהוא עושה את הדרך הנכונה. הוא אומר לך זה רע, זה טוב, אתה משכנע אותו, אתה אומר לו לא אדוני, זה טוב וזה רע. הוא לא מוכן לשמוע, הוא חכם בעיניו, הגם שנגד פניהם נבונים.
אם הזכרנו שמים חושך לאור, קראתי על האדמו"ר הזקן. אתם יודעים, חב"ד עוד רק עשו חג של י"ט בכסלו. אז פרסמו הרבה את העניין של הגאולה של האדמו"ר הזקן. אז יצא לי לקרוא מעשה שהיה אז בבית הכלא. אז רצו לבחון אותו כדי לדעת האם הוא יודע להבחין בין יום ללילה. אז הם שמו אותו בתוך צינוק סגור, בצינוק, ושמו לו רק נר, ואין אפילו קרן אור קטנה שנכנסת פנימה. הגישו לו לאכול ואמרו לו תאכל, עכשיו כבר, כבר חצות היום, תאכל. אז אמר להם לא, אני לא אוכל עכשיו. אמר להם עכשיו זה חצות לילה. הוא אמר להם השעה 12 וחמישה רגעים. זה בדיוק היה השעה בשעון. אז שאלו אותו מאיפה הוא יודע? אז הוא אמר שבכל יום משעות היום ומשעות הלילה מאיר שם הוויה של, שם של צירוף הוויה אחר. ואומר שעל פי זה הוא יודע בכל רגע מהי השעה. כי הוא יודע, לפי אותו אור שמאיר כפי אותה שעה הראויה לאותו זמן, הוא יודע שעכשיו מאיר צירוף הוויה כזה, השעה היא כזאת, מאיר צירוף הוויה כזה, השעה היא אחרת. קראתי, אם כבר מדברים על ידיעה, אז על רבי אהרון מקרלין, כידוע לי, סליחה, מקומרנא, היכל הברכה. מסופר עליו שפעם אחת הוא שלח את התפילין שלו לתיקון, והסופר תיקן ועשה הכל כמו שצריך, רק הוא טעה בהכנסת הפרשיות, הוא לא הכניס אותם כסדר. אז אחרי שהרב הניח אותם, הוא מיד הוריד, מיד הוריד ונתן לו לסדר אותם כהוגן. אז הוא שאל אותו מה, מה לא בסדר? הוא אמר לו לא הכנסת את הפרשיות כהוגן. אז הוא אומר לו לא יכול להיות. אומר לו הרב, בוודאות אני אומר לך. אומר לו מאיפה הרב יודע? אומר כי כשהנחתי אותם הרגשתי הארה של רבנו תם. הרי רבנו תם הרי יש מחלוקת בסדר הפרשיות, הוא טעה, הכניס להם כמו רבנו תם. פתח את התפילין, בדק, ראה באמת שמה שאמר הרב נכון. אנחנו הלוואי נרגיש איזה הארה כשמניחים תפילין, אבל הוא יש לו הארה של רש"י, הארה של רבנו תם. אז יש אנשים שבחושך רואים אור, אבל יש אנשים שאפילו באור הולכים בחושך.
הוי גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר. מצדיקי רשע עקב שוחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו. הוא אומר כך, התפארת של הגבורה, דהיינו במה אדם מתפאר בגבורתו? כשהוא עושה משפט, כשהוא מציל עני מיד עושקו, אז אתה אומר כל הכבוד. יש לאדם הזה גבורה, ובגבורה שלו הוא השתמש בשביל להשליט צדק ויושר, והוא דואג שלא יתעללו בחלשים. זו גבורה אמיתית. אבל הוא אומר הוי, הוי הכוונה כמה יש לקונן על גיבורים ואנשי חיל שהם מצדיקי רשע על ידי שוחד. במקום שהגיבור הזה בכוח גבורתו יציל עני מיד עושקו, אדרבה, הוא עוד מחזק את העושק. מדוע? יש לו שוחד מהעושק הזה. העושק משלם לו כדי שלא יעשה מאומה או כדי שיצדיק אותו. מצדיקי רשע על ידי שוחד. ולשתות יין למסוך שכר. אומר המלבי"ם, זה כמו מאמר מוסגר שהוא מתלוצץ עליהם. הוא אומר במה הם גיבורים? הם גיבורים לשתות יין. אנשי חיל, במה הם אנשי חיל? למסוך שכר. למסוך שכר הכוונה לדעת לערב את השכר. כן, אתם יודעים, כל הברמנים, ברמננים כאלה, שהם יודעים איך לערב, שם לך כמות כזאת של מרטיני וכמות כזאת של זה, זה... קוקטייל, בדיוק, הוא צריך לדעת בדיוק לעשות התאמות, זה נקרא למסוך שכר. הוא אומר במה הגבורה שלך? אנשי חיל במה? במסיכת שכר. גיבורים בשתיית יין. זה נחשב לגבורה. המלבי"ם מסביר, הסברנו את זה בעבר, שיש הבדל בין גיבור לאיש חיל. גיבור זה אדם שגיבור בטבע. הוא נולד עם שרירים. יש אנשים שאתה רואה מגיל קטן, אתה רואה הוא שרירי, הוא חזק. מאידך גיסא, איש חיל זה אדם שמלומד בתחבולות מלחמה. הוא, הוא למד בפקולטה, יש כל מיני מקומות שבהם לומדים, איך זה נקרא, פנימיות ש... פנימיות צבאיות, והוא למד כל מיני אסטרטגיות ותחבולות מלחמה. בפרט בזמנם, היום לא צריך הרבה תחבולות מלחמה, היום יותר האסטרטגיה זה בשדה הקרב, איך, איך לנהל את המלחמה. אבל בזמנם תחבולות המלחמה זה היה פנים אל פנים. זה לדעת איך להתחמק ממכת החרב, זה לדעת איך להכות, זה לדעת גמישות. אלה הם תחבולות מלחמה. אז הגיבור זה אדם שנולד חזק בטבע. האיש חיל זה מי שלמד תחבולות מלחמה, איך להילחם פנים אל פנים ולעשות את זה בגבורה. אז הוא אומר כאן, הגיבור כביכול הוא שותה את היין, יש לו גבורה, ממש גבורה לשתות יין. איש החיל, זה שממחה איך לערוך את המלחמה, הוא יודע איך לערוך את השכר. איך למסוך אותו, איזה כמויות לשים, מה האחוזים שזה יהיה ברמה הראויה. אז הוא כמו מלעיג עליהם, איזה מין גיבור אתה, איזה מין איש חיל אתה, במה, מה הייחודיות שלך, מה הידיעות שלך, מה הגבורה שלך. עכשיו הוא בא ואומר, איך הגיבורים האלה הם מצדיקי הרשע. עכשיו שימו לב, זה רשע שרשעתו גלויה, כולם יודעים שהוא רשע. ואף על פי כן, הוא לא מחפש סיבות. למה אתה מצדיק רשע? עקב שוחד. אדוני, הוא משלם. מי שמשלם אני מצדיק אותו. הוא לא מחפש להתחבא מאחורי צידוקים וכל מיני טענות. הוא אומר לך בצורה ברורה, יש פה שוחד. ולא זו בלבד, צדקת הצדיק, אפילו שצדקת צדיקים היא גלויה, כולם רואים שהצדיקים הללו הם הגונים וישרים, יסירו ממנו. הוא מסיר ממנו צדקתו כאילו לא ראה אותה. הוא מתעלם מזה, כי אומר מהרשע קיבלתי שוחד.
לכן כאכול קש לשון אש, וחשש להבה ירפה. שורשם כמק יהיה, ופרחם כאבק יעלה. כי מאסו את תורת ה' צבאות, ואת אמרת קדוש ישראל ניאצו. הפסוק הזה הוא פסוק מורכב. למעשה אני פעם ראשונה נתקל בפסוק מסוג זה, ואני אסביר לכם במה הוא שונה. המלבי"ם דרכו פעמים רבות בביאור המקראות לבאר שדלתות הכתוב מקבילות. הסברנו את זה כמה פעמים. אם פסוק או שני פסוקים כוללים בתוכם לדוגמה ארבעה משפטים, אז לא קוראים אותם על פי סדר 1, 2, 3, 4, אלא קוראים 1, 3, 2 ו-4. זאת אומרת פסוק אחד, חלק א', משפט א', המשכו הוא משפט 3. פסוק ב', חלק ב', המשכו הוא משפט 4. זה נקרא דלתות הכתוב מקבילות. פה מה שייחודי כאן, שתמיד דלתות הכתוב מקבילות זה בארבעה משפטים. פה המלבי"ם מבאר שדלתות הכתוב מקבילות בשישה משפטים. זאת אומרת יש פה שלוש הקבלות בדלתות הכתוב. קודם כל, לפני שנבאר, אני אקרא את דלתות הכתוב כיצד הם מקבילות ולאחר מכן נבוא לביאור הפסוק. כאילו כתוב כך: לכן כאכול קש לשון אש, שורשם כמק יהיה, כי מאסו תורת ה' צבאות. זה הקבלה אחת. עכשיו הקבלה שנייה: כמו שחשש להבה ירפה, פרחם כאבק יעלה, כי את אמרת קדוש ישראל ניאצו. זה ההקבלה השנייה, ובעצם יש לנו פה שלושה משפטים כנגד שלושה משפטים. והוא מבאר. הוא אומר תראו, במה שהם ניאצו את אמרת קדוש ישראל, זה הנבואה. אמרת קדוש ישראל הכוונה מה שהשם אמר לנביאים. יש להם חטא שהוא גדול, גדול בכפליים, יותר ממה שהם מואסים את מה שכתוב בתורת השם. כשאתה מואס את דבר הנביא, זה עוון גדול פי כמה מלמאוס את מה שכתוב בתורת השם. א', תשים לב שמה שכתוב למאוס את דברי הנביא, המיאוס זה בלב. ולעומת זאת הניאוץ הוא בפה. כשאומרים הוא מאס, אז אני לא חפץ בזה, אני מואס בזה. מואס זה בלב. אבל מנאץ, הוא גם מבזה, הוא גם מקלל, הוא גם מדבר בצורה שאיננה מכובדת כנגד אותו דבר. אז הוא אומר, הם מאסו את תורת ה' צבאות, אבל את אמרת קדוש ישראל, את זה הם ניאצו. את מה, אמרת קדוש ישראל הכוונה את מה שהשם אמר ביד עבדיו הנביאים, את זה הם מנאצים. דבר נוסף, בנבואה יש עונשים ואזהרות שבאו ספציפית אליך. אני מזהיר אותך, אם אתה לא תעשה כך, לך יקרה כך וכך. יש פה אזהרה במיוחד לאותו דור, במיוחד לאותם אנשים. ויש השגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא עליהם. ולכן העונש על אלה שמנאצים את הנבואה הוא יותר קשה מעונש מיאוס התורה. כי באמת יש הבדל, זה כמו, ניתן את זה דוגמה, שמפקד, יש הוראות מטכ"ל, הוראות כלליות. ולעומת זאת, יש הוראה פרטית שהמפקד הורה לחייל ואמר לו, אני אומר לך לעשות כך וכך. מתי החייל ימרה את פי המטכ"ל והמפקד וזה יהיה יותר חמור? בהוראות מטכ"ל או בהוראה הספציפית של המפקד? ודאי, אני הוריתי לך, אני אמרתי לך כך, ודיברתי איתך פנים אל פנים ואמרתי לך אני מזהיר אותך, ולא עשית, זה הרבה יותר חמור מאשר עברת על הוראות כלליות שהם הוראות מטכ"ל. אז גם פה, נבואה זה השם שלח שליח במיוחד שיבוא אליך, ידבר איתך פנים אל פנים ויגיד לך אדוני, אל תעשה כך, ואני מזהיר אותך אם תמשיך אתה תקבל כך. ואתה המשכת. זה הרבה יותר חמור. ואם כן, העונש על זה יהיה גם כן יותר חמור.
עכשיו בואו נראה את המשל. אומר המלבי"ם, קש זה השורש של השיבולת. זאת אומרת, אני לא מדבר עכשיו על שורש שנמצא מתחת לאדמה, מה שאנחנו קוראים שורש, אלא יש את השיבולת שזה החלק העליון ששמה יש את הזרע, והקש הוא כמו השורש שלה. זה החלק התחתון שיורד מהזרע עד לאדמה. זה נקרא שורש השיבולת. האש היא ממיקה את השורש. ממיקה הכוונה שורפת אותו והופכת אותו להיות צמות ויבש. והאפר נשאר שם, הוא לא, הוא לא אובד, אלא נשאר שם אפר. הוא בא ואומר, לכן כאכול קש לשון אש, שורשם כמק יהיה. השיבולת תהיה כמו מק, הכוונה היא תישרף ותתייבש. מה זה אומר מבחינת הנמשל? שהעונש יגיע רק אל השורש. מה זה השורש כמו שהסברנו? זה השיבולת. אבל הזרע שנמצא שם למעלה, זה כבר הבנים. העונש יהיה שלכם ולא של מי, לא של הבנים. אלא אתם בעצמכם תענשו, זה השיבולת עצמה והשיבולת תישרף. כדבר שנימוק ונשאר במקומו. וזה שורשם כמק יהיה, כי מאסו את תורת ה' צבאות. כי מאסת את מה שהשם כתב בתורתו. זה החלק הקל יותר יחסית. עכשיו אנחנו נעבור לחלק השני. וחשש להבה ירפה, ופרחם כאבק יעלה. למה? כי את אמרת קדוש ישראל ניאצו. ואת זה הוא יסביר כעת. וחשש להבה ירפה. חשש זה השם, זה שם העצם של הפרח של השיבולת. החלק העליון של השיבולת זה נקרא חשש. חשש זה ראש פרח השיבולת. החשש הזה, הוא כאבק יעלה. זאת אומרת, פה כבר יש פגיעה, אם שמתם לב, לא רק בשורש, אלא גם בזרעים למעלה. זה פגיעה גם בבנים. אז זה יותר חמור ממי שעבר על התורה. כי מי שעבר על התורה אמרנו רק השיבולת תענש, שזה אומר רק השורש יענש, שזה אומר רק ההורים, האבות. אבל פה, לא רק זה, אלא גם הזרע שלמעלה, זה אומר העונש ימשיך ויוחז גם בבנים. לא זו בלבד, אלא פרחם כאבק יעלה. מה פירוש כאבק? האבק, הרוח נושאת אותו. שמה עוד ראינו נשאר משהו, נשאר אפר. וזה מה שהוא אמר קודם, כאכול קש לשון אש, שורשם כמק יהיה. השורש יתכווץ, יהיה מק, יהיה אפר. אבל פה, כאשר אתם עוברים על דברי הנביא, פרחם כאבק יעלה. גם פרח, א', ב', גם הוא יהיה כאבק, הכוונה יתפזר ולא יישאר ממנו מאומה, יתבטל מהמציאות לגמרי. מדוע? ואת אמרת קדוש ישראל ניאצו. כי פה היה ביזוי של דבר הנבואה, ודבר הנבואה, אמרת קדוש ישראל, זה כבר ניאוץ, לדבר כנגד הנבואה, זה הרבה יותר חמור מכנגד התורה.
על כן חרה אף ה' בעמו, ויט ידו עליו ויכהו. וירגזו ההרים, ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות. בכל זאת לא שב אפו, ועוד ידו נטויה. ולכן, אומר הנביא, על כן חרה אף ה' בעמו, ויט ידו עליו ויכהו. השם הטה ידו ומכה אותם, כמו משל לאדם שמרים ידו על חברו ומכהו. וירגזו ההרים. ההרים רגזו, הכוונה יהיה רעש בארץ. והרעש הזה, שהאדמה, כמו רעידת אדמה שהאדמה תבלע את יושביה. ומכך, ותהי נבלתם כסוחה וקרוטה בקרב חוצות. כסוחה הכוונה היא מלשון שבירה. כמו קרוטה, קוצים כסוחים, הכוונה קוצים קרוטים. בכל זאת, בכל המכות האלה, לא שב אפו. לא שב אפו ועוד ידו נטויה, הכוונה השם, מה שעשה עד עכשיו הוא הכה אותם. אבל זה לא עזר. ולכן מה צריך לעשות? השם מכה אותם על ידי אויבים. מה יותר קשה? מכה ביד השם או מכה מיד אויבים? ניפלה נא ביד השם כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה. אומר הקדוש ברוך הוא, בהתחלה באה מכה ממני, וזה לא עזר. אומר השם, כעת המכה תהיה מיד האויבים. ולכן, ונשא נס לגויים מרחוק, ושרק לו מקצה הארץ, והנה מהרה קל יבוא. השם יישא נס לגויים מרחוק. מה זה נס? נס זה הכלונס הגבוה שעליו היו תולים את הדגל. זה נקרא נס. שאו נס ציונה. הכוונה לציון. נס זה התורן שעליו תולים את הדגל. השם יישא נס לגויים, היו רוצים לזמן למלחמה, היו מרימים על תורן גבוה את הדגל, והיו ככה מקבצים אותם למלחמה. השם יישא נס לגויים מרחוק כדי שיבואו. והוא מוסיף ואומר, ואפילו את הנס השם לא יהיה צריך. מדוע? ושרק לו מקצה הארץ. די בכך שהשם ישרוק מקצה הארץ כדי שהגויים יבואו. די יהיה בשריקת שפתיים כדי שהם יבואו. והוא אומר לך, ואפילו שהאויב יהיה מקצה הארץ, עם כל זה מהרה קל יבוא. מהרה, הסברנו, מהר זה יוצא מיד. זה הכוונה מהר. ולא רק מהר, אלא גם יחיש. לא רק יוצא מיד ותגיד הוא הלך באיזי, לא, הוא גם ילך במהרה, וזה קל יבוא. זה זריזות ההליכה. זאת אומרת, הוא ילך במהרה כמו יחיש את צעדיו. מה תגיד? טוב, אבל האויב כשהוא הולך, הרי לכאורה לוקח זמן, גדוד זה דבר כבד, אפילו נושאת מטוסים לא מיד, הם מחמשים והולכים. כל שכן בזמנם שצריך צבא, אז צריך אפסנאות, וצריך לדאוג להם לאוכל, וצריך לדאוג לנשקייה ו... אומר לך לא, אין עייף ואין כושל בו, לא ינום ולא יישן, ולא נפתח אזור חלציו, ולא ניתק שרוך נעליו. הקדוש ברוך הוא כל כך ימהר ויחיש את האויב, ההליכה שלו תהיה כל כך בקלות ובזריזות, לא יהיה לו שום עיכוב. אין עייף ואין כושל בו. לא עייף מצד עצמו, ולא כושל, כושל בדרך כלל נכשל בגלל מכשול שהיה בארץ. גם לא כושל מצד מכשול חיצוני. לא ינום, מצד שהוא התייגע, אז הוא צריך להתנמנם. ולא יישן, שינה זה השינה הטבעית שבן אדם ישן כאשר הגוף באופן טבעי זקוק לשינה. אז הוא יוכל ללכת ביום ובלילה. ולא זו בלבד, שמצד גופו לא יהיה לו עיכוב, לא ייתקל, לא ינום, לא יישן. התנומה, כן, זה תמיד בא לסמל את השינה הקלה. בן אדם נם תנומת צהריים. שינה זה מסמל את השינה הכבדה, הוא הולך לישון בלילה, השינה הקבועה. אז לא זה ולא זה לא יצטרך. הוא אומר, בוא תראה שגם מצד בחינות חיצוניות לו, דהיינו המלבושים שלו, גם הם לא יעכבו. לא ייפתח אזור חלציו. אזור חלציו זה החגורה שמסיימת על החלציים. כאשר היו רוצים לרוץ, היו קושרים את אזור החלציים. לדוגמה? אליהו הנביא, נכון? כאשר הוא רץ לפני אחאב, הוא אזר את חלציו. וישנס מותניו, ויעזור כגבר חלציו. למה היו עושים את זה? כי בדרך כלל כשבן אדם רץ, אז האיברים שלו נדים. אז היו קושרים טוב את כל האיברים ואת כל ה... את הבטן שלו ואת האיברים הפנימיים, כדי שהריצה שלו תהיה יותר חזקה. אז הוא לא נפתח אזור חלציו. הוא ירוץ ולא ייפתח אזור חלציו שיצטרך לעמוד באמצע ולקשור. זה לא כמו היום שבן אדם עם חגורות מיוחדות. הרי בזמנם מה היו? קושרים. כמו, כמו איזה מגבת שאתה קושר. אז עושים עוד קשר, כמו איזה גרטל. אז מתוך ריצה יכול להיות מאוד שזה יתרופף, והוא יצטרך לעמוד ולקשור ולחזק. הוא אומר לא, לא ייפתח אזור חלציו. ולא ניתק שרוך נעליו. תוך כדי הליכה, הרבה פעמים השרוך ניתק, הוא דורך על קצה השרוך, השרוך מתרופף תוך כדי הליכה. אבל הקדוש ברוך הוא יביא אותם כל כך בזריזות, שגם התעכבות לקשור את הנעל לא תהיה לו.
אשר חיציו שנונים, וכל קשתותיו דרוכות. פרסות סוסיו כצר נחשבו, וגלגליו כסופה. הוא בא ואומר, בוא תראה את הזריזות של ההליכה שלו, שהוא לא יצטרך אפילו להתעכב כדי ללטש את החיצים. היום מלטשים אותם, מחדדים אותם. פה הוא אומר לך, הם כבר היו שנונים. חיציו שנונים, מזה מכבר כבר היו מוכנים ושנונים וערוכים למלחמה. עכשיו מה, צריך לדרוך את הקשת? הוא אומר בדרך משל, קשתותיו דרוכות. אתם יודעים, לדרוך את הקשת זה למשוך את החץ כדי שיוכל לעזוב ולירות. אז הוא אומר כבר, מה שנקרא הנשק טעון. קשתותיו דרוכות. פרסות סוסיו כצר נחשבו. היו שמים לסוס על פרסותיו, היו קובעים פרסות, נכון? פרסות מתכת, ועל ידי זה היו קובעים במסמרות. הוא אומר לך, בכלל תדע לך, הוא לא יזדקק לקבוע לו פרסות ברגלי הסוס. לפעמים גם הסוס היה מתעכב כי הייתה נופלת פרסתו. הוא אומר לך, הוא לא יצטרך את זה. למה? מכיוון שפרסות סוסיו כצר, כמו צור חלמיש הם יהיו חזקים. הם לא יינזקו מן הסלעים, הם לא יצטרכו הגנה, הוא יוכל ללכת מבלי שום חשש. ולא זו בלבד, הוא אומר לך תדע לך, גם הסוסים יהיו מיותרים מבחינתם. משום שבמרכבותיו, גלגליו כסופה. הגלגלים ירוצו כמו מעצמם, כסופה, כמו יישא את המרכבה באוויר. כביכול הזריזות והמהירות יחיש את מעשהו בצורה כזאת שהצרה תבוא בפתע פתאום.
אחרי שהוא מתאר לנו את הזריזות שבה יבוא האויב, הוא עכשיו יתאר לנו את גבורתו של האויב, את אכזריותו של האויב. שאגה לו כלביא. סליחה, שאגה לו כלביא, ישאג ככפירים וינהום. ויאחז טרף ויפליט ואין מציל. אומר המלבי"ם, השאגה של הלביא חזקה משאגת הכפיר. מה זה כפיר? זה גור של אריות, נכון? אז הלביא, השאגה שלו מטילה מורך בלב האדם. אבל הכפיר, זה עוד קטן, עוד צריך להתאמן, נכון? עד שהוא יגיע למסוגלויות של הלביא. אבל לעומת זאת, הכפיר, כיוון שהוא מתלהב מעצמו, אז הוא מרבה לשאוג. אבל האריה, עד שהוא כבר שואג, לוקח זמן. צריך משהו שיהיה, תראו כמה אריות מנומנמים בגן החיות, עד שאתה פעם שומע ממנו משהו. האריה עד שהוא שואג לוקח זמן. אז הוא בא ואומר, תראה, יהיה לו שאגה חזקה לא ככפיר, אלא שאגה לו כלביא. שהלביא, כמו שאמרנו, זה החזק יותר והשאגה שלו היא מרטיטה יותר. אבל לעומת זאת, הכפיר שהוא מרבה לשאוג, הוא בא ואומר, תדע לך, הוא ישאג בתמידות ככפירים. אז יהיה לו שאגה חזקה כמו לביא, ובתמידות כמו כפיר. בעצם שני הדברים יחד יהיו כאן, זה מה שנקרא צרה על צרה. והוא ינהום כמו ארי שנוהם. הארי נוהם כשאין לו טרף. ישאג אריה ביער וטרף אין לו. הארי נוהם רק כשאין לו טרף. אבל הוא אומר, פה הוא ינהם אפילו שהוא יאחז טרף. ואפילו שהוא ישיג ויחלק שלל, הוא אומר תדע לך, לא יהיה לו שובע בזה, אלא ויפליט ואין מציל. יפליט הכוונה היא, ייקח את הטרף ויכניס אותו לתוך החורים שלו, לתוך המאורות שלו, ששם הוא יחביא את הטרף, ואין מציל, לא יהיה מישהו שיוכל לעמוד כנגדו. המלבי"ם מסביר שהאריה שואג כשיש לו טרף, כמו שכתוב ישאג אריה ביער וטרף אין לו. כשיש לו טרף אז הוא שואג. אבל הוא נוהם כשאין לו טרף. מתי הוא נוהם? זה מחמת צער. אבל הוא אומר, כאן הוא ינהום ויאחז טרף. דהיינו, כביכול ינהום מחמת צער, אבל יהיה לו טרף בידו. דהיינו, אפילו שהוא יאחז טרף, עדיין הוא ינהום. מה זה אומר? שהוא עדיין ימשיך ויחפש עוד ועוד. כי כשהאריה הגיע כבר לטרף, אז גמרנו, אז הוא השיג. אומר לך לא, הוא ימשיך וינהום כמי שמבקש טרף אפילו שכבר יש לו. זה אומר שהוא לא ידע שובעה, שהוא ירצה עוד ועוד. למה הוא צריך? ויפליט. הוא רוצה ללכת להכניס למאורות שלו. כך יבוא האויב, לא ידע שובעה, לא ידע שובעה וימשיך ויבקש עוד ועוד, ואין מציל.
וינהום עליו ביום ההוא כנהמת ים, ונבט לארץ והנה חושך צר, ואור חשך בעריפיה. וינהום עליו ביום ההוא. אחרי שהוא מתאר לנו את האימה מפני האויב שהוא כמו אריה טורף ושואג, עכשיו הוא בא ונותן לנו עוד דוגמה מליצית לאונייה שנטרפת בים. אז אם עכשיו הוא דיבר על האויב, הוא עכשיו אומר בואו ואתאר לכם איך אתם תיראו אז. אתם תיראו כמו אונייה שתהיה מטורפת בים הגדול, והגלים נושאים אותה והאונייה חישבה להישבר. וזה מה שהוא אומר, וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים. כמו שהים יש לו נהמה אדירה כאשר הוא רוצה להטביע את האונייה. ונבט לארץ. נבט לארץ מסביר המלבי"ם, זה מלשון ילווט. כמו אוויל שפתיים ילווט. ילווט הכוונה יתייגע. כמו כמה לבטנו בדרך הזאת, הכוונה כמה התייגענו. אז הוא בא ואומר, ונבט לארץ, הכוונה בני האונייה יהיו יגעים כדי לחתור ולחזור ליבשה. אבל הם לא יוכלו. למה הם לא יוכלו? ונבט לארץ, והנה חושך. אומר, יש שמה חושך אפלה, הוא לא רואה את מקום החוף. ולא זו בלבד, כאשר אתה לא רואה, האונייה מתקרבת לחוף, היא לא רואה איך היא מפליגה. מה מאוד מאוד מסוכן? תעלה על שרטון, נכון? הרי ישנם סלעים בתוך הים. זה מה שהוא אומר, צר. והנה חושך, צר. יהיה גם צר לקראתו. מה זה צר? צר זה סלע, זה צור גדול, והיא יכולה להישבר על הצורים. ולא זו בלבד, יהיה גם כן שם אור. אור זה הכוונה ענן. יהיה ענן, כמו ערפילים שירדו, שזה סכנה גדולה לספינות. ודבר אחרון, חשך בעריפיה. חשך בעריפיה הכוונה, האור הזה, הענן הזה, שופך עליהם את המטר שלו, עד שמצד המטר יהיה כזה מצב שהם לא יוכלו לראות סנטימטר אחד לפניהם. וזה מראה על גודל הצרה שתהיה אז. האויב יהיה כל כך נורא והיום, המהירות שהוא יגיע תהיה כל כך מפליאה, וגודל הצרה והחושך יהיו כל כך נוראים, שכביכול ממצב כזה דבר טוב לא יכול לצאת. כן, יצילנו השם מכל רע, אמן ואמן.