פרק נ"ט בישעיה הוא אחד הפרקים הקשים בתיאור מצבו של הדור: הנביא פותח בכך שאין שום מחסום מצד הקדוש ברוך הוא - "הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ" - אלא העוונות הם המבדילים. מכאן ואילך הוא מתאר הידרדרות בכל הפרמטרים: שפיכות דמים, שקר, עיוות דין, אבדן האמת, ועד שהמצב מגיע לנקודה שבה הקדוש ברוך הוא גואל בכוחו בלבד. בשיעור זה נעסוק בחלקו האחרון של הפרק: "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת", "וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ", ובלבוש הישועה והנקם שבפסוק י"ז.
וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל, וַיַּרְא ה' וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט. (טו)
הגמרא במסכת סנהדרין בדף צ"ז דורשת את הפסוק הזה כאחד מסימני עקבתא דמשיחא, התקופה שלקראת בוא המשיח. הגמרא שם מונה עוד דברים רבים וקשים: בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר - ולצערנו כולם נתקיימו בנו, והמשיח ממש בפתח. ובענייננו שואלת הגמרא: מאי "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה. ומאי "וסר מרע משתולל"? אמרי דבי רבי שילא: כל מי שסר מרע משתולל על הבריות.
האמת נעשית עדרים עדרים. ואני חושב שאין דור שבו האמת עדרים עדרים כמו בדורנו. כל אחד טוען שהאמת איתו, כל אחד בטוח שהוא צודק, כל אחד יודע שמה שהוא עושה הוא הנכון, וכל השאר הבל ורעות רוח. ואיני מדבר על חילונים ודתיים, אלא על "ותהי האמת נעדרת" בתוך המחנה של הציבור שומר המצוות; ולא רק בגווני הכיפות, אלא אפילו בתוך הציבור הליטאי עצמו אתה רואה פתאום שתי דעות: כאלה שמקבלים וכאלה שלא מקבלים, כאלה שטוענים שיש פשרות וכאלה שאומרים שאין פשרות. מעולם לא היינו במצב שבו יש כל כך הרבה עדרים עדרים לאמת. ואיני בא להכריע מהי האמת ומה לא, אלא רק להראות כיצד הדבר עצמו נתקיים בנו: אנחנו כבר בדור שבו האמת נעדרת, וכל עדר בטוח שהוא האמת.
ועל "וסר מרע משתולל" אומר רש"י: כל העולם אומרים עליו שוטה הוא, והיינו "משתולל" לשון שטות, כמו "מוליך יועצים שולל" - להוליכו בדרך שטות. אדם צדיק, ירא שמים, עובד ה' - אומרים עליו: תשמע, נשרף לו משהו, יש לו שריטה. למה הוא מתנדנד ככה, למה הוא לוקח תפוח ומדבר אליו ורק אחר כך אוכל? משהו אצלו לא בסדר. איזה פרופסור, מאותם אנשים שהקימו את הליגה נגד חזרה בתשובה, אמר על בנו שחזר בתשובה ונעשה אברך בקריית ספר, שהוא מעדיף שיחזור מגואה מסומם מפטריות מאשר שיחזור בתשובה. שאלו אותו: עד כדי כך? אמר להם: מסמים אפשר להיגמל. תראו: מי שסר מרע, מי שנעשה בן תורה ובעל עדינות, שיודע מה תפקידו בעולם ועושה רצון ה' - הוא זה שנחשב שיש לו סעיף. ומי השפוי? הבהמות ההולכות על שתיים, הנוהמות לכל דבר תאווה, הנמשכות אחרי כל עניין גשמי, אנשים שעשו בטנם אלוהיהם - הם השפויים. וזה אחד מסימני עקבתא דמשיחא שאנו רואים היום בצורה הקיצונית ביותר.
רבנו יוסף חיים, הבן איש חי, לומד את דברי הגמרא בדרך חיוב. "ותהי האמת נעדרת" - כלומר חכמת האמת, והיא הקבלה, חלק הסוד שבתורה. וכמה יפים הדברים למי שאמרם, שהוא שר בית הזוהר. אין הכוונה שלא תהיה, אלא שתהיה עדרים עדרים: לקראת עקבתא דמשיחא יעסקו בחכמת הקבלה עדרים עדרים. וגם זאת אנו רואים היום. ומדוע עדרים עדרים? מפני שבחכמת הקבלה עצמה יש תפיסות ואסכולות: יש שיטת החסידות, יש אשלג, יש הגר"א, יש רמח"ל. כולם לומדים את תורת האר"י ז"ל, אבל כל אסכולה לוקחת את הדברים לכיוון אחר - זה לכיוון הרש"ש, וזה לכיוון הורדת הדברים לעולם המעשה, וכן על זה הדרך. הרי לך בחינה של עדרים עדרים בלימוד הקבלה.
עוד אומר הבן איש חי על זמנו: אנשים פרטיים לומדים קבלה, כל אחד בקרן זווית ובסתר. וכמו שמסופר על החפץ חיים, שפעם עקב אחרי רבו, רב נחום מהורודנא, וראה אותו מטמין ספר בגניזה שבבית הכנסת. כשהלך רבו, נכנס וחיפש בגניזה, וגילה שרבו עוסק בקבלה - עץ חיים וספרי קבלה. בלילה שלאחר מכן התחבא בבית המדרש, בעזרת נשים כמדומני, וכשהגיע רבו והוציא את הספר והתחיל ללמוד בהתלהבות, ראה החפץ חיים אש מלפפת אותו ממש, ומיד הבין שאין זו אש שורפת אלא אש של עסק התורה. והמדהים שבסיפור - החפץ חיים היה אז בן שלוש עשרה, ובגיל כזה היה מסוגל לראות את האש שסביב רב נחום מהורודנא. איך שלא יהיה, פעם כל אחד היה לומד בצנעה, ולא היו לומדים את חכמת הנסתר בפרהסיה. אבל לעתיד, אומר הבן איש חי, ילמדו אותה הכול כמו שלומדים תהילים, "ותמצאם עדרים עדרים בבית המדרש".
ולפי דרכו זו מתפרש גם "וסר מרע משתולל" לשבח: התקופה תהיה תקופה של עלייה רוחנית, שמי שהוא רק סר מרע - כלומר עוד לא הגיע לגדר "עשה טוב", אלא רק סר מרע - ייחשב שוטה בין הבריות, שהרי הצדיק השלם צריך להיות סור מרע ועשה טוב. תרבה הדעת ותרבה הצדקות, עד שמי שרק סר מרע לא ייחשב כלל, ורק מי שסר מרע וגם עשה טוב יהיה נחשב צדיק. ואנו מקווים שתראינה עינינו בשובו לציון ברחמים ויתגשמו הדברים למול עינינו.
וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ, וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ. (טז)
אומר רש"י: הקדוש ברוך הוא ניחם על הרעה ורוצה לגאול אותנו, אבל "וירא כי אין איש" - אין צדיק שיעמוד בפרץ. "וישתומם כי אין מפגיע" - כאדם העומד ותוהה ושותק בתימהונו, נדהם ושותק מרוב תימהון. ומדוע? כי אין מפגיע, ולהפגיע היינו להתפלל: אין בעל זכויות שיתפלל בעד עמו ישראל. וכשזה המצב - "ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו": אם לנו אין זכויות ואין כוח, הפועל הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו. זרועו של השם מושיעה, ו"צדקתו" - מצד שהשם הוא צדיק, מצד זה יגאל אותנו, מבלי שנהיה אנחנו הגונים וראויים.
והרד"ק כאן מאריך ותמה: בתורה אנו רואים תלייה בתשובה - "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו", ואחר כך "ושב ה' אלוהיך את שבותך וריחמך"; וכן "ובקשת משם את ה' אלוהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" - למה "ומצאת"? "כי תדרשנו". משמע שצריך איתערותא דלתתא, פעולה שלנו, ועל ידי התשובה ושינוי המעשים נהיה ראויים והגונים ויבוא קיבוץ גלויות. ואצלנו כתוב הפוך: "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע" - אין מי שעושה תשובה ואין מי שמתפלל, ובעקבות זה "זרועו תושע לו וצדקתו סמכתהו", זרועו שלו ולא שלנו, ואין לנו חלק בדבר. לכאורה סתירה.
וכן יחזקאל אומר: "לא למענכם אני עושה בית ישראל", "והוצאתי אתכם מן העמים", "וברותי מכם המורדים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם ואל אדמת ישראל לא יבואו"; וגם בתורה כתוב "וזכרתי להם ברית ראשונים". הרי לך שהדבר מאיתו יתברך בלי קשר אלינו: השם יזכור ברית ראשונים ואנחנו איננו ראויים, לא למעננו אלא בזכותו יתברך. אז מה האמת - תלוי בנו או לא תלוי בנו?
אומר הרד"ק: אם נעמיק נראה שכבר חז"ל עמדו על השאלה הזו, אם ישראל נגאלים בזכות תשובה או גם בלא תשובה. אמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. בדור שכולו חייב - דכתיב "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", והדר "ותושע לו זרועו"; כלומר במצב שכל הדור חייב, אין ברירה, וכביכול השם נאלץ לגאול אותנו בכוחות עצמו. ובדור שכולו זכאי - "ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", בזכות שכולם צדיקים. וכנגד זה העמיד רבי יהושע בן לוי סתירה נוספת: מצד אחד "וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה", ומצד שני "עני ורוכב על חמור" - ולמדנו זאת בפרקי ספר דניאל. בענני שמיים היינו בדרך נס, ועני ורוכב על חמור מרמז על שפלות ועל מדרגה נמוכה. ועונה הגמרא: זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור.
הנה אותו עיקרון עצמו: ישנם שני מסלולים לגאולה. אם נעשה תשובה ונתעורר, יבוא משיח כביכול משמיים, הכול בדרך נס ופלא; ואם לא נהיה ראויים, יבוא בדרך גשמית וחומרית, כעני רוכב על חמור. וכך גם אמר רבי אליעזר: אם ישראל עושים תשובה מיד נגאלין - ומאידך יש בחינה של "בעתה". יש אומרים שאם לא יהיו ראויים ל"אחישנה" יקבלו "בעתה", אבל באמת "בעתה" כאן אינו בטי"ת אלא בתי"ו: יש עת קבוע מאיתו יתברך, שבו תבוא הגאולה - ראויים או לא ראויים, צדיקים או רשעים. ולעומתה "אחישנה": אם הדבר יבוא מאיתנו ונתעורר, נהיה ראויים לגאולה בכוחנו, נזכה ל"וארו עם ענני שמיא" בדרך רוחנית, וניגאל מוקדם. ואם לא - הגאולה תבוא בסופו של דבר, אך עם "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", ועני רוכב על חמור. וכן בנבואת גוג ומגוג, שדיברנו עליה בהרחבה בפרקי זכריה, יש שתי נבואות: מסלול אחד נורא ואיום ודברים קשים לעם ישראל, ומסלול אחר ידידותי יותר למשתמש. שניהם אמת, והשאלה איזה מסלול נבחר: נבחר בדרך הטובה - עם ישראל יזכה לגאולה שבה רק הגויים ייפגעו, ואם לא, יש דרך אחרת שבה שליש מעם ישראל רחמנא ליצלן ימות, ועוד דברים קשים שכתובים שם.
הרד"ck מסכם: אנו רואים כי מסופקים היו אם יהיה קיבוץ גלויות על ידי תשובה אם לאו, וזה מפני מחלוקת הפסוקים. ואפשר לתרץ את הפסוקים: כי רוב ישראל ישובו בתשובה אחר שיראו סימני הגאולה. מצד אחד כתוב שישובו בתשובה, ומאידך כתוב שאיננו ראויים והשם יביא את הגאולה - ושני הדברים נכונים. השם יביא את הגאולה, תתחיל הגאולה, ואז רוב ישראל ישובו בתשובה. ומה שכתוב "וירא כי אין איש" - זה כלל ישראל שלא ישובו בתשובה עד שיראו את סימני הגאולה, ואז באמת אין איש ואין מפגיע. ו"איש" תמיד מדבר על הכלל, כמו "ואיש ישראל נשבע במצפה". שהרי על פרטים אי אפשר לומר "אין איש": מעולם לא היה מצב שלא היו צדיקים בודדים בישראל, גם בתקופות הקשות ביותר, גם בדורו של אחאב ושאר הרשעים היו גם צדיקים. ומזה גם למד שאין להבין "דור שכולו חייב" כפשוטו שכולם חייבים - אין דבר כזה, תמיד יש צדיקים. אלא הקדוש ברוך הוא מתחיל את מהלך הגאולה בדור שבו "אין איש ואין מפגיע" מצד הכלל, ואחר כך על ידי זה יתעוררו העם ורבים ישובו בתשובה.
"ותושע לו זרועו" - היינו שאין עוזר ואין סומך אלא זרועו של השם יתברך לבד. וכי השם זקוק לעזרה שלנו? אומר הרד"ק: מעשה האיש וצדקתו הם כעוזרים וסומכים למושיע אותו. באמת השם אינו זקוק לנו, אבל הקדוש ברוך הוא טבע בעולמו מציאות שבה אנחנו מתפללים, לומדים ומוסיפים כוח בקדושה. דיברנו על זה באריכות בנפש החיים, ומי שירצה יוכל לשמוע בדיסק של רב חיים מוולוז'ין, שמאריך בעניין "תנו עוז לאלוהים": יש בחינה שאדם נותן כוח בשכינה, ויש חס ושלום בחינה שאדם נותן כוח בסטרא אחרא ובכוחות הטומאה, שמחליש את השכינה ואת הקדושה ומעביר את הכוח אל כוחות הטומאה. וכבר אמרנו שאין מדובר בעצמותו יתברך, אלא במציאות הנגלית לנו אחרי השתלשלות הספירות, ושם באמת שייך שאדם ייתן שפע בספירות דקדושה ועל ידי זה ירד השפע אלינו; ויש חס ושלום מצב שאדם יוצר סתימות בצנרת, והשפע אינו יורד אלינו אלא לאומות, ואז אין אנו הגונים וראויים לגאולה. וכשאיננו ראויים - מכוח מה יעשה השם? רק בכוח עצמו, ולא בכוח האדם אשר למטה שיתפלל וילמד תורה ומכוח זה יוסיף עוז לאלוהים.
ויש כאן בחינה נוספת: "מעמיד עליהם מלך רשע כהמן". הקדוש ברוך הוא יביא את הגאולה, אך היא תבוא במסלול לא סימפטי, ועם ישראל יצטרכו להתעורר - אלא שההתעוררות תבוא על ידי קושי. וייתכן מאוד שזו כוונת הרד"ק שישובו אחרי תחילת הגאולה, שהרי לכאורה למה שישובו? אם הכול הולך למישרים גם בלי שאעשה מצוות - מצוין, ריבונו של עולם, תמשיך כך. הרשע כשרואה שטוב לו ברשעו, מתמיד ברשעו ואינו חוזר בתשובה. אלא שהגאולה תהיה בדרך קשה: רואים גאולה, רואים שעם ישראל שב לארצו, ומצד שני רואים שהמקום הכי מסוכן ליהודי לחיות בו הוא ארץ ישראל, אחרי סוריה. התחלנו את הגאולה, ואנחנו תקועים - וזה עצמו יעורר לתשובה. מחד גיסא רואים יד ה', שחלק מעם ישראל שב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות ומתחיל להקים את ארצו מחדש, "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי כי קרבו לבוא", והארץ שהייתה שוממה כאלמנה חפויה ואבלה פתאום מתחילה לתת פירותיה, ועל זה אמרה הגמרא אין לך קץ מגולה מזה - הארת פנים ממש. ומאידך אנו רואים שהעניין נעצר. וזה עצמו יביא את העם לתשובה, וכמו שאנו רואים בדור האחרון התעוררות לתשובה שלא ראינו כמותה לפני שלושים וארבעים שנה. כך שהדברים באים בד בבד: בתחילת הגאולה אין איש, ובשלב השני מתחילים עם ישראל להתעורר מעצמם, ועל ידי זה אנו כן ראויים להיגאל - או בטוב, או חס ושלום על ידי ייסורים שהקדוש ברוך הוא מביא עלינו.
ועוד עומד הרד"ק על דקדוק הלשון: "ותושע לו זרועו" - את מי מושיע הקדוש ברוך הוא? אותנו, והיה צריך לומר "ותושע לנו זרועו". אלא, אומר הרד"ק, על האדון להציל את עבדו - אנחנו עבדיו של השם, וכשהעכו"ם מייסרים אותנו, מי שצריך להצילנו הוא ריבונו של עולם; ובישועת העבד יוושע האדון. וכולנו מכירים זאת מ"פתח אליהו": שכינתא איהי בגלותא. מיום שיצאו ישראל לגלות, אומר הקדוש ברוך הוא, לא עלית בביתי וראשי נמלא טל. כשעם ישראל גולים, גם הקדוש ברוך הוא כביכול גולה, וכשעם ישראל כואבים, השכינה אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי - ראשי כואב עליי, זרועי כואבת עליי. וכמו שסיפרנו פעם על התגלות השכינה הקדושה בבית מדרשו של מרן הבית יוסף, ששמעו אותה מייללת בקול נורא ואיום: בעוונותיכם אני מתעפרת בעפר, ואם הייתם יודעים מעט מצערה של השכינה, לא היה ערב בעיניכם אכול ושתה. נמצא ש"ותושע לו זרועו" - כאשר הקדוש ברוך הוא מוציא אותנו מן הגלות, הוא מושיע גם לשכינה דאיהי בגלותא, וזו ישועה לקודשא בריך הוא כביכול בעצמו.
המלבי"ם מסביר את כל המהלך בדרך מעט שונה. לפני פסוקנו תיאר הנביא בפירוט את שפלותם של ישראל ואת רוע מעשיהם: "והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמוד, כי כשלה ברחוב אמת ונכוחה לא תוכל לבוא"; "נגששה כעיוורים קיר", "כשלנו בצהריים"; "נהמה כדובים כולנו וכיונים הגה נהגה, נקווה למשפט ואין, לישועה רחקה ממנו"; "פשוע וכחש בה' ונסוג מאחר אלוהינו, דבר עושק וסרה, הרו והגו מלב דברי שקר" - מצב נורא ואיום של הידרדרות בכל הפרמטרים.
נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה, כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים. (י)
נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה, נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ. (יא)
וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד, כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. (יד)
אחרי תיאור כזה אומר המלבי"ם: השם ראה כמה שפל מצבם של עמו, וכבר לא יעשה בשבילנו אלא יגאל אותנו למען שמו. אף שאיננו ראויים, וכביכול נתייאש השם מאיתנו שמצדנו תצמח הגאולה - יעשה את הישועה שלא בזכותנו. שהרי כשהישועה באה בזכותנו היא על שני פנים: או על ידי המעשים שלנו, שמכוח מעשינו הטובים אנו ראויים לישועה, וזה נקרא "עוזר" - הזכות עוזרת כביכול לקדוש ברוך הוא לגאול אותנו, שאנחנו מוסיפים כוח בקדושה; או על ידי תפילה, שהצדיק מתפלל על הגאולה, וזה אינו ממש עוזר אלא "סומך".
ותשאל: וכי איננו מתפללים על הגאולה? הרי בכל יום אנו אומרים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". אלא כבר דיברנו על כך: כתוב "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" - הרי אנחנו מתפללים כל הזמן, אז מדוע לא בא בן ישי? התשובה היא "אל הלחם": התפילות שלנו הן על הלחם - שתהיה פרנסה, שתהיה בריאות, שנוכל לחתן את הילדים, שיהיה נחת, ואם תהיה גם עשירות ברוך השם לא יזיק. כל בקשותינו הן אל הלחם, לא על בן ישי, לא על שכינתא דאיהי בגלותא. ותפילה אמיתית אכן יש בה כוח - לא כ"עוזר", אבל כ"סומך": סומך היינו כמי שתופס שלא ייפול, ועוזר היינו הנותן יד ממש. ועל זה אומר הנביא: "וירא כי אין איש" - אין אדם זכאי במעשיו שיהיה בגדר עוזר. והדבר הגורם להשתומם, לפליאה ותדהמה, הוא "כי אין מפגיע" - ומפגיע היינו תפילה, כמו "אל תתפלל בעד העם הזה ואל תפגע בי", ו"לדרוש במפגיע". אפילו סמך של תפילה אין. וכיוון שאין לו מאיתנו לא עוזר ולא סומך, הקדוש ברוך הוא צריך כביכול לפעול את הפעולה מכוח עצמו, לא בכוח התחתונים ולא על ידינו.
וכנגד זה שאין עוזר - "ותושע לו זרועו". והמלבי"ם לימד אותנו כבר בעבר את ההבדל בין "יד ה'" לבין "זרוע ה'": יד ה' היא כאשר הדבר נעשה על ידינו מכוח השם, וזרוע ה' היא כאשר הדבר נעשה על ידי השם יתברך בלי התערבותנו. וההסבר: כשאדם מזיז את היד, היד אינה זזה מעצמה - בזרוע יש שרירים סמויים שהעבירו כוח וגרמו ליד להתכווץ. נמצא שהזרוע היא החלק הנסתר והיד היא החלק הנגלה. כשהשם עושה ישועה ואנחנו שותפים בה, זו "יד ה'": יש יד נגלית, והקדוש ברוך הוא פועל מאחורי הקלעים. אבל כשאנחנו איננו מתערבים כלל, היד אינה זזה בכלל, ופועלת רק הזרוע כביכול - רק החלק העליון, רק השם יתברך, איתערותא דלעילא בלבד.
וכנגד ה"סמך" שהשם ציפה לו, שיתפללו הצדיקים - אומר הכתוב "וצדקתו היא סמכתהו": הצדקה העליונה, שבעבורה עושה הקדוש ברוך הוא בלי מעשה בני אדם, היא הסמך המעורר אותו אל הישועה. הישועה היא בכוח הזרוע, והמניע אותה הוא הצדקה העליונה - החסד האלוקי העליון, ובלשון המלבי"ם: "הכוח הנשגב המניע את הכול מעצמו מבלי הבט אל סיבה חוצה לו".
ובספרי המקובלים, ובפרט הרמח"ל מאריך בזה, מבואר שיש שתי הנהגות לריבונו של עולם: הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. הנהגת המשפט משמעה שהקדוש ברוך הוא נותן שפע ומנהל את עולמו בדרך המשפט - כלשון הפוליטיקאי, יתנו יקבלו: ראויים, מגיע; לא ראויים, לא מגיע. בהנהגה זו כפף הקדוש ברוך הוא כביכול את עצמו לחוקים ברורים כשברא את עולמו: יש מידת הדין ויש מידת הרחמים, וכשמידת הדין מקטרגת אי אפשר לתת שפע, אלא צריך שתבוא מידת הרחמים ותשפיע. ואיך תשפיע? לא בסתם, אלא כמו בבית משפט: יש לך ראיות? יש לך הוכחות? יש לך טענות? תבוא ותטען, תחפש זכויות. זוהי ההנהגה הקבועה, על פי דין ומשפט ועל פי מעשה התחתונים ומה שמגיע להם.
לעומת זאת הנהגת הייחוד אינה הנהגה תמידית, אלא הנהגה שריבונו של עולם מנהיג בה את עולמו בעת הצורך, על פי רצונו ודעתו מתי הדבר נדרש. ואחת הדוגמאות היא יציאת מצרים. ומהו "ייחוד"? כשאני מייחד את השם, פירושו: אין עוד מלבדו. בהנהגת המשפט יש את המימינים ויש את המשמאילים, ונדמה כאילו יש כוחות נפרדים - מרכבה דקדושה ומרכבה דטומאה, כוח הסטרא אחרא, וכשפים נקראים כשפים מפני שמכחישים פמליא של מעלה, שנותנים תחושה כאילו יש עוד מלבדו חלילה. אבל הנהגת הייחוד היא אין עוד מלבדו: כשהקדוש ברוך הוא רוצה לגאול את עם ישראל, גם אם יש מקטרגים ואומרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", השם בייחודו השלם שאין עוד מלבדו עושה כפי רצונו. יקטרגו, יצאו נגד, יהיו מסטינים - אין עוד מלבדו.
וזה מה שרומז המלבי"ם בבחינת ה"צדקה": הצדקה העליונה שעל ידה "ותושע לו זרועו", שהקדוש ברוך הוא יפעיל את זרועו גם מבלי היד, והמשמעות היא רק ברצון הבורא, הכוח הנשגב המניע את הכול מעצמו מבלי הבט אל סיבה חוצה לו. כביכול אינו רואה אף אחד, יש רק ריבונו של עולם; ואם יש רק ריבונו של עולם - אין דין, אין משפט, אין מקטרגים, אין כלום, שהרי אין עוד מלבדו. אבל השם לא הנהיג את עולמו בדרך הזאת באופן תמידי, שכן ההנהגה הרגילה היא הנהגת המשפט, והנהגת הייחוד היא, כלשון הרמח"ל, הנהגה שהקדוש ברוך הוא משתמש בה רק במצבים מסוימים מאוד. וכשאנחנו מבקשים שיתגלה הקדוש ברוך הוא בעולמו, אנו מבקשים שתהיה הנהגת הייחוד, ואז ראויים או לא ראויים, מגיע או לא מגיע - הקדוש ברוך הוא גואל אותנו, מצד שהשם הוא האלוקים ואין עוד מלבדו. זה מה שעתיד להיות: כאשר אין איש ואין מפגיע, אז "צדקתו" - הצדקה העליונה, חסד גמור ואינסופי, שיגאל אותנו מצד רצונו יתברך בלא מעשה בני אדם וצדקתם כלל.
וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ, וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה. (יז)
אומר המלבי"ם: כדי להבין את הפסוק הזה כראוי צריך ידיעות בסיסיות בלשון הקודש, שכן יש כאן כמה וכמה דברים הטעונים הבנה. מה זה שריון ומה זה כובע ישועה? מה זה צדקה ומה זה ישועה? מה זה נקם ומה זה קנאה? מה זה "וילבש" ומה זו "תלבושת"? ולמה פעם כתוב "בגדי" ופעם "מעיל"? כל אלה כפילויות המצריכות אותנו להבין מה כאן הנביא בא לומר, ואם נבין את הדברים נכון נבין גם את אופי הישועה והגאולה העתידה.
יסוד ראשון: כל מקום שכתוב "צדקה" הכוונה על מעשים שהקדוש ברוך הוא עושה מצד חסד. לא מגיע לנו, והשם עשה עמנו צדקה. זה תמיד ביטויה של צדקה: לא על פי המגיע, לפנים משורת הדין, מצד חסד ולא מצד זכות. וכמו שאתה מוצא אצל בני אדם את הביטוי "לעשות צדקה ומשפט", ומה ההבדל ביניהם? משפט הוא בדברים שבין אדם לחברו - תבע אותו למשפט, עשה משפט בין איש לרעהו; וצדקה היא בין אדם למקום, שאדם עושה צדקה עם ריבונו של עולם. וכשמדובר בקדוש ברוך הוא הדבר הפוך: כשהקדוש ברוך הוא עושה משפט - זה משפט באומות, וכשהוא עושה צדקה - זו צדקה עם ישראל. נמצא שצדקה היא ישועתם של ישראל, ומשפט הוא הנקמה באומות.
הפרק מלמד אותנו שתי אמיתות המשתלבות זו בזו. מצד אחד "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל" - סימן מובהק של עקבתא דמשיחא, שהאמת נעשית עדרים עדרים וכל עדר בטוח שהוא האמת, ומי שסר מרע נחשב שוטה בעיני הבריות; ולדרכו של הבן איש חי אפשר לקרוא את אותם דברים עצמם לשבח: חכמת האמת תופץ עדרים עדרים בבית המדרש, ומדרגת הצדקות תעלה עד שמי שרק סר מרע ולא הגיע ל"עשה טוב" לא ייחשב. ומצד שני "וירא כי אין איש" - כשאין עוזר במעשים ואין סומך בתפילה, הקדוש ברוך הוא גואל בכוח זרועו לבד, בצדקה העליונה ובהנהגת הייחוד שאין עוד מלבדו. ולפי הרד"ק שני המסלולים אמת: השם יפתח את הגאולה, ורוב ישראל ישובו בתשובה כשיראו את סימניה. ובידינו לבחור באיזה מסלול נלך - "אחישנה" בדרך הטובה, או חלילה "בעתה" בדרך הקשה. וילבש צדקה כשריון - צדקה לישראל ומשפט באומות, ונזכה לראות בשובו לציון ברחמים במהרה בימינו.