בחלק זה של הפרק אנו מצויים בתוך שורת ה"הוי" שהנביא מכריז על דורו. לאחר "הוי מושכי העוון בחבלי השווא", בא הנביא ומגלה את הטענה השכלית שמאחורי משיכת העוון: אותם אנשים מגייסים את השכל עצמו לשירות תאוותיהם, ותובעים מהקדוש ברוך הוא שיביא את עונשיו במהירות ובגלוי. משם ממשיך הפרק בתיאור המחלה הנפשית של הפיכת הטוב לרע, בלעג לגבורת השתייה ולמשפט המעוקל, ובסיום: תיאור מצמית של האויב שיבוא מרחוק, במהירות ובאכזריות, כשליח הפורענות.
הָאֹמְרִים יְמַהֵר יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ לְמַעַן נִרְאֶה וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְנֵדָעָה׃
הנביא מזהיר את העם שישובו בתשובה מפני הפורענויות העתידות לבוא. אם לא תשובו - יהיה לכם רע וסבל. והעם שומע את התוכחה ומשיב: הנבואות שאתה מדבר עליהן נוגעות לתקופות רחוקות. אין אתה מדבר על משהו שעומד לקרות מיד. ואילו היה הדבר קורה מיד, היו האנשים מתפעלים ומתרשמים ממנו. לכן הם אומרים: רצוי מאוד שהשם ימהר את הדבר, וגם יחיש אותו.
מהו ההבדל בין "למהר" ל"להחיש"? מבאר המלבי"ם: בלשון הקודש "למהר" הוא מבחינת הזמן, ו"להחיש" הוא מבחינת האדם. אם אני קורא לאדם ומיד כשקראתי לו הוא בא, אלא שהוא הולך באיטיות - האדם הזה ממהר אך אינו מחיש. הוא לא התעכב אף דקה, אך ההליכה עצמה איטית. ולעומת זאת, אם יבוא לאחר שעה אך ממש בריצה - הרי הוא מחיש אך אינו ממהר, שכן התמהמה עד שהגיע. ולפי זה אומרים הם שני דברים: "ימהר" - בזמן, שלא תנבא לי לעוד עשר או עשרים שנה, אלא מה יקרה מחר ומחרתיים. "יחישה" - בזריזות, שלא יבואו הדברים בעצלתיים אלא הכול בבת אחת.
שתי הטענות הללו נובעות משורש אחד. כאשר הגזירה מתרחקת בזמן, וגם כשהיא באה - היא באה במתינות ובשלבים, האדם תולה את הדברים במקרה. הוא אומר: "קרה", רואה את הדברים כדרך הטבע. אבל כשמשהו קורה באופן מיידי - כמו אצל איוב, שעוד זה מדבר וזה בא, וברגע אחד הכול אבד - מיד ברור שיש כאן השגחה. "ערום יצאתי מבטן אמי", הכול אבד בזמן קצר, וזה מראה על השגחה. אבל כשהדברים מתגלגלים בעצלתיים ולוקח זמן עד שהם מגיעים, נראה הדבר כמקרה ולא מאת השם.
ומהי "עצת קדוש ישראל"? הפסוק מזכיר שניים: "מעשהו" ו"עצת קדוש ישראל". מבאר המלבי"ם את ההבדל במשל: מלך שמדינה מרדה בו, מחפש עצות כיצד להכניעה. הוא מתייעץ ושוקל דרכים שיביאוהו אל התכלית - שהמדינה המורדת תיכנע לו. אחת העצות היא לשלוח צבא, והצבא הולך וכובש את המדינה ומשתלט עליה בכוח רב. זהו "מעשהו" - הדבר כפי שהוא נעשה בפועל. ו"עצתו" היא התכלית: מה הייתה המגמה כשישבנו והתייעצנו, מהי השורה התחתונה שאני רוצה להשיג. המעשה הוא המלחמה, והתכלית היא שהמדינה תהיה כפופה למרות המלך, תעלה לו מיסים ותהיה נשלטת על ידו.
וכן אצל הקדוש ברוך הוא: כל מקום שנאמר "עצה", הכוונה לתכלית שלשמה השם פועל את מעשיו. הייסורים והפורענויות - הם ה"מעשה". והתכלית, ה"עצה", היא שעם ישראל יכירו בגדולתו, יכירו אלוקותו ויהיו כפופים לעבודתו. זו השיבה אל השם יתברך.
ולפי זה, טוענים הם: אם תכלית כוונת השם בענישה היא התשובה - כיצד נשוב? רק אם יהיה ברור לנו שהעונש בא מאת השם. וזה יתברר בשני תנאים: א', שהשם ימהר - שמיד לאחר אזהרת הנביא תתחיל הצרה לבוא. ב', שהצרה עצמה תבוא במהירות ובדחיפות, לא טיפין טיפין אלא הכול בבת אחת. וזה "ימהר יחישה". ועוד: "ותקרב" - שלא יהיה דבר רחוק אלא קרוב, מיידי, נראה לעין. "ותבואה" - שלא יעמוד במקומו לאחר שקרב, אלא ילך ויתקרב, עד שיהיה ניכר לכול שהגזירה באה מאת השם. אבל כאשר בין מעשה השם - הגזירה הרעה - ובין התכלית שבגללה היא באה עוברים תהליכים ממושכים, אין אנו רואים את הדברים באופן שיגרום לנו לשוב בתשובה.
זוהי בדיוק טענתם של "מושכי העוון בחבלי השווא" שבפסוק הקודם. מדוע הוא נמשך אחר העוון? כי יש לו טענות שכליות, והוא מגייס את שכלו לתאוותיו. הוא אומר: אילו היינו רואים השגחת השם, אילו היינו רואים עונשים מיידיים - היינו שבים בתשובה. אבל אתה רק מאיים עלינו על דברים עתידיים. מלחמת גוג ומגוג - כבר מאות שנים מדברים על גוג ומגוג, ואיפה זה? כיוון שאינו רואה, הוא הולך אחר תאוות ליבו.
ועל כן קורא להם הנביא "חבלי השווא" - שווא ותוהו. כי אילו היה השם עושה כן, הייתה נשללת הבחירה החופשית. וכי מה רוצה השם, שברגע אחד תהיה צדיק? הוא יכול לשנות לך "סוויץ'" במוח ותהיה צדיק - האם זה מה שהשם מחפש? הקדוש ברוך הוא רוצה שתהיה לך בחירה חופשית ושתבחר בטוב. לכן כל מה שהשם עושה הוא צורה של הפעלה, אבל תמיד נשארת לך הזכות והבחירה שלא לעשות את רצון השם. אם יצמיד לך אקדח לרקה עד שתעשה רצונו - היכן הבחירה? כביכול אומר השם: לא חיפשתי רובוטים, לא בראתי רובוטים. אכן צריך שיהיה איום, שאדם ידע שאם יעשה רע - יבוא רע, ואם יעשה טוב - יהיה טוב. אבל אם הדבר יקרה מיד, אין בחירה חופשית, אין שכר ואין עונש ואין כלום. נמצא שכל טענתם - שימהר ויעשה מיד - טענה שאינה הגיונית, שהיא מנוגדת לדרך הנהגתו של השם יתברך.
ויש לשים לב לדקדוק בסדר הפסוק. אצל האדם, קודם הוא מתייעץ, אחר כך עושה מעשה, וכאשר הגיע אל התכלית אני אומר: "באה עצתו", הנה השגנו את המטרה, כל המדינה כפופה לרצון המלך. ואילו כאן, אצל הקדוש ברוך הוא, לא נזכרה "עצה" בתחילה אלא רק בסוף - כי השם אינו זקוק להתייעץ בתחילה. אין לו עם מי להתייעץ, ואינו נצרך לכך. אצל השם אין העצה והמעשה שני דברים נפרדים, אלא הכול אחד. לכן אי אפשר לכתוב "עצתו" בתחילה, אלא מיד "מעשהו", ורק כאשר אנו רואים את התוצאות אנו מבינים מה הייתה עצתו מראש.
הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר׃
כאן משלש הנביא את דבריו, כנגד שלוש הבחנות שיש בכוחות האדם. יש לאדם הבחנה שכלית, שבה הוא מבדיל בין טוב לרע - מה נקרא מצווה ומה נקרא עוון, מה אמת ומה שקר; כוח הבחנה זה נמצא בשכל. יש לו כוח הדמיון וכוח הראייה, המועילים לו להבדיל בין המועיל ללא מועיל, בין האור לחושך. ויש לו כוח הנפש המרגשת, שבו הוא מבחין בין ערב ללא ערב, חש טעמים ויודע מה דבש ומה לענה בתחושת הטעם שבפיו.
וכשם שאדם חולה מרגיש את המר מתוק ואת המתוק מר - מביאים לו מאכלים טעימים והוא אומר "זה מקולקל, זה לא טעים" - כך בנפש. ראיתי פעם אדם שהאף שלו היה סתום, והוא אכל סלט ביצים שאני רק מהריח, בהתקרבי, נבהלתי מכמה שהיה נורא ואיום. אבל הוא, כיוון שהיה מצונן, חוש הטעם שלו היה פגום וחוש הריח שלו בוודאי, ולכן לא היה מסוגל להריח שהסלט מקולקל. הרי לך אדם ששם לרע טוב, שהיה טעים לו. ולהיפך, יש חולה שמביאים לו דברים טעימים והוא אומר: איני יודע, זה מגעיל אותי, איני מרגיש בו טעם - "קרירי חלמות", כלשונו של איוב, דבר שממאיס אותו. זהו חולי הגופות. וכן בחולי העיניים, שאדם רואה אור כחושך וחושך כאור; יש כאלה שרואים רק אורות, ויש שאינו מבחין כלל ואינו יודע להבדיל בין חושך לאור.
וכך אומר הנביא: יש גם מחלה נפשית. "האומרים לרע טוב ולטוב רע" - חולים הם בנפשם, כמו אותם ש"שמים חושך לאור ואור לחושך" שהוא עיוור ואינו מסוגל לראות, וכמו אותם ש"שמים מר למתוק ומתוק למר" שאבד אצלם חוש הטעם מרוב חוליים ואינם יכולים להבחין אם הדבר מתוק או מר. מחלתו הנפשית של זה דומה למחלתם הגופנית של אלו.
הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים׃
אלא שיש הבדל מכריע. החולה בגופו, אף שטעם והדבר נראה לו טוב, יבוא מישהו ויאמר לו: אדוני, לא ולא, זה מקולקל - ועליו הוא יסמוך. או שיאמר לו: זה כן טוב, רק לך נראה שאינו טוב, אני טועם ואומר לך שזה נהדר, אתה יכול לאכול. הוא סומך על אחרים שיכוונו אותו. אבל אנשים אלו - "חכמים בעיניהם", מרגישים עצמם חכמים, ואף ש"נגד פניהם נבונים", עומדים נבונים ומשכילים ומבארים להם: זה חושך וזה אור, זה מר וזה מתוק - הם חכמים בעיניהם ויודעים טוב יותר. החולה בחולי הגוף עוד מוכן לשמוע: הוא עיוור, ואומרים לו שעכשיו יום - והוא מקבל. אבל החולה בחולי הנפש אינו מוכן לשמוע, הוא בטוח שדרכו נכונה. אתה מנסה לשכנעו ולומר לו: לא אדוני, זה טוב וזה רע - והוא אינו מוכן לשמוע, "חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים".
ואם הזכרנו "שמים חושך לאור", קראתי מעשה שהיה באדמו"ר הזקן בעת מאסרו. רצו לבחון אותו אם הוא יודע להבחין בין יום ובין לילה, והושיבו אותו בצינוק סגור, ונתנו לו רק נר, ואפילו קרן אור קטנה לא נכנסה פנימה. הגישו לו לאכול ואמרו לו: אכול, כבר חצות היום. אמר להם: לא אוכל עכשיו, שכן עתה חצות הלילה, השעה שתים עשרה וחמישה רגעים. וזו הייתה בדיוק השעה בשעון. שאלו אותו מניין הוא יודע, אמר להם שבכל שעה משעות היום והלילה מאיר צירוף אחר של שם הוויה, ולפי אותו אור המאיר באותה שעה הוא יודע בכל רגע מה השעה.
ואם כבר מדברים על ידיעה, מסופר על האדמו"ר מקומרנא, בעל "היכל הברכה", שפעם אחת שלח את תפיליו לתיקון. הסופר תיקן ועשה הכול כראוי, אלא שטעה בהכנסת הפרשיות ולא הכניסן כסדר. הניח הרב את התפילין ומיד הורידן, ונתן לו לסדרן כהוגן. שאל הסופר: מה אינו בסדר? אמר לו: לא הכנסת את הפרשיות כהוגן. אמר לו: לא ייתכן. אמר לו הרב: בוודאות אני אומר לך. שאל: מניין הרב יודע? אמר לו: כי כשהנחתי אותם הרגשתי הארה של רבנו תם - שהרי יש מחלוקת בסדר הפרשיות, והסופר טעה והכניסן כסדר רבנו תם. פתח את התפילין, בדק, ומצא שדברי הרב נכונים. אנו - הלוואי שנרגיש איזו הארה בהנחת תפילין, והוא היה מרגיש הארה של רש"י והארה של רבנו תם. נמצא שיש אנשים שבחושך רואים אור, ויש אנשים שאפילו באור הולכים בחושך.
הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי־חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר׃
מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ׃
תפארת הגבורה במה היא? כשאדם עושה משפט, כשהוא מציל עני מיד עושקו - אז אתה אומר: כל הכבוד, לאדם הזה יש גבורה, ובגבורתו השתמש להשליט צדק ויושר, ודאג שלא יתעללו בחלשים. זו גבורה אמיתית. וכאן אומר הנביא "הוי" - כמה יש לקונן על גיבורים ואנשי חיל שהם מצדיקי רשע על ידי שוחד. במקום שגיבור זה יציל בכוח גבורתו עני מיד עושקו, אדרבה - הוא מחזק את העושק, שהרי יש לו שוחד מאותו עושק, שמשלם לו כדי שלא יעשה מאומה או כדי שיצדיק אותו.
ומה שנאמר "לשתות יין" ו"למסוך שכר" - אומר המלבי"ם שזהו כמאמר מוסגר, שהנביא מתלוצץ עליהם. במה הם גיבורים? גיבורים לשתות יין. ובמה הם אנשי חיל? למסוך שכר - לדעת כיצד לערב את השכר, כאותם ברמנים היודעים בדיוק לערב כמות כזו וכמות כזו ולעשות התאמות. זו כל גבורתך? אלו הן כל ידיעותיך?
וכבר ביארנו בעבר את ההבדל שבין "גיבור" ל"איש חיל" לפי המלבי"ם. גיבור הוא אדם שגיבור בטבעו, נולד עם שרירים; יש אנשים שאתה רואה אותם מגיל קטן שרירים וחזקים. ואיש חיל הוא אדם מלומד בתחבולות מלחמה, שלמד אסטרטגיות ותכסיסי קרב. בזמנם תחבולות המלחמה היו פנים אל פנים: לדעת איך להתחמק ממכת החרב, איך להכות, גמישות - אלו הן תחבולות מלחמה. וכאן אומר הנביא בלעג: הגיבור, כל גבורתו בשתיית היין; ואיש החיל, המומחה בעריכת המלחמה, מומחה בעריכת השכר - כיצד למסוך אותו, אילו כמויות לשים ומהם האחוזים הראויים.
ועוד יש לשים לב: "מצדיקי רשע עקב שוחד" - רשע שרשעתו גלויה, שהכול יודעים שהוא רשע, ואף על פי כן מצדיקים אותו. והוא אף אינו מחפש סיבות ותירוצים. למה אתה מצדיק רשע? "עקב שוחד" - אדוני, הוא משלם; מי שמשלם אני מצדיק אותו. אינו מתחבא מאחורי צידוקים וטענות אלא אומר בפירוש שיש כאן שוחד. ולא זו בלבד, אלא "וצדקת צדיקים יסירו ממנו" - אף שצדקת הצדיקים גלויה, שהכול רואים שהם הגונים וישרים, הוא מסיר ממנו את צדקתו כאילו לא ראה אותה, ומתעלם ממנה, שהרי מן הרשע קיבל שוחד.
לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת יְהוָה צְבָאוֹת וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ־יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ׃
פסוק זה פסוק מורכב, ולמעשה זו פעם ראשונה שנתקלתי בפסוק מסוג זה. דרכו של המלבי"ם פעמים רבות לבאר ש"דלתות הכתוב מקבילות": אם פסוק או שני פסוקים כוללים ארבעה משפטים, אין קוראים אותם על פי הסדר 1, 2, 3, 4, אלא 1, 3, 2, 4 - משפט ראשון המשכו במשפט השלישי, ומשפט שני המשכו במשפט הרביעי. אלא שתמיד ההקבלה היא בארבעה משפטים, וכאן מבאר המלבי"ם הקבלה בשישה משפטים, שלוש הקבלות זו לעומת זו.
וכך יש לקרוא. הקבלה ראשונה: "לכן כאכול קש לשון אש... שורשם כמק יהיה... כי מאסו את תורת ה' צבאות". הקבלה שנייה: "וחשש להבה ירפה... ופרחם כאבק יעלה... ואת אמרת קדוש ישראל ניאצו". שלושה משפטים כנגד שלושה משפטים.
ויסוד הביאור: "אמרת קדוש ישראל" היא הנבואה, מה שהשם אמר לנביאים. והמנאץ את דבר הנביא חטאו גדול בכפליים מן המואס בכתוב בתורת השם. ראשית, בלשון: על התורה נאמר "מאסו" - והמיאוס הוא בלב, איני חפץ בזה, מואס אני בו. ועל דבר הנביא נאמר "ניאצו" - והניאוץ הוא בפה, שהוא גם מבזה, גם מקלל, גם מדבר בצורה שאינה מכובדת נגד אותו דבר. שנית, בעצם העניין: בנבואה יש עונשים ואזהרות שבאו ספציפית אליך - אני מזהיר אותך, שאם לא תעשה כך יקרה לך כך וכך. יש כאן אזהרה מיוחדת לאותו דור ולאותם אנשים, ויש בה השגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא עליהם.
ונמשיל את הדבר: ישנן הוראות מטכ"ל, הוראות כלליות, וישנה הוראה פרטית שהמפקד הורה לחייל פנים אל פנים ואמר לו: אני אומר לך לעשות כך וכך. מתי המראת פיו חמורה יותר - בהוראות המטכ"ל או בהוראת המפקד? ודאי שבהוראה הספציפית, שדיברתי אליך פנים אל פנים והזהרתיך ולא עשית. כך גם כאן: בנבואה שלח השם שליח מיוחד שיבוא אליך, ידבר עמך פנים אל פנים ויאמר לך: אדוני, אל תעשה כך, ואם תמשיך תקבל כך - ואתה המשכת. זה חמור הרבה יותר, ולכן גם העונש יהיה חמור יותר.
מבאר המלבי"ם: "קש" הוא השורש של השיבולת. אין הכוונה לשורש שמתחת לאדמה, אלא השיבולת היא החלק העליון שבו הזרע, והקש הוא כמו שורשה - החלק התחתון שיורד מן הזרע עד לאדמה. האש ממיקה את השורש, כלומר שורפת אותו והופכת אותו לצמוק ויבש, והאפר נשאר שם ואינו אובד. וזה "לכן כאכול קש לשון אש... שורשם כמק יהיה" - השיבולת תישרף ותתייבש.
ובנמשל: העונש יגיע רק אל השורש, שהוא השיבולת עצמה, ולא אל הזרע שלמעלה - שהזרע הוא הבנים. כלומר העונש יהיה שלכם ולא של בניכם; אתם בעצמכם תיענשו, השיבולת תישרף כדבר שנימוק ונשאר במקומו. וזה כנגד "כי מאסו את תורת ה' צבאות" - שמאסתם במה שכתב השם בתורתו, וזהו החלק הקל יותר באופן יחסי.
אבל בהקבלה השנייה: "וחשש להבה ירפה... ופרחם כאבק יעלה... כי את אמרת קדוש ישראל ניאצו". "חשש" הוא שם העצם של פרח השיבולת, ראש פרח השיבולת, החלק העליון. והחשש הזה "כאבק יעלה" - הרי שכאן הפגיעה אינה בשורש בלבד אלא גם בזרעים שלמעלה, כלומר גם בבנים. וזה חמור יותר ממי שעבר על התורה, שבו נענש רק השורש, רק ההורים והאבות; וכאן העונש יימשך וייאחז גם בבנים.
ולא זו בלבד, אלא "פרחם כאבק יעלה" - את האבק הרוח נושאת. בראשון נשאר משהו, נשאר אפר: "כאכול קש לשון אש שורשם כמק יהיה", השורש יתכווץ ויהיה מק ויהיה אפר. אבל כאן, בעוברים על דברי הנביא, יהיה הפרח כאבק - יתפזר ולא יישאר ממנו מאומה, יתבטל מן המציאות לגמרי. ומדוע? "ואת אמרת קדוש ישראל ניאצו" - שכאן היה ביזוי של דבר הנבואה, ולדבר כנגד הנבואה חמור הרבה יותר מלמאוס בתורה.
עַל־כֵּן חָרָה אַף־יְהוָה בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ וַיִּרְגְּזוּ הֶהָרִים וַתְּהִי נִבְלָתָם כַּסּוּחָה בְּקֶרֶב חוּצוֹת בְּכָל־זֹאת לֹא־שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה׃
"ויט ידו עליו ויכהו" - כמשל לאדם שמרים ידו על חברו ומכהו. "וירגזו ההרים" - יהיה רעש בארץ, כרעידת אדמה שהאדמה בולעת את יושביה. ומכך "ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות" - "כסוחה" מלשון שבירה, כקוצים כסוחים שהם קרוטים ושבורים. "בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" - בכל המכות הללו לא שב אפו, שעד עתה הכה אותם בעצמו ולא הועיל. ומעתה מה ייעשה? השם יכה אותם על ידי אויבים. ומה קשה יותר, מכה מיד השם או מכה מיד אויבים? הרי אמר דוד: "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה". כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: בתחילה באה מכה ממני ולא הועילה, מעתה תהיה המכה מיד האויבים.
וְנָשָׂא־נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא׃
מהו "נס"? הכלונס הגבוה שעליו היו תולים את הדגל, וכמו "שאו נס ציונה". כשהיו רוצים לזמן למלחמה, היו מרימים על תורן גבוה את הדגל, ובכך מקבצים את הלוחמים. והשם יישא נס לגויים מרחוק כדי שיבואו. ומוסיף הנביא: אף לנס לא יזדקק - "ושרק לו מקצה הארץ", דַי שישרוק השם מקצה הארץ, ושריקת שפתיים תספיק כדי שיבואו. ואף על פי שהאויב מקצה הארץ, "מהרה קל יבוא": "מהרה" - שיצא מיד, כפי שהסברנו שמהירות היא בזמן; ולא רק מהר אלא גם יחיש - שלא תאמר יצא מיד אך הלך לו בנחת, אלא "קל יבוא", זריזות ההליכה, שיחיש את צעדיו.
אֵין־עָיֵף וְאֵין־כּוֹשֵׁל בּוֹ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו׃
ולכאורה תשאל: הליכת אויב לוקחת זמן, הרי גדוד הוא דבר כבד. אפילו נושאת מטוסים אינה יוצאת מיד, מתחמשים והולכים; וכל שכן בזמנם, שצבא נצרך לאפסנאות, לדאוג לאוכל ולנשקייה. על כך אומר הנביא: לא כן. הקדוש ברוך הוא ימהר ויחיש את האויב, עד שהליכתו תהיה בקלות ובזריזות בלי שום עיכוב. "אין עייף" - מצד עצמו. "ואין כושל" - שהכושל נכשל בדרך כלל מחמת מכשול שבארץ, וגם מכשול חיצוני לא יעכבו. "לא ינום" - תנומה היא שינה קלה, כאדם הנם תנומת צהריים מפני שהתייגע. "ולא יישן" - השינה הכבדה, הטבעית והקבועה שהגוף נזקק לה בלילה. לא זו ולא זו יצטרך, ויוכל ללכת ביום ובלילה.
ולא רק מצד גופו, אלא אף מצד לבושו לא יתעכב. "ולא נפתח אזור חלציו" - אזור החלציים הוא החגורה שחוגרים על החלציים, ובשעה שרצו לרוץ היו קושרים אותה, כאליהו הנביא שאזר את חלציו וירץ לפני אחאב, וכלשון "וישנס מותניו", "אזור כגבר חלציך". ומדוע היו עושים כן? כי בשעת ריצה איברי האדם נדים, ולכן היו קושרים היטב את הבטן והאיברים הפנימיים כדי שהריצה תהיה חזקה יותר. ובזמנם היו קושרים קשר, כמעין מגבת או גרטל, ומתוך הריצה היה עלול להתרופף והיה צריך לעמוד באמצע ולקשרו מחדש - ולא כהיום שיש חגורות מיוחדות. ואומר הנביא: לא ייפתח אזור חלציו. "ולא ניתק שרוך נעליו" - שהרבה פעמים תוך כדי הליכה השרוך ניתק או מתרופף, ודורכים על קצהו; אבל הקדוש ברוך הוא יביאם בזריזות כזו שאף התעכבות קטנה לקשירת הנעל לא תהיה לו.
אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים וְכָל־קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר נֶחְשָׁבוּ וְגַלְגִּלָּיו כַּסּוּפָה׃
וממשיך לתאר את זריזות הליכתו: אף לא יצטרך להתעכב כדי ללטש ולחדד את החיצים, שהרי "חיציו שנונים" - מכבר היו מוכנים ושנונים וערוכים למלחמה. וכי יצטרך לדרוך את הקשת? "וכל קשתותיו דרוכות" - דריכת הקשת היא מתיחתה כדי שיוכל לשלח את החץ, והרי כאן הנשק טעון מכבר. "פרסות סוסיו כצר נחשבו" - היו קובעים לסוס פרסות מתכת במסמרות, ופעמים שהסוס היה מתעכב מחמת שנפלה פרסתו; וכאן לא יזדקק לכך, שפרסות סוסיו כצור חלמיש יהיו חזקות, לא יינזקו מן הסלעים ולא יצטרכו הגנה, ויוכל ללכת בלא שום חשש. ולא זו בלבד, אלא שאף הסוסים יהיו מיותרים, שהרי "וגלגליו כסופה" - גלגלי מרכבותיו ירוצו כמעצמם, כסופה הנושאת את המרכבה באוויר. כל זה כדי לתאר את הזריזות והמהירות שבהן יחיש השם את מעשהו, עד שהצרה תבוא בפתע פתאום.
שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף וְיַפְלִיט וְאֵין מַצִּיל׃
לאחר שתיאר לנו את הזריזות שבה יבוא האויב, בא לתאר את גבורתו ואכזריותו. אומר המלבי"ם: שאגת הלביא חזקה משאגת הכפיר. "כפיר" הוא גור אריות; הלביא, שאגתו מטילה מורך בלב האדם, והכפיר עדיין קטן וצריך להתאמן עד שיגיע ליכולותיו של הלביא. אלא שהכפיר, מתוך שמתלהב מעצמו, מרבה לשאוג; ואילו האריה, עד שהוא שואג לוקח זמן - ראו כמה האריות מנומנמים בגן החיות, עד שאתה שומע מהם משהו פעם אחת. ולכן אומר הנביא: "שאגה לו כלביא" - שאגה חזקה ומרטיטה כשל הלביא, "ישאג ככפירים" - ובתמידות כדרך הכפירים המרבים לשאוג. שני הדברים יחד, וזה מה שנקרא צרה על צרה.
"וינהום" - הארי נוהם דווקא כשאין לו טרף, כמו שכתוב "הישאג אריה ביער וטרף אין לו"; השאגה כשיש לו טרף, והנהמה מחמת צער כשאין לו. וכאן אומר הנביא: "וינהום ויאחז טרף" - ינהום כמי שמצטער על חוסר טרף, ובידו טרף! כלומר אף שיאחז טרף, עדיין ינהום. ומה משמעות הדבר? שהוא ימשיך ויחפש עוד ועוד. שהרי אריה שהגיע לטרפו - השיג את מבוקשו ונשלם; וכאן ימשיך וינהום כמבקש טרף אף שכבר יש בידו, שלא ידע שובעה. ולמה הוא צריך עוד? "ויפליט" - ייקח את הטרף ויכניסו לתוך חוריו ולתוך מאורותיו, ושם יחביא את השלל. "ואין מציל" - לא יהיה מי שיוכל לעמוד כנגדו. וכך יבוא האויב: לא ידע שובעה, וימשיך ויבקש עוד ועוד, ואין מציל.
וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת־יָם וְנִבַּט לָאָרֶץ וְהִנֵּה־חֹשֶׁךְ צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ׃
לאחר שתיאר את האימה מפני האויב הדומה לאריה שואג וטורף, נותן לנו הנביא דוגמה מליצית נוספת: אונייה הנטרפת בים. עד כה דיבר על האויב, ועתה אומר: בואו ואתאר לכם כיצד תיראו אתם אז. תיראו כאונייה מטורפת בים הגדול, שהגלים נושאים אותה והיא חישבה להישבר. וזהו "וינהום עליו ביום ההוא כנהמת ים" - כנהמתו האדירה של הים בשעה שהוא בא להטביע את האונייה.
"ונבט לארץ" - מסביר המלבי"ם שהוא מלשון לבט, כמו "ואויל שפתיים ילבט", שפירושו יתייגע, וכמו "כמה לבטנו בדרך הזאת" - כמה התייגענו. כלומר יושבי האונייה יהיו יגעים, חותרים בכל כוחם לחזור אל היבשה, ולא יוכלו. ומדוע לא יוכלו? "והנה חושך" - שם חושך ואפלה, ואינו רואה את מקום החוף. ולא זו בלבד: כשאינך רואה, האונייה מתקרבת אל החוף ואינה רואה היכן היא מפליגה, והסכנה הגדולה היא שתעלה על שרטון, שהרי יש סלעים בתוך הים. וזהו "צר" - צר הוא סלע, צור גדול, והאונייה עלולה להישבר על הצורים. ולא זו בלבד, אלא "ואור" - אור כאן היינו ענן, שיהיו שם עננים וערפילים היורדים, וזו סכנה גדולה לספינות. ולבסוף "חשך בעריפיה" - שאותו ענן שופך עליהם את מטרו, עד שמחמת המטר לא יוכלו לראות סנטימטר אחד לפניהם.
וכל זה מראה על גודל הצרה שתהיה אז: האויב יהיה כה נורא, מהירות בואו כה מפליאה, וגודל הצרה והחושך כה איומים, שכביכול ממצב כזה אין דבר טוב שיכול לצאת. יצילנו השם מכל רע, אמן ואמן.
בפרק זה חושף הנביא את השורש השכלי של "מושכי העוון": הם דורשים שהעונש ימהר ויחיש כדי שיראו בו השגחה, ותשובתו היא שדרישה זו סותרת את יסוד הבחירה החופשית - שהקדוש ברוך הוא לא ברא רובוטים. אצל השם אין עצה קודמת למעשה, ורק מן התוצאות אנו מבינים מה הייתה עצתו: התכלית היא התשובה, וההנהגה מתונה כדי להשאיר מקום לבחירה. משם עובר הנביא אל שלוש מחלות ההבחנה - בשכל, בראייה ובטעם - ומדגיש שחולה הגוף עוד מוכן לשמוע, אך "חכמים בעיניהם" אינם מוכנים לשמוע אפילו כשנבונים עומדים נגד פניהם. הוא מלעיג על גבורת השתייה ומסיכת השכר במקום גבורת המשפט, מגנה את מצדיקי הרשע בשוחד הגלוי, ומלמד בהקבלת שש הדלתות שניאוץ דברי הנביא חמור פי כמה ממיאוס התורה - עד שהעונש נוגע לא רק בשורש אלא גם בפרח, ואינו משאיר אפר אלא מפזר כאבק. ולבסוף, משנסתיימו המכות מידו של השם ולא הועילו, "ועוד ידו נטויה" - והאויב בא בשריקה אחת, בזריזות שאין בה עייפות ולא עיכוב, בשאגת לביא ובנהמת כפיר שאינה יודעת שובעה, עד שישראל נדמים לאונייה הנטרפת בחושך, בין הצורים והערפל והמטר. יצילנו השם מכל רע.