פתיחה: מן ה"סור מרע" אל ה"עשה טוב"
בחלקו הראשון של הפרק תבע הנביא מן העם את תיקון המעשים הרעים: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים" - הסרת העושק והרשע. אחר כך תבע את מדרגת הצדקה הבסיסית: "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת". מכאן ואילך עולה הנביא מדרגה נוספת, ובזה עוסק חלק זה של השיעור: לא רק להימנע מרע ולא רק לצאת ידי חובת המינימום, אלא להוסיף טוב מאהבת ה' - ולאחר מכן, סיום הפרק בעניין קדושת השבת.
"וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ" - לתת לא רק לחם אלא נפש
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם׃ (י)
אומר המלבי"ם: כל מה שהוזכר עד עתה בא בזכות ה"סור מרע". ואם תשאל, הלוא כבר נאמר "פרוס לרעב לחמך" - והרי זו צדקה חיובית? התשובה היא שאותה נתינה היא המינימום ההכרחי; מי שאינו עושה אותה פשוט אכזרי. כל מה שנאמר עד כאן אינו אלא לא להתאכזר. עתה מדבר הנביא על מדרגה אחרת לגמרי: אדם שמחמת אהבת ה' עושה הרבה יותר ממה שהוא מחויב בו.
אפשר לזרוק לרעב פרוסת לחם. האם זנת אותו? זנת. האם הפקת אליו את נפשך? ודאי שלא - הראית לו את הדלת. ייתכן שהוא כבר אינו רעב, אבל לא הוצאת אליו את נפשך, לא עשית זאת מכל הלב ובנפש חפצה. על כך אומר הנביא: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ" - לא רק את הלחם תיתן לו, אלא גם את נפשך.
הרד"ק מפרש "תפק לרעב נפשך" - תמלא את רצונו, תוציא אליו את רצונך, כלשון "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם" שפירושו רצונכם. נפש משמעה רצון. כלומר: תן לו ברוח נדיבה ובהסברת פנים, שיכיר שאתה עושה זאת ברצון ובשמחה, ולא כמי שמנסה להיפטר ממנו.
ולא זו בלבד, אלא "וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ". להשביע אדם בגופו זה פשוט - נותן לו פרוסת לחם והשביעו. אבל להשביע את נפשו? אדם מדוכא, שיש לו קשיים נפשיים, סובל מכל מיני עניינים - במה תעודד אותו? על זה נאמר: נפש מעונה, תשביע אותה בדברי ניחומים. וכעין זה דרשו חז"ל על הפסוק "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב": גדול המלבין שיני חברו - שמעלה על פניו חיוך - יותר ממשקהו חלב. הרי זו מדרגה גבוהה הרבה יותר: לא רק את גופו אתה משביע, אלא גם את נפשו.
שכר שאינו טבעי: "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ"
ואם תעשה כן - דע לך שהשכר גדול הרבה יותר. קודם נאמר "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ", וכאן נאמר "וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ". מה ההבדל? השחר בוקע לאט לאט, בהדרגה. אבל זריחה היא בבת אחת: היה חושך - ופתאום זרח אורך.
ועוד הבדל: "יבקע כשחר" הוא בסוף הלילה, כלומר כאשר האדם כבר מתקרב לסוף חייו מגיעה הצלחתו, ואז לאט לאט מאיר לו האור. אבל כאן נאמר "וזרח בחושך" - עוד באמצע החושך, כשאדם עומד בעיצומם של חייו, פתאום יאיר לו אור גדול.
ולא עוד, אלא "וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם". אפלה חזקה מחושך - "יִקָּחֵהוּ אֹפֶל". אומר הנביא: גם האופל הזה יאיר לך, ולא כאור עלות השחר אלא כאור הצהריים. נמצא שהזריחה תהיה לא טבעית אלא ניסית. וזה כל המסר: אם אתה עושה מעל ומעבר - אתה רואה ישועות מעל ומעבר, בדרך ניסית ולא בדרך טבעית.
"וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד" - ההנהגה, הנפש והגוף
וְנָחֲךָ יְהֹוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו׃ (יא)
"ונחך ה'" - אומר הרד"ק, כלשון "נְחֵנִי ה' בְּצִדְקָתֶךָ": הקדוש ברוך הוא ישגיח עליך וינחה אותך בכל מעשיך. הריבונו של עולם הוא המנחה שלך, המלווה הצמוד שלך, תמיד.
"וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ" - לפי הרד"ק וכן רש"י, "צחצחות" מלשון צימאון. אבל המלבי"ם מפרש אחרת: לשון האור הצח והמצוחצח. אלו ביטויים המופיעים הרבה בספרים הקדושים, והכוונה לאור העליון, הנקי, הזך, הברור, בדרגות הגבוהות ביותר שניתן לתאר.
ומדוע בכלל מתארים את העניינים הרוחניים בלשון אור? משום שאין לנו מושג בענייני רוחניות. אם יאמרו לנו ששפע יורד ומשפיע ממידה למידה ומספירה לספירה, לא נבין כלל במה מדובר; אומרים לנו ש"מאיר בו", דהיינו שניתן שפע מזה לזה, שכן האור הוא הדרגה הגשמית הגבוהה ביותר שאנו מסוגלים לקלוט. אלא שכבר הזהירו בספרים הקדושים שחלילה לתאר ממש אור, שהרי גם האור דבר גשמי הוא: אפשר למדוד אותו, ויש היום מכשירים המודדים את עוצמת האור בדיוק רב ולפיהם מתאימים תאורה למקומות שונים. וכשמדובר ברוחניות אסור להגשים, ולכן כל לשון "אור" אינה אלא משל. נמצא ש"צחצחות" היינו הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, האור הצח והמצוחצח - וכל זה מדוע? מפני שגם אתה עשית מעל ומעבר: "תפק לרעב נפשך", "נפש נענה תשביע".
כנגד שלמות הגוף נאמר "וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ" - יהיה בך כוח כמו גן רווה. כשם שבגן רווה גוף האילנות והשורשים והצמחים הכל צומח בו, כך עצמותיך יהיו להן עלומים: לא יהיו בדיכאון ולא יתייבשו, אלא אדם בן תשעים יקפץ כאיל.
וכנגד ההצלחה הנפשית נאמר "וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" - מוצא מים ששואבים ממנו בששון. והמים הרי הם בחינת תורה: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", ואין מים אלא תורה. כשם שהמים הולכים למקום נמוך, כך התורה שורה על מי שהוא ענוותן. המים באים לסמל את התורה, ולכן ההצלחה הנפשית היא כמוצא מים: תפיץ חכמתך לרבים וכולם יבואו לקבל ממנה, והמעיין שלך לא יכזיב אלא ייתן ויוסיף וישפיע.
"וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם" - מי באמת בונה את העולם
וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר־וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת׃ (יב)
אומר הרד"ק: כשם שהמעשים הרעים מחריבים את הארץ, כך אדם העושה מעשים טובים נקרא בונה את הארץ. וזהו "אל תקרי בָּנַיִךְ אלא בּוֹנַיִךְ".
סיפר רבי יענקל'ה גלינסקי: פעם היה בחוץ לארץ בחתונה של בחור ישיבה, בן תורה מתמיד וירא שמים. היה שם אורח חשוב, בעל ממון ונכבד מאוד, ששאל: במה הבחור עוסק, מה ההכנסות שלו? באמריקה מודדים אדם לפי מה שהוא עושה לשנה, וזה קובע הכל - אם אתה משהו או שאתה סתם אפס. דבר איתו על מאתיים אלף דולר בשנה, כבר מתחילים לשמוע ולהתייחס; תאמר לו שאתה חי על עשרים אלף דולר בשנה - אינו סופר אותך כלל. "זמן איז מאני", והכל נמדד בכסף.
רב אחד היה יוצא לגיחות קצרות לשם וחוזר לכאן, מפני שאמר שאינו מסוגל לסבול את החומרנות האמריקאית, שאת הכל מודדים בכסף: כמה אתה שווה, מי אתה, מה אתה. פעם סיפרתי לקרובת משפחה על בן משפחה שהתחתן, ומיד אמרה לי: כן, ראיתי אותו, באמת אברך עדין, אבל לא נראה לי שהוא ידע לעשות כסף. הרי הוא יצטרך לפרנס משפחה, והוא טיפוס תמים קצת. זהו המדד. בן תורה, אברך, ירא שמים, מידות טובות - הכל טוב ויפה, אבל כסף ידע לעשות? זהו עגל הזהב.
על כל פנים, באותה חתונה שאל האיש: כמה הוא עושה לשנה, במה הוא עוסק? אמר לו רבי יענקל'ה: זה קבלן גדול! התפעל האיש והסתכל בהערכה. אחר כך ניגש אליו אבי החתן ושאל: מה סיפרת לו קבלן, איזה קבלן? השיב לו: הרי תלמיד חכם הוא בנך, "אל תקרי בניך אלא בוניך". מי בונה את העולם - הקבלן בונה את העולם? תלמידי חכמים הם הבונים את העולם. קבלן גדול הבן שלך! אצל כל אחד המושג "גדול" הוא משהו אחר, אבל צריך לדעת מי הם הבונים האמיתיים.
אם כן, המעשים הרעים מחריבים את העולם והמעשים הטובים מיישבים אותו. ברגע שתסיר את הרשע ותייסד חסד - "ובנו ממך חרבות עולם": מה שהיה חרב זמן רב מחמת הרשע וחוסר הצדק יתחיל להיבנות. "מוסדי דור ודור תקומם" - המוסדות שנפלו כבר מדורי דורות, במעשיך הטובים תקים ותרומם אותם. "וקורא לך גודר פרץ" - שבמעשיך הטובים ובחסד שעשית גדרת את כל הפרצות והקלקולים.
"מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת" - שני פירושים
כאשר הארץ חרבה, גם הנתיבות חרבים - לא מפני שיורד שלג, אלא מפני שיש ליסטים, אנשים כבר אינם הולכים בדרכים, המקום מסוכן ואין מי שידאג לתקן את אותם מקומות. וזהו "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד". וכאשר תעשה מעשי חסד, תשפר את ההנהגה ואת השלטון, ותהיה מלכות של חסד המשפיעה טוב - אתה משובב נתיבות לשבת, שהנתיבות יהיו שוב ברות שימוש וניתן יהיה לעבור בהן.
ותרגום יונתן מתרגם: "ויקרון לך מקום ארח תקנא, מתיב רשיעיא לאורייתא". לדבריו הכתוב מדבר על הרשעים, ולשון "משובב" כמו "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" - בנים שסטו מדרך הישר, ואתה משיב אותם אל הנתיב הישר. לפי זה הנתיבות משל הן, וכיצד אתה משובב אותן? על ידי החסדים שאתה עושה, על ידי שאתה מועיל ונותן לאחרים - בכך אתה נקרא משיב רשעים לדרך הישר.
והמלבי"ם מדבר על בעל החסד ומתקן אורחותיו. ראינו את השלבים: תחילה "סור מרע" - "פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו". אחר כך שלב של סור מרע במובן של לא להתאכזר - "פרוס לרעב לחמך, עניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו". ולאחר מכן הדרגה הגבוהה, "עשה טוב" - "ותפק לרעב נפשך", שתיתן לו בנפש חפצה ובשמחה. ואם תעשה כן, על ידי זה גם תשיב רשעים לדרך הישר, ועל ידי זה תתקן את החורבות.
ומבאר המלבי"ם ש"חרבות עולם" אין הכוונה לחורבות במובן הגשמי, אלא לחורבן הדעות: דעות נפסדות, דעות משובשות, דעות של עבודה זרה ושל כפירה - ואתה תתקן את הדעות הנחרבות והמקולקלות אשר מעולם. וכן "מוסדי דור ודור תקומם" חוזר על ההשקפה: שממך ייווסדו יסודות קבועים בכל דור ודור, בדת, באמונה, בהשקפה ובהנהגה.
המשל המובהק לכך בדור האחרון הוא החזון איש. הציבור החרדי היה בשפל המדרגה לפני שהחזון איש התחיל לאסוף את הריסותיו וליצור קבוצה מאורגנת ומסודרת, שבה ההשקפה ברורה והאמונה שלמה ותמימה ויסודות הדת מחודדים. שאלו אנשים מלפני שישים ושבעים שנה ויאמרו לכם שלא היה ברור כמו היום מהו יהודי שומר מצוות ומהו רחוק ממצוות; לא היה ברור כמה מקולקל הוא "כוחי ועוצם ידי"; לא היה ברור שהנתיב שהאדם צריך לפסוע בו הוא דרך התורה. ההשקפה היתה מבולבלת למדי. אתה רואה תמונות של חרדים מלפני שישים ושבעים שנה, אנשים שלא היו מקולקלים כלל, ובכל זאת הלבוש היה כזה שאתה משתומם כיצד הלכו כך - משום שההשקפה לא היתה ברורה. ומי שהצליח לגבש את הציבור בעניין שמירת השמיטה, בעמידה על יסודות היהדות, ומי שאמר בזמנו שיש למסור נפש על עניין גיוס בנות - זה החזון איש. וכשבן גוריון הבין שכל מה שיעשה לא יועיל אם החזון איש יאמר את ההפך, ביקש פגישה עמו, שכן הבין שמילה אחת שלו והציבור כולו נשמע לה. הרי שאדם אחד יכול לתקן חורבות אשר מעולם - אמונות ודעות ומעשים נפסדים - וגם לקומם מוסדי דור ודור, לייסד את ההנהגה הראויה לציבור יראי ה'.
ולפי זה מתפרש סוף הפסוק: כנגד "חרבות עולם" שתיקנת, דהיינו אמונות ודעות נפסדות, יקראו לך "גודר פרץ" - שאתה גודר את הפרצות. וכנגד "מוסדי דור ודור תקומם", שהוא לעתיד, שאתה בונה יסודות קבועים בדת באמונה ובהשקפה - אתה נקרא "משובב נתיבות לשבת", שעל ידי הנתיבות שיישרת יהיה יישוב ראוי והגון ונכון, על פי דרך ה' ובהשקפה טהורה וקדושה.
"אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ"
אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קׇדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהֹוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר׃ (יג)
ודרך אגב, יש לדייק בקריאת המילה "חֲפָצֶךָ" שבפסוק, שרבים קוראים אותה שלא כדין.
הרד"ק מפרש "אם תשיב משבת רגלך" - שלא תלך מחוץ לתחום. ולכאורה למה לשון "תשיב"? השבה היא בדבר שכבר הלך ואני מחזירו, ואילו כאן מדובר שלא ללכת כלל. אלא שרצה לומר: אפילו אם כבר יצאת לדרך ובאמצעה נזכרת ששבת היום - תשיב את רגליך בחזרה לביתך, לכבוד השבת. ואם על עצם ההליכה אמרתי לך לחזור, קל וחומר "עשות חפצך" - אלו המלאכות שחייבים עליהן מיתה, שבוודאי תימנע מהן. ולא עוד, אלא "ביום קדשי" - שאני קידשתיו, כמו שכתוב "ויקדש אותו", שקדושתו ממני והבדלתיו משאר הימים.
שלוש סעודות ושינוי מיום חול
חז"ל תיקנו לנו בשבת שלוש סעודות, לפי שדרכם היה בחול לאכול שחרית וערבית בלבד. לא כמו היום, שאדם נוטל ידיים בבוקר ומברך ברכת המזון בלילה לפני "המפיל", וכל היום לא השיב ידו מבלעה, מנשנש כל היום ואין לו סעודות כלל. פעם היתה ארוחת בוקר וארוחת ערב, וזהו - וזה גם כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים. לעומת זאת בשבת רצתה התורה שיהיו לאדם שלוש סעודות, ואז ניכר שינויו מיום חול.
ומי שממילא אוכל כמה סעודות גם ביום חול, במה יהיה ניכר אצלו? אומרים חז"ל שישנה את טיב מאכלו; ואם ממילא אוכל גם בחול ברבורים אבוסים, יוסיף מאכל מיוחד לכבוד שבת, שיהיה שוני. ועל ידי השוני הזה נזכור שביום הזה שבת ה' ממלאכתו בבריאת העולם, שחידש את העולם יש מאין וביום הזה נח. המטרה, אם כן, שעל ידי השינויים שאני עושה ביום זה אענג את נפשי ואזכור ששבת ה' ונח.
"וקראת לשבת עונג" - כמו "מקרא קודש": יום שאני קורא לו ומייחד אותו לענייני עונג ולענייני קדושה.
"לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" - יום הכיפורים
חז"ל דורשים שהלשון "לקדוש ה' מכובד" נאמרה על יום הכיפורים. שהרי כבר נאמר "תשיב משבת רגלך" ו"קראת לשבת עונג", ומה נתווסף כאן? אלא שיש יום שאי אפשר לקרוא לו עונג על ידי אכילה ושתייה - הוא יום הכיפורים, שבת שבתון. ובו אי אפשר לומר "וקראת לשבת עונג", ומה אעשה בו? "לקדוש ה' מכובד" - כבדהו בכסות נקייה. ולכן ביום הכיפורים, אף שהוא יום דין ויום סליחה וכפרה, אין אומרים שיבואו בבגדים פשוטים ושפלים, אלא בבגדים מכובדים; אמנם לא מפוארים, אבל מכובדים. שהרעיון אחד: לכבד את היום, ואת היום הזה מכבדים בכסות נקייה ולא במאכל ובמשתה. וכן כתוב שיערוך שולחנו - ומכיוון שאינו יכול לערוך אותו במאכלים, ישים עליו מפה נקייה ויניח עליו ספרים, שיהיה ניכר שאין זה עוד יום רגיל. אם אתה רואה את שולחנך כמו ביום חול אין ניכרת בו קדושת היום, וכשאתה פורס עליו מפה נקייה ניכרת קדושת יום הכיפורים.
"וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ"
מהו הכבוד הנוסף המוזכר כאן? שלא תעשה מלאכות. ביום חול אני עושה מלאכות ובשבת אני פוסק מהן - זהו הכבוד. ולמה נועד הדבר? אומר הרמב"ם: יש אנשים שכל ימיהם כחגים. גם ביום חול הוא אוכל כמו בחג, וגם ביום חול הוא מתלבש בסטייל מיוחד ואינו הולך באופן רגיל. אדם כזה, במה תיכר אצלו השבת? הכל נראה אצלו כביום חול. לכן מנעו ממנו טלטול מוקצה ומלאכות וכל מיני דברים שעל ידם ייזכר: שבת היום. האכילה מיוחדת? אני אוכל כך גם בחול. הבגדים? אני מתלבש כך גם בחול. אבל היזהר במוקצה: עט אסור לך לטלטל, מכשיר חשמלי אסור לך לטלטל, פטיש אסור לך לטלטל - שבת היום. ועל ידי זה ייזכר האדם בקדושת השבת.
"דרכיך" הכוונה לדברים שאתה רגיל בהם בחול. וחז"ל דורשים: דרכיך - מנהגך, שלא יהא מנהגך של שבת כמנהגו של חול. "וכיבדתו" - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ואם הוא עני שאין לו אלא בגד אחד, מביאה הגמרא שבחול היו מקפלים את השמלה כדי שיוכל ללכת בה ולא תיקרע, ובשבת היו משלשלים אותה ופותחים את הקפלים - ואף שצורת הבגד נשארה כשל חול, עצם פתיחתו עושה ניכר ושוני מימות החול. ועוד דרשו: שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול - בחול מותר לרוץ ובשבת אסור לרוץ; ושלא יהא מאכלך ומשתך של שבת כשל חול. ואפשר שגם שינוי בזמן האכילה, להקדים או לאחר ולא לאכול באותן שעות שרגיל בחול, ייחשב לשינוי.
"מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ" - דיבורי חול
חז"ל דורשים "ממצוא חפצך" - בדברים. שהרי כבר נאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך", ומה בין דרכיך לחפציך? אלא שאין לדבר בשבת בחפצי חול. אסור לאדם לומר בשבת: נשארה כאן בעיה, ביום ראשון אביא שיפוצניק שיסדר ויסגור; רואים שיורד גשם, ביום ראשון אביא מישהו שיאטום כאן. דברים כאלה אסור לומר. ומה מותר? "הבאתי שיפוצניק וסגר לי כאן" - ואף מותר לומר כמה זה עלה, אם אין בכך נפקא מינה לאחר. אם כבר סיימתי את החשבון ואין נפקא מינה לאיש, יכול לומר: שיפצתי כאן ועלה לי עשרים אלף שקלים. אבל אם אני עדיין באמצע חשבון, או שמישהו רוצה לעשות עבודה דומה ושואל כמה עלה לך מפני שיש לו נפקא מינה לעתיד - זה כבר אסור.
ועוד דורשים חז"ל: "חפצך" - חפציך אסורים, ולא חפצי שמים; חפצי שמים מותרים. ולכן פוסקים צדקה בשבת, ומשדכין על התינוקת לארס, ומשדכין את הבנות, ותינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. כלומר, אם אני רואה בבית הכנסת את הנגר, מותר לי לומר לו: התהיה מוכן לקבל את בני אצלך כשוליה ביום ראשון? ואל תתמה שמדברים כך בשבת - הגמרא אומרת שיש מצווה ללמדו אומנות. בזמנם לא היה בית ספר ולא ישיבה, והיו שולחים ללמוד אומנות, וזה נחשב מצווה. והיום מותר לדבר על סידור ישיבה, לדבר עם ראש הישיבה, או לדבר עם אברך שיבוא ביום חול וילמד עם הבן שלך - כל אלו פעולות מותרות, שהן פעולות של מצווה. ו"תינוק" כאן אינו בן שנה אלא ילד לפני בר מצווה.
ולמה יש מצווה ללמדו אומנות? אומרים חז"ל: שלא יהיה גנב ומלסטם את הבריות. אלא שהיום יש סיכוי רב שאם תלמדו אומנות במקום לשלוח אותו לישיבה - יהיה גנב ומלסטם את הבריות דווקא. לא שיהיה פורץ או שודד בנקים, אלא באומנותו ילסטם את הבריות: ייתן לך מחיר ואחר כך ייקח כפול, "הפנלים לא היו מחושבים", ריצוף כן ופנלים לא, וכל הקומבינות שכולנו מכירים. בלי לימוד מוסר, בלי תורה ובלי יראה, במלאכה שילמד יהיה מלסטם את הבריות - והכל בלבן, ליסטות חוקית.
"וְדַבֵּר דָּבָר"
על זה דורשים חז"ל: שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול, שידבר בשבת בנחת וימעט בדברים. והגמרא מספרת על רבי שמעון בר יוחאי, שהיתה לו אם זקנה ולפעמים היתה מרבה דברים בשבת, והיה אומר לה: אמא, שבת היום - רומז לה שלא להרבות בדיבור. ובפרט רשב"י, שהוא עצמו בחינת שבת כמו שכתוב בזוהר, היה מקפיד מאוד בעניינים אלו.
וכן כתוב על האר"י הקדוש שבשבת לא היה מדבר בלשון לעז אלא רק בלשון הקודש. והרי הוא גדל במצרים, וכידוע בחוץ לארץ דיברו בעיראק ובתימן ערבית, ובארצות אשכנז יידיש; בשום מקום לא דיברו בלשון הקודש כשפה מדוברת, ורק כשהגיעו לכאן החלה השפה העברית להיות מדוברת, שפה הקרובה ללשון הקודש (קרובה, שכן יש בה שיבושים רבים). ואומרים שיש מעלה בעניין זה, שישנה אדם את דיבורו בשבת מדיבורו בחול.
עוד דורשים חז"ל מ"ודבר דבר": דיבור אסור והרהור מותר. ומה פירוש? כשאין הדבר ניכר - מותר. יושב אדם בביתו ומסתכל על הדליפה וחושב לעצמו: אשבור כאן, אעביר משם, אסתום כך - כל זה בינו לבין עצמו, ומותר, מפני שאינו ניכר. אבל אם אני עומד בחוץ באמצע שיפוץ ומביט במלאכה, וכולם רואים שאני מתכנן מה לעשות - כבר ניכר הדבר. וכמה טועים בזה: אדם בונה בית, ומתי יש לו פנאי עם אשתו? בשבת. והולך עמה לסייר בווילה שהוא בונה - כאן יהיה המטבח, כאן זה, השבוע סיימו כך. זהו איסור גמור, שכן ניכר שכל עיסוקך בענייני המלאכה. ובאותה מידה אמרו חז"ל שאסור לאדם לסייר בשדהו ובנכסיו בשבת: הולך ומסתכל - כאן צריך להשקות יותר, כאן לגזום; שאם לא כן, למה אתה הולך ומתבונן שם? ולכן כל ההיתר אינו אלא בבית, שכשאני יושב ליד שולחן השבת ומהרהר, אין איש יודע שאני מתכנן איך להרוס כאן קיר ולבנות אחר.
ועם כל זה, ממידת חסידות ראוי להימנע גם מזה, ומיד כשעולה בדעתו כזה דבר יסיח דעתו ויאמר: שבת היום, איני רוצה לחשוב בזה. הגמרא מביאה על חסיד אחד שעבר ליד שדהו וראה את הגדר פרוצה, וחשב לעצמו: ביום ראשון אסדר את זה. אחר כך תפס את עצמו ואמר: אתה מהרהר בשבת בענייני חול? אמנם אין זה ניכר, אך אף על פי כן קנס את עצמו ולא גדר את הגדר כלל - "לא גדר את גדרו אלא גדר את עצמו". ואומרים חז"ל שזימן לו הקדוש ברוך הוא צלף: גדל באותו מקום צלף שסתם את הפרצה. והצלף הוא גידול מיוחד ונדיר שיש בו שלושה מיני פירות, ונמצא שזכה לפרנסה טובה ולרווח גדול בזכות שלא פעל פעולתו בשבת. ומי היה אותו אדם? צלפחד - גלגולו. הוא חילל את השבת וקושש עצים ביום השבת, ועכשיו גדר את עצמו ונזהר, ובעקבות זה זכה ל"צלף אחד" שגדל בשדהו, כשכר על שתיקן את קלקולו.
המלבי"ם: שני ציוויים בשבת - שביתה ועונג
אומר המלבי"ם: שני ציוויים יש לנו בשבת. האחד - שביתה ממלאכה, והשני - לענג את השבת. והחידוש הוא שאת שניהם תעשה לא לשם תועלת ולא להנאת הגוף. שהרי מהי שביתה ממלאכה? לנוח. ומי אינו רוצה לנוח? מי רוצה לעבוד?
מכירים את אותו אחד שלקחוהו לנכש עשבים בבית הקברות? התחיל לנכש, והנה הוא רואה על המצבות כתוב פ"נ פלוני, פ"נ אלמוני. אמר: מה זה, "פה נח" פלוני, "פה נח" אלמוני, כולם נחים ורק אני עובד? זרק את הטורייה והלך הביתה. אדם באופן טבעי רוצה מנוחה ואינו רוצה שיטילו עליו עבודה.
אם כן, ייתכן מאוד שאדם נח בשבת פשוט מפני שכיף לנוח וכיף לא לעבוד. אין התורה מתנגדת שיהיה לך כיף, אלא שהשאלה היא לאיזו מטרה עשית זאת. מעלת הדבר היא שתעשה זאת לשם עבודת ה'. שאם תתבונן תראה שגם הגויים נחים - בחסדי ה' לא בשבת, שנתן בהם מחשבה לעשות זאת ביום ראשון או בשישי, העיקר שלא יתערבו בשבת שלנו. ובכל זאת גם אצל הגוי יש הבנה: עבדת שישה ימים, תן יום אחד למנוחה. וזה בלי קשר לדת; גם ארגונים סוציאליים דורשים היום שלא יעבידו אנשים בשבת, ולצערנו דורשים שהמעביד בשבת ישלם משכורת כפולה - וזה עוד יותר גרוע, שכן בכך מעודדים אנשים לעבוד בשבת בשכר פרימיום. על כל פנים אנו מבינים שהאדם זקוק למנוחה. ומי הראשון שהבין זאת? פרעה. משה הלך אל פרעה ואמר לו: אתה רוצה שהעם יעבוד? תן להם יום אחד של שקט ומנוחה, יאגרו כוחות ויעבדו הרבה יותר טוב.
וכך אמנם המציאות, שאדם חוזר בכוחות מחודשים ועובד טוב יותר - אבל לא אצל כולם. אצל הגויים זה הפוך. כשמקבלים רכב פרובלמטי או מכשיר בעייתי אומרים: זה "רכב של יום שני". למה? מפני שהגוי ביום המנוחה שלו משתכר, הולך לישון מאוחר, מבלה במועדונים - ובמקום לנוח הוא מבלה את גופו. מגיע ליום שני חצי מסטול, לא יודע איפה תקע כל בורג. אצלו לא רק שאינו מטעין את המצברים, אלא מרוקן אותם. אצל עם ישראל השבת היא מנוחה, אדם מטעין את מצבריו ובא ליום ראשון בחיות ובהתלהבות של תחילת שבוע. אמנם במוצאי שבת האדם נופל, עייפות וכבדות וחוסר התלהבות - ומדוע? מפני שהנשמה היתרה עזבה אותו, כאילו עשו לו ניתוח של הסרת נשמה יתרה. ולכן לוקחים בשמים, כדי להשיב את הנפש על מה שעזבה אותנו ביום השבת ולתת לגוף רגיעה מן ההתנתקות של הנשמה היתרה.
אומר המלבי"ם: המנוחה והעונג - הגוף חפץ בהם, וגם אצל הגויים הם קיימים. אבל התורה דורשת שתעשה זאת לכבוד השבת. "אם תשיב משבת רגלך" - את ההרגלים שלך ואת מעשיך תשיב, לא בשבילך אלא מפאת השבת. זהו הרעיון של הימנעות ממלאכה לכבוד שבת קודש.
ועוד מוסיף המלבי"ם, שבשביתה עצמה שני עניינים: האחד, עצם השביתה שהיא מצווה, ולזכור שה' קידש את היום הזה ושבת בו מכל מלאכה. והשני, להתפנות בו מכל הבלי העולם, שלא להתעסק בכל אותם עניינים שמעסיקים אותך בימות החול. כנגד הראשון נאמר "אם תשיב משבת רגלך" - שאיני עושה מלאכה מפני שהיום שבת. וכנגד השני נאמר "עשות חפצך ביום קדשי" - יום שהוא מיוחד לקדושה. ולכן ביום הזה התפילה ארוכה יותר, יש בו תפילת מוסף, ויש בו ספר תורה אף במנחה; ביום הזה אין עושים חפצי חול אלא מוסיפים בו קדושה. זהו זמן של שיעורי תורה, זמן שאדם מקיים בו מצוות.
שמירה על קדושת הזמן בשבת
ולא כאותם אנשים המגיעים לשבת עם חבילה שלמה - וזה מלבד הפיצוחים: חבילת עיתונים. "יש מוסף, גם לי יש מוסף" - השם ירחם, איזה מוסף. ובאמת אין זו השבת כלל; השבת נועדה לפנות את האדם מענייני חול. וכבר לפני עניין השבת, עיתון כזה הוא מוקצה מחמת מיאוס אף בימות החול. נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", וחוץ מהם מי שקורא בספרים החיצונים - והספרים החיצונים של פעם היו נקיים לעומת העיתונות של היום, שיש בה הכל: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ואדם אומר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" - אתה קורא עיתונים, כיצד הכללת את עצמך בכלל ישראל? וזה ביום חול. בשבת נוסף לזה איסור מוקצה, ואסור אפילו לגעת בו. ואם אביך מבקש ממך להעביר לו את העיתון, בקש ממנו מחילה ואמור לו: אבא, אני מקפיד שלא לטלטל עיתונים בשבת. כיבוד אב ואם דאורייתא, אך אם יאמר לך לעבור עבירה אין שומעים לו, ומצווה הבאה בעבירה אינה מצווה.
ובעיתונים החרדים הבעיה העיקרית היא הפרסומות, ולכן עיתון חרדי המכבד את עצמו מוציא גיליון בלי פרסומות וקורא לו "גיליון שבת קודש", ובו בדרך כלל דברי תורה. מי שקורא בו - ניחא. מי שקורא בשאר העיתון, איני יכול לומר בבירור שזה אסור, אבל ישתדל מאוד שלא להביט בפרסומות, שכן הסתכלות בפרסומות היא בכלל שטרי הדיוטות שאסור לעסוק בהם בשבת. "מבצע, אחד פלוס אחד, איפה זה, צריך ללכת" - ועם ישראל אוהבי מבצעים הם. וכל שכן מדור דרושים ומדור מכירות, שאיסור גמור להסתכל בהם, ובפרט כשמופיעים בהם מחירים.
ואם יאמר אדם: אני קורא רק את הכתבות - אומר לו שיש כאן לכל הפחות עניין של ביטול תורה. שעה של שבת כאלף שעות בימות החול, ובזמן הזה יכולת לקחת ספר הלכה וללמוד, או חומש עם רש"י. ואם תאמר שאינך מבין - יש היום "רש"י מפורש", שהכל כתוב בכתב עברי ומבואר על השורה, וגם מי שאינו קורא כתב רש"י יבין. אם כן למה יבזבז אדם את זמנו? ליל שבת ארוך כל כך, ואדם יושב ומפענח עצמו לדעת - חבל על הזמן. סיימת את הסעודה, לך ושב ולמד.
סיפר כאן הרב יצחק יוסף שאביו היה מסיים את הסעודה, שרים שירי שבת, דברי תורה, ברכת המזון - והולך ללמוד. והיו רואים אותו פתאום בשתיים בלילה נעמד על רגליו. שאלוהו: אבא, למה אתה עומד? אמר: אני מתחיל להירדם, ולכן אני עומד עם הספר ביד כדי שלא אירדם. שתיים בלילה. יש צדיקים גדולים עוד יותר, שכבר בשמונה בערב מתחברים לעולמות העליונים ועולים ללמוד בישיבה של מעלה. איני אומר שכל אחד ישווה לזה - כל אדם לפי כוחותיו ויכולתו. אבל לבטל את השבת, לראות אדם מעביר שעה ושעתיים ושלוש וארבע - חבל על זמן יקר כל כך. מה נפלא יותר מלשבת בשבת וללמוד תורה? יש לך ילד - שב ולמד איתו קצת (לא בכוח, עם ילדים צריך לדעת לא להכריח), שב עם הילדים שחזרו מבית הספר, עם הנכדים. הראו לי תמונה של הרב עובדיה יוסף לומד עם נכדו, קורא איתו בפסוקים ויושב ללומד איתו - גדול הדור, ובעשרים השנים האחרונות היה בביתו של הרב משה יוסף, ושם היה לומד עם הנכדים. את הזמן הזה אפשר לנצל. מה נשאר לך מהעיתון של שבוע שעבר, של לפני חודש, של לפני שנה? שום דבר. ואצלנו כאן בשבתות החורף יש בערב שבת בשמונה וחצי שיעור בעין יעקב - באים ושומעים שעה, כמה נפלא.
"וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג" - למי העונג
כנגד הציווי השני, לענג את השבת, נאמר "וקראת לשבת עונג" - שהעונג יהיה מסיבת השבת. וזה מן הדברים הקשים: אדם קורא לשבת עונג מפני שסוף סוף יש לו יום שהוא יכול להתענג בו. אבל כמה אנשים קוראים לשבת עונג מפני שיש מצווה להתענג לכבוד שבת? זה דבר נדיר ולא פשוט.
סיפרתי לכם על רבי שלום שבדרון, שראו אותו מקלף תפוח אדמה ואומר תוך כדי: "לכבוד שבת קודש, לכבוד שבת קודש", ופתאום שמעו אותו צועק על עצמו: "לכבוד שבת קודש? זה לכבוד הבטן שלך!" כך היה תובע מעצמו. אדם אומר "אני מענג את השבת" - את השבת אתה מענג או את עצמך? ודאי שקרוצי חומר אנו, ויש בזה גם קצת מצווה, אבל עיקר המצווה לענג את השבת משום שהיא שבת, משום כבוד השבת.
והיכן יהיה הדבר ניכר יותר? אם האדם אינו מענג את עצמו ביום חול. ולכן יש עניין שלא יחפש אדם בימות החול גלידות וממתקים ושוקולדים ומשקאות, אלא יאמר: את זה אני משאיר לשבת. אשריו ואשרי חלקו - כאן ניכר שקראת לשבת עונג. אלא שאנו דור שמיצה את הכל ביום חול, ומה נשאר לו לשבת? בציבור שלנו ילד אינו שותה בחול לא קולה ולא שאר משקאות; לכל היותר, אם נחה הרוח, יביאו לו פטל, ומים מן הברז ולא מי עדן. וזה הסטנדרט הרגיל, ואז הילד מרגיש שבת: בשבת יש שתייה מתוקה ודברים מיוחדים. אבל אם נתת לו הכל כבר ביום חול, אינו מרגיש מהי שבת.
"לקדוש ה' מכובד" - כאן דבר נוסף: שהכבוד הזה של השבת יהיה מפני קדושת היום. ה' קידש את היום וכיבדו, ואתה שמור אותו: "מעשות דרכיך" - מן המלאכה, ושלא תתכנן בו תוכניות ליום חול; והעונג יהיה עונג רוחני יותר מגשמי; והיזהר מלדבר בו דיבורים של חול - שכל הפעולות הללו יהיו לכבוד ה' יתברך.
"אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'" - השכר
אָז תִּתְעַנַּג עַל־יְהֹוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר׃ (יד)
"אז תתענג על ה'" - דורשים חז"ל שהעונג שלך יהיה על ה', כמו שהסברנו שהעונג יהיה רוחני, לכבוד ה' יתברך. "והרכבתיך על במותי ארץ" - אומר המלבי"ם: תתעלה מכל העניינים החומריים, והדבר ירומם אותך; "במה" היינו מקום עליון וגבוה.
"והאכלתיך נחלת יעקב אביך" - מהי נחלת יעקב? אומר המלבי"ם שהקדוש ברוך הוא הבטיח ליעקב שהארץ תהיה נכנעת לרגליו ולרגלי זרעו, שתהיה קלה להיכבש לפניהם. ולמה דווקא נחלת יעקב ולא נחלת אברהם? מביא רש"י את דרשת חז"ל: אצל יעקב נאמרה נחלה בלי מצרים - "וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה", ואילו אצל אברהם נאמר "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה", וכמה כבר יכול אדם לראות? והרד"ק מביא שאף אצל יצחק נאמר "כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל" - שוב יש הגבלה, הארצות האלה דווקא. ואילו אצל יעקב אין הגבלה כלל: "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה", כל מקום שתלך - נחלה בלי מצרים.
ועוד טעם מביא הרד"ק מדוע נאמר דווקא יעקב: משום שביעקב כל הבנים נוחלים. אילו נאמר "נחלת אברהם" היה מתייצב ישמעאל ותובע; אילו נאמר "נחלת יצחק" היה מתייצב עשיו. אבל נחלת יעקב - אין זר עמם, רק בניו של יעקב, שכולם זוכים לאותה נחלה, ואין גוי שיוכל לבוא ולדרוש בה חלק. "כי פי ה' דיבר".
לסיכום:
הפרק מלמד סולם של מדרגות: תחילה סור מרע - להסיר עושק ורשע; אחר כך המינימום שבצדקה, שלא להתאכזר; ולמעלה מזה "ותפק לרעב נפשך" - לתת מכל הלב, בנפש חפצה ובהסברת פנים, ולהשביע גם את נפשו של הזולת בדברי ניחומים. וכנגד מדרגה זו השכר ניסי ולא טבעי: לא אור הבוקע לאט בסוף הלילה אלא אור הזורח בבת אחת מתוך החושך, כאור צהריים; הנהגה תמידית מאת ה', אור צח ומצוחצח לנפש, כוח ועלומים לגוף, ומעיין חכמה שאינו מכזב. ומי שכך נוהג בונה חורבות של אמונות ודעות ומייסד יסודות לדורות, ונקרא גודר פרץ ומשובב נתיבות. וחותם הנביא בשבת: שביתה ממלאכה ועונג, אך לא להנאת הגוף בלבד אלא מפאת קדושת היום ולכבוד ה' - בשינוי המאכל, המלבוש, ההילוך והדיבור, בהתרחקות מחפצי חול ובהתמלאות בדברי קדושה ותורה. ומי שעושה כן זוכה "אז תתענג על ה'", להתעלות מעל כל החומריות ולנחול את נחלת יעקב, נחלה בלי מצרים, "כי פי ה' דיבר".