פתיחה לפרק
פרק נ"ט הוא המשך ישיר לפרק הקודם. בפרק הקודם עלתה התלונה: למה אנחנו צועקים והקדוש ברוך הוא לא נענה? למה אנחנו מתפללים והוא לא מושיע? הפרק שלפנינו בא לענות על השאלה הזאת - ולפרוט אחת לאחת את העוונות שהם הם החוצצים בינינו לבין אבינו שבשמים. הנביא פותח בשלילת שתי ההנחות המוטעות, ממשיך בפירוט החטאים שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, ומגיע עד לביקורת חריפה על יסודות הכפירה ותולדותיה.
לא קוצר יד ולא כובד אוזן
הֵן לֹא־קָצְרָה יַד־יְהֹוָה מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא־כָבְדָה אׇזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ׃
מה שלא נושעתם עד היום - אין זה מקוצר ידו של הקדוש ברוך הוא. מסביר המלבי"ם שיש כאן שתי טענות נפרדות. "קצרה ידו" פירושו חיסרון היכולת: אולי הקדוש ברוך הוא אינו יכול להושיע אותנו. "כבדה אזנו משמוע" פירושו שהשם יכול, אבל הוא כבר אינו משגיח עלינו, אינו נותן בנו עיניו. ואם אינו משגיח, יכולות לבוא צרות רבות, וכביכול השם אינו שומע אותנו, הוא מרחוק ואינו רוצה לדעת בצרתנו. על שתי ההנחות הללו אומר הנביא: לא זו ולא זו.
עוונותיכם היו מבדילים
כִּי אִם־עֲוֺנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ׃
אומר הנביא: אני אומר לכם את פתרונו של דבר. אין זה קוצר יד ואין זה כובד אוזן, אלא עוונותיכם מהווים חיץ, כעין מסכים מבדילים, כפי שאנו אומרים בראש השנה וביום הכיפורים - מסכים מבדילים בינינו לבין השם יתברך.
דרכו של המלבי"ם להסביר שעוון עניינו כפירה, מלשון עיוות - עיוות השכל. האדם עיוות את שכלו כדי ללכת אחר התוהו. לעומת זאת חטא אינו קשור בהכרח לכפירה, אלא להליכה אחר התאוות, ולכן חטא מבטא יותר שגגה: האדם נמשך אחר תאוותו, אחר ענייני החומריות והגשמיות, ועל ידי זה מתרחק מאת השם.
מעתה מובן דיוק הלשון. העוון, שהוא כפירה, הוא בבחינת "מבדילים" - כפירה היא קיר חוצץ, חומה בינינו לבין השם יתברך. וההבדלה הזאת היא דו־צדדית: מצידך, אתה כופר ואינך רוצה לקבל את אמונת השם; ומצד השם, ודאי שאינו מושיע את מי שכופר בו. לכן נאמר דווקא כאן "בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" - משני הצדדים.
אבל לגבי החטאות נאמר רק "הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם", ולא "ביניכם לבין אלוהיכם". מדוע? כי בחטא אינך כופר בהשם, אתה ממשיך להאמין בו ורק נמשך אחר תאוות ליבך. אי אפשר לומר שאתה מסתיר פניך מן השם, אבל כן אפשר לומר שהשם מסתיר פניו ממך. ולכן: "הסתירו פנים מכם משמוע".
ומוסיף המלבי"ם שהדלתות מקבילות זו לזו. כנגד הטענה "לא קצרה יד ה'" בא המענה "עוונותיכם היו מבדילים" - יש קיר מבדיל, וכביכול אין השם יכול להושיע. וכנגד הטענה "כבדה אזנו משמוע", שמשמעה שהוא שומע אך לא היטב, בא המענה של הסתר פנים. הסתר פנים אינו קיר; הוא מרגיש בהימצאותך אך אינו מושיע. הקיר משמעו כביכול הסתלקות, ואילו הסתר פנים הוא כנגד "כבדה משמוע". אינכם צריכים לצעוק חזק יותר כדי שיישמע - יש כאן הסתר פנים, וההסתר הזה נובע מחטאותיכם, מכך שאתם הולכים אחר תאוות ליבכם.
המהרש"א בסנהדרין ס"ה מוסיף ביאור על פי המבואר בפי חכמי האמת: בכל מעשה של אדם נברא דבר רוחני לפי המעשה, הן טוב והן רע. ומלאכי המשחית הבאים מעוונותיכם - הם היו מבדילים ביניכם מלהגיע רוח הקודש עליכם. כלומר, אין זה שיש לך חטא ופועל יוצא ממנו שאני מסתיר פנים; אלא העוון עצמו מסתיר. העוון הוא בריאת מלאך משחית, וברגע שבראת אותו הוא עומד בינך לבין השם יתברך. זהו "עוונותיכם היו מבדילים" כפשוטו: לא פעולת עונש, אלא המלאך המשחית שיצרת עומד באמצע, ואומר הקדוש ברוך הוא: אין לי אפשרות לקשר איתך.
כי כפיכם נגואלו בדם
כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָוֺן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ־שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה׃
כאן מתחיל הנביא למנות את העוונות עצמם. "כפיכם נגואלו בדם" - אתם שופכים דם נקי. "נגואלו" מבארים רש"י והרד"ק מלשון טינוף, כמו "לחם מגואל", היינו לחם מטונף. ומהו "אצבעותיכם בעוון"? מביא הרד"ק שתי אפשרויות: או שאדם שולח אצבע מאשימה כלפי זולתו, או בחומרה יתרה - שנותן אגרוף בזולתו, והאגרוף עשוי מן האצבעות. "שפתותיכם דברו שקר" ו"לשונכם עולה תהגה" מדברים בעוונות הפה.
המלבי"ם מסביר שיש כאן התייחסות לשני מיני עוונות. החלק הראשון הוא בין אדם לחברו: "כפיכם נגואלו בדם" - כל היד נגאלה בשפיכות דמים. ואחר כך הוא יורד לאצבעות, וכשעוברים מיד לאצבעות, סימן שדיברנו תחילה בכלל ואחר כך בפרטים, שכן האצבעות הן פרטי היד. תחילה כל היד מגואלת בדם, ואחר כך גם פרטי הפעולות וסיום המעשים נעשים בעוון. זה מדבר במזיד, בכופר העושה את מעשיו בשאט נפש.
מכאן עובר הנביא לבין אדם למקום: "שפתותיכם דברו שקר" - אמונות משובשות ודעות כוזבות. ולא זו בלבד שאתם עושים זאת מן השפה ולחוץ, אלא "גם לשונכם עוולה תהגה". המלבי"ם מסביר בכמה מקומות, ובעיקר בספר משלי, שיש הבדל בין שפה ללשון: "שפה" מורה תמיד על הדיבור החיצוני, ו"לשון" על הדיבור הפנימי. לכן תמיד בהקשר ללשון מופיע לשון הגייה ומחשבה, כי מדובר במה שאדם מדבר בתוך עצמו. השפתיים חיצוניות, והלשון פנימית.
ומכאן שני חסרונות. הראשון הוא הדיבור החיצוני - "שפתותיכם דברו שקר". ייתכן מצב שאדם יודע בתוך תוכו את האמת ומדבר שקרים, וזה פחות גרוע, שכן יש סיכוי שמתישהו יתחרט וישוב למוטב. אבל אם אדם לא רק מדבר שקר אלא גם מאמין בשקר שהוא מדבר - מה הסיכוי שיתקן את עצמו? הסיכויים קלושים, שהרי הוא חדור אמונה בשקר. ולכן אומר הנביא: אל תחשבו שלפחות פנימה אתם יודעים את האמת - "לשונכם עוולה תהגה", גם בפנים אתם הוגים כך בליבכם. אין כאן שום סיכוי לתקנה.
אין קורא בצדק
אֵין־קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל־תֹּהוּ וְדַבֶּר־שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן׃
הרד"ק מסביר: "אין קורא בצדק" - אין אדם המוכיח את חברו ואומר לו עשה מעשיך בצדק. כלומר, אם יש חטא ועוון אך יש עוד מי שמוכיח, עדיין יש סיכוי לתיקון. אבל כאן אין אפילו מי שיעמוד ויקרא: רבותיי, צריך שיהיה צדק.
התרגום יונתן אומר כאן דבר שהוא תוכחה נוראה לכל אחד ואחד מאיתנו: "לית דמצלי בקשוט" - אין מי שמתפלל באמת. תפילתו של אדם היא מן השפה ולחוץ; מרוב שהוא ממהר ולחוץ, התפילה נעשית מן השפה. והנורא מכל - "בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני". ואילו נאמר "קרוב ה' לכל קוראיו", ומה התנאי? "לכל אשר יקראוהו באמת". כל העניין הוא באמת.
אמר פעם אחד מגדולי ישראל: אדם מתפלל על עניינים רבים, אבל יש עניין אחד שעליו הוא מתפלל מכל הלב - פרנסה. לצערנו, דווקא על פרנסה אנו מתפללים בכל הלב; אבל על ביאת המשיח, על ישועת השם, על שיתמו זדים מן הארץ, שיכלו עושי רשעה, ושהקדוש ברוך הוא יהיה למלך על כל הארץ - שם התפילה שלנו אינה באמת.
פעם בא אדם אל אחד מגדולי ישראל, שטח לפניו את צרותיו ושאל: רבי, מתי כבר יבוא משיח? השיב לו אותו אדמו"ר: אני מצטער לאכזב אותך, אבל המשיח שאתה מצפה לו לעולם לא יבוא, והמשיח שיגיע - הוא אחד שמעולם לא ציפית לו. תמה האיש: הרי אני תמיד מצפה לו, דברי הרב חידה הם לי. הסביר לו הרב: משיח יבוא לגלות את אור השם בעולם; הוא אינו בא לפתור לך את הבעיות של המינוס בבנק. ואם לזה אתה מצפה - זה לא המשיח שיגיע. זה שיבוא לא יחשוב למלא את התוכניות שלך, אלא יבוא לגלות אור השם בעולם וללמד תועים בינה. וכי לזה חיכית? על זה התפללת?
על כך אומרים בעלי המוסר: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום?" מתפללים על המשיח כבר אלפי שנים - ולמה אינו בא? כי תפילותינו הן אל הלחם. אנו מבקשים שתהיה פרנסה, ולכן דורשים את בן ישי; מבקשים שיוסרו הגזירות הכלכליות, ולכן רוצים משיח. הדרישות הן על הלחם, לא על בן ישי. זהו "אין קורא בצדק", "לית דמצלי בקשוט".
"ואין נשפט באמונה" - כי השופט מעוות את הדין. "בטוח על תוהו ודבר שווא" - אדם מדבר עם חברו אחד בפה ואחד בלב, מדבר שווא. ועל מה הוא בוטח כשהוא מרשה לעצמו לדבר כך? על תוהו: הוא נסמך על דבר שאין להסתמך עליו, שהחבר בוודאי לא יעלה על כך שהוא מסובב אותו בכחש ומרמה אותו. זהו ביטחון ריק, ביטחון של שווא.
"הרו עמל והוליד און" - מסביר הרד"ק שההריון הוא הרעיון והמחשבה, השלבים הראשונים של הוצאת הדבר אל הפועל, והלידה היא הפעולה עצמה, ההוצאה אל הפועל. תחילה מתכננים ואחר כך מוציאים. ואצלכם גם התכנון עצמו הוא עמל - ו"עמל" בא תמיד לבטא שקר, כמו "כותבי עמל". ולכן אין פלא שהתוצאה היא און ושקר, פעולות של רע ושל קלקול.
המצודת דוד מעמיק בזה: לפעמים אדם עושה פעולה שלילית, ושואלים אותו מדוע עשית כך, והוא משיב שלא חשב הרבה. זה פחות גרוע מאשר אדם שמשיב: כן, מגיע לו, הוא צריך לקבל את זה. כשאדם עושה רע בתכנון - זה מורה על רוע לב. כשעושה רע בשליפה, אפשר לתלות זאת בחוסר שפיות זמנית ובתגובה לא רציונלית (אף שיש כאלה שאצלם חוסר השפיות הזמנית הוא קבוע, וזו בעיה). אבל אצלכם, אומר הנביא, "הרו עמל" - תחילה מתכננים היטב את דבר העמל והפלסתר, ואחר כך "הוליד און", מוציאים את הפעולה אל הפועל. זה גרוע מאוד, שכן כל הרוע שלכם הוא בתכנון ולא במקרה.
המלבי"ם מוסיף שלאחר שתיאר את כל העוולות, יש בעיה נוספת: אין מי שמוכיח. "בצדק" - בעניינים שבין אדם לחברו; "ואין נשפט באמונה" - בעניינים שבינינו לבין המקום. אין מי שיוכיח גם על העבירות שבינינו לבין השם יתברך.
שתי כיתות של כופרים
על "בטוח על תוהו ודבר שווא" אומר המלבי"ם שאצל הכופרים יש שתי כיתות. הוא מדבר על כופרים של פעם, כופרים ברמה, שהיו באים עם טיעונים, עם סברות ועם הקדמות (הכופרים של ימינו - מדרגתם היא תוכניות ריאליטי). הכת הראשונה היא זו שאינה מתבססת על כלום: למה אתה כופר? בא לי, איני מאמין וזהו. אין להם ראיות ולא הוכחות ולא טיעונים. עם אלה קשה מאוד להתווכח - כשאדם טוען טיעון אפשר להיכנס עמו לדיון, אבל כשהוא אומר "תעזוב אותי, בא לי", אין הרבה מה לדבר. עליהם נאמר "בטוח על תוהו ודבר שווא": הם דוברים דברי שווא ובוטחים ביטחון של תוהו, שהרי אילו היית בא בטענה, היה לביטחון שלך על מה להסתמך; אבל בלי טענה - על מה אתה בוטח?
הכת השנייה היא "הרו עמל והוליד און" - הכת המתפלספת, הפילוסופים. אנו כמעט איננו מכירים דברים כאלה היום, אבל מי שיעיין ברמב"ם במורה נבוכים וברבנו בחיי בשער הייחוד, ויראה כמה הם מרבים להתעמת עם התפיסה הפילוסופית, יבין שלפני אלף שנה ולפני שבע מאות שנה התפיסה הזאת קנתה לה שביתה, והיה צורך להתמודד עם טענותיה. אלה באים להוכיח הוכחות המתבססות על הקדמות, וההקדמות משובשות, ומהן הם מוציאים היקשים ודימוי מילתא למילתא ומסקנות משובשות.
לדוגמה: התפיסה הפילוסופית עובדת כך - יש יסודות, ומהם על ידי היגיון והיקש לוגי מגיעים למסקנות. נניח יסוד: כל חומר נוצר מחומר אחר; אין בבריאה דבר שנברא יש מאין, אין דבר שנברא מתוהו. וכנגד זה גם אין כיליון בעולם: כשדבר מתכלה הוא הופך למשהו אחר, תיקח עץ ותשרוף אותו והוא הפך לאנרגיה. זהו מה שקרוי היום חוק שימור החומר וחוק שימור האנרגיה. ומכאן יטענו הפילוסופים מיד: אם כל דבר נברא מכוח אחר, ממה נברא ריבונו של עולם? זו שאלה שמהותה כפירה, ועצם ההיקש בה מוטעה - שהרי מהיכן אתה לומד? מעולם החומר. וריבונו של עולם הוא מעבר לעולם החומר, ממציאות הרוח, ומה שידוע לך במציאות עולם החומר כלל אינו שייך במציאות הרוח. הרי לך דוגמה לאדם הבא בהקדמה ומסיק ממנה מסקנה לוגית מוטעית. על זה נאמר "הרו עמל והוליד און": מניחים הקדמות מוטעות ומולידים מהן תולדות משובשות, יולדים כזב.
ביצי צפעוני וקורי עכביש
בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה׃
צפעוני הוא סוג של נחש רע, ומעשיהם רעים ומכוערים כמעשי הצפעונים והנחשים הרעים. ולעניין "קורי עכביש" מביא רש"י את ביאורו של מנחם, ש"קורי" הוא מלשון קורות - שכן העכביש אורג את קוריו בקורות הבניין, ולכן נקראו קורי עכביש, היינו הקורים שאורג העכביש.
ומהו "הזורה"? תרגום יונתן מתרגם "משחנן", מלשון חימום (סח'נה בערבית - חם, ומכאן "חמין", ומכאן גם "ותהי לו סוכנת", כלומר מחממת, וכן מקור המילה שחין - שכל עורו מתחמם). כלומר מי שמחמם את ביצי הצפעוני, תיבקע הקליפה וייצא הנחש. וכיצד מתחבר "זורה" עם חימום? מסביר רש"י שזורה הוא מלשון עצירה וסחיטה, כמו "ויזר את הגיזה" אצל גדעון, שסחט את הגיזה והוציא את הבלוע בתוכה. גם חימום הביצה הוא פעולה הדומה לסחיטה - הגיזה נסחטת בלחיצה בכוח, והביצה נסחטת בחימום, ומתוכה נפרש האפרוח. ו"אפעה" אף הוא מין נחש. הרי שמעשיהם מקולקלים ומולידים קלקול.
הרד"ק מרחיב: את מחשבותיהם ומעשיהם מדמה הנביא לביצי צפעוני, המולידות נחשים צפעונים - כלומר מחשבותיכם רעות ומעשיכם רעים. ו"ביצי צפעוני בקעו" אינו חוזר על בני האדם אלא על הצפעונים עצמם: הצפעונים הם המבקעים את הביצה מבפנים כדי לצאת, כדרך האפרוח הבוקע את ביצתו. הנחש מטיל ביצים והצפעון יוצא מתוך הביצה. כך גם הם הוגים בתוכם מחשבות רעות עד שמוציאים אותן אל הפועל, כצפעון היוצא מן הביצה.
"וקורי עכביש יארוגו" - היריעות שאורג העכביש אין להן קיום, קורעים אותן בקלות. כך הם אורגים דברים שאין להם העמדה: מספרים סיפורים ובונים תוכניות והכול בשקר, ואין לזה קיום לאורך זמן, ומעשיהם לא יועילו להם. וראוי להדגיש שקורי עכביש נחשבים לחוט החזק בעולם, ועדיין לא הצליחו להמציא חוט חזק ממנו; מה שאנו קורעים אותו בקלות הוא רק מפני שהוא דק מאוד. אבל כיוון שלאדם קל לקורעו, המשיל הנביא את רעיונותיהם לדבר הארוג בקורי עכביש: אתם בונים יסודות ויוצרים דברים שקריעתם ושבירתם קלה, כי הכול בנוי על שקר.
"האוכל מביציהם ימות" - מי שאוכל מביצי הצפעוני מת, שהרי בצפעוני ארס, והצפעוני הוא הנחש המסוכן ביותר, והאוכל מביציו אוכל גם את ארסו. "והזורה" - לפי הרד"ק, מי שרק דורך על הביצים, מלשון פיזור, כמו "ותשכח כי רגל תזורה"; אדם ההולך ובועט ברגליו הרי הוא מפזר. ואם כן: האוכל מן הביצים ימות, ואפילו מי שאינו אוכל אלא רק רגלו נוגעת בביצה - תיבקע הביצה וייצא ממנה אפעה שיכישנו וימיתנו. כך האנשים הללו, אנשי השקר שכל מעשיהם במרמה: כל מי שבא עמם במגע יינזק, כאדם שיש לו קשר עם נחש.
ההקדמות והתולדות - ביאור המלבי"ם
המלבי"ם ממשיך בקו שפתח בו, שכל זה מדבר באנשי הפילוסופיה המשבשים את הדעת. התולדות של כל הרעיונות הפילוסופיים שמקורם בשקר - הן ביצי הצפעוני. וההקדמות שבהן הם משתמשים כדי להוציא את התולדה - הן קורי העכביש. אדם המקרב סברה לסברה ורעיון לרעיון ויוצר בסוף שיבוש שלם הבנוי כולו על הקדמות מוטעות, תוצאותיו הן קורי עכביש: אין זו אריגה מתקיימת, אלא דבר שברגע שתתחיל לגעת בו תראה כיצד הוא מתפרק.
ולמה דווקא קורי עכביש? לא רק מפאת חולשתם. מהיכן מוציא העכביש את קוריו? מעצמו, מפיו. כשאדם בא לטעון טיעון ולבנותו על יסוד, הוא יכול לומר: היסוד הזה מוסכם עליך, וזה ברור. אבל אם גם את היסוד הוא עצמו בנה - כיצד אפשר להסכים לדבריו? למשל, אם היסוד הוא קיומו של כוח הכבידה, שכל דבר שתעזוב באוויר ייפול, הרי זה יסוד מוסד שאיש אינו יכול להתווכח עליו, ולפחות היסוד קיים. אבל אם לצורך טיעונך אתה מניח יסוד שאינו מוכח - זה גרוע שבעתיים. הלה לפחות טעה בהמשך אך יסודו ברור, ואילו אתה גם את היסוד המצאת. כך הפילוסופים: טוענים טענות הבל, ממציאים יסודות, בונים עליהם קומות, ועל סמך זה באים לשווק סחורה מוגמרת כאילו יש בדבריהם אמת - בעוד היסודות עצמם אינם אלא כוח הדמיון שלהם.
ומכאן ממשיך הפסוק: כנגד "ביצי צפעוני בקעו" נאמר "האוכל מביציהם ימות" - מי שייקח את המסקנות שלהם, שהן כפירה ונגד אמונת השם ונגד מציאות הבורא, וקדמות העולם וכיוצא בזה, מביא מיתה על עצמו. וכנגד קורי העכביש נאמר "והזורה תבקע אפעה": מי שאינו אוכל מן הביצים אלא רק מניח אותן תחת העוף שיחממן ויצאו מהן אפרוחים - היינו מי שאינו מתנהג על פי התולדות אבל לוקח את ההקדמות. את היסודות שעליהם בנו הכופרים את מסקנותיהם הוא כן מאמץ. אומר לו הנביא: דע לך שבסוף ייבקע ויצא אפעה, מסקנות של נחש שיש בו מוות. יסודות של כפירה יביאו לתולדות של כפירה. אינך יכול לומר "אני איני הולך לפי שיטותיהם" - משעה שאתה מתחיל בהקדמות שלהם אתה עלול להגיע גם למסקנותיהם. מה שעליך לעשות הוא להניח, לא להשתמש ולא להתעסק כלל במחשבת הכפירה.
וצאו וראו מה שנכתב על הרמב"ם, ששלל את מציאות השדים ואת מציאות המעלה באוב ודורש אל המתים, וכתב שכל אלה הבלים שאין בהם ממש ורק אנשים האמינו בהם. כותב על כך הגר"א דברים חריפים מאוד: "והפילוסופיה הארורה היתתו ברוב לקחה". כלומר לפילוסופיה יש כוח משיכה, והיא האישה הזונה שספר משלי מרבה לדבר עליה - החוכמה המושכת את האדם באמריה. הרמב"ם, כביכול, נמשך אחר יסודות שהניחום אנשי הכפירה והפילוסופיה, אחר אריסטו שהרמב"ם היה מעריצו הגדול וכתב עליו שהוא דרגה אחת פחות מנבואה. אמנם חלילה לא הלך אחר מסקנותיהם, אבל את היסודות בדברים מסוימים קיבל, ובעקבות זה לא האמין כלל במציאות שדים. וכותב הגר"א: והלוא יש לנו גמרות מפורשות ומדרשים ואין סוף מקומות בחז"ל בענייני שדים ובהלכות הקשורות לזה, וענייני דורש אל המתים ותיאורי מעלה באוב בנביא - כיצד אפשר לומר שדברים אלה אינם קיימים במציאות?
וכבר כתב הרב רצאבי, שאף שהתימנים נהגו בהלכותיהם כרמב"ם, בשום אופן לא קיבלנו את דעותיו של הרמב"ם בענייני השקפה - כך הוא כותב בצורה הברורה ביותר. וזאת להבדיל מכל מיני מתחדשים למיניהם שקמו בדור הזה ונעשו "רמב"מיסטים", שכל דבר אצלם הוא הרמב"ם והרמב"ם והרמב"ם; אומרים לו יש הלכה, יש כך וכך - ובשבילו רק הרמב"ם. וזה שיבוש גדול, שהרי בעניינים רבים אין ההלכה כרמב"ם, וגם התימנים, כפי שמביא הרב רצאבי, אינם פוסקים כרמב"ם אלא רק נוהגים כמותו בעניינים רבים, ובענייני השקפה כותב במפורש שלא קיבלנו את דעותיו. חס ושלום שנוכל לומר דבר כזה על הרמב"ם מעצמנו, אבל דוגמה יש לנו מדברי הגר"א, כיצד הקדמות של אנשים רחוקים מיהדות עלולות לגרום לשיבוש, אף שלא השתמש במסקנותיהם אלא רק בהקדמותיהם. וזהו "הזורה תבקע אפעה": מי שרק ייגע בזה, ייקח את הביצה ויחממה, היינו ישתמש בהקדמות בלבד - כבר על ידי זה ייבקע אפעה, ועלול לבוא לידי כפירה.
קוריהם לא יהיו לבגד
קוּרֵיהֶם לֹא־יִהְיוּ לְבֶגֶד וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי־אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם׃
הקורים חלשים כל כך שאי אפשר לארוג מהם דבר ממשי ולעשות מהם בגד. ובסופו של דבר, כשירצו להתכסות במעשיהם - מעשיהם שקר, וממילא לא יוכלו להתכסות בהם. במילים פשוטות: כל הטיעונים שאתה טוען לא יגנו עליך ביום רעה. כשתגיע הרעה, מעשיך לא יגנו עליך.
עד כאן דיבר הנביא בכפירה שכנגד המקום. סוף הפסוק עובר לחטאים שבין אדם לחברו: "מעשיהם מעשי אוון ופועל חמס בכפיהם". אל תאמר: אמנם בכפירה הם כופרים, אבל בבין אדם לחברו - כמה אנשים טובים ונחמדים הם.
סיפר לי יהודי רק אתמול על עובד ארגנטינאי שעובד עמו כשומר בבית ספר, שאמר לו: אני רוצה לחזור לארגנטינה. שאלו: למה? אמר לו: שם האנשים כל כך אנושיים. שם אין דבר כזה שעוברים לידך ולא אומרים שלום, בוקר טוב, מה שלומך. כאן אני עומד בבית הספר, מישהו עובר לידי ושואל: תגיד לי, איפה כיתה ג'? אני עונה לו "שם" והוא רץ. בלי שלום ובלי תודה. ההתנהגות הזאת ממש לא מצאה חן בעיניי, אני רוצה לחזור לארגנטינה.
אמר לו אותו יהודי שומר מצוות: תגיד לי, ואם יגיע לכאן מחבל, יהיה כאן פיגוע, השם יצילנו, ויקרה משהו - מה יקרה אצלכם? כולם בורחים, לא רואים אותך ממטר, כל אחד חושב רק על עצמו. אבל כל אלה שכאן, שאולי יחסם אליך קצת וולגרי ואולי אינם מספיק עדינים - הוא ימות בשבילך, הוא ימסור נפשו בשבילך, הוא ייכנס לסכנה כדי להצילך. אתה יהודי, והוא ירוץ בשבילך. ואילו הגוי - שתמות, מה אכפת לו ממך?
בלי סוף שומעים מקרים כאלה. הייתה תמונה מחרידה ומזעזעת שעברה בכל העולם, בחוץ לארץ: אדם נפל אל תוך מסילת הרכבת התחתית, שהיא שקועה. שומעים את הרכבת מגיעה מרחוק, והאיש צועק, מנסה לטפס ומחליק, מנסה שוב ומחליק, וצועק שיצילוהו. ורואים במצלמות חמישה עשר איש עומדים, ואיש אינו מזיז את עצמו, כולם מסתכלים, ויש אף שמוציאים את הטלפון ומצלמים. והאדם צועק. והסוף היה סוף לא נעים כלל. אז נחמדים, נחמדים - הכול טוב ויפה. נראה מה יקרה כשיקרה לך משהו, אם מישהו יבוא לעזור לך.
זהו שאומר המלבי"ם: אל תאמר שאולי בפילוסופיה הגיעו לשקר, אבל בבין אדם לחברו הם טיפוסים הומניים, כל כך אכפת להם, כל כך כואבים את כאב אחיהם - הרי במידות יש בהם משהו. אומר הנביא: לא. "מעשיהם מעשי אוון ופועל חמס בכפיהם", איש את רעהו חיים בלעו. ואם אינו עושה זאת, הרי זה רק מחמת נימוס, והנימוס הוא חיצוני. הגרמנים כמה מנומסים היו: תודה, סליחה, בבקשה. וכולנו יודעים לאן הגיעו. ואיזו רגישות הייתה להם לכלבים, ממש מרגש; כמדומני שלגבלס היה כלב וקרא לו "מענטש" - איש, בן אדם. זה היה שמו של הכלב. ואלה אנשים ששלחו בני אדם לתאי גזים כזבובים. אם כן, אין כאן רק כפירה: מה שהם מוציאים אל הפועל הוא פועל חמס. ואם תרצה לטעון שאולי הם רק כופרים ובענייני בין אדם לחברו הם אנשים הגונים - לא מיניה ולא מקצתיה.
לסיכום:
הנביא פותח בשלילת שתי טענות: לא קוצר יד ולא כובד אוזן, אלא עוונותינו הם הקיר החוצץ וחטאותינו הם הגורמות להסתר פנים - העוון, שהוא כפירה ועיוות השכל, מפריד משני הצדדים, והחטא, שהוא היגררות אחר התאווה, גורם שהשם יסתיר פניו. ולפי המהרש"א העוון עצמו בורא מלאך משחית העומד חוצץ בינינו לבין הקדוש ברוך הוא. מכאן פורט הנביא את החטאים: שפיכות דמים ופרטי מעשי העוון שביד ובאצבעות, שקר שבשפתיים וגם עוולה בלשון הפנימית, עד שאין עוד סיכוי לתקנה. אין מי שמוכיח ואין מי שמתפלל באמת, אין דין ואין אמת, והרוע נעשה בתכנון: "הרו עמל והוליד און". שתי כיתות של כופרים מתוארות כאן - אלו הבוטחים על תוהו בלא כל טענה, ואלו הבונים הקדמות מדומות המולידות מסקנות משובשות. תולדותיהם ביצי צפעוני והקדמותיהם קורי עכביש שהם עצמם טוו מפיהם, והאוכל מן המסקנות ימות, ואף הנוגע רק בהקדמות - תיבקע לו אפעה. ולבסוף: לא יועילו להם קוריהם להתכסות בהם ביום רעה, ואל תשלה את עצמך שכפירתם מצטמצמת לבין אדם למקום - "מעשיהם מעשי און ופועל חמס בכפיהם".