פרק נ"ח בישעיהו הוא אחד הפרקים הנוקבים ביותר בתוכחת הנביא. הקדוש ברוך הוא מצווה את הנביא לקרוא בקול גדול ולהוכיח את העם, ומיד מתברר מהי עיקר הבעיה: לא כפירה ולא עזיבת התורה בגלוי, אלא עבודת ה' שכולה מן השפה ולחוץ. העם דורש את ה' יום יום, שואל שאלות, צם ומתענה, ואף בא בטענות מדוע תפילותיו אינן נענות. על כך משיב להם הנביא: כל זה חיצוניות. נלך על סדר הפסוקים.
קְרָא בְגָרוֹן אַל־תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם׃
הקדוש ברוך הוא אומר לנביא: הוכח את העם, הרם עליהם קולך כשופר, שקולו נשמע למרחוק. לכאורה היה ראוי לומר "קרא בפה", ומבאר הרד"ק שכיוון שמקור הדיבור הוא מן הגרון, מייחס הכתוב את הביטוי לגרון, כמו "רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם", וכמו "יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי". "אל תחשוך" פירושו שהקריאה תהיה תמידית.
"והגד לעמי פשעם" - אומר רש"י אלו תלמידי חכמים, שכל שגגתם נחשבת פשע, שהרי שגגת תלמוד עולה זדון. "עמי" הם העם שלי, אלו העובדים אותי, ולהם יש להגיד את פשעם, שאפילו שגגותיהם פשע הן. "ולבית יעקב חטאתם" - "בית יעקב" בא תמיד לבטא את הדרגה הנמוכה יותר בעם ישראל, שכן "ישראל" לשון שררה, ואילו "יעקב" לשון עקב, הנמוכים יותר. כשמדובר בנשים, בית יעקב הן הנשים; וכשמדובר בכלל האומה, בית יעקב הם עמי הארץ, אלו שאינם עוסקים בתורה. אצלם אפילו הזדון נחשב שגגה, ולכן נאמר להם "חטאתם", לשון שגגה. וכי אין להם זדונות? יש, אלא שמרוב שהוא עם הארץ ואינו מודע כלל להלכה, גם הזדון שלו אינו נעשה מתוך רוע לב למרוד בהלכה, ולכן הוא נחשב כשגגה.
המלבי"ם מדייק בביטויים: "קרא בגרון" - בקול גדול. "אל תחשוך" - שהקריאה תהיה מתמדת. "כשופר הרם קולך" - שהקול יהיה הולך וחזק וגובר, כשופר שבמעמד הר סיני שקולו הולך וחזק מאוד. דרכו של אדם המודיע דבר, שבפעם הראשונה הוא מכריז בקול, ובפעמים הבאות הוא כבר מנמיך את הטון, שהרי רבים כבר שמעו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: אצלך יהיה להפך. תתחיל בקול גדול, ומשם תוסיף עוד ועוד. אל תניח ואל תאמר "בוודאי כבר שמעו", אלא הקריאה תלך ותגבר.
עוד מבאר המלבי"ם: מהו "כשופר הרם קולך"? השופר עצמו אין בו שום קול. הנח שופר במקומו, האם הוא משמיע קול? אינו אלא קול נשיבת התוקע בו. כך הנביא הוא בחינת שופר: מי מדבר מגרונו? שכינה מדברת מתוך גרונו. "כשופר הרם קולך" - היה אתה בבחינת שופר, שהשכינה הקדושה תשמיע קולה דרכך, וקול ה' דובר בו. ועוד: השופר משמיע קול שבר, קול יללה, קול חרדה, והקול הזה נועד לעורר לתשובה, כמו שנאמר "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ". "קרא כשופר" פירושו: החרד את העם, עורר אותם לתשובה.
וכיצד תעשה זאת? "והגד לעמי פשעם". פשע הוא לשון מרד, וכאן מדובר בעבירות שבין אדם למקום, ולכן נאמר "עמי" - מצד שהם העם שלי, והעבירות הן כלפיי. "ולבית יעקב חטאתם" - כאן הוא מדבר אליהם ככלל, כאל בית יעקב, והחטא הוא כלפי בית יעקב עצמו, כלומר עוונות שבין אדם לחברו.
וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר־צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי־צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן׃
היה משתמע לכאורה שכאן כבר מדובר לאחר שעשו תשובה: הם דורשים את ה' יום יום, חפצים בדעת דרכיו, שואלים משפטי צדק וחפצים בקרבת אלוהים. אך לא כך הוא. כל זה קובלנה של קודשא בריך הוא על מצבם המידרדר של העם. "אותי יום יום ידרשון" - כמו שנאמר "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ". כביכול רוממות אל בגרונם, כביכול מבקשים ורוצים להתקרב אליו יתברך, אך באמת אין זה אלא רושם חיצוני. "דעת דרכי יחפצון" - כביכול הולכים לשאול את החכמים הוראות, כמי שרוצה לקיים. תמיד שואלים משפטי צדק: איך עושים כך, איך מעשרים את התבן ואת המלח. ואחר כך, כשהם צמים ואינם נענים, הם באים בקושיות: למה צמנו ולא ראית? על כך משיב להם הקדוש ברוך הוא שגם הצום שלהם אינו חפץ לפניו, וזהו כל המשך הפרק, מהלך אחד.
הרד"ק מבאר: הם דורשים אותי יום יום וחפצים בדעת דרכיי, אבל הכל בפה ולא בלב, בפה ולא במעשה. אדם שעושה צדקה ומשפט, ראוי לו לשאול ולדעת בדיוק את גדרי החובה, כדי לדעת איך לעשות ואיך לפעול. אבל מי שאינו מתכוון לקיים, למה הוא שואל? ואדרבה, אומר הרד"ק: הנה בדרשו כפל עוונו. אילו לא שאלת כלל, עדיין ניחא; אך אם אתה שואל ואינך מתכוון כלל לקיים, זה מכעיס הרבה יותר, שהרי נתת אשליה שאתה עומד לעשות.
משל למה הדבר דומה: אדם הלך לקנות מקרר. שאל כמה, ואמרו לו שלושת אלפים וחמש מאות. התחיל להתמקח ולוחץ ולוחץ, עד שהגיע לאלפיים ושמונה מאות. רשם צ'קים ולקח את המקרר. הצ'ק הראשון חזר. חשב המוכר אולי אי הבנה. גם הצ'ק השני חזר. התקשר אליו ואמר: מה זה? ישבת עליי שעה שלמה להוריד את המחיר, ועכשיו הצ'קים חוזרים? ענה לו: אני מצטער, אני לא מרמה אותך, פשוט אין לי לשלם. אמר לו: אין לך לשלם, אז למה בלבלת לי את המוח שעה שלמה? ענה: רציתי למזער לך את הנזק, כאב לי הלב שתפסיד שלושת אלפים וחמש מאות, ככה הפסדת רק אלפיים ושמונה מאות. כך בדיוק: אדם ששואל ומתעניין כמי שרוצה לקיים, ואחר כך אינו עושה, מרגיז הרבה יותר. "הנה בדרשו כפל עוונו".
המלבי"ם מבאר שפסוק זה מנמק את הפסוק הקודם: מדוע "קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך"? מפני שבעיית העם היא שאינם מכירים כלל בחטאם, אינם מודעים לכך שמה שהם עושים הוא עבירה. כנגד המצוות שבין אדם למקום אומר הקדוש ברוך הוא "אותי יום יום ידרשון" - הם סבורים שיוצאים ידי חובתם בעצם הדרישה והחקירה אחר מצוות ה'. יש לו פלפולים נכבדים מאוד בכל מיני מצוות שציוויתי, אבל בפועל? בפועל זה עניין אחר, אין לו זמן, הוא עסוק, אין לו חשק. אם כן למה כל הלימוד? לשם הפלפול. יש ספרים שכתוב בהם "לפלפולא בעלמא, ואין להסיק מזה מסקנות להלכה", ושם הכוונה שלא יסיקו מסקנה שגויה. אבל יש מי שכל לימודו כך: לפלפולא בעלמא, בלי שום כוונה ליישם אפילו חלק מזה.
וכנגד "ולבית יעקב חטאתם", שלפי המלבי"ם מדבר בעבירות שבין אדם לחברו, נאמר "ודעת דרכי יחפצון". שהרי המצווה בבין אדם לחברו היא "והלכת בדרכיו", מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון. די להם בכך שהם חפצים לדעת מה הקדוש ברוך הוא רוצה ומהי הדרך הראויה בבין אדם לחברו. יש לו פלפולים שלמים בהלכות שמירת הלשון, בהלכות לשון הרע ובכל מיני גדרים, ולקיים בפועל אינו עושה מאומה. רק "דעת דרכי יחפצון" - ידיעה בלבד, אך לעשות וליישם בשום אופן לא.
"כגוי אשר צדקה עשה" - כנגד מצוות שבין אדם למקום, "ומשפט אלוהיו לא עזב" - כנגד מצוות שבין אדם לחברו. הוא מתנהג כאילו כבר קיים את מצוותיו, אבל הכל מן הפה ולחוץ. ולכן "ישאלוני משפטי צדק" - בבין אדם לחברו, מהו המשפט וכיצד ראוי לנהוג בצדק, "וקרבת אלוהים יחפצון" - כביכול מחפשים איך להידבק בריבונו של עולם, בבין אדם למקום, כאילו עשו צדקה ומשפט וכאילו לא עברו על שום איסור.
ומבאר המלבי"ם את ההדרגה: המשפט הוא מה שאדם עושה כפי הדין הכללי, והצדק הוא לפנים משורת הדין. יש מה שמגיע לך בדין, ויש מה שניתן לך בצדקה. מי שעושה משפט, ראוי לו לחקור ולדרוש אחר הצדק, דהיינו לפנים משורת הדין. אבל מי שאפילו את המשפט אינו מקיים, כיצד יבקש לפנים משורת הדין? קודם קיים את הדין ואחר כך חפש חסידות; קודם קיים את ההלכה ואחר כך חפש חומרות. והם באים לבקש צדק בעוד שאת המשפט לא עשו. מי שעוזב את המשפט, גוזל וגונב, כיצד יתחיל לבקש צדק ולעשות לפנים משורת הדין?
וכן בדרגה הבאה: "צדקה" רומזת גם על קיום מצוות שבין אדם למקום, ציצית ותפילין, מה שהוא חייב בצדק. ואילו "קרבת אלוהים" היא הדרגה הגבוהה, "וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב", זו מדרגת הצדיקים והפרושים הקרובים ממש אליו יתברך. מי שעשה צדקה יכול לשאוף לקרבת אלוהים, אבל מי שאת המצוות שהוא חייב בהן לא קיים, כיצד יבקש קרבת אלוהים? נמצא שיש כאן שלוש מדרגות: משפט, צדק וקרבת אלוהים. עדיין לא קיימת משפט ואתה מבקש צדק? עדיין לא עשית צדק וכבר אתה מבקש קרבת אלוהים? הבסיס לא נעשה, והם כבר מבקשים רמות גבוהות ונשגבות.
את האמת אפשר לומר זאת גם על דורנו, שהוא דור של חיצוניות. הרב פינקוס זכר צדיק לברכה הגדיר את דורנו כדור של "אינסטנט". פעם היה צריך על כל דבר לעבוד ולהשקיע; היום אדם רוצה שיכניסו לו את כל הש"ס להארד דיסק והוא כבר יודע אותו; רוצה שברגע אחד יהיה צדיק. הכל קצר, הכל מיידי. וכיוון שכך נעשינו גם דור של חיצוניות. שימו לב, אפילו בגשמיות: תלכו היום לכל טכנאי ויאמר לכם שכבר לא מייצרים דברים כאלה. עושים מעטפת יפה ומבריקה מבחוץ, ובפנים הכל זבל שמחזיק שנתיים שלוש ואחר כך לזרוק. כך במכונות כביסה, במזגנים, בכל דבר. פעם עשו דברים עמידים, היום הכל חיצוני. ולצערנו כך גם בעבודת ה': אדם עובד את בוראו מבחוץ, ומבקש דרגות והישגים והשגות, ואת הבסיס חסר לו.
רואים זאת גם בדרך הלימוד. פעם לפחות ידעו את הבסיס, ידעו איך ללמוד גמרא. ילד שהגיע לישיבה קטנה ידע את השקלא וטריא: מה הגמרא שאלה, מה תירצה, מה שאלה שוב ומה תירצה. היום? יש לו רבי שמעון על הסוגיה, יש לו קצות. רגע, עצור לפני רבי שמעון: תוכל להסביר לי מה שאלה הגמרא ומה התירוץ? איך הגעת לשם? כך היה מלמד רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, והחזון איש אחז מאוד משיטת לימודו והיה שולח ללמוד אצלו בפוניבז'. זו הייתה הדרך: קודם כל תלמד גמרא. אבל ברק וחיצוניות מושכים יותר: יש איזה פלפול, איזו קושיה חריפה.
אותו דבר בקיום המצוות. אנחנו מהדרים יותר מפעם: מחפש אתרוג בלי שום נקודה, מחפש לולב מיוחד. אבל כמה לב יש בקיום המצווה? האם כך קיימו מצוות פעם? קראו במשנה במסכת סוכה כיצד היה חזן הכנסת מעביר להם את הלולב: זורק לפניהם. תארו לעצמכם שמישהו יזרוק היום לולב, יזרקו אותו מכל המדרגות: את זה אני אנענע? אבל עבודת ה' שלהם הייתה פנימית, הם לא נזקקו למעטפת, הכל היה אמיתי. וכן מתאר בעל "אבן ספיר" שהיה בתימן לפני כמאה וחמישים או מאתיים שנה, ועמד המום: הגבאי הגיע לבית הכנסת בחג הסוכות עם שק, רוקן אותו על הרצפה ונפלו ממנו כחמישים ושישים אתרוגים, וכל אחד לקח לו אתרוג. ואצלנו איפה הצמר גפן, איפה הקופסה, איפה השמירה. ואין כוונתי שלא להדר, אדרבה, מי שיכול להדר ולהוציא ממונו על מצוות, הלוואי. וכיוון שנעשינו דור שמהדר בחיצוניות, ובסלון מחפש פרקט מאיטליה, הלוואי שיחפש שגם האתרוג יהיה מהודר. אני רק מצביע על כך שנעשינו דור שנתפס למצוות בחלקן החיצוני ולא בחלקן הפנימי.
מסופר על הגאון מווילנא שהגיעו אליו שודדים, והתלמידים שבחדר החיצון נבהלו. יצא הגר"א ששמע רעש, ומיד כשראוהו ברחו. שאלוהו התלמידים: הרב, מה זה, נס? מופת? אמר להם: לא מופת ולא כלום, פשוט אני עם תפילין, וכתוב "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", ואמרו חז"ל אלו תפילין שבראש. שאלוהו: גם אנחנו עם תפילין. אמר להם: כתוב תפילין שבראש, ולא שעל הראש. הבנתם את ההבדל? כמה מן התפילין נמצא אצלך בתוך הראש, ולא כקופסה שהנחת למעלה. אין דור שהיו בו הידורים בתפילין כדורנו. הסתכלו בתמונות של תפילין מלפני חמישים ומאה שנה, אינני מדבר על התפילין הצהליות שנראות כקרטון מקופל, אלא על תפילין שבאמת עשו אותן: האם הייתה רמה כזו של דיוק בריבוע, של דיוק במרחק המפריד? לא תמצא. והאם אנו טובים מהם? איפה אנחנו ואיפה הם. אצלם התפילין היו בראש, בכוונה ובקדושה.
וזה מה שאומר כאן הקדוש ברוך הוא: הנה הם מחפשים פרישות, חסידות וקדושה, נתפסים לכל מיני חומרות וסייגים, למה? כי זה נותן הרגשה טובה שהשגת משהו. ובו בזמן אתה עוזב את כל מה שמאחור: דינים, הלכות, עיקרי הדין. כמה אתה זהיר בשמירת העיניים, בשמירת הלשון, בבין אדם לחברו? אבל על מה הוא מקפיד? קרא פעם שיש עניין לעשות דווקא בצורה מסוימת, ועל זה הוא מקפיד.
פעם בא לשאול אותי אדם שהיה "דתי לייט" עד הסוף, אם מותר ללכת בתשעת הימים לים. והשאלה שלו הייתה על ים מעורב. הבנתם? איפה בכלל צניעות, איפה איסורי תורה בכל רגע. והרי כל העניין של ללכת לים אין בו הלכה כלל. יש אומרים שיש איסור רחיצה במים צוננים, ולשיטתם אסור גם לרחוץ בים משום כך, אבל מצד האיסורים של שלושת השבועות אין דין כזה. והוא מחפש חומרה בעניין, ואילו ים מעורב אינו נוגע אליו כלל. זו המציאות שלנו גם בזעיר אנפין: נתפסים לחומרות ולכל מיני עניינים, ובו בזמן את עיקר הדין האדם שוכח וזונח. לכן אומר הקדוש ברוך הוא: קודם משפט, אחר כך צדקה, ורק אז "קרבת אלוהים יחפצון", שהן דרגות גבוהות.
מעשה בחסיד שבא לרבו ואמר שהוא רוצה להשיג רוח הקודש. אמר לו הרב: עשה ארבעים יום תעניות, ואחר כך גלגולי שלג, ושכב לישון על הארץ, ואז תזכה בעזרת ה' לרוח הקודש. עשה הלה כמתכון, ובא לרבו ואמר: רבי, חיכיתי והמתנתי ושום דבר. לקחו הרב לחלון ואמר לו: אתה רואה את הצדיק הזה? אמר: לא. אמר לו: אינך רואה את הסוס ששוכב שם? אמר: את זה אני רואה. אמר לו: אתה יודע כמה תעניות הסוס הזה עושה? ימים שלמים לפעמים בעל הבית אינו מביא לו אוכל אלא בלילה. וגלגולי שלג, כמה פעמים ראיתי אותו מתגלגל בשלג. והוא תמיד ישן רק על הארץ. ותענית דיבור כל חייו, לשון הרע מעולם לא דיבר. אדם יכול לעשות את כל זה ולהישאר סוס. ואמר אחד מגדולי ישראל: היכן המבחן? כשנגמר הצום, איך אתה ניגש לאוכל. שם רואים אם האדם נשאר סוס או שקנה מעלה ורכש משהו בקדושה. זה מוסר נוקב, ואיני אומרו לציבור אלא לעצמי, אך שנבין שדורנו הוא דור של חיצוניות. מסתכלים איך הוא נראה מבחוץ, איזה רושם הוא עושה; לא משנה מה הוא עושה, העיקר שילך עם חליפה ומגבעת.
שמעתי מהרב אבוטבול דבר נורא, שיש שקר נורא בציבור שלנו, והוא עניין כיסוי הראש. אישה ההולכת עם פאה נתפסת כצנועה וצדיקה יותר ממי שהולכת עם כיסוי ראש; את ילדיה יקבלו לסמינר ואת ילדי זו לא יקבלו, כי היא הולכת עם מטפחת. עולם הפוך ראיתי. וכך גם בזמנו שלח הרב רצאבי מכתב לאחד מגדולי הרבנים, מיד לאחר הסערה של פאות הודו: הייתה לנו הזדמנות משמיים, נשים הלכו כמה שבועות בלי פאה, עם כיסוי ראש בלבד, ומיד קם רב אחד, ומיהר להוציא היתר ולומר ששלחנו משגיחים והכל בסדר. כתב לו: ריבונו של עולם, הייתה לנו הזדמנות כזו להוציא את השקר הנורא הזה. הרי כיסוי הראש נועד לעשות את האישה צנועה, ואתה עושה ממנו פאה, וכמה מן הפאות הללו צנועות? גם אלו שהתירו פאות, על מה דיברו? מי שאמר "פאה נוכרית" כיוון לכך שהפאה עושה את האישה נוכרית. ועל מה יש לדבר ועם מי יש לדבר? אנחנו דור של חיצוניות, דור שעושה הכל מבחוץ, הכל בשביל הרושם. ואילו פנימיות, דבר שמצריך ויתור והתגברות, בזה הדור חלש. השם יזכנו ויצילנו מכל דבר חטא ועוון.
לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ־חֵפֶץ וְכָל־עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ׃
העם טוענים כלפי הנביא וכלפי שמיא: למה אנו צמים ואתה, ריבונו של עולם, אינך רואה את תעניתנו ואינך מקבל את תפילותינו? "עינינו נפשנו ולא תדע" - כביכול אתה עושה עצמך כאינך יודע ואינך משגיח בנו, האויבים מושלים בנו ואתה כמתעלם, צמנו ואיננו רואים שאתה מושיע אותנו.
משיב להם הנביא: "הן ביום צומכם תמצאו חפץ וכל עצביכם תנגושו". רואה אני שמטרת הצום שלכם היא מריבה. כיצד? ביום תענית מתאספים כולם ברחובה של עיר להתפלל, ואז מוצא אדם הזדמנות: פלוני חייב לי כסף זמן רב, טוב שפגשתיו עכשיו. ונמצא שיום הצום, שאמור להיות יום של תיקון המעשים ושיפור המידות, נעשה יום של מריבות, כל אחד תוקף את חברו ובא לסגור חשבונות. זהו "ביום צומכם תמצאו חפץ" - ביום התענית אתה מחפש איך למצוא חפצך ולהשיג את ענייניך. ואם לא ייתן לך, "וכל עצביכם תנגושו", לשון נגישה, התובע חובו בכוח ואינו מניח לחייב להימלט ממנו, כמו "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה".
"עצביכם" פירושו ממונכם, ומדוע נקרא הממון עצב? אומר הרד"ק, לפי שהממון הוא יגיעת האדם ועצבונו. מה מעציב את האדם? הכסף. הריצה האינסופית אחריו, ואחר שהשיגו, איך לשמור עליו; ואם הוא בעל השקעות, כל הזמן הוא בלחץ: מה מצב הבורסה, זה עלה, זה ירד. נמצא שעיקר עצבותו של אדם באה מן הכסף.
מסופר על מלך שבנו לקה בעצבות קשה. אמרו לו הרופאים שעליו לפגוש אדם מאושר וללבוש את חולצתו, וזה יוציאו מעצבותו. שלח המלך בכל ממלכתו לחפש את האדם המאושר. עלו הרים וירדו בקעות, הלכו לערים ולעיירות, ולא מצאו. שואלים: אתה מאושר? עונה: אני? הלוואי, בשאיפה. יום אחד, כשכבר היו מיואשים, ראו רועה אחד יושב על אבן ונשען על עץ, צאנו רועה לפניו והוא מחלל בחליל בכיף. ניגשו אליו ושאלו: אתה מאושר? אמר: כן, ברוך השם. אמרו לו: תעשה לנו טובה, בן המלך חולה, תן לנו את חולצתך. אמר: בשמחה, אבל אין לי חולצה. אמרו: אין לך חולצה? אמר להם: אם הייתה לי חולצה כבר לא הייתי מאושר. הייתי צריך לדאוג שלא תיקרע, לכבס אותה, לשמור עליה. אני מאושר דווקא משום שאין לי כלום, ושום דבר אינו מטריד אותי. מה תיקח לי, את החליל? אגלף מחר אחר. וזו המציאות: מרבה נכסים מרבה דאגה. ולכן "וכל עצביכם תנגושו" - אתם מנצלים את יום הצום כדי לתבוע את ממונכם ולנגוש את חבריכם.
המלבי"ם מבאר שאחרי שאמר בפסוק הקודם שכל בקשתם את ה' חיצונית, ואינם באמת מבקשים קרבתו, מוסיף כאן שלא די בכך, אלא הם עוד באים להתווכח למה אין ה' עונה לתפילתם. הם אוחזים עצמם כצדיקים ויש להם תביעה וקובלנה.
והנה המילה "צום" במקורה אינה תענית, כפי שביארנו בשם הרד"ק וכן מבאר המלבי"ם. ראיה לדבר מן הפסוק עצמו: "למה צמנו ולא ראית, עינינו נפשנו ולא תדע" - הרי הצום והעינוי שני עניינים. "צום" הוא לשון התכנסות והתקשרות, כמו "צומת הגידים", מקום שמכונסים בו גידים רבים, וכמו "צמה", קשירת שערות רבות יחד, וכן "מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ", וכן "יִחְזִיק עָלָיו צַמִּים", שכולם עניינם ריכוז ואיסוף וצמצום רבים בנקודה אחת. כשהיו רוצים לעשות עצרת על עצירת גשמים או על כל צרה, היו "קוראים צום": אוספים את כל האנשים לרחובה של עיר ומתפללים ואומרים אבינו מלכנו וכל מה שצריך, ובדרך כלל באותו יום גם התענו, ומכאן נוצר הביטוי "צום" ליום תענית.
אם כן יש כאן שני מהלכים. מטרת ההתכנסות היא לפשפש במעשים, וכמו ששנינו במשנה במסכת תענית שהיו מתכנסים ביום התענית ובית דין יושבים לראות מה טעון תיקון ואיזה דברים מקולקלים יש. כמה זה חסר לנו בדור הזה, שהיו מתאספים ומשתדלים לתקן. זהו הצום, תיקון לעתיד. והעינוי הוא התענית, תיקון לעבר, שהרי כשאדם עובר עבירה יש לגופו הנאה, וכשהוא מענה עצמו הוא מסיר מעליו את תאוות הגוף והנאותיו, זה כנגד זה: מה שעידנתי את הגוף אני מתקן במה שאני מייסר אותו.
לכן על הצום אומרים "ולא ראית" ועל העינוי "ולא תדע". ההתכנסות היא דבר גלוי, כל אחד יכול לראות שהתכנסנו ושאנו מדברים על תיקון. אבל מה מטרת התענית שלך? האם זו סתם דיאטה? האם כולם צמים ולכן גם אתה מתענה? או שהתענית באמת נובעת מחרטה על העבר? זאת רק בוחן לב וכליות יכול לדעת. ולכן הם טוענים: "עינינו נפשנו ולא תדע", וכי אינך בוחן לב וכליות לראות שכוונתנו לשוב בתשובה שלמה על כל מה שעשינו בעבר?
ועונה להם הקדוש ברוך הוא: "הן ביום צומכם תמצאו חפץ". צום ותענית צריכים להיות מכל הלב, ושיסיר האדם מעליו את כל ההנאות והתאוות הגשמיות, שכל מטרתו לא תהיה אלא לה' לבדו. ואילו אתם, גם ביום הצום מחפשים אתם למלא את תאוות לבכם. קחו דוגמה קיצונית: יש אדם שכל יום הצום הוא בקניות, מדוע? כדי לדעת איך יפתח את הצום. כל היום הוא עסוק באיזה אוכל יכין, אילו מנות יהיו, מה עכשיו ומה אחר כך. איזה מין צום זה? בצום אתה צריך לגעול את ענייני הבשר ולא לחפוץ בהם כלל, ואילו אתם חפצים ומחפשים דווקא ביום הזה את כל ענייני תאוותיכם.
"וכל עצביכם תנגושו" - ומבאר המלבי"ם ביאור נפלא: העצב שיש לכם ביום הזה, במה שאתם פורשים מענייני העולם, הרי אי אפשר להתווכח, הוא לא אכל היום. אבל עצם זה שלא אכל אינו בנפש חפצה, אלא "תנגושו", אתה נוגש את עצמך, דוחק את עצמך, עושה זאת כאנוס ובכוח, כמי שאין לו ברירה. הצום הוא כמשא כבד עליכם ואתם רק מחפשים מתי יסתיים. וכי בצום כזה חפץ הקדוש ברוך הוא?
הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא־תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם׃
הצום שלכם הוא לריב ולמצה, כיצד אחפוץ בצום כזה? "ולהכות באגרוף רשע" - מלשון בעלי אגרופים, להכות את אלו שחייבים לכם, וכמו שביאר הרד"ק שאתם מנצלים את יום הצום לנגוש בחבריכם ולתבוע חובכם, שהרי יש לכם הזדמנות ואתם פוגשים אותו ביום התענית. "לא תצומו כיום" - מבאר הרד"ק, אתם עושים צום כאילו איני רואה אתכם, ולשון "כיום" כמו "הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם". "להשמיע במרום קולכם" - אתם צועקים בתפילתכם כאילו אתם שופכים נפשכם לפניי. וכי לשם כך אתם מתענים, רק כדי שיאמר ה' שצעקתם? בלי שום שינוי פנימי?
והמלבי"ם מבאר לפי דרכו, ש"תצומו" כאן גם הוא לשון אסיפה וצמצום רבים במקום אחד. כדי לבחון עד כמה האסיפה לשם שמיים אינה ברצון, יש להשוות אותה לאסיפות אחרות שלכם. יש לכם אסיפות של ריב ומצה, להתקוטט עם מישהו; יש לכם אסיפות להכות באגרוף רשע, להיפרע ממי שלדעתכם צריך להיפרע ממנו. ושם רואים אתכם באים בשמחה ובחפץ לב, מתאספים מתוך התלהבות. אומר להם הנביא: "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם", אינכם מתאספים להשמיע קולכם במרום כדרך שאתם מתאספים לריב ולמצה. באותן אסיפות אתם באים בשמחה, ואילו ביום הזה שאתם מתאספים לענות נפשותיכם, כמה כאב וכמה צער, כמה קשה לכם, ואתם רק מחפשים כיצד לפרוק.
וזה מצוי: אם החזן מאריך קצת, מתחילים לרמוז לו "תפילתנו מהרה תתקבל ברצון", וכשהוא מגיע לאבינו מלכנו צועקים לו "רחם", ודוחקים את השעה: נו כבר, מתי הצום מסתיים, שלא תתקע אותנו כאן עוד חמש דקות, יש כאן אנשים זקנים, לא בשבילי חס ושלום, אני מוכן לצום עוד יום. וכמה הוא דואג להם בחוץ. אמרתי לכם שיש אנשים שמכל הלכות בית הכנסת מכירים רק את הלכות טורח ציבור, זה כל מה שהם מכירים.
ומוסיף המלבי"ם לבאר כן גם על העינוי. אמרנו שהעינוי עניינו תיקון העבר, והעינוי שלכם אינו עינוי אמיתי, לפי שהוא רק חיצוני. אילו הייתם מתכוונים באמת לתקן את העבר, הייתם עושים שינוי פנימי, ואילו אתם עושים רק שינוי חיצוני ומראים כאילו אתם מתענים. "לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם" - אינכם צמים כדי להשמיע קולכם במרום, אלא רק כדי להראות לבריות שאתם צמים, הכל חיצוני והכל לשם הרושם. ועל כך אומר הקדוש ברוך הוא: צום כזה איני רוצה. אני רוצה צום שיש בו שינוי פנימי, חרטה על העבר וקבלה לעתיד. אבל צום שכולו חיצוניות ורושם, אינני חפץ בו.
פרק נ"ח נפתח בציווי לנביא לקרוא בגרון בקול הולך וגובר, כשופר שאין לו קול משלו אלא קול הנושב בו, ולהחריד את העם לתשובה: "לעמי" על עוונות שבין אדם למקום, "לבית יעקב" על שבין אדם לחברו. החטא המרכזי הוא עבודת ה' חיצונית: דורשים את ה' יום יום, חפצים בדעת דרכיו ובקרבת אלוהים, אך הכל בפה ולא במעשה, ומדלגים על סדר המדרגות - קודם משפט, אחר כך צדק, ורק אז קרבת אלוהים. וכשאין תפילתם נענית הם באים בטענות "למה צמנו ולא ראית", ומשיב להם הנביא שגם הצום, שעניינו התכנסות לתיקון העתיד, וגם העינוי, שעניינו תיקון העבר, נעשים אצלם מתוך כורח ונגישה, ומנוצלים לריב ולתביעת ממון. מכאן המוסר לדורנו, דור של חיצוניות ואינסטנט, המהדר במעטפת ושוכח את עיקר הדין: לא הקופסה שעל הראש נדרשת אלא התפילין שבראש, ולא הרושם שבחוץ אלא השינוי הפנימי שבלב.