פרקנו עוסק בשאלה יסודית: מהו צום אמיתי. העם בא בטענה "למה צמנו ולא ראית", והנביא משיב בשם הקדוש ברוך הוא שהצום שהם צמים אינו הצום שנבחר. בחלק זה של הפרק אנו למדים מה כן נדרש: חשיפת הרשע, ביטול העוול, פתיחת היד לעני, וסור מרע במחשבה, בדיבור ובמעשה. ומתוך כך מגיעות ההבטחות הגדולות: "אז יבקע כשחר אורך", "אז תקרא וה' יענה".
הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא־צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'׃
אומר הקדוש ברוך הוא: האם זהו הצום שאני בוחר בו? האם זה מה שאני רוצה, שתכופו את ראשכם כאגמון ותציעו שק ואפר? הלזה תקרא צום ויום רצון לה'? כל הדברים הללו חיצוניים הם, נעשים לשם הרושם, ואין בהם שום שינוי פנימי, אין בהם חרטה על העבר ואין בהם קבלה לעתיד. כך מבאר הרד"ק, וכך גם הולך המלבי"ם: הקדוש ברוך הוא אומר, איני חפץ בצום כזה. אני רוצה צום שיש בו שינוי פנימי, חרטה על העבר וקבלה לעתיד.
הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חׇפְשִׁים וְכׇל־מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ׃
הרד"ק מפרש "חרצובות" מלשון קשרים, כמו "אין חרצובות למותם". כשהרשע מתחזק ומרבים ברשע, הדבר נראה כקשר אמיץ שאי אפשר להפרידו ואי אפשר לנתקו. כשאנו מסתכלים היום על המהלכים של מפלגת השנאה וגרורותיה, זה נראה כקשר אמיץ שלא ניתן להפריד; הפרשנים אומרים שיש לממשלה עוד שנים ארוכות. ואנו מבקשים מריבונו של עולם: הרשעים התקשרו ביניהם, עשו קשרים וחיבורים, ריבונו של עולם, התר את הקשרים הללו, הסר את חרצובות הרשע.
"התר אגודות מוטה" - "מוטה" אפשר לפרשו מלשון להמיט (בטי"ת), כרשע הממוטט את העני ומביא עליו אסון. ואפשרות נוספת ברד"ק: "מוטה" שם עצם, העול המוטל על צוואר הבהמה, כמו "ויקח חנניה את המוטה" אצל חנניה בן עזור, שנטל את המוטה ושם על כתפיו. והנמשל: במה שהיו נוגשים את העניים לפרוע חובם, והעם צועקים חמס, הרי הנגישה הזאת היא כעול המונח על צוואר הבהמה. אתם משימים עול כזה על עניים שאין להם במה לפרוע.
"וכל מוטה תנתקו" - התרגום, וכן רש"י המביאו, מפרש: "וכל דין מסטה תסלקון", כל דין רשע, דין שיש בו סטייה מדרך הישר, אותו תסלקו. ו"שלח רצוצים חופשים" - העבדים הרצוצים ביד אדוניהם, שעוברים בהם על "לא תרדה בו בפרך", שלח אותם לחופשי מקץ שבע שנים. וכן מצאנו שירמיהו הוצרך להוכיח את בני דורו על כך, שהיו נוגשים בעבדיהם יותר משבע שנים בטענה שנותרו חובות לגבות מהם, עד ששכנעם לשלחם. גם זה חלק מתיקון הדרך: את העבדים שאתם רודים בהם, שלחו חופשים.
המלבי"ם אינו מפרש כרד"ק ש"חרצובות" עניינן קשר, אלא מרכיב את המילה משתי מילים: "חר" ו"צב". "צב" עניינו מכוסה, כמו "עגלות צב" שהן עגלות מכוסות (להבדיל מעגלה פתוחה). "חרצב", אם כן, הוא חור מכוסה. הרשע טמון בחורו ומתכסה, ואת הכיסוי הזה צריך לפתוח: "פתח חרצובות רשע".
יסוד הדבר: בדרך כלל אין בלשון הקודש שורש מרובע (יש בזה מחלוקת, אך זו הדעה המקובלת), ואם נמצא שורש מרובע, הריהו הרכבה של שני שורשים. לדוגמה "מרזח": אין שורש כזה, אלא הרכב של "מר" ו"זח". "זח" עניינו לסור, כמו "לא יזח החושן", וכמו "מזח" בלשוננו. וכשאדם הולך לבית המרזח ומתמכר לטיפה המרה, זחה ממנו המרירות, ומכאן שמו. על אותו עיקרון מבאר המלבי"ם גם "חרצובות" כמורכבת מ"חר" ומ"צב".
ומכאן עולה עיקר הצום לדעת המלבי"ם: הצום הוא אסיפה, וכל תכלית ההתאספות היא שבעת האספה יתגלה רשעם של היחידים הנטמן בחורים. הרשעים עושים מעשיהם במחשך כדי שלא יתגלו, ובשעת האסיפה יש לעמוד על נקודות אלו: כל מי שיודע על מעשה שלילי שנעשה - יחשוף אותו, ועל ידי כך יתפרסם הדבר.
בעידן התקשורת שלנו אפשרויות ההונאה גדלו מאוד. פעם, כדי לגנוב, היית צריך לפרוץ לאדם הביתה, לחפש את הכסף ולקחתו; היום יש דרכי הונאה רבות בלי לפגוש את הנגנב כלל - רק את כספו רואים. מנגד, כשם שגדלו אפשרויות ההונאה, כך גדלו אפשרויות החשיפה: אדם אחד שהונו אותו יוצר הד תקשורתי, ומהר מאוד נסתמת הפרצה.
דוגמה: היו מתקשרים ואומרים שיש תקלה בקו, ומבקשים להקיש שניים־שלושה מספרים. אתה מקיש בתמימות, בטוח שזו חברת הטלפון, ובעצם אישרת לאותו אדם לנתב דרך הקו שלך שיחות חינם לכל העולם. פתאום מגיע חשבון של שלושת אלפים שקלים, ואומרים לך: אדוני, אתה אישרת. והלה מתקשר לכל מיני קווים לא מזוהים ועושה חגיגות על חשבונך. פעם אפשר היה לעשות זאת בלי סוף, כי לא הייתה דרך שאנשים יידעו; היום, משהתפרסם הדבר, כל בקשה להקיש מספר מעוררת חשד מיד, ואדם אומר: לא, אני אתקשר בעצמי לחברה ואשאל. הרי שחשיפת הרשע היא יצירת פרסום לו, ומשנוצר פרסום שוב אין העבריין יכול לנקוט באותה קומבינה, שמיד עולים עליו. זהו "פתח חרצובות רשע".
ולצורך זה יש צום, שהוא כאמור אסיפה: מתאספים כולם, וכל אחד המכיר מעשה עוולה מספר לחברו ומרחיק את האחרים ממנו, ומתגלים גם המעשים הנעשים בסתר. הרבה פעמים יש לאדם תלונה על מישהו, ופתאום הוא מגלה שרבים התלוננו עליו, ומתברר שהבעיה איננה פרטנית אלא שיטתית, מערכת שלמה של עוולה - ואז יש כוח לפעול נגד המזיק, עד כדי הרחקתו ממקומו. יש ביטוי משפטי: אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כך אמר פעם אחד משופטי בג"ץ. וזה עצמו מסביר מדוע ממנים את השופטים בחשכה, בלי שאיש יידע ובלי דין וחשבון: הם יודעים שאור השמש מחטא. איך חבר יביא חבר, איך נכניס את החבר'ה שלנו, איך נמנע מבעלי דעות שאינן מתאימות למהלכים שלנו - "מהציבור הבלתי נאור" כהגדרת ברק (ואל תתבלבלו, הוא מתכוון אליכם; אמנם התחרט אחר כך על הביטוי, אך די בו כדי להבין את הלך המחשבה) - שדעותיהם לא יבואו לידי ביטוי. את זה עושים במחשך. והדרך לחשוף עוולות היא פשוט לחשוף אותן, להציג ולדבר עליהן, וממילא העוולה מתבטלת כי אנשים יודעים להיזהר ממנה.
כשההטיה ועשיית הדברים שלא כדין אינן של יחיד אלא של אגודה - שרבים ראו שדרך הפשיעה משתלמת והתאגדו יחד, והפשע נעשה מאורגן - אין דרך להתמודד אלא בהתאספות כולם יחד ופעולה משותפת, שהרי אדם בודד ודאי אינו יכול כנגד חבורת פשע. אומר המלבי"ם: אמנם צריך לפעול גם כנגד היחידים וגם כנגד הרבים, אלא שכנגד היחיד יש לדקדק על כל דבר קטן, ואילו בחטאת הקהל די להסיר את אגודתם. תפסת עבריין יחיד - דקדק עמו על כל פשע שעשה; תפסת התאגדות של פשע - די לך לפזרה, ומשנתפזרה, הפשע עצמו מתפוגג. וזהו "התר אגודות מוטה": אלה שהתאגדו להטות - התר ופזר.
וממילא הדברים מכוונים זה כנגד זה: כנגד "פתח חרצובות רשע", חשיפת הרשע המסתתר, נאמר "ושלח רצוצים חופשים" - הרצוצים הסובלים ממנו ישולחו לחופשי. וכנגד "התר אגודות מוטה" נאמר "וכל מוטה תנתקו" - כל אגודה המתחברת להטות דין, ננתק אותה ממעשיה השליליים והמקולקלים, ומכוח זה נסיר את מעשי הרשע ונביא לתיקון המידות והמעשים.
הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי־תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם׃
מה באמת נדרש מן האדם? פרוס לו מלחמך ותן לו. ומהו "עני מרוד"? רש"י מפרש: נאנח ונאנק על צרתו, מלשון "עניי ומרודי", וכמו "אריד בשיחי ואהימה" - אאנח ואאנק בתפילתי. הרד"ק מפרש "מרודים" מלשון מטולטלים, כמו "זכרה יהודה עוניה ומרודיה" - טלטוליה. "ומבשרך לא תתעלם": האכלת הרעב וכיסוי הערום חובה על כל ישראל, אבל בקרובים שהם בשרך החיוב גדול ומובהק הרבה יותר, ותיתן להם קודם שיגיעו למצב שיצטרכו לשאול על הפתחים, תיתן להם כדי פרנסתם, כמו שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו". והעושה כן הוא הצדיק באמת.
סיפרנו כבר על אותו עשיר שפנו אליו להתרימו, ואמר: מה אתם מדברים, יש לי אח עני מרוד, ואתם מבקשים שאתן לכם? חלפה תקופה, והגיע אליהם אותו אח עני וסיפר עד כמה מצבו נורא. אמרו לו: הרי יש לך אח עשיר! אמר: עשיר אדיר, אבל פרוטה מעולם לא ראיתי ממנו. ניגשו אל העשיר ואמרו לו: מה סיפרת לנו? אמר: וכי אמרתי שאני נותן לו? אמרתי שיש לי אח עני מרוד, ואם הוא אינו מקבל - אתם תקבלו?
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ׃
רש"י מפרש: כעמוד השחר הבוקע בעובי החשכה, כך יבקע אורך. "ארוכה" עניינה רפואה, כמו "אעלה ארוכה לך". והרד"ק מוסיף: אם תעשה את המעשים הללו, לא תצטרך צום, לא שק ולא אפר - המעשים הטובים באים במקום כל התיקונים שראינו לעיל, ועל ידם יבקע כשחר אורך, וכשם שהשחר הולך ומאיר לאט לאט, כך יאיר אורך. "וארוכתך מהרה תצמח" - אם עד עתה היו לך נזקים ורעות וחולאים בגוף ובממון, עתה כשאתה מיטיב מעשיך תצמח רפואתך במהירות כצמח האדמה, ולכן נקט לשון צמיחה.
וכן מבואר בספרים הקדושים, שבמקום סיגופים אפשר "וחטאך בצדקה פרוק" - נתינת הצדקה עומדת במקום הסיגופים, שהרי דמים בדמים נגעו, ודמים חלף דמים: הדמים שאדם מוציא מכיסו הם תמורת הדמים שהוא מוציא מעצמו בהתענותו ובהתמעט חלבו ודמו. יש בכוח הצדקה עוצמה אדירה לכפר חטאים אף בלא ייסורים, ויש שייסורי פתיחת היד והכיס קשים עליהם מייסורי התענית.
ודבר מעניין אומר בעל התניא: מה שאמרו "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" נאמר באדם שאין לו עבירות, אבל מי שיש בידו עבירות - "וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", ואת כל ממונו יוציא לכפרת נפשו, ובזה לא אמרו "אל יבזבז". שהרי אדם הזקוק לניתוח, ואומרים לו: או שתמכור את הבית או שתמות, האם נאמר לו אל תמכור משום "אל יבזבז יותר מחומש"? "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", וכך גם ברוחניות.
אחרי שביאר איזה צום נבחר, מוסיף המלבי"ם: דע לך כי לא בעינוי נפש חפץ ה'. אין הקדוש ברוך הוא חפץ בכך שאתה לא תאכל, אלא בכך שתיתן לעני לאכול. ולכן ממשיך: "הלוא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית". וכאן מונה הכתוב את צורכי העני: לחם, כסות ומדור. כנגד הלחם - "פרוס לרעב לחמך": אפילו יש לך לחם שלם, חצהו ותן לרעב. אל תיתן לעני שיריים ומאכל ירוד, אלא מלחמך שלך, ממה שאתה עצמך אוכל, תן לו.
מסופר בעשיר קמצן אחד, שבא אליו הגבאי בערב שבת והודיעו שיתארחו אצלו אורחים. נבהל, רץ לשוק וקנה כמה דגים קטנים במחיר מבצע, שכבר עבר זמנם, לאורחים, ולעצמו קנה דג משובח כראוי. חשב: נוציא תחילה את הדגים הקטנים, ימלא האורח כרסו, ואחר כך נוציא את הדג הגדול וכבר לא יוכל לאכול. והתארח על שולחנו רבי אברהם אבן עזרא, גאון עצום בכל מכמני התורה ובכל החכמות שבזמנו, וקלט מיד את התוכנית: לפניו שלושה סרדינים מצומקים שראו ימים טובים יותר, ובפינה מחכה דג של אדמו"רים. מה עשה? ניגש לדג הראשון והתחיל לדבר עמו, אחר כך לשני, אחר כך לשלישי. נתקף בעל הבית פחד ושאל: מה הלחשים האלה, כשפים אתה עושה? אמר לו: אגיד לך את האמת, מסקרן אותי תמיד לדעת כיצד נראתה קריעת ים סוף, והדגים הללו נראים לי מבוגרים למדי. שאלתי את הראשון, אמר לי: לא הייתי אז, שאל את חברי. שאלתי את השני, אמר: אמנם אני מבוגר יותר, אך גם אני לא הייתי, שאל את השלישי. שאלתי את השלישי, אמר: אני מבוגר משניהם, אך גם אני לא הייתי, אבל יש לי חבר מבוגר מאוד וגדול במטבח, הוא בוודאי זוכר. נתגלה קלונו של בעל הבית, ונאלץ להוציא את החבר הגדול מן המטבח ולהגישו לאורחים. על זה נאמר: פרוס לרעב לחמך, את לחמך המשובח, ולא לחם של לפני יומיים בעוד אתה נוטל לעצמך את המהודר.
ומעשה באדמו"ר מגור, שבא אליו הלך אחד ואמר שאין לו תפילין, ונתן לו האדמו"ר את התפילין של האדמו"ר הקודם. נכנס בנו המום ואמר: תפילין של האדמו"ר מגור? פעם שילם אדם מאה אלף דולר על תפילין של האדמו"ר מגור! (ואגב, שלא יקל הדבר בעיניכם. פעם שאלו רב חרדי מדוע מזלזלים בהרצל. אמר להם: חס ושלום, אני מעריכו מאוד. אם יביאו לי את תפילין הגאון מווילנה אשלם עליהן מאה אלף דולר, תפילין של רבינא ורב אשי - מיליון דולר, תפילין של משה רבנו - מאה מיליון דולר, ותפילין של הרצל - טריליון דולר. אז אני מזלזל בו? רק תביא... אבל אדם שתפילין לא הניח, ואתם שואלים מדוע מזלזלים.) השיב לו האדמו"ר: וכי אני מניח אותן? אמר לו הבן: לא, לרב יש תפילין משלו. אמר לו: הרי כותב הרמב"ם הלכה מפורשת, שכשבא עני נותנים לו מן החלב, מן היפה והמשובח. וכי רצית שאתן לו דבר גרוע? ומה המשובח והיפה ביותר שיש אצלי? התפילין הללו. נתתי אותן ליהודי הזה שיניחן. מי מאיתנו היה חושב כך? מיד היינו חושבים בחשבון כלכלי מה אפשר לעשות עם תפילין כאלה. והוא חשב: לעני נותנים את היפה והמשובח. זהו "הלוא פרוס לרעב לחמך" - מלחמך, מן המשובח.
כנגד המדור נאמר "ועניים מרודים תביא בית" - תן לו מגורים אצלך. וכנגד הכסות "ומבשרך לא תתעלם" - כשאתה קונה בגד, יהא חשוב בעיניך כאילו אתה שם אותו על בשרך שלך, וכך תקנה בגד גם לעני. כל בני האדם בשר אחד הם; אל תרגיש שאתה נותן לאדם אחר, אלא למי שהוא חלק ממך, בשר מבשרך. ועל ידי כך תזכה למעלה הגדולה: "והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך", "יבקע כשחר אורך", "וארוכתך מהרה תצמח" - בזכות שנתת לעני מן הטוב והמשובח.
אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם־תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר־אָוֶן׃
למעלה טענו: "למה צמנו ולא ראית" - ריבונו של עולם, אנו צמים ואינך עונה. עתה אומר הקדוש ברוך הוא: אם לא תסתפק בצום שעליו נשאל "הכזה צום אבחרהו", אלא תנהג במידת חסד, "פרוס לרעב לחמך" וכיוצא בזה, אז תקרא ואני אענה; בטוב מעשיך אענה אותך, אראה את צומך ואשמע את תפילתך.
"אם תסיר מתוכך מוטה" - כל הטיה וסטייה מדרך הישר, וזה דבר דק יותר מעוול וגזל ממש; גם אותו הסר. "שלח אצבע" - מפרש הרד"ק, שאנשים רבים מצביעים על הזולת ומאשימים אותו: זה הוא, זה אתה. ודרך העולם שכשאדם מאשים את חברו, האשמה בו עצמו; שימו לב שכששולחים אצבע קדימה, שלוש אצבעות מופנות אל השולח - אתה אומר "הוא אשם", ושלוש אצבעות אומרות "אתה אשם". לכן קודם שאתה טופל על אחרים, בדוק היטב את עצמך. ואפילו מריבה בלא הכאה, רק אצבע מאשימה, הסר מתוכך. "ודבר און" - אף מריבה בדברים, ואף דברי רשע שבדיבור, וזהו שאמרנו לעיל "פתח חרצובות רשע", שגם דיבורי רשע בכלל.
מעיר המלבי"ם על שני הביטויים שבפסוק: "תקרא" ו"תשוע". קריאה היא שלא בעת צרה, ולשווע הוא תמיד בעת צרה - כדוד המלך במקומות רבים, וכיונה השוועֵ ממעי הדגה, ממצולות ים. וההבטחה כפולה: תקרא שלא בעת צרה - וה' יענה וימלא משאלותיך. ואם תשוע בעת צרה ממש - לא זו בלבד שיענה, אלא "ויאמר הנני", כלומר כבר אני מוכן להושיעך עוד בטרם קראת, כבר מזמן הנני כאן.
וכך אנו רואים פעמים רבות שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה: מגיעה צרה, ומתברר שכבר זמן רב קודם לכן הצמיח הקדוש ברוך הוא את הישועה. כמו אסתר, שהומלכה זמן רב לפני גזירת המן: כל עניין אחשוורוש וּושתי היה בשנת שלוש למלכותו, וגזירת המן בשנת שתים עשרה - תשע שנים קודם. הכין הקדוש ברוך הוא מצב שוּושתי תסולק ואסתר תימלך, וכשבאה הצרה הייתה הרפואה מוכנה. זהו "תשוע ויאמר הנני" - אני כבר ממתין לך כאן עם הישועה.
ומדגיש המלבי"ם: כל זה בתנאי "אם תסיר מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און", ויש כאן סור מרע בשלושה עניינים, ועדיין לא הגענו כלל לעשה טוב. די בסור מרע בלבד כדי שהקדוש ברוך הוא ימלא רצונך מיד, ואפילו בעת צרה יהיה מוכן שם. ושלושת העניינים הם מחשבה, דיבור ומעשה: כנגד המחשבה - "תסיר מתוכך מוטה", מתוך הלב והמצפון פנימה, כל נטייה קלה וכל סטייה בדעות נקראת מוטה. כנגד המעשה - "שלח אצבע", שאפילו שליחת אצבע כנגד רעך, ולא כל היד אלא אצבע בלבד, מעשה שלילי הוא והסירהו. וכנגד הדיבור - "דבר און", דיבור מקולקל ורע: לשון הרע, רכילות, שקר וחנופה. אם שלושת אלה תעשה - כבר תקרא ואני אענה, תשוע ואומַר הנני.
הפרק מלמדנו שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בצום חיצוני של כפיפת ראש כאגמון ושק ואפר, בלא חרטה ובלא קבלה לעתיד. הצום הנבחר הוא "פתח חרצובות רשע" - לחשוף את הרשע הטמון בחורו ולפרסמו, "התר אגודות מוטה" - לפזר את אגודות הפשע, "ושלח רצוצים חופשים" - להסיר את העול מן העשוקים. ולאחר הסור מרע בא עשה טוב: "פרוס לרעב לחמך" מן המשובח שבלחמך, מדור לעניים מרודים וכסות כאילו על בשרך. הצדקה עומדת במקום סיגופים - דמים חלף דמים - ועליה מובטח "אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח". ולבסוף, די בסור מרע בשלושה: מחשבה (מוטה), מעשה (שלח אצבע) ודיבור (דבר און), כדי לזכות ל"אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" - שהקדוש ברוך הוא כבר ממתין לנו עם הישועה עוד בטרם קראנו.