פרק נ"ט בישעיהו הוא תוכחה חריפה על שורש הגלות: לא יד ה' קצרה מהושיע, אלא עוונותינו הם המבדילים. בחלק זה של הפרק אנו עומדים על תיאור עומק השחיתות המוסרית (רגליים, מחשבות, דרכים ונתיבות), ועל התוצאה הנוראה: חושך, אפלה ועיוורון, וזעקת בני הגלות שאין להם משפט ואין להם ישועה. נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, בתוספת דברי רש"י, הרד"ק ותרגום יונתן.
רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, מַחְשְׁבֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם׃
אומר המלבי"ם: הרע הפך אצלם כבר לטבע. הרגליים שלהן מעצמן, מתוך הרגל, רצות אל הרע. ולא די בזריזות ההליכה אל מקום הרציחה, אלא גם בפעולה עצמה הם זריזים - "וימהרו לשפוך דם נקי". לפעמים אדם רץ לעשות דבר, אבל רגע לפני ההוצאה לפועל הוא עוצר ושוקל אם ראוי או לא ראוי. ולפעמים אדם עושה את מעשהו במהירות דווקא כדי שלא יספיק המצפון להכות בו ולמנוע ממנו. כאן נאמר שגם רצו וגם עשו מיד.
ואל תאמר שאולי בדעתם אינם בטוחים שראוי לעשות כן, וזו תהיה להם נקודת זכות שאינם שלמים עם מעשיהם. על כן ממשיך הכתוב: "מחשבותיהם מחשבות אוון" - לא רק שרצו לעבירה ולא רק שעשאוה במרוצה, אלא הם שלמים לגמרי עם מעשיהם. ויתרה מזו: "שוד ושבר במסילותם" - המחשבה שלהם כבר כבושה וסלולה אל השוד והשבר, וכל רעיונותיהם נוטים תמיד לשם. זו כבר מסילה, זו דרך חיים. נמצא שרשעם רשע גדול.
דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם, נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם, כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם׃
"דרך שלום לא ידעו" - את דרך השלום והשלמות אינם מכירים כלל. שהרי אם "שוד ושבר במסילותם", אם הדרך הסלולה שלהם היא דרך השוד והשבר, ממילא דרך של שלום אינה מוכרת להם. "נתיבותיהם עיקשו להם" - עיקש הוא מלשון מעוות, כמו שאומרים על השועל ששיניו עקושות, כלומר מעוקמות. כך הם עיקשו לעצמם את הנתיבות, ודרכם מעוקמת ומעוקלת.
המלבי"ם מבחין כאן, כדרכו בכמה מקומות, בין דרך לנתיב: דרך היא הדרך הקבועה לרבים, מה שאנו קוראים היום אוטוסטרדה. נתיב הוא המקום המוביל אל העיר, דרך פרטית יותר. לרבים תמיד יש דרך הנהגה, משפט ונימוס שעל פיו הם הולכים, חוק כלשהו שעל פיו הם מנהלים את חייהם בדרך של שלום, כדי שלא יעשוק איש את רעהו. וכאן נאמר שאפילו את הדרך הכללית הזאת, את החוקים הבסיסיים של התנהגות נאותה במרחב הציבורי, אינם יודעים.
ויש גם מעגל, והמעגל לפי המלבי"ם הוא תמיד דרך סיבובית. "אין משפט במעגלותם" - הרי גם בין פושעים יש נימוס, יש כללים, ואפילו יש להם בית משפט משלהם: בית דין של העולם התחתון, שאחד המכיר את חוקי העולם התחתון דן בו. שהרי אי אפשר שלא יהיו כללים גם ביניהם, למשל בחלוקת האחוזים בשלל. אחד סידר את הגניבה והשני לא נתן לו את חלקו המגיע לו "על פי חוק" - חוק של העולם התחתון, אבל חוק. או שהיו שותפים בגניבה, ותוך כדי מעשה הכניס האחד לכיסו טבעת מחדר פנימי בהנחה שחברו לא ישים לב, ונמצא שגנב את שותפו. כך מגיעים לבית הדין של הגנבים. וכך הוא עד היום: כשמתחילים סיבוכים, והבורר אינו מצליח להביא את הצדדים לעמק השווה, מתחילים לעוף כדורים וטילים, ומצב לא נעים. אומר הכתוב: גם את הדרך הסיבובית הזאת, שאמנם עקומה היא אבל יש בה גבולות וחוקים, גם אותה אין להם. אפילו המינימום של חוק וצדק המקובל אצל הפושעים אינו אצלם.
אולי המושג "מעגל" מובן לנו היום יותר במשמעות של חוג. כלומר: יש אנשים שלפחות בחוג שלהם, בחוג הפושעים, יש שופט משלהם. ואילו כאן אפילו השופט של החבורה שלהם אינו מקובל עליהם. "אין משפט במעגלותם" - שיהיה לך לפחות חוק פרטי שאתם הולכים לפיו, וגם זה אין.
ולא זו בלבד, אלא "נתיבותיהם עיקשו להם". הנתיב הוא דרך היחיד. נניח שדרך השלום של ההנהגה הכללית אינה מדברת אליך, ובית הדין של הפושעים אינו קובע לך - לפחות לעצמך, לחייך הפרטיים, תהיה לך דרך כלשהי, מוסריות מינימלית. אדם נותן דין וחשבון בפני עצמו, ויש לו כללים: את זה אני עושה ואת זה אינני עושה, מוסר עצמי בלי שאיש יכפה עליו מבחוץ. זה נקרא נתיב. ועל כך נאמר "נתיבותיהם עיקשו להם" - הנתיב הפרטי של כל אחד מעוקש. ולכן "כל דורך בה לא ידע שלום": כל אחד הורס ומקלקל את עצמו, את ביתו, את משפחתו ואת ילדיו.
עַל־כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה, נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ, לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ׃
אומר רש"י: אנחנו זועקים חמס מן האויבים, והיינו מצפים שהקדוש ברוך הוא ישפוט וידון וייפרע מהם, ואין הקדוש ברוך הוא עושה משפט לנקום נקמה, ואינו נפרע מן הגויים המריעים ומצירים לנו. "ולא תשיגנו צדקה" - הקדוש ברוך הוא הבטיח נחמות טובות, והנחמות אינן באות ואינן מגיעות אלינו, ואנחנו הולכים באופל.
הרד"ק מעיר על שינוי הגוף: עד כה דיבר הנביא בגוף שלישי - "דרך שלום לא ידעו", "אין משפט במעגלותם" - ומכאן הוא עובר לגוף ראשון: "רחק משפט ממנו", "לא תשיגנו צדקה". והביאור: מכאן ועד "וירא כי אין איש" הנביא משמש פה לבני דורו, ומביע את דבריהם של אנשי הגלות. הם אומרים שבעוון האבות עם עוון הבנים גלינו. ואכן רוב ישראל לא שבו מן הגלות הראשונה: בימי עזרא ונחמיה שבו כחמישים אלף איש בלבד - רבע משבט אחד, שכונה אחת. מקובל שהתימנים לא שבו, כי היה מקובל בידיהם שייחרב הבית, אבל האמת היא שמבחינה מספרית גם הבבלים כמעט לא שבו, שכן חמישים אלף איש הם מיעוט שבמיעוט. נמצא שרוב עם ישראל נותרו בגלות. וכך אמר ירמיהו בשם אנשי הגלות: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו". וכן דוד אמר "אל תזכור לנו עוונות ראשונים", ואינו מדבר על עצמו באופן פרטי אלא בשם הכלל. כך גם כאן ישעיהו משמש פה לבני הגלות.
ומדוע רחק משפט? מידה כנגד מידה: כיוון שאנחנו רחקנו מן השלום ולא הנהגנו משפט, לא עשינו ביושר, לכן גם הקדוש ברוך הוא אינו מנהיג משפט להיפרע מאויבינו. אם אצלנו יהיה משפט דין וצדק, אז הקדוש ברוך הוא ייפרע וישפוט בצדק את האויבים והמצירים לנו.
ועוד אומר הרד"ק: ממידות הבורא לפקוד עוון אבות על בנים - אימתי? כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. אם הבנים הם המשך למעשי האבות, נפקד עליהם גם עוון האבות. ולכאורה יש כאן קושי: די לי בעוונותיי, מדוע אשא גם את עוונות אבי וסבי? אלא שמסביר האר"י הקדוש כי הנכדים והנינים הם כבר גלגולים של האבות, ונמצא שהאנשים הנכונים מקבלים את עונשם, שהרי הם עצמם חטאו. אתה סבור "חטאו ואינם", ובאמת ישנם - הם חזרו בגלגול, ובדור השלישי נענשים על מה שחטאו, שכן זה הם עצמם. וכידוע מביא האר"י שמה שכתוב "אבות" בתורה מרמז פעמים רבות על הגלגול, וכגון "צדיק בן רשע - צדיק ורע לו", שבגלגול הקודם היה רשע, והאב נחשב כגלגולו הקודם. על פי משנת הגלגולים אפשר להבין הרבה מהשגחת ה' בעולם, ואין כאן מקום להאריך. ומכל מקום: "לא תשיגנו צדקה", לפי שה' פקד עלינו את עוון אבותינו, ואנחנו עדיין אוחזים במעשיהם, וממילא אנו משלמים על מה שחטאנו בעצמנו בגלגולים הקודמים. (הרד"ק עצמו אינו מזכיר גלגולים, וזו הוספה בדרך אגב על דבריו.)
המלבי"ם מגדיר: משפט הוא מה שהשם משלם לפי המעשים והזכויות, מה שמגיע לנו בדין. וצדקה היא מה שהקדוש ברוך הוא נותן שלא על פי דין, מעבר למגיע - כמו הנותן צדקה לעני, שאינו חייב לו כלום ובכל זאת נותן. לפיכך מובן מדוע "רחק משפט ממנו": אין לנו זכויות, ובדין לא מגיע לנו כלום. אבל עדיין קשה: צדקה נותנים גם למי שאינו ראוי, ומדוע "לא תשיגנו צדקה"? מתרץ המלבי"ם: אמנם הצדקה אינה נמדדת לפי מעשי האדם, ואינה תלויה בראוי ואינו ראוי, שהרי היא רודפת אחרי האדם אף שאינו ראוי - וזו מהותה. אלא שהצדקה אינה משיגה אותנו מפני שאנחנו בורחים ממנה. הקדוש ברוך הוא רוצה להשפיע עלינו חסד שלא על פי דין, ואנחנו בורחים, כביכול איננו רוצים לשבת בצילה כלל.
"נקווה לאור" - אנו מצפים לאור הישועה, "והנה חושך". קיווינו שלפחות יהיו לנו נגוהות, אותו נוגה המצוי גם בזמן החושך, ואף זה לא עמד לנו, כי "באפלות נהלך", והאופל גרוע מן החושך. ומבאר המלבי"ם: אור הוא כל דבר שהוא מקור אור עצמי, כדוגמת השמש. נוגה הוא הדבר היוצא ממקור האור, כמו ההילה שמסביב. אור הירח נקרא נוגה, לפי שאין לירח אור עצמי אלא הוא כמראה המחזירה את אור השמש. וכן ביחזקאל: "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, הוא מראה הנוגה סביב" - שהרי לקשת אין אור עצמי, אלא היא החזר אור השמש במניפת צבעים.
נמצא: כשנעדר אור השמש, "תשת חושך ויהי לילה" - יש חושך, אך עדיין יש נוגה, שהירח מאיר ואפשר לראות משהו. וכשיש אפלה ממש, גם נוגה הירח אינו. וזה סדר הכתוב כאן: קיווינו לאור ובמקומו בא חושך; אמרנו, בחושך לפחות יש נוגה מן הירח - קיווינו לנגוהות, ובמקומן בא אופל. וכלשון עמוס: "הלא חושך יום ה' ולא אור, ואופל ולא נוגה לו". כלומר האור נמנע מאיתנו לחלוטין, עד שאפילו מעט נוגה מן הלבנה לא נותר לנו.
נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה, כָּשַׁלְנוּ בַצׇּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים׃
העיוור, כשהוא רוצה ללכת ממקום למקום, צריך לגשש. "נגששה" הוא מלשון ממששים, וכמו שנאמר בתוכחה "והיית ממשש בצהריים" - צהריים הם, יש אור, אבל אתה בבחינת עיוור הממשש ומגשש. וכאן מדובר בעיוורון בעיני השכל. "וכאין עיניים נגששה" - כאנשים שאין להם עיניים כלל. "כשלנו בצהריים כנשף" - כנשף היינו כלילה.
"באשמנים" היא מילה יחידאית בתנ"ך. בתנ"כים הישנים מופיעה המסורה בצד: ב' פירושו שהמילה מופיעה עוד פעמיים, ג' שלוש פעמים, ואם כתוב ל' - היינו ליתא או ליכא - פירושו שהיא יחידה, כלשון רש"י "ולא מצאתי חבר לו במקרא". וזו בעיה לא פשוטה, שכן אין קונקורדנציה שתראה לנו את המילה במקומות אחרים כדי להבין מן העניין במה מדובר, ולכן כל מפרש מנסה לפרק את המילה ולראות למה היא רומזת.
יש מפרשים שהיא משורש "אשם". רש"י מביא שדונש פתר אותה מלשון שומן - אשמנים כמו שמנים, והאל"ף נוספת. ואל תתמה, שכן בלשון הקודש מצינו פעמים רבות אל"ף יתרה: "נחל אכזב" מלשון כזב, כמו "אשר לא יכזבו מימיו"; "העם עוברים דרך האתרים" מלשון תרים, מקום שהולכים בו התרים את הארץ; "האזניחו" מלשון הזניחו, ועוד. אם כן כאילו נכתב "בשמנים כמתים", והכוונה: בין החיים אנחנו נחשבים כמתים. המת מצטמק ורע לו ומתייבש, ואילו החי פניו חיות וגופו חי ויש בו שומן. והיינו כמת מהלך בין החיים.
לעומת זאת תרגום יונתן מפרש כפירוש הראשון שהביא הרד"ק, מלשון מסגר: "איתאחד באפנא כמא דאחידין קבריא באפי מתיא" - סגורים כמו המתים. אמנם אין ברור כיצד נמצא הקשר של מסגר במילה "אשמנים", אם מן העניין הוא מבאר או מתוך המילה עצמה, שהרי אשם ושומן קרובים למילה, וסגירה אין לה הטיה דומה. ומכל מקום כך מפרש התרגום.
מסביר המלבי"ם בהמשך לתיאור גודל החשכה: חוץ ממה שיש אופל וחושך, אנחנו גם עיוורים - מכה על מכה. ולכאורה מה תועיל הראייה בעלטה גמורה? אלא שגם בחושך יש מי שעדיין מסוגל לראות מעט ומכיר את המקום. ועוד, אדם שראה פעם, וזוכר את הדרך מזמן שהיה אור, יודע פחות או יותר היכן הפנייה והיכן הדלת, והחושך אינו נועל בפניו הכול. ואילו כאן חסר לנו אור הישועה - הישועה תמיד מסומלת באור, שביב אור באפלה - ואנו בחושך גמור בלי שביב אור, ואיננו רואים אפילו רמז לשפע אלוקי ממעל. ולא עוד, אלא שאיננו ראויים לקבל את האור הזה גם אילו היה במציאות, שהרי מה יועיל אור לעיוורים. נמצא שגם אין אנו ראויים לאור האלוקי, וגם אילו היה בא, לא היו לנו כלים לקבלו.
"וכאין עיניים נגששה" - כאדם שמעולם לא היו לו עיניים. שאילו היו לנו עיניים קודם, היינו זוכרים משהו מן הדרך; אבל אנחנו כמי שמעולם לא ראו, ואין לנו שום דרך לדעת את מבוא העיר. ועוד: עיוור ההולך ביום, עדיין יכול אחר להראות לו את הדרך, ולכן העיוור מברך "יוצר המאורות" - וכי מה מועילים לו המאורות אם לא ראה אותם מימיו? אלא שהרואה מוליך אותו במקום שאינו רואה. נמצא שהעיוור נעזר באחרים כשיש אור. אבל כאן, שגם עיוורים אנחנו וגם חושך סביבנו, אף אחר אינו יכול להראות לנו, וממילא "באשמנים כמתים" - שוכבים במסגר כמתים שאינם יכולים לנוע כלל. נמצאת תוספת על תוספת על תוספת: גם חושך, גם אין נוגה, גם אפלה, גם מגששים כעיוורים, וגם כמי שאין להם עיניים מעולם, ועל ידי זה כושלים בצהריים כבלילה, ומסוגרים בקברנו כמתים.
נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה, נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן, לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ׃
"נהמה" ו"נהגה" לשון יללות הם: כדובים ההוגים בקול המיה ויללה, וכיונה ההומייה. וזה מסמל את גודל המצב הגרוע שבו אנו נתונים. "נקווה למשפט ואין" - היינו מצפים שהקדוש ברוך הוא ייפרע ויעשה משפט באויבינו, ואין הוא שופט אותם, כך מבאר הרד"ק.
המלבי"ם מבאר שהדלתות כאן מקבילות: "נהמה כדובים כולנו" כנגד "נקווה למשפט ואין", "וכיונים הגה נהגה" כנגד "לישועה רחקה ממנו". בתחילה אנו הומים כדוב, והדוב בא בחוזק ובכוח - כך אנו מצפים למשפט, שהוא מה שמגיע לנו על פי דין. וראה את גודל החוצפה ואת חוסר ההבנה של מצבם: הם עוד בטוחים שראויים הם שייעשה להם משפט, ולא קלטו כלל את המצב הנורא שבו הם שרויים ואת חרון האף שכלפיהם, ועדיין באים בתלונות: ריבונו של עולם, מדוע אינך עושה משפט באויבינו? ואז מתגלה להם "ואין" - אין בנו מעשים, אין אנו הגונים ואיננו ראויים שייעשה לנו משפט.
מכאן למדנו שאסור לאדם לבקש דין מלמעלה: "ריבונו של עולם, ראית מה עשה לי פלוני, תיפרע ממנו". ראשית, אין הקדוש ברוך הוא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ככלב שמשסים אותו במישהו כדי שיסגור עמו חשבון. וכי אינו יודע מה לעשות? וכי הוא ממתין להוראות הפעלה שלך נגד מי לפעול? שנית, כיוון שיש משפט בארץ, עליך לפנות לבית דין ושם יעשו. וכשאתה פונה לריבונו של עולם, כביכול אתה אומר: אני ודאי צדיק, ורק נותר להיפרע ממנו. ואז אומרים: צדיק אתה? בוא נבדוק את הפנקסים שלך. זה הפחד הגדול של כל עצמאי, שמס הכנסה יעלה אותו במדגם, ויתחילו: מה הצ'ק הזה, היכן הוא רשום, פיקדון ממי ועל מה. מי שמכיר את קונדיטוריה כ"ץ בבני ברק יודע שהיה שם ביקור של מס הכנסה, והאיש חטף התקף לב ובאותו יום הייתה הלווייתו, נורא ונוראות. ותבינו ממה הפחד - ממס הכנסה בלבד, ואילו כאן ריבונו של עולם אומר: בוא נבדוק את הפנקסים שלו.
ואגב, אותו עניין קיים גם במי שמתפלל ביחיד: כלום צדיק אתה עד שאינך זקוק למניין, אתה מסתדר לבד בקו ישיר עם הקדוש ברוך הוא? בוא נראה את פנקסיך, מה הן הזכויות שבגללן אתה סבור שיש לך אוטוסטרדה לריבונו של עולם. ואוי לו לאדם שיבדקו את פנקסיו.
לכן, כשבאנו בתחילה כדובים בחוזק, בהנחה שמגיע לנו דין, התברר לנו "ואין" - אין בנו מעשים, איננו הגונים ואיננו ראויים. ובעקבות זה "וכיונים הגה נהגה": כבר לא כדובים התובעים את המגיע להם, אלא כיונה חלשה בקול ענות חלושה: ריבונו של עולם, אין בנו מעשים ואיננו ראויים, אבל צדקה עשה עמנו - שהצדקה, כפי שהזכרנו, ניתנת גם למי שאינו הגון, והיא מצד החסד. ועל כך אומר הכתוב "לישועה רחקה ממנו": הישועה ישנה במציאות, שהרי הקדוש ברוך הוא רב להושיע, וישועתו מצויה תמיד מפני שהיא בחינת צדקה הניתנת גם לשאינו הגון - ואף על פי כן רחוקה היא ממנו, מפני רוע מעשינו. וזהו שממשיך הפסוק הבא: "כי רבו פשעינו נגדך".
בפסוקים אלו מתאר הנביא ירידה מדורגת ונוראה: רגליים הרצות לרע מתוך הרגל, מהירות במעשה העבירה, ומחשבות המסולות אל השוד. ומשם - אובדן כל מסגרת: לא דרך השלום הכללית, לא משפט אפילו במעגל הפושעים, ואף לא נתיב פרטי של מוסר עצמי. התוצאה היא מידה כנגד מידה: "רחק משפט ממנו" מפני שאין לנו זכויות, ו"לא תשיגנו צדקה" מפני שאנו בורחים ממנה. ומכאן תיאור החשכה המצטברת - לא אור, לא נוגה, אלא אופל; ולא רק אופל אלא גם עיוורון, וכמי שלא היו לו עיניים מעולם, עד שאנו כמתים במסגר. ולבסוף מתהפכת הזעקה: מנהמת הדוב התובעת משפט, אל הגיית היונה המבקשת צדקה בלבד. וגם היא רחוקה - לא מפני שהישועה חסרה, אלא מפני רוע מעשינו. וזו ההכנה לפסוק הבא: "כי רבו פשעינו נגדך".