הקטע שלפנינו הוא חתימתו של פרק נז בישעיהו. לאחר התוכחה הקשה על עבודה זרה וזנות, עובר הנביא לדברי נחמה: הבטחה שהקצף איננו נצחי, קריאה לתשובה, הבטחת רפואה וניחומים - וכנגד זה, קביעה חדה שלרשעים המסרבים לשוב אין שלום. נלך על סדר הפסוקים בעקבות המלבי"ם, הרד"ק, רש"י ודברי חז"ל.
כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי׃
יסוד גדול יש כאן במלבי"ם, והוא ההבחנה בין "לעולם" ל"נצח". "נצח" פירושו מעל הזמן והמקום: "נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח", "כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד", "מִבְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ" - אבדון נצחי. ואילו "לעולם" הוא בתוך מסגרת הזמן: עולמו של האדם או עולמו של העולם.
לפי זה מתבאר הפסוק. הריב והמכה - עניינם הגוף, והגוף נתון בתוך מסגרת הזמן. לכן אומר הקדוש ברוך הוא "לֹא לְעוֹלָם אָרִיב": לא כל ימי עולמו של האדם אייסר את גופו. לעומת זאת הקצף מכוון כלפי הנפש, כלפי החלק הרוחני, ועל כך נאמר "וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף כִּי... וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי". הנשמה היא חלק אלוה ממעל, והיא קיימת מעל מציאות הזמן. אנחנו, כל עוד אנו בגוף, נתונים בתוך הזמן, אבל לאחר מאה ועשרים הנשמה עומדת מעבר לזמן. ממילא אומר הקדוש ברוך הוא: גם הקצף שלי עליה וההסתר שלי ממנה לא יהיו לנצח. נמצא: ריבי עם הגוף אינו "לעולם", וקצפי על הנשמה הרוחנית אינו "לנצח".
בַּעֲוֺן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ׃
"בצע" בדרך כלל עניינו גזלה. אומר הקדוש ברוך הוא: בעוון הגזל קצפתי בתחילה והכיתי אותו, ואחר כך, כשלקה, הסתרתי פניי מצרתו. וכל זה מפני ש"הלך שובב בדרך ליבו" - סטה מדרך הישר אחרי תאוות ליבו.
הרד"ק עומד כאן על שאלה: עוון החמס גדול, ומדוע אין בו חיוב מיתה? תשובתו: משום שכל בני אדם, ואפילו המלכויות, מקפידים עליו מאליהם. אין מדינה שחוקה קובע שמותר לגנוב; לכל היותר יש מקומות שמעלימים עין מגניבה, אבל שהחוק עצמו יתיר גזל - אין דבר כזה. כיוון שזה חוק המתחייב מעצם החיבור החברתי שבין בני אדם, לא ראה הקדוש ברוך הוא צורך לחייב עליו מיתה. אבל כאשר העוון מתפשט בכל המדינה, שוב אין ברירה אלא להחיל עליו עונש מיתה. הדוגמה הקלאסית היא דור המבול: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" - שם כבר אין מי שיאכוף את החוק, אין מי שידאג שדבר כזה לא יקרה, ולכן אין מנוס מקצף ומעונש נורא. וזה שנאמר "בעוון בצעו קצפתי ואכהו": נאלצתי להכות מפני שהבצע נעשה מכת מדינה, לא מעשה של יחידים אלא בצעו של הכלל. "וילך שובב" - מרד בי ופנה לעבודה זרה כפי תאוות ליבו.
המלבי"ם מבאר שפסוק זה הוא המשך ישיר לקודמו. מדוע "לא לנצח אקצוף"? מפני שכל הקצף אינו אלא "בעוון בצעו", וממילא כשישוב בתשובה תסור הסיבה לקצף. הקצף הוא תוצאה של העוון, וכשאין עוון אין סיבה.
ועוד מדייק המלבי"ם: בפסוק אחד נזכר קצף פעמיים - "קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ" וכן "הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף". שניהם מכוונים כנגד שני העניינים שבפסוק הקודם. "קצפתי ואכהו" הוא כנגד "לא לעולם אריב" - הכאת הגוף, שהיא בתוך מסגרת הזמן. "הסתר ואקצוף" - לפעמים בעת הכעס אני מסתיר פניי מהם.
ומה קשה יותר, המכה או ההסתר? ההסתר. וכאן ראוי להזכיר את ביאורו הנפלא של המלבי"ם שנאמר בעניין התרסתו של אחאב מי גדול, יהושע או משה - שהרי משה אמר "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר", והנה לנו מטר. לכאורה יש להסתר פנים יתרון: בהסתר פנים הקדוש ברוך הוא זונח אותנו לטבע, ואם לפי הטבע מגיעה טובה - תגיע טובה. השנה גשומה מצד הטבע? יירדו גשמים. לא מפני שאנו ראויים, אלא מפני שהשם הסתיר פניו והשליך אותנו לטבע. ולכאורה עדיף זה מכעס שיוצר מצב שאין בו גשם.
אבל האמת הפוכה, וההסתר גרוע הרבה יותר. כשהשם כועס, יש - בלשון ימינו - שליטה במינונים: חרון האף בא על פי דין, והקדוש ברוך הוא שולט בדיוק במידה שנקבל, בדיוק לפי החטא. אבל כשהשם מסתיר פניו, נורא נוראות. "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" - אמרתי שלא אהיה שם, ואז "וְהָיָה לֶאֱכֹל". הכעס יכול להיות עד לכלה, שהרי נתתי אותך ביד הטבע, והטבע הוא שכל גוי שונא את היהודי, שכל גוי היה רוצה להקים מחנות השמדה לישראל. מי ששואל היכן היה הקדוש ברוך הוא בשואה - הרי הוא אמר מראש שלא יהיה שם. ודאי שיש הבטחה ושבועה שעם ישראל לא יכלה לעולם, ומצד ההבטחה הזאת לא יכלה; אבל חרון האף בתוך כך יכול להיות נורא ואיום.
משל למה הדבר דומה: אבא המכה את בנו - אם הוא אבא הגיוני, הוא מכה מכה שהבן יכול לסבול. אבל אבא שזרק את הבן מן הבית, הבן עלול לחטוף בחוץ מכות נוראות ועצומות, והאב כביכול אומר: אינני כאן, תסתדר לבד, הסתרתי פניי ממך, אתה כבר מחוץ לבית. לכן ההסתר תמיד גרוע יותר מן הקצף.
ואף על פי כן, אומר הקדוש ברוך הוא, גם ההסתר הזה אינו אלא "בעוון בצעו", בגלל המעשים הרעים. ובסיום הפסוק מחדש המלבי"ם קריאה הפוכה מן הפשט המקובל. אנו מבינים "וילך שובב בדרך ליבו" - שהלך בדרך מעוותת ומקולקלת. אבל המלבי"ם קורא: מתי יסור הקצף? כאשר "וילך" - כאשר תלך ותעזוב אותו השובבות שהלך בדרך ליבו. כל עוד לא הלכה ממנו השובבות והוא עדיין נתון באותם קלקולים, עדיין קצפי עליו; וכשתסור ממנו - לא אכהו ולא אקצוף.
דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו׃
כאשר אראה שהסיר מעצמו את דרכיו המעוותות והמקולקלות - "דרכיו ראיתי וארפאהו". תחת "ואכהו" שהיה קודם, עתה "וארפאהו", שהרי כל הייסורים לא באו אלא בגלל דרכיו המקולקלות. ותחת "הסתר ואקצוף" שהיה קודם, עתה "ואנחהו" - לא אסתיר פניי ממנו אלא "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ", אנחה אותו באור פניי. שני חלקי ההבטחה מכוונים בדיוק כנגד שני חלקי הפורענות.
"ואשלם ניחומים לו ולאבליו" - הצער שהיה לו ולאותם שהתאבלו עמו בצרותיו, אלה שראו את סבלו וקוננו יחד עמו, יתהפך לנחמה: אנחם אותם ואסיר מהם את גודל צערם כשיראו את הטובות שיגיעו לו.
הרד"ק מפרש את הפסוק בכיוון אחר, וחוזר אל מצבו הרוחני הרופף של עם ישראל: "דרכיו ראיתי" - מכיר אני את דרכיו, שאינו מסוגל לעמוד בצדקתו זמן רב. גם כשעושים תשובה, חולפות כמה שנים ושבים לקלקולם, כפי שראינו בכל תקופת השופטים: ויבוא עליהם יבין, ויבוא עליהם זה ואחר כך זה, "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה" - וחוזר חלילה. וכיוון שכבר הכיתי אותו והגליתי אותו זמן רב, אשוב וארפאהו רפואת הנפש. "ואנחהו" - אנחה אותו בדרך טובה, כלומר איישר את ליבו, שהרי ראיתי שהלך שובב בדרך ליבו; ועתה יהיה ליבו ישר יותר לעבודת השם. ועל כל הצרות והרעות שסבל בגלות - "ואשלם ניחומים".
ומיהם "לו ולאבליו"? אמרו חז"ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה. אותם שבאמת התאבלו על ירושלים, שבאמת ציפו לגאולה השלמה - "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" - הם "אבליו", ואותם ינחם הקדוש ברוך הוא וישמח.
בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה' וּרְפָאתִיו׃
רש"י מפרש: בורא אני לו ניב שפתיים חדש. עד עתה באה עליו צרה והכל קראו עליו תגר - כולם עשו עמו מלחמה, דיבורים מתלהמים ואיומים כלפי עם ישראל; ומעתה יהיה ניב שפתיים חדש. "ניב" הוא מלשון תנובה: כשם שתנובת עץ התפוזים היא תפוזים, כך תנובת השפתיים היא הדיבור, ומכאן גם לשון "נביא", ומאותו שורש "תִּירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת". תנובת השפתיים לא תהיה עוד דיבורי מלחמה וקריאות תגר, אלא "שלום שלום".
ולא שלום כמו זה שמדברים עליו בימינו - "שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם", "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה". לא שלום שאנחנו מדברים עליו בעוד הם שקועים בחפירת מנהרות, אלא שלום אמיתי, "לרחוק ולקרוב". לפי רש"י, "הרחוק" הוא מי שנתיישן והורגל בתורתי ובעבודתי מנעוריו, ו"הקרוב" הוא מי שהתקרב עכשיו לשוב לעבודתי - ואת כולם ארפא, הן את הרחוקים והן את אלה שתמיד היו קרובים.
הרד"ק הולך באותו קו: אברא ניב שפתיים חדש, שבו לא תהיה המלחמה השיח הקבוע עם עם ישראל, אלא כולם ידברו על שלום. אלא שלדבריו מדובר אחרי מלחמת גוג ומגוג. שהרי כל עוד מלחמת גוג ומגוג ממתינה לנו באַרסנל, אי אפשר לומר שהשיח הציבורי יהיה שלום; ולכן בהכרח מדובר לאחר שתסתיים אֵם כל המלחמות. ומיהם רחוק וקרוב לדעתו? הרחוקים מירושלים והקרובים לירושלים - שהרי מלחמת גוג ומגוג עניינה איסוף כל הצבאות אל ירושלים. "ורפאתיו" - אז תהיה רפואה לעם ישראל, שכן כל עוד יש מלחמות אין שלב של רפואה.
לפי רש"י, אם כן, "הרחוק" הוא מי שמימים רחוקים ומאז ומעולם עובד את השם, ו"הקרוב" הוא מי שנתקרב מעתה. אבל בחז"ל, מביא הרד"ק, יש פירוש הפוך לגמרי: "רחוק" הם אלה שהיו רחוקים ועכשיו התחילו לעבוד את השם, ו"קרוב" הם הצדיקים שתמיד היו קרובים אל הקדוש ברוך הוא. ומכאן למדו חז"ל שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים, שנאמר "לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" - את מי מקדים הקדוש ברוך הוא? את הרחוק, היינו את זה שהיה רחוק ונתקרב.
והטעם ידוע: מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. בעלי התשובה מתמודדים עם דברים שצדיקים גמורים מעולם לא נחשפו אליהם, ולצדיק אין אותה יגיעה שהבעל תשובה נדרש לה - למחוק את כל ההיסטוריה שלו, לשכוח את כל ההרגלים הרעים. זה קשה מאוד. הצדיק, שמאז ומעולם בקדושה ובטהרה, אין לו התמודדויות כאלה. לכן השלום הראשון הוא לרחוק, ואחריו לקרוב.
סיפר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: פעם הוזמנתי לדבר בכנס של אנשי מדע בעלי תשובה. ראיתי שם אחד עם קוקו ארוך ומכשיר הקלטה. שאלתי מי זה, ואמרו לי: עיתונאי, שבא לראיין אחד מאנשי המדע - לברר מה קרה לו, איזה פיוז נשרף לו, אולי מישהו מת לו. שהרי לפי התפיסה החילונית, אם אדם חוזר בתשובה בוודאי עברה עליו טראומה, ואם לא - מדוע שיחזור בתשובה? הדת, לשיטתם, מיועדת לאנשים מיושנים ולא מתקדמים; ומה לאיש מדע ולאמונה? אמרו לו: הרב עומד לדבר עכשיו, שב והקשב, ואחר כך תפנה.
עמדתי ודיברתי, ואיני יודע כמה הבין. אחר כך תפס אחד המדענים והתחיל לשאול אותו שאלות, והטיתי אוזן מתוך סקרנות. שאל אותו אותו איש מדע: תגיד לי, מי לדעתך יקבל יותר שכר בשמיים - אני, או הילד החרדי מבני ברק שגדל בתלמוד תורה ואחר כך בישיבה, כל המסלול המסודר של תורה ועבודת השם? רציתי להתערב ולומר: מה השאלה בכלל, ודאי שהבעל תשובה יקבל הרבה יותר, שהרי הוא מתמודד עם כל עברו, ובדיוק כפי שקראנו - "לרחוק ולקרוב", קודם לרחוק, מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. אבל הוא לא שאל אותי, הוא שאל את העיתונאי. ענה העיתונאי: מניין לי להבין בדברים אלה? על תלוש שכר הוא מבין, אבל שכר בשמיים הוא מעל השגתו. אמר: לכאורה נראה שאתה תקבל יותר שכר, כי אתה מתמודד.
אמר לו איש המדע: אני רוצה שתדע שהילד החרדי מבני ברק יקבל שכר הרבה יותר ממני, ואומר לך גם למה. בעולם שאתה נמצא בו - אני הייתי. ולא סתם הייתי, הייתי מוברג, הייתי בברנז'ה, בתוך כל המדמנה והבוץ. אני מכיר את העולם הזה לפני ולפנים: את הסחי והמאוס שבו, את האדם לאדם זאב שבו, את זה שאתה יכול למות ברחוב ואיש לא ייגש אליך. אני מכיר את הרדיפה אחר הממון, את זה שאין לאנשים שום ערך שלמענו יקומו בבוקר. כל הערכים שהיו למדינה בהקמתה - הציונות, העלייה ארצה, יישוב הארץ, תקומת עם ישראל - הכל פס; הפוסט־ציונות מחקה הכל. זה עולם בלי ערכים, שתמורת מאה דולר אנשים מוכנים לרדת לחו"ל ולהשאיר כאן את מזוודת הערכים שלהם למי שהחליט להמשיך ולשלם כאן מיסים מופקעים. את כל האשפה הזאת אני מכיר היטב.
והוסיף: גם אם יאמרו לי שאין היום מצווה להיות דתי, וגם אם בורא עולם יחליט שאין נותנים שכר למקיימי מצוות - דבר אחד ברור לי: לעולם ההוא איני חוזר. אבל הילד החרדי מבני ברק, בחור הישיבה - העולם החילוני עוד קורץ לו. הוא עוד חושב שיש להם מה למכור, מה להציע. כשהוא יושב בישיבה ואינו נחשף לכל פגעי האינטרנט ולכל הסחי והמאוס, יש לו מאבק אמיתי, כי הוא סבור שהתאוות וההנאות שם מהנות; הוא אינו יודע שזה מרוקן אותך. הוא יקבל שכר הרבה יותר גדול. ואילו אני יודע שהכל הבל וזבל, ובשבילי אין כאן ניסיון כלל: ברור לי שעזבתי ספינה ריקה ומנוקבת והגעתי לחוף מבטחים, ברור לי שזו הדרך הנכונה, שזה עולם של ערכים, שזו הסיבה שאדם קם בבוקר. על זה כבר לא אקבל שכר. אבל מי שעוד חושב שיש להם מה למכור - איזו התמודדות יש לו, ובוודאי יקבל שכר עצום. סיים רבי יעקב גלינסקי: הופתעתי מתשובתו, ותשובה טובה ומוצלחת מזו לא הייתי יכול לענות לו - כאחד שמכיר את הדברים מבפנים.
ובזה מתיישבות שתי הדרכים. לפי חז"ל: קודם לרחוק ואחר כך לקרוב, שגדולים בעלי תשובה. ולפי רש"י: לפעמים דווקא לזה שממרחק, מאז ומעולם עובד השם - כי אצלו לעיתים המאמץ גדול יותר, ואשליית היצר הרע שיש שם מה למכור חזקה יותר; ואילו החדש שבא מקרוב יודע שאין שם כלום, וממילא התמודדותו פחותה. לפעמים השלום ניתן לזה תחילה ולפעמים לזה תחילה.
וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט׃
נפתח בתרגום: "ורשיעיא כימא דטריח" - כמו הים הנגרש ממקום למקום; "דבעי למינח ולא יכיל" - שרוצה לנוח ואינו יכול; "ועבדוהי מוחי סיין וטין" - ועושים מימיו סיין וטין, שהם רפש וטיט. אגב כך: ספרדים החותמים "ס"ט", יש הסבורים שפירושו "ספרדי טהור", וזה שיבוש. מקורו כאן: סי"ן טי"ן, רפש וטיט. אדם שרוצה לכתוב על עצמו שהוא עפר ואפר, חותם ס"ט - רפש וטיט.
רש"י מפרש: הרשעים אינם עושים תשובה. לפני כן ראינו שהקדוש ברוך הוא מצווה לשוב - "שלום שלום לרחוק ולקרוב" - ומדבר גם עם הרחוקים וגם עם הקרובים שישובו לפניו; והרשעים אינם שבים. ולמה נמשלו לים נגרש? הגלים כמו רוצים להתגרש ולצאת מגבולם - "וּגְבוּל שָׂם לַיָּם". הגל מגיע אל השובר או אל החוף, נשבר ומתנפץ וחוזר לאחוריו; ובא גל נוסף, נשבר וחוזר. שים לב: הגל הבא רואה מה עלה בגורל הגל שלפניו, ואין זה מייאש אותו, ובכל זאת הוא יוצא אחריו כדי להישבר גם הוא. כך הרשע רואה את חברו לוקה ברשעו ואינו חוזר בו.
וכמה הדברים נוגעים למציאות. כל רשע קם מחדש וסבור שהוא יצליח. וכי אינך קורא היסטוריה? לא הייתה אומה שהצליחה להשמיד את עם ישראל; כל האומות שרצו להשמידנו נמחו מעל שמי ההיסטוריה ונמצאות בפח הזבל שלה, ועם ישראל קיים לעולם. האם זה מביא אומה כלשהי לחשוב פעמיים? האם זה מביא את איראן לחשוב פעמיים לפני שהיא מדברת על השמדת העם היהודי? עוד גל ועוד גל יוצא שוב ושוב. כך גם כאן אצלנו: מאז ומעולם קמו מפלגות שחרתו על דגלן שנאה - שנאה ליהדות, גיוס בני הישיבות, הכנעת החרדים - וכולן נמצאות בפח האשפה של ההיסטוריה. אף מפלגה שחרתה על דגלה שנאה ומלחמה כנגד השם לא התקיימה לאורך זמן; קמות ברעש גדול, אוספות מנדטים, ומתאדות. ואף על פי כן אין הדבר מייאש אותן מלקום שוב ושוב.
ומדוע? "כי השקט לא יוכל" - היצר הרע מבפנים אינו נותן לרשע מנוחה. גם כשהוא רואה מה עלה בגורל קודמיו, אין הדבר גורם לו לחשוב פעמיים, כי הדבר מקשקש בתוכו ואינו מניח לו.
דרשו חז"ל: הים - ריפשו וסירחונו על פיו. היכן נמצא סירחונו של הים? בחוף. כל אשפה וכל זבל שבים, הים פולט אותו אל החוף; גופה בים, רחמנא ליצלן, נפלטת אל החוף. כך הרשעים - סירחונם בפיהם. פרעה אמר "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ", סנחריב אמר "מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת", נבוכדנצר אמר "אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן". פיהם מטונף, כולם פוערים פה כנגד ריבונו של עולם. כשם שהים מגרש מתוך מימיו רפש וטיט, כך הם מוציאים מפנימיותם דרך פיהם רפש וטיט.
אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים׃
הרד"ק מבאר שהפסוק "והרשעים כים נגרש" בא כהסבר לפסוקים הקודמים. נאמר "בורא ניב שפתיים שלום שלום לרחוק ולקרוב... ורפאתיו", והובטחה רפואה למי שהיה רחוק ושב והתקרב; אבל הרשעים - אין עמם מה לדבר. הם כים נגרש, ואינם עושים תשובה, ולכן "אין שלום אמר אלהי לרשעים": מה שאמרתי קודם "שלום שלום" - לא עליהם התכוונתי. על אלה שהרשיעו והגדילו עוולה אין מדובר.
וכמו שאנו מבקשים בתפילה: "ולמינים ולמלשינים אל תהי תקווה... וכל הזדים כרגע יאבדו". ולמה לא נתפלל שיחזרו בתשובה? מפני שיש שלב שבו ידוע שאדם זה כבר לא יזכה לעשות תשובה. סיפרו על החפץ חיים שהיה תלמיד שדיבר בחוצפה כלפי אֵם הבית שדאגה לענייני הפנימייה, והחפץ חיים הוציאו מן הישיבה. שאלו: מדוע? אמר: עזות פנים - בשום אופן לא. אמרו לו: אולי יעשה תשובה? אמר: לא יעשה תשובה. שאלו: מניין לרב? אמר: כי כתוב "עז פנים לגיהנום" - ואילו היה עושה תשובה, היה לו לומר "עז פנים לתשובה". והופתעתי לראות שזהו ממש מדרש: אמר רב יהודה, עז פנים לגיהנום, מפני שבידוע שאין עז פנים עושה תשובה. מי שיש בו עזות פנים - אל תצפה ממנו לתשובה.
על רשעים אלה נאמר "אין שלום אמר אלהי לרשעים" - ממילא לא יעשו תשובה ויסופו, כנבואת מלאכי: "וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". ומהו "כים נגרש"? כים הנגרש בכל רגע אל שפתו, כך הרשעים לא ינוחו מרוגש העולם עד שימותו. לרשע אין מנוחה: כל הזמן בתזוזה, כל הזמן בתנועה, כל הזמן מחשבות כיצד להוסיף רשע, איזו תאווה עוד לא טעם, איזה מעשה עוד לא עשה. ועד מתי? עד יום המוות, שנאמר באיוב "שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז" - כל התנועה האינסופית והמחשבות האינסופיות כיצד לעשות רשע פוסקות רק כשיגיע לעולם האמת.
המלבי"ם מסביר מדוע הרשעים אינם שבים ומדוע "השקט לא יוכל": מפני שכל מה שראה וכל מה שעשה מעלה בו ציורים על הלב. פעם בא אדם אל צדיק ואמר: רבי, כל הזמן עולות לי מחשבות רעות בתפילה. שאל: אילו מחשבות? אמר: כל מיני תמונות ודברים רעים שראיתי. אמר לו: השאלה אינה מדוע הם באים בתפילה, אלא מדוע ראית אותם מלכתחילה, שיוכלו לבוא אליך אחר כך בתפילה. אדם שהיה שרוי בבוץ וברפש, שלא יתפלא כשירצה לשטוף את מימיו ויראה אותם עכורים; ממה הם עכורים? מן הבוץ והרפש. הרשעים, שכל ימיהם ברשע, אינם יכולים לנוח, כי ליבם מעלה תמיד ציורים רעים מכל מה שהיו בו ומכל המחשbot השליליות שאפפו אותם.
וכבר אמרתי לא פעם: קל מאוד לחזור בתשובה - להתחיל להניח תפילין, להתחיל לשמור שבת. זה החלק הפשוט. החלק הקשה הוא למחוק מן ההארד־דיסק, מן הזיכרון, את כל העבר - את ההתנהגות של העבר. פעם, כשאדם היה מכעיס אותך, הגבת בצורה מסוימת; האם היום הצלחת לשנות את עצמך כך שתגובתך תהיה אחרת? זה לא פשוט כלל. הרבה בעלי תשובה משנים את הפעולות ואינם משנים את המידות, ובעיקר משום שאינם לומדים תורה. ההבדל בין בעל תשובה ההולך לשיעורי תורה לבין מי שאינו הולך ניכר בעליל. כשאדם הולך לשיעורי תורה הוא מרגיש שהשינויים אינם קוסמטיים. עם כיפה ובלי כיפה, עם זקן ובלי זקן - זה פשוט מאוד. הקשה יותר הוא לשנות את המידות: את היחס לאשתו, את היחס לקרוביו, את צורת הדיבור וההתנסחות, את התחושות הפנימיות. מי שכל ימיו הלך בתחושה של "אבו עלי" צריך להתחיל להבין שנדרשת מן האדם ענווה, נדרשת ממנו צניעות. השינוי הפנימי מצריך עבודה, ולא רבים אוהבים לעבוד; נוח לעשות את השינויים הקלים, להחליף את המעטפת, ובפנים להישאר בדיוק אותו אדם.
וזהו שאומר הכתוב: הרשעים כים נגרש, מפני שהרוח סוערת בקרבם. אותה רוח שבה ראו את כל שראו ועשו את כל שעשו עדיין נותנת אותותיה, והוא אינו עושה שום פעולה כדי להתגבר עליה, אינו מכניס תכנים חדשים. לך לשיעורי תורה, למד מוסר, הכנס תכנים חדשים - כשנכנס קודש ממילא יוצא חול, זה חוק ואין בו חוכמות; הדרך להוציא את החול היא על ידי הכנסת קודש. וכשהוא במקום זה ממשיך לצרוך את אותם דברים שצרך קודם, תקשורת וכל מיני עניינים שהוא עדיין מחובר אליהם בטבורו - אתה רואה שלא חל בו שינוי. פעם הגדרתי זאת: יש אנשים שהם חילונים חובשי כיפה. במהותם, בכל התנהגותם, נשארו חילונים, רק שעכשיו יש להם גם כיפה. ולפעמים זה אף גרוע יותר, שהבריות אומרות: ראית איך הדתי הזה מתנהג? ראית איך הוא מדבר, איך התפרץ? אדוני, אינך יודע שהוא עבר תהליך שלם; אינך יודע שלפני חמש שנים הוא היה הורג אותך, והיום רק כעס עליך. אין לי טענה כלפיהם - ברור שאדם עבר דברים רבים בחייו ועובר תהליכים לא פשוטים - אבל צריך לדעת שבזה העיקר: כמה אדם משתנה. לא כמה התבודדויות עשית - זה נפלא, טוב ויפה - אלא כמה שיעורי תורה הלכת, כמה תורה הכנסת כדי להוציא את כל הרפש והטיט.
ולכן אומר הקדוש ברוך הוא: כנגד הצדיקים ובעלי התשובה האמיתיים - "שלום שלום לרחוק ולקרוב"; וכנגד הרשעים - "אין שלום אמר אלהי לרשעים". וכשם שאין שלום ברוחם, שרוחם שוקקה תמיד בקרבם אל כל דבר עבירה, כך אין שלום לכל אשר להם.
ולסיום הערה בנוסח הפסוק: יש ביטוי רווח בפי רבים "אין שלום אמר ה' לרשעים", וכבר העיר המנחת שי שזה שיבוש גמור וטעות מוחלטת. בשום מקום אין הביטוי "אין שלום אמר ה'", אלא תמיד "אָמַר אֱלֹהַי", והוא אף מביא מהיכן נבעה הטעות. הגרסה האמיתית והנכונה: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים".
חתימת הפרק מלמדת שהקצף האלוקי מוגבל: "לא לעולם" - ביחס לגוף שבתוך הזמן, "ולא לנצח" - ביחס לנשמה שמעל הזמן, שהרי כל הקצף אינו אלא "בעוון בצעו", וכשתסור השובבות יסור גם הקצף. תחת המכה תבוא רפואה, ותחת הסתר הפנים תבוא הנחיה באור פניו, וניחומים לו ולמתאבלים עמו. אז ייברא ניב שפתיים חדש של שלום, לרחוק ולקרוב - בין לבעל התשובה שהתקרב ובין לצדיק שמעולם היה קרוב. אך הרשע המסרב לשוב נמשל לים נגרש: אינו למד מן הגל שלפניו, אין לו מנוחה, וסירחונו על פיו - ולו נאמר "אין שלום אמר אלהי לרשעים". העבודה האמיתית אינה בשינוי החיצוני אלא בהחלפת הפנים: להכניס קודש כדי להוציא חול. יזכה השם אותנו ואת כל הרשעים לשוב בתשובה שלמה לפניו, אמן ואמן.