פרקנו עוסק בכשלון הדור ובחשבון הנפש שלו. לאחר שהנביא הכריז ש"לא קצרה יד ה' מהושיע" אלא העוונות הם המבדילים, מגיע העם עצמו לידי וידוי. בחלק שלפנינו אנו קוראים את דברי הווידוי, את תשובת הנביא עליהם, ואת התיאור הנורא של התדרדרות המשפט והאמת בדור - עד שהגענו למצב ש"ותהי האמת נעדרת".
כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲוֺנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם׃
הרד"ק מבאר: "כי רבו פשעינו נגדך" - הפשעים שלנו יחד עם פשעי אבותינו. בתחילה נאמר שבעוונות האבות התארכה הגלות, ועכשיו העם מוסיף ומודה: לא רק האבות, גם אנחנו בסיפור, זה וזה גורם. "נגדך" - כנגד ריבונו של עולם ממש. לא כמו האבות שהיו מסתירים מעשיהם ואומרים כביכול אין ה' רואה אותנו, אלא אנחנו באים לפניך ומתוודים בגלוי.
"וחטאותינו ענתה בנו" - לכאורה היה צריך לומר "ענו בנו" בלשון רבים. אומר הרד"ק: אל תתפלא, כך דרך הכתובים - "ועיניו קמה" (אצל עלי) - עיניו רבים, קמה יחיד; "ויבוא אליי אנשים"; "נלכדה הקריות"; "לא תמעד אשוריו" והדומים להם. ועוד, כאן יש בזה פשט מיוחד: כל חטא וחטא מחטאותינו, כל אחד ואחד בפני עצמו, ענה בנו. לכן סיים בלשון יחיד. "והנה פשעינו איתנו" - אנחנו מכירים בפשעים ומתוודים עליהם, ולכאורה אם כן כבר אנו הגונים יותר לישועה.
המלבי"ם מחלק את הביטויים: "פשע" הוא מרד - מה שמרדנו בה' במצוות שבין אדם למקום. "חטאותינו" - החטאים שחטאנו איש כנגד רעהו, גזל ועושק וכדומה. ולא די שחטאנו בעבר, אלא "פשעינו איתנו" - החטאים עדיין עמנו, עוד לא שבנו מהם. ו"עוון" - כידוע מדרכו של המלבי"ם - הוא לשון עיוות: לא סתם אדם שחטא מתוך תאווה ואפילו במזיד, אלא חטא הנובע מעיוות שכלי, מתפיסה אידיאולוגית משובשת, ממחשבת כפירה.
ולפי זה "ועוונותינו ידענום" פירושו: אנחנו עדיין יודעים ומכירים בהן, כלומר עדיין מחזיקים באותן מחשבות כפירה ושיבושי דעת כמקדם. ואם כן, מה הפלא במה שנאמר קודם "לישועה רחקה ממנו"? הישועה עומדת כאן, אבל אנחנו בורחים ממנה: ממשיכים בעיוות השכלי, ממשיכים בפשעים שכנגד ה', וממשיכים בחטאים שבין אדם לחברו. מה הפלא שהישועה רחקה מאיתנו?
פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיהֹוָה וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר׃
כל המפרשים מסכימים ש"פשוע וכחש" הם לשון מקור, כלומר שם דבר ולא פעולה: לא "פושעים ומכחשים" אלא פשיעה וכחשה.
שואל הרד"ק: כיצד ייתכן לומר שהם מכחשים בה', הרי זה עתה ראינו שהם אומרים "רבו פשעינו נגדך, חטאותינו ענתה בנו" - הם מדברים עם ריבונו של עולם? ומשיב: כאשר אדם מכחש בחברו הוא בעצם מכחש בה'. אדם הטוען כנגד חברו טענת שקר, שאומר לו "הלוויתי לך" ולא היו דברים מעולם, כופר למעשה בה', שהרי הוא עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. וכמו שכתוב: "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" - כשאתה מכחש בעמיתך, אין לך בעיה רק אתו, אתה מועל מעל בריבונו של עולם.
ועוד הסבר מביא הרד"ק מתרגום יונתן: "וכחש בה'" - במימרא דה', כלומר מכחישים במצוות ה'. הקדוש ברוך הוא אמר "לא תכחשו", "לא תשקרו", ואתה עושה ההפך - נמצא שאתה מכחיש במצווה, כאילו לא ציווה ה' מצווה זו. אין הכוונה שכופר במציאותו, אלא שכופר בכך שהמצווה נאמרה, שהרי אם לא כן, כיצד הוא עושה היפך דברי ה'?
"ונסוג מאחר אלוהינו" - היפך ממה שנאמר "אחרי ה' אלוהיכם תלכו". לא רק שלא הלכנו אחריו, אלא עוד נסוגנו וחזרנו מאחריו.
"הורו והוגו מלב דברי שקר" - מבאר הרד"ק ש"הורו" הוא כמו "הרו עמל" שלמעלה, מלשון הריון: מה שאדם חושב ומתכנן בלבו נחשב הריון, וכשמוציא זאת אל הפועל זו כבר לידה. "והוגו" מלשון הגייה - מה שהרה וחשב ותכנן, אחר כך גם הוגה ומדבר ואומר, דברי שקר.
עוד הסבר מביא הרד"ק בשם אביו: "הורו" מלשון הוראה, כמו להורות את בני ישראל - ההוראה שהם מורים והדבר שהם מלמדים הוא דבר שקר. ורש"י מביא בשם ספרים אחרים ש"הורו והוגו" הם הרב והתלמיד: "הורו" זה הרב המורה את תלמידו, "והוגו" זה התלמיד ההוגה בדברים - ושניהם כאחד בגדו, שניהם הורו והגו מלב דברי שקר. ועוד פירוש ברש"י: "הורו" מלשון לירות ולזרוק, כתרגום "סוס ורוכבו רמה בים" - "ירה בימא", והיינו להוציא את הדבר אל הפועל; "והוגו" מלשון "הגו סיגים מכסף", להפריד את הסיגים מן הכסף. כלומר הם יורים ומפרידים ומוציאים מלבם דברי שקר.
המלבי"ם מעמיד את דברי הנביא כתשובה לווידוי. הם אמרו "רבו פשעינו נגדך", וכנגד זה אומר להם הנביא "פשוע וכחש בה'". "פשע" הוא מרד - וזה עדיין במציאות קיימת, אדם מורד במלך שהוא מכיר בקיומו. אבל "כחש" הוא למעלה מזה: כביכול ה' אינו נמצא כלל. חוץ ממה שמרדתם בו, גם כיחשתם בו.
ובהמשך: "ונסוג מאחר אלוהינו". המלבי"ם הולך תמיד בקו שכשכתוב שם הוי"ה הכוונה לקדוש ברוך הוא באופן כללי, מצד שהוא בורא העולם ומלך העולם; וכשכתוב "אלוהינו" הכוונה ליחס שלו כלפינו, להשגחה הפרטית שהוא משגיח עלינו. ולכן: "פשוע וכחש בה'" - מצד שהוא מלך העולם; "ונסוג מאחר אלוהינו" - מצד ההשגחה הפרטית, שכפרנו גם בהשגחה ובשכר ועונש. שהרי גם אם אין ה' נטוע בלבו של אדם, עדיין באופן טבעי יש בו פחד פנימי מעונש. וכאן הגיעו למצב שאפילו יראת העונש כבר אין להם. "אלוהינו" מסמל את מידת הדין, את המשגיח עלינו והנפרע מאיתנו - וגם מזה כבר איננו חוששים.
וכנגד מה שאמרו "וחטאותינו ענתה בנו", שהם עבירות בין אדם לחברו, בא הנביא ומראה עד כמה הפשע שבין אדם לחברו הפך אצלם לא רק ללגיטימי אלא לדבר שמתפארים בו. כל אחד מספר לחברו: אל תשאל איזו קומבינה עשיתי לו, אל תשאל איך רימיתי אותו, איך עבדתי עליו והטמבל הזה לא הבין. כל כך נשתפלו, עד שזה בעיניהם סיבה לגאווה.
ויש שלב גרוע יותר: אדם שלא הצליח לרמות איש באותו יום, ואין לו מה לספר. מה יעשה? ימציא סיפור ויבדה מלבו מעשה רמאות, כדי שיעריכו אותו ויאמרו לו "כל הכבוד, שיחקת אותה". וזהו "דבר עושק וסרה" - הם מדברים עושק ומתפארים בו, "הורו והוגו מלב דברי שקר" - הוא צריך להרות ולהגות, לבדות מלבו סיפור שלא היה, כאילו רימה ועשה קומבינה, כדי שיעריכו כמה הוא מפולפל ומחוכם. הוא מתפאר בעושק אפילו שלא עשה אותו. והדברים מעידים עד כמה גדולים ועצומים היו החטאים שבין אדם לחברו שבהם התוודו, עד שראו בעוונותיהם סיבה לכבוד.
וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא׃
רש"י מפרש: היינו מצפים שה' יעזור לנו להינקם מאויבינו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו עושה בהם משפט. "וצדקה מרחוק תעמוד" - צדקתו של ה' כלפינו, שיינקם מאויבינו, עומדת מרחוק. אנחנו צועקים שיבוא ויציל ויסייע, ואין. ומה הסיבה? העוון בנו: "כי כשלה ברחוב אמת". אין אמת ברחובותינו, והיות והאמת כשלה מן הארץ, גם משמים האמת כשלה. וזה לעומת זה עשה האלוקים: כשאנו נוהגים באמת וביושר, הקדוש ברוך הוא נוהג עמנו באמת וביושר; וכשאנו משנים בדיבורנו ונוהגים בדרך של רמאות ושקר, גם משמים אין עושים לנו צדק ומשפט.
ויש כאן מוסר השכל גדול. אנו זועקים: ריבונו של עולם, תראה איזה עוול עושים לנו! אבל כשאנו באים לטעון כנגד האו"ם שהוא משקר ומרמה ובודה כנגדנו דברים - האם אין זה בדיוק מה שנוהגת הממשלה כלפי אזרחיה, כנגד שומרי המצוות, כנגד הציבור החרדי, כנגד המתנחלים, כנגד כל מי שקו האמונה שלו אינו מתאים לה? האם אין בודים דברים כנגדם, ממציאים סיפורים וטופלים האשמות? כשאתה עושה עוול פנימה, אל תצפה שלא יהיה עוול כלפיך מבחוץ. כשלה ברחוב אמת, וממילא אין משפט וצדקה מאת ה' כלפינו.
הרד"ק מבאר ש"הוסג אחור" הוא כלשון הסגת כוחות לאחור, דרך משל: המשפט אין לו עוד מקום בינינו ולכן כביכול נסוג אחור, והצדקה אין לה מקום בינינו ולכן היא עומדת מרחוק. והוא מגדיר את המונחים: "משפט" - בין אדם לחברו, בין שני בעלי הריב, להצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע. "צדקה" - לתת לעני, להלוות לו, ליתן לו כסף; וגמילות חסדים היא בין לעניים בין לעשירים, שהרי גם אם אדם עשיר נושא משא ואני עוזר לו להרים - עשיתי עמו חסד. "אמת" - להיות דובר אמת עם חברו, שלא ישקר בעמיתו בפיקדון ובתשומת יד, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב. "נכוחה" - היושר, שיהיה ישר עם כל אדם, בבחינת "ואהבת לרעך כמוך".
ומדוע נאמר דווקא "כשלה ברחוב אמת"? אומר הרד"ק: מפני שבסתר עדיין היו בהם אנשי אמת. וכן בירמיה: "ובקשו ברחובותיה אם יש איש מבקש אמונה" - וכי לא היו כאלה כלל? היו, אבל לא ברחוב. מבקשי האמונה הצטנעו ונשארו בבית פנימה, כי כבר לא היה זה מכובד להיות איש אמת ברחוב. מי שהיה ישר והגון היו מגדירים אותו פתי וטיפש: מה, הלכת להחזיר? מצאת מציאה והחזרת? סתם נבך. האדם הישר כבר התבייש להציג את ישרותו, לא היה זה באופנה. וכלשון הרד"ק: לא היו מתראים בפני האחרים, כי היו נבזים ושפלים בעיניהם. ומביא מתרגום יונתן ש"משפט" הם עושי הדין, "צדקה" עושי הזכות, "אמת" עושי האמת, "נכוחה" האנשים העושים דברי אמונה - וכל אלה כבר לא היו בתוכם.
המלבי"ם אינו הולך בקו הזה. לשיטתו הקבועה, "משפט" הוא תמיד בענייני בין אדם לחברו, ו"צדקה" היא בין אדם למקום - להיות צדיק לפני ה'. ומכאן הוא מדייק: "והוסג אחור משפט" משמע שהמשפט היה קרוב ונסוג; ואילו "צדקה מרחוק תעמוד" משמע שמעולם לא הייתה קרובה. מדוע השינוי?
מסביר המלבי"ם: המשפט, היושר שבין אדם לחברו, גם אדם בלי אמת ואמונה מכיר בו, גם גוי מבין אותו. לא לרמות, לא לגנוב, לא לעשות מעשה עוול - לא צריך בשביל זה להיות יהודי ולא צריך תורה. אדם עם קצת מצפון מבין שצריך להיות ישר והגון. טבע האדם נוטה אל המשפט והשכל מחייבו; ורואים זאת אצל ילדים שחוש הצדק הפנימי שלהם מפותח באופן טבעי. אמנם אם יחנכו אותו בדרך אחרת ישנא זאת ויחפש רמאויות, אבל ביסודו כל אדם נולד עם משפט. ואם עשינו פעולות שגרמו לנו שלא ננהג במשפט - הרחקנו אותו מאיתנו, "והוסג אחור".
לעומת זאת הצדקה, שהיא בין אדם למקום, אינה בטבע האדם. ילד שיגדל בלי חינוך לא ייעשה פתאום צדיק; אין לאדם יראת שמים באופן טבעי, וצריך שיעשה פעולות להוסיף בלבו יראה ולעבוד את ה' כראוי. לכן אי אפשר לומר שהצדקה הייתה אצלנו והוסגה אחור, אלא שמעולם לא קראנו לה - ולכן "צדקה מרחוק תעמוד", היא מעולם לא הייתה אצלם.
וסדר הכתוב מדויק: המשפט הולך לפני הצדקה, מפני שהמשפט הוא דבר שכלי ואילו הצדקה מצריכה לימוד. ואחרי שאפילו המשפט - הדברים האלמנטריים ביותר שכבר היו אצלם - נסוג מהם, ממילא הצדקה שמעולם לא הייתה אצלם עומדת מרחוק. אם הדבר הנדרש ביותר אין להם, כיצד תבקש מהם את הרמה הנוספת של בין אדם למקום?
ומוסיף המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות. כידוע, פסוק המחולק לארבעה משפטים - המשך משפט א' הוא ג', והמשך משפט ב' הוא ד'. וכאן: "והוסג אחור משפט" - למה? "כי כשלה ברחוב אמת". "וצדקה מרחוק תעמוד" - למה? "ונכוחה לא תוכל לבוא".
וביאור הקשר: יסודות המשפט בנויים על אדני האמת. אם אין אמת אין משפט, שהרי אם לא נחתור אל האמת אי אפשר לעשות משפט צדק בין אדם לחברו. אם בעלי הדין משקרים וטוענים טענות שלא היו, אם זה אומר שנתן ולא נתן, ואם העדים אינם דוברי אמת - כיצד אפשר לעשות משפט? הא"ב של משפט הוא אמת. ולכן "הוסג אחור משפט" - "כי כשלה ברחוב אמת".
וכאן המלבי"ם מסביר הפוך מן הרד"ק: הרחוב הוא דווקא המקום שבו האמת מצויה ביותר. מדוע? מפני שכשאדם רוצה לרמות, הוא עושה זאת בסתר; ברחוב, בפרהסיה, לא נעים לו לומר דברי שקר ורמאות, שמא יתגלה. ואם הגענו לכך שאפילו ברחוב אין אמת, שהשקר מושל בפרהסיה - סימן שהמצב מדורדר לחלוטין בבין אדם לחברו. איך אתה רוצה שיהיה משפט, אם אפילו ברחוב כבר אין אמת?
וכנגד זה: "וצדקה מרחוק תעמוד, ונכוחה לא תוכל לבוא". מהי "נכוחה"? כלשון "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" - כנגד ה', למול ה'. המצוות שבין אדם למקום באות מכך שהאדם מרגיש שהקדוש ברוך הוא כאן לנגדו, וזה מביאו לעבודת ה'. הא"ב של עבודת ה' הוא "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" - אין מעשי האדם כשהוא בפני עצמו כמעשיו כשהוא יושב לפני מלך. וכדי להגיע לדרגת "צדקה", להיות עובד ה', צריך אדם להרגיש שהוא עומד נוכח פני ה'. אבל אדם הרחוק מעבודת ה' ומחיפוש דרכיו, הרודף אחר התאוות והתענוגות והעניינים הגשמיים - "נכוחה לא תוכל לבוא", בשום אופן לא יוכל להיות נוכח פני ה'. שהרי זה עצמו אינו בטבע, ואם לא תתאמץ - "צדקה מרחוק תעמוד", וודאי ש"נכוחה לא תוכל לבוא".
המלבי"ם מבחין בין שני המושגים. "ישר" הוא כהגדרה ההנדסית: הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות. "נוכח", לעומת זאת, הוא דבר המקביל לדבר אחר, העומד בכוונה נכחו ולמולו. ולפי זה: בדברים הנתפסים בחושים ובהיגיון נאמר "ישר" - קו היושר שם ניתן לראות ולבחון, ואם אדם פועל היפוכו נאמר שהוא עקום ואינו ישר. אבל בדברים שאינם ניכרים בחוש נשתמש בלשון "נוכח": אני יכול לומר שאני עומד נוכח פני ה' - ומי ראה אותו? ולא אומר "ישר כנגד פני ה'", כי "ישר" בא רק על דברים מוחשיים.
על פי זה מתבאר הפסוק "כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת". לפי יסודות המלבי"ם בספר משלי, "מבין" הוא בינת הלב, ואילו "דעת" פירושה הוכחות ברורות ומוצקות שכולם יכולים לחוש ולדעת, בבחינת מדע - דבר מוכח. לכן "נכוחים למבין": המבין אינו יכול להביא על כך ראיות, הוא מבין זאת בפני עצמו, ולכן מתאים לזה לשון "נוכח", שהיא לשון של דבר שאינו מוכח ואינו נתפס בחושים. אבל "וישרים למוצאי דעת" - מי שכבר הגיע לבחינת הדעת, הדבר מוחשי אצלו וברור לו, ולכן מתאימה לו לשון "ישר".
ובדרך זו מחלק המלבי"ם בין חכמה, בינה ודעת. "חכמה" היא מה שאדם מקבל מבחוץ - אי אפשר להגיע לחכמה מעצמו, צריך לקבלה מנביא וכיוצא בזה - ופירושה לדעת מהי דרך הישר, מה מוסרי ומה אינו מוסרי. אדם יכול לעשות את העוולות הגדולות ביותר ולהיות בטוח שהוא מוסרי; אדם כזה לא השיג דרכי חכמה. "בינה" היא מה שלא מסרו לי: כשאעמיק בדברים אבין דבר מתוך דבר ואדע שגם דבר זה אינו הגון וישר. ו"דעת" היא שאחרי ההעמקה יהיו לי גם הוכחות שזה הדבר הנכון. ואף שלכאורה ענייני מוסר אינם נתונים להוכחה - אתה סבור שזה מוסרי וחברך סבור שההפך מוסרי, אתה חושב שלחמול על יהודים זה מוסרי והוא חושב שלחמול על פלסטינים זה מוסרי - מכל מקום כשאדם מגיע לדרגה הגבוהה של חקר החכמה והבינה, הדבר מגיע אצלו לבחינת הדעת: ידיעה ברורה עם אותות ומופתים.
וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְהֹוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט׃
הרד"ק מבאר: "נעדרת" מלשון העדר - לא הייתה האמת נמצאת ביניהם כאילו לא הייתה מעולם. "וסר מרע משתולל" - אנשים הגונים וסרים מרע אינם נמצאים בעולם, כאילו שללו אותם מן העולם. לא במובן המוכר לנו היום של "משתולל", אלא במובן של נשלל.
רש"י מפרש אחרת: "סר מרע משתולל" - מוחזק שוטה על הבריות, כמו "אליכא שולל", והוא מלשון שגגה. שהרי התרגום מתרגם שגגה "שלו", וכן היא מילה בלשון הקודש: "ויך אותו שם על השל" - לשון שגגה, שהכהו מבלי לשים לב. ולפי זה, אדם שהוא בגדר סר מרע נחשב אצלם כשוטה, כמי שאינו בדעתו ומעשיו נעשים בשגגה.
שואל הרד"ק: "וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט" - והרי היו שם עוד דברים רבים, מדוע דווקא על זה נתפס? ומשיב: מפני שזה קשה מכולם. אנו רואים שהקדוש ברוך הוא אינו תובע את אומות העולם על בין אדם למקום, אלא על המשפט. מדוע השמיד את דור המבול? "כי מלאה הארץ חמס". מדוע שלח את יונה לנינווה? מפני הגזל שהיה בהם, מפני הפשע שבין אדם לחברו. מדוע השמיד את סדום? "ויד עני ואביון לא החזיקה".
וטעם הדבר: כל עוד יש בעולם משפט, העולם בר קיום. גם אם אינם עובדי ה', עדיין העולם מתקיים. אבל ברגע שאין משפט - זה כאוס. אין שום אפשרות קיום למין האנושי. והקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי שיהיה בו קיום, ולכן המינימום ההכרחי שהוא דורש מן הגוי הוא שהעולם יוכל לעבוד: שיהיה משפט ויושר, אדם שרצח - ידונוהו, אדם שגנב - ישפטוהו, שלא יהיה מצב של פשע משתולל ברחובות. לכן המשפט אינו דבר שאפשר להעביר על סדר היום, ועליו אין הקדוש ברוך הוא מאריך אפו. וכן דרשו חז"ל: גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול ולא נחתם עליהם גזר דין אלא על החמס, "כי מלאה הארץ חמס מפניהם".
המלבי"ם קורא את הפסוק כהמשך ישיר של הקודם, בשני שלבים. בשלב הראשון נאמר "כי כשלה ברחוב אמת" - האמת עוד הייתה ביניהם, אלא שהיא כושלת: הולכת צולעת ונופלת, קמה ונופלת שוב, קיימת אך מסכנה. ובשלב השני: "ותהי האמת נעדרת" - היא כבר לא צולעת, היא כבר איננה כלל, נעדרת מהם לחלוטין, עד שלא ידעו כלל מהי אמת.
וכן בצד השני: תחילה נאמר "ונכוחה לא תוכל לבוא", ובשלב השני נשכחה מהם עבודת ה' לגמרי, עד ש"סר מרע משתולל". ומהו "משתולל"? אומר המלבי"ם: אם לפעמים אירע שהיה אדם שסר מרע ונמנע מלעשות עבירה שבין אדם למקום - דע לך שאין זה באשמתו. הוא באמת רצה לעשות את העבירה, אלא שהשתולל, מלשון שגגה: בשגגה הוא לא עשה אותה. תבין אותו, זה קרה בלי כוונה.
ונורא הדבר למתבונן: הגיעו למצב שאם אדם לא עשה עבירה, צריך לדון אותו לכף זכות שכנראה שכח. הוא בא לעשות עבירה ושכח, וקיווה שתתחשבו בו.
"וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט" - כי העניין המוסרי שבין אדם לחברו הוא המגונה ביותר בעיני ה', שבו יוצא האדם מגדר אדם. וזה קשה יותר מכך שאדם אינו עושה צדקה, שהיא להיות צדיק בבין אדם למקום. מדוע? מפני שהצדקה היא מגדר האדם בעל הדת: כדי להיות איש צדקה צריך ללמוד את ענייני הדת, את ציוויי ה' ואת מה שה' דורש מעמך. אבל כדי שלא לעשות משפט צריך אדם להיות מעוות בהנהגתו האישית הפרטית, שהיא נתונה לו מלידה. משפט הוא מצפון, משפט הוא יושר; לא לגנוב - גם גוי מבין. אדם הנברא בצלם מבין בפשטות שלגנוב, להזיק, לפגוע ולהעליב זה אסור. ולכן זה מעוות יותר בעיני ה', כי הדבר הזה מבטל ממנו צורת אדם. ובהעדר המשפט, כלשון המלבי"ם, נמשלו כחיתו יער - שרק חיות היער עושות ככל העולה על רוחן לפי ההנאה הרגעית, ואינן מחפשות משפט ואינן שואלות מה המצפון אומר.
מכאן מובן דבר נפלא בעשרת הדיברות. לכאורה חלק מן הציוויים אינם מחודשים כלל: "אנוכי" ואיסור עבודה זרה - מובן; אבל לא תגנוב, לא תרצח, לא תנאף? באים הגויים ושואלים: זה מה שנתן לכם הקדוש ברוך הוא בתורה? יש לנו שבע מצוות בני נח, וגם אצלנו זה מובן. אילו היה הקדוש ברוך הוא מחדש דרך בדקות, הידור וחומרה בעבודת ה', אפילו "לא תיטור" - שאדם עשה לך משהו ואפילו בלב לא תזכור לו - הייתי אומר שזו דרישה גבוהה. אבל "לא תחמוד אשת רעך"?
ואכן, אנתרופולוגים שחקרו שבטים ותרבויות מצאו שאין חברה בעולם שיסודות המוסר אינם מובנים בה. אין חברה שאומרת שלגיטימי לגנוב וכל אדם יכול לגנוב ממי שירצה, או שלגיטימי לרצוח וכל אדם יכול להסתובב ברחוב ולהרוג את מי שירצה. אלה דברים שהקדוש ברוך הוא טבע במצפון האדם. אלא שאם אדם יעשה פעולות רבות היפך המוסר, הוא יכול להוציא זאת מעצמו ולתת לגיטימציה לרצח, כמו היטלר, ולקבוע שהרוצח הוא המוסרי. אבל צריך הרבה פעולות בשביל זה.
ולמה אם כן נתן הקדוש ברוך הוא דווקא את אלה במתן תורה? ללמדך: כל ה"לא תרצח" שלך אינו שווה כלום אם הוא בלי "אנוכי ה' אלוהיך", בלי שהקדוש ברוך הוא נתן את התורה. שהרי לכל רצח תמיד תוכל למצוא צידוק. עובר במעי אמו? אומרים: זה רעיון לא רצוי, זו זכות האישה על גופה. חולה המחובר למכונות? אומרים: הוא גוזל את משאבי הציבור, אין ממנו תועלת, אינו פרודוקטיבי.
ומעניין הדבר, וכך נכתב באחד המאמרים בעיתונות החרדית בעקבות פרשת שרון: איש לא העלה על הדעת לנתק אותו מן המכשירים במשך שנים, ואף נהגו קיבל משכורת קבועה שמונה שנים בעוד הוא יושב בבית - קופה ציבורית שילמה נהג לאדם השרוע. אף אחד לא אמר "האיש הזה לא יחזור לחיים, בואו נסיים את הסיפור". אבל לתינוקות במעי אמם, כנראה, אין את הזכויות הללו: עבר חוק שאישה אינה צריכה ועדות ואינה צריכה כלום, ויש סבסוד להפלה. התינוק הזה לא היה ראש ממשלה, ואין לו הזכויות העתירות שנזקפו לשרון בתקשורת - בעיקר פינוי גוש קטיף, שבגללו עשו חגיגות כאלה. שמיר נפטר, ומי שמע על כך בכלל? אין לו זכויות, מה לעשות: הוא עמד על זכות עם ישראל והיה בעד ארץ ישראל, וזה אינו נחשב זכות. אצ"ל, לח"י, הגנה, מוסד - זה לא עובר לסוחר. פינה את גוש קטיף - זו זכות. ואז פתאום נעשית לאיש "מורשת". איזו מורשת? כל ישיבת ממשלה נפתחה בשאלה איפה הבורקס ומי אחראי לקנות את הפלאפל. וכך גם בשעתו, כשהספיד עזר ויצמן את רבין אמר דברים אמיתיים ונכוחים למבין: אכלנו כמה דברים טובים יחד, שתינו כמה דברים טובים יחד - זה מה שבאמת זוכרים. אבל לבוא ולהפוך את הכול, מפני שהאדם נפטר, כאילו הכול היה בסדר והגון וישר?
בפסוקים אלו העם מתוודה - "כי רבו פשעינו נגדך" - אך הווידוי אינו מלווה בעזיבת החטא: הפשעים עודם אתנו והעיוות השכלי עודנו בנו, ולכן הישועה רחוקה. הנביא חושף שהמרד הגיע לכדי כפירה בה' ובהשגחתו, ושהעושק הפך למקור גאווה עד שבודים שקרים כדי להתפאר בו. "והוסג אחור משפט" - המשפט, שהוא טבעי לאדם, נדחק לאחור מפני שכשלה האמת אפילו ברחוב; והצדקה, שאינה בטבע וצריכה עמל, נותרה מרחוק, שכן "נכוחה לא תוכל לבוא" - אין האדם עומד נוכח פני ה'. ובשלב האחרון האמת נעדרת לגמרי, וסר מרע נחשב שוטה ושוגג. ומכל הקלקולים, הקשה מכולם הוא העדר המשפט: הוא שמבטל מן האדם את צורת האדם, ממיט על העולם את חורבנו, ועליו נאמר "וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט".