בפרק זה מתאר הנביא את מעשי עם ישראל בעבודה זרה בלשון של אישה המזנה תחת בעלה. הקדוש ברוך הוא הוא כביכול הבעל, וכנסת ישראל היא האישה שעזבה את משכב בעלה והלכה אחר המנאפים. בחלק זה של הפרק נעמוד על סדר הפסוקים מן התוכחה על זבחי הנחלים וההרים, דרך ה"זכרון" שאחר הדלת והמזוזה, ועד ההישענות על מלכי אשור ומצרים ואזלת ידם להושיע.
"גַּם־לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ" - עבודה לילדים השחוטים
בְּחַלְּקֵי־נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם־לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם׃
"גם להם שפכת נסך" - הכוונה לילדים עצמם. לאחר ששחטו את הילדים לאליל, האמינו שהילדים עצמם נעשו אלוהויות: הואיל ונשחטו לשם אלוה, שוב יש בהם כוח אלוהי. ממילא לילד השחוט עצמו היו מנסכים נסכים ומעלים מנחה. על מעשים מתועבים כאלה אומר הקדוש ברוך הוא: "הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם" - כיצד אתנחם ואוותר על מעשים שכאלה?
"עַל הַר־גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא" - הטורח שלא הרתיע
עַל הַר־גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ גַּם־שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח׃
הנביא ממשיך לתאר את הקשר עם העבודה זרה כמשכב וכזנות. "על הר גבוה ונישא שמת משכבך" - כמו שנאמר שהיו עובדים את אלוהיהם על ההרים הרמים. בפשטות הגנאי הוא שהמקומות הגבוהים הם המקומות המשובחים, וכידוע בית הכנסת נבנה במקום הגבוה שבעיר, "במרומי קרת" - ואילו את דווקא שם הצבת את עבודתך הזרה.
הרד"ק מוסיף טענה נוספת: לא חששת מכל הטורח. לא היה שם רכבל; היית צריכה לטפס ולהתאמץ עד ראש ההר כדי לזבוח זבח, וזה היה נקל בעינייך מרוב אהבתך לעבודה זרה. במילים פשוטות: עבודתי, שאינה קשה, הייתה לטורח בעינייך, ועבודת האלילים, הקשה מאוד, אותה אתם עושים בקלות.
המלבי"ם מקשר את הפסוק לקודמו: קודם תואר שעבדו בנחלים ותחת סעיפי הסלעים, וכאן בהרים הגבוהים. הם האמינו שיש "בני אלים" רבים - יש אלילים השוכנים בנחלים ויש השוכנים בהרים הגבוהים, ולכל אל כוח השפעה בעניין מסוים. לפיכך היו מזבחים ומקטרים לאותו אל שממנו ביקשו השפעה: מי שיצא להפליג בים זיבח לאל הים, ומי שהלך לחפור בארץ זיבח לאל הארץ, וכן לכל עניין ועניין. נמצא שגם עבודה זרה זו וגם זו - את הכול עבדת.
"וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ"
וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרׇת־לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית׃
חז"ל דורשים את הפסוק על דורו של יאשיהו. ראינו בתחילת הפרק את הדרשה על "רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ ה'" - יאשיהו המלך היה צדיק, ובצאתו להילחם במצרים נפל בקרב, ועליו קונן הנביא "רוח אפינו משיח ה' אשר אמרנו נחיה בצילו". ואם צדיק היה, מדוע נענש? אלא שנלכד בשחיתותם, ולא ידע שאין דורו דומה יפה. ומה היה עוון דורו? יאשיהו היה שולח שליחים אל הבתים לוודא שאין עבודה זרה ולמגר אותה, והם היו מציבים את עבודתם הזרה על צידה הפנימי של הדלת - "והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך" כדי שלא ישכחוה. השליחים היו מגיעים, פותחים את הדלת, וצידה הפנימי של הדלת פונה כעת אל הקיר; היו מחפשים בכל הבית ולא מוצאים, יוצאים וסוגרים את הדלת - והעבודה זרה חוזרת ועומדת במקומה. וכן אם היו שתי דלתות. את זה לא ידע יאשיהו, וזהו "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך".
רש"י מפרש לפי המשל של האישה המנאפת: היא כאישה שממתינים לה לפני פתח ביתה כדי לזנות עמה, וליבה ומחשבותיה נתונים אל הדלת ואל המזוזה - כלומר אל המשקוף - מתי תיפתח הדלת ואצא אליהם. "כי מאיתי גילית ותעלי" - היית שוכבת אצלי, וגילית את הכיסוי ועזבת את מקום משכבך, שהוא ההתייחדות עם הקדוש ברוך הוא, ועלית מאצלי אל המנאפים. "הרחבת משכבך" - שיהיה משכבך רחב לקבל בו מנאפים הרבה. "ותכרות לך מהם" - כרת ברית עמהם במקום עם איש חיקך. "אהבת משכבם יד חזית" - אהבת את משכבם כאשר ראית שיש שם יד ומקום להראות להם את אהבתך; "יד" לשון מקום, כמו "חלקת יואב אל ידי".
הרד"ק מביא שני ביאורים ב"זכרונך". הביאור הראשון: עשית לך דבר שתמיד תזכרי בו את העבודה זרה, סמל של מזכרת. וזהו היפוכו של "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" - על השערים עשית סמל לעבודה זרה. ה' אמר לשים זיכרון של עבודת ה', ואת הלכת ושמת זיכרון של הבעל. אני נתתי לך מצוות מזוזה כדי שתזכרי אותי בכניסה וביציאה - וכדברי הרמב"ם שזהו עיקר עניינה של המזוזה, שיביט בה ויזכור שהקדוש ברוך הוא משגיח - ואת הסרת את המזוזה ושמת תחתיה דברים שיזכירו לך את עבודתך הזרה.
הביאור השני: "זכרונך" מלשון "זִכְרוֹ כְּיֵין לְבָנוֹן", ומלשון "אזכרתה" - מיני קטורת ובשמים. כלומר את הקטורת שהקטרת לעבודה זרה שמת אחר הדלת והמזוזה. ומדוע? "כי מאיתי גילית ותעלי" - אני ציוויתי את עבודתי במקום נמוך וצנוע: "מזבח אדמה תעשה לי", ולא בניין אבנים גבוה, ואף ציוויתי "לא תעלה במעלות על מזבחי" שלא יהיו מדרגות - ואת עשית ההפך, ועלית לעבוד עבודה זרה במקום גבוה. "הרחבת משכבך" - אני אמרתי "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה", כי אם במקום אשר יבחר ה', ואת מצאת לך מקומות רבים להקריב בהם, כמאמר הכתוב "כי מספר עריך היו אלוהיך יהודה".
וצריך לדעת שבית המקדש, וקודש הקודשים, נקרא מקום המשכב - המקום שבו מתייחדים כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, וכלפיו אנו מכוונים בתפילה, ששם שער השמים והשכינה. ואת, במקום לייחד עצמך שם עם האין סוף ברוך הוא, הרחבת משכבך: ראשית לזנות עם העבודה זרה, ושנית - בכל מקום. מה שהיה מצומצם למקום אחד, הרחבת למקומות רבים. "יד חזית" - בכל מקום שראית הצבת לך יד, עשית לך מזבח לעבודה זרה, כנגד מה שאסר הקדוש ברוך הוא.
גם המלבי"ם מבאר על דרך האישה המזנה תחת בעלה, אלא שהוא הופך את התמונה. הוא מתאר אישה היוצאת בלילה בחשאי ממשכב בעלה אל הזונים הממתינים לה מאחורי הגדר, ואת הלבונה והבשמים שעל צווארה - היא "זכרונה" - היא מניחה אחר הדלת והמזוזה כדי שבעלה לא ירגיש בה. "כי מאיתי גילית ותעלי" - הסרת את מכסה המשכב ועלית אל ראש ההרים, כמו שאמר "גם שם עלית לזבוח זבח". "הרחבת משכבך" - לא כפי הפירוש הקודם שהרחבת אצל הזונים, אלא כאן, אצל הבעל, היה לך משכב רחב; אבל לא יכולת להביא לשם את הזונים משום שהבעל נמצא שם. ולכן עזבת את המשכב הרחב והלכת אל המשכב הצר של הזונים אחר הגדר. "ותכרות לך מהם" - המשכב הרחב הזה הוא שהבדיל וכרת אותך מהם, ולכן "אהבת משכבם" הצר יותר מן המשכב הרחב, "יד חזית" - אצל החזית והגדר.
והנמשל: אצל הקדוש ברוך הוא היה לנו משכב רחב - שפע וברכה. ואנחנו עזבנו מקור מים חיים לחפש משכב צר אצל הזונים, אצל העבודה זרה והאלוהויות, ומשכב זה לא די שלא היטיב לנו אלא עוד הרע לנו. בואי וראי איזו עסקה גרועה עשית: עזבת מקום של שפע והלכת אל בורות נשברים אשר לא יכילו המים.
"וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן" - שלוש דרכים בפסוק
וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד־מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד־שְׁאוֹל׃
לפי התרגום ורש"י, הפסוק מתאר את התקופה הטובה. התרגום אומר: כאשר שמרת את התורה - הצלחת במלכותך (תקופת שלמה וכיוצא בה); כשהרבית מעשים טובים - רבו צבאותייך; ושלחת שליחייך עד למרחוק, למדינות רחוקות; והשפלת עמים תקיפים עד לשאול. כלומר היו לנו גם גבורה, גם שפע, גם קשרים מדיניים עם אומות רחוקות - וההצלחה האירה לנו פנים כאשר עשינו את רצון ה'.
רש"י מפרש "ותשורי" לשון ראיית פנים, כמו "אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב". ומכאן גם מה שנאמר "וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא" - תשורה היא מתנה, שעמה רואים את פני המלך. ואף חומה נקראת "שׁוּר", כמו "בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר", שהיו עולים על החומה ורואים למרחוק. כך גם אצלנו: היית זוכה לראות פני המלך ולהביא לו תשורה של שמן מרוב הטוב שהיה לך; ושלחת שליחייך למרחוק לגבות מס מן האומות, והשפלת את הגויים עד שאול. וכל זה עזבת - בשביל מה? בשביל עבודה זרה, תוהו והבל שאין בהם ממש.
הרד"ק הולך בקו אחר לגמרי. "ותשורי" אצלו כמו "ותלכי", מלשון "תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה" ומלשון שיירה, שהם עוברי אורח ההולכים ממקום למקום. ולפי זה אין כאן תיאור של תקופה טובה אלא המשך התוכחה על המעשים השליליים: במקום לבטוח בקדוש ברוך הוא ולצפות לישועתו, הלכתם אל האומות ואל מלכי הגויים לבקש מהם עזרה. ומדוע? כי אם אפנה לקדוש ברוך הוא אצטרך לשנות את דרכיי כדי להיות ראוי לישועה; לכן קל יותר לומר "אסתדר לבד" - יש לי את מלך אשור ואת מלך מצרים, אשחד אותם ואצור עמם קשרים. וכבר הוכיחם הנביא שמלך מצרים הוא משענת קנה רצוץ; ואף על פי כן העדיפו להישען על כל דרך אחרת ובלבד שלא לפנות לקדוש ברוך הוא.
ואם קשה לנו להבין כיצד ייתכן דבר כזה, אנו רואים זאת לצערנו גם בדורנו: מוכנים לסמוך על אמריקה, מוכנים לבטוח בצה"ל, מוכנים הכול - אבל לומר "ריבונו של עולם, תן לנו ישועה", את זה לא, הס מלהזכיר. הקדוש ברוך הוא נותן ישועה - תאמר תודה לריבונו של עולם. נשיא ארצות הברית אחרי המלחמה בעיראק נשא ברכה והודאה לריבונו של עולם; ורק אנחנו היהודים מתביישים להזכיר שם שמיים - "ידו הארוכה של צה"ל", "כוחנו", "המודיעין"; והיכן ההודאה לריבונו של עולם? כבר היה לעולמים.
ויש לזה גם הסבר. אומרים חז"ל: אם אני אומר תודה לריבונו של עולם, זה מחייב אותי. אם יש ריבונו של עולם - אני צריך לשמור שבת, להניח תפילין, לשנות את כל מהלכיי מבוקר עד ערב. אצל הגוי לעומת זאת הדת אינה מחייבת כמעט כלום; מה אכפת לו להודות? הוא ממשיך בכל מה שהוא עושה, פעם בזמן הולך לכומר ומוחקים לו את העוונות ואף נותנים לו אשראי לפעמים הבאות. אצלם זה קל, ואין לו בעיה להאמין. אבל היהודי בתוך תוכו יודע שאמונה בריבונו של עולם תובעת ממנו ודורשת ממנו - ולכן קשה לו יותר, וזה גם לימוד זכות עליו.
ולפי הרד"ק, "ותשורי למלך בשמן" - זהו מלך אשור, שמלך בכל הארצות. לא די שעבדת אלוהים אחרים, אלא הלכת לסמוך על בשר ודם, ועל זה נאמר "אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן ה' יָסוּר לִבּוֹ". שהרי היו עובדי כוכבים שעבדו את השמש ואת הירח כשמשים של הקדוש ברוך הוא - ואף זה אסור, שנאמר "לא תעשון איתי אלוהי כסף" אפילו כדי לעבוד אותי - אבל כאן עשיתם רעה גדולה הרבה יותר: הסרתם לחלוטין את הביטחון מאת ה', לא כלי ולא דרך לעבודתו, אלא מחקתם את ריבונו של עולם ועשיתם לכם אדם כבעל כוח שיושיע אתכם. ובסופו של דבר נפלתם בידו, בידי מלך אשור שעליו סמכתם.
"ותשורי למלך בשמן" - שלחתם לו תשורות מארץ ישראל, ארץ זית שמן. "ותרבי רקחיך" - שלחתם לו למנחה שמן רוקח, שמן מבושם ומיוחד. "ותשלחי ציריך עד מרחוק" - עד אשור שהיא ארץ רחוקה. "ותשפילי עד שאול" - השפלת עצמך לפניו עד שאול. והנה ראי שהדברים לא רק שלא הועילו, אלא עוד הזיקו לעם ישראל.
המלבי"ם ממשיך במשל האישה המזנה ומתאר כיצד הלכה מדחי אל דחי. לאחר שיצאה ממשכב בעלה, נעשתה קדשה המזומנת לזנות - מה שהיה חריגה חד פעמית הפך לשיטה - עד שחשבה מחשבות כיצד לזנות עם המלך בעצמו. "ותשורי למלך בשמן" - קישטת עצמך בשמן המור ובמיני שמנים כדי להיות ראויה למלך; "ותשלחי ציריך" - שלחת שליחים שיהללו אותך בבית פרעה, כלומר שישבחו אותך לפני המלך כמה את נאה, כדי שהמלך ייקח אותך. וכשראית שכל ההשקעה במלך אינה מועילה, התחלת לזנות עם הגדולים, וגם זה לא עלה בידך, עד שנעשית כקדשה לכל עובר ושב - "ותשפילי עד שאול".
והנמשל: בתחילה זנו אחרי המלכים הגדולים - מלכי אשור ומלך מצרים, ולא עם הקטנים; ובסוף הושפלו עד שאף מפני המלכים הקטנים היו שפלים ונחותים, כמעשיה של אותה אישה. גם אם בתחילה חשבת שאין זו שפלות להשפיל עצמך לפני גדול, הרי זה הביא אותך להשפיל עצמך אחר כך בפני כל צרוע וזב, בפני מלכים קטנים שלא היית אמורה כלל להשפיל עצמך בפניהם. ולפי המלבי"ם "ותשורי" הוא גם לשון הבטה וראייה: נתת עינייך במלך, והמבטים הללו לא הועילו והם לא התייחסו אלייך.
"בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ" - היגיעה שאינה מייגעת
בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת עַל־כֵּן לֹא חָלִית׃
רש"י מפרש: "ברוב דרכך יגעת" - התעסקת כל הזמן רק בצרכייך, למלא תאוותייך ולהרבות הונך. "לא אמרת נואש" - לא אמרת אניח לזה ואתייאש ממנו ואעסוק בתורה ובמצוות. "חיית ידך מצאת" - צורך ידך מצאת, הרגשת שאת מצליחה במעשייך. ורש"י מבאר ש"חיית" הוא מלשון ערבי שעניינו צורך. "על כן לא חלית" - על כן לא חיפשת את דרך ה' ואת עבודתו.
וזהו משל לאדם ההולך אחרי ההבל ומרגיש שאינו חסר דבר - אין הוא ממהר לחזור בתשובה. "לא חסר לי כלום, ברוך ה' יש לי כל טוב", כמו שאמרו: "עבדנו את מלאכת השמיים והיה הכול טוב, ומאז חדלנו לקטר למלכת השמיים הכול הורע לנו". לכן "לא חלית" - לא נחלה ליבך לדאוג כמה החסרת בעבודת ה' וכמה את רחוקה ממנו; הרגשת טוב במצבך.
הרד"ק מפרש: אם היית רוצה, הייתה לך ישועה ומנוחה בארצך, בלי שתצטרכי ללכת ולהיטלטל ולשלוח שרים וחשובים להתחנף למלך אשור ולמלך מצרים; הקדוש ברוך הוא היה מושיע אותך כאן. אבל "ברוב דרכך יגעת" - הוגעת עצמך בדרכים כדי לפנות אל המלכים הללו, "לא אמרת נואש" - אדם המתייגע בדרכים לצורך דבר מסוים לפעמים אומר די, התייאשתי, אני יורד מזה; ואת לא אמרת כן. כל היגיעה הזאת קלה הייתה בעינייך וערב היה לך כל הטורח. "על כן לא חלית" - לא היה לך חולי וכאב בטרחה זו, לא נחשבה לך למאמץ.
וזו באמת המציאות שאנו רואים אצל אדם המתרחק מתורה ומצוות: כל ענייני הגשמיות והחומריות קלים בעיניו ואינם מכבידים עליו, אבל תאמר לו על מצווה או על שיעור - "התעייפתי, אין לי כוח". מה כבר ביקשו ממנו? בענייני הגשמיות יש לו כוח אדיר. סיפר פעם הרב יעקובזון על שני בחורים שלא היו קמים בבוקר לתפילה; צרה צרורה הייתה איתם, עד שבסופו של דבר עזבו את הישיבה. הלכו לשכור דירה, וכדי לשכור דירה צריך עבודה. הלכו לעבוד - ומה עבדו? בנו אז מגדל גבוה, והיה צריך להעלות לוחות גבס לקומות העליונות; עדיין לא היה מנוף, והדבר היה דחוף, אז הביאו פועלים שיעלו את הלוחות בידיים. והם היו קמים בחמש בבוקר ומעלים לוחות גבס לקומה שלושים. לקום בשבע לתפילה - אין כוח; לקום בחמש לסחוב גבס לקומה שלושים - יש כוח. זהו הטבע: "ברוב דרכך יגעת... לא אמרת נואש... על כן לא חלית".
ועוד מפרש הרד"ק "חיית ידך" מלשון חיים וכוח - הדבר הזה ערב לך כמו חיי האדם וכוחו; לא התייאשת, הלכת ורדפת אחריו, וכל המאמצים לא עשו אותך חולה ולא הביאו אותך למשבר שתאמרי די, לא אלך עוד אחר האלילים. אפילו לטפס על ההרים הגבוהים לא היה לך מניעה; אבל מאמץ קל לכבוד ה' יתברך - זה כבר היה קשה לך ודרש ממך מאמצים שלא יכולת לעמוד בהם.
המלבי"ם ממשיך בעניין הזנות: אף שיגעת ברוב דרכך לחפש את הזונים ולא מצאת חפצך, אף על פי כן לא אמרת נואש, "כי חיית ידך מצאת" - כל עוד הרגשת שידך חיה. הרגליים כבר עייפו והגוף כבר לאה, אבל כל עוד יש יד אחת שפועלת - עדיין הרגשת שאת קיימת ומסוגלת, ולא שקטת ממעשייך הרעים. והנמשל: עם ישראל כבר הגיעו למצב שהארץ נהרסה ורוב העם גלה; כל הגוף כבר נחלה, אך יד אחת עוד עובדת - עדיין נשארה כאן שארית הפליטה, ולא הפסקתם לדרוש את עזרת האלילים, עדיין פניתם אל מצרים ואל אשור ואל שאר האומות. כמה שנחבלתם וכמה מכות שספגתם - זה לא שבר אתכם; ואת מעט החיות שנשארה לא ניצלתם לתשובה, אלא לפנות אל עוד יד אדם שתושיע אתכם.
"וְאֶת־מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי" - ממי את מכזבת?
וְאֶת־מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא־שַׂמְתְּ עַל־לִבֵּךְ הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי׃
רש"י מפרש: ממי התייראת עד שתכזבי, שפסקת מלעבוד אותי וכיזבת בי, מלשון "לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו" ו"כָּל הָאָדָם כֹּזֵב". וזה ההבדל בין כזב לשקר: שקר מעולם לא היה אמת, ואילו כזב הוא דבר שציפינו שיתקיים והכזיב; מי שבוטחים עליו והוא מאכזב נקרא כוזב. "הלא אני מחשה" - הרי החשיתי על כמה פשעים שפשעת כנגדי.
הרד"ק מעמיק: ממי פחדת שאת יראה כעת עד שאני אומר לך שעשית מעשים רעים ואת מכחישה ואומרת לא עשיתי? הרי אדם מכחיש מפני הפחד - ילד שנשאל "מי נגע?" עונה "לא אני", כי הוא מפחד שיענישוהו ויקפידו עליו. אומר הקדוש ברוך הוא: ממי פחדת שאת צריכה לכזב? ממני? הרי "אותי לא זכרת ולא שמת על לבך" - כשעשית את המעשים הקלוקלים לא זכרת אותי כלל, ואפילו לא חשבת שאני רואה את מעשייך. ואם כן, אם אינך חוששת ואינך יראה ממני - למה תכזבי? הלא טוב לך יותר להתוודות ולומר אמת עשיתי, מאשר לשקר. "הלא אני מחשה ומעולם" - הרי שתקתי והארכתי אפי ולא נתתי לך עונש מיידי, וכך היא מידתי מקדם עם בריותיי, שאיני נפרע מיד. ואם כן, אין לך מה לחשוש להודות. "ואותי לא תיראי" - אם לא היית יראה ממני בשעת העבירה, מה פתאום את יראה ממני עתה בשעת התוכחה ומכחישה את מעשייך?
המלבי"ם ממשיך בתוכחה לאישה המזנה תחת בעלה: "ואת מי דאגת" - ממי חששת כשעשית מעשייך? אינך יראה מבעלך ואין לך פחד שמא יתפוס אותך ויפעל כנגדך, שהרי "אני מחשה" ואיני מעניש אותך. וגם יראת הרוממות אין בך. שהרי שני מיני יראה יש: יראה מפני העונש, ויראה מפני רוממותו של מי שממנו יראים. יראת אישה מבעלה אינה אמורה להיות יראת עונש אלא יראת הרוממות, שתכבד אותו. ואומר לה הקדוש ברוך הוא: "ואותי לא תיראי" - כל מעשייך בלי דאגה ובלי יראה, ואינך מתחרטת על הרעות שאת עושה.
"אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ"
אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ וְאֶת־מַעֲשַׂיִךְ וְלֹא יוֹעִילוּךְ׃
רש"י מפרש: "אני אגיד צדקתך" - אני תמיד מגיד לך דברים שאם תעשי אותם תצדקי, כלומר תמיד נותן לך עצות טובות ודברים שיכולים לעזור לך; "ואת מעשייך" - אבל מעשייך אינם כדבריי, ואת עושה אחרת. "ולא יועילוך" - כשתבוא עלייך הרעה, המעשים השליליים שאת עושה לא יעזרו לך, ואף יזיקו לך.
הרד"ק מבאר את הפסוק בלשון של ציניות. את מכזבת ועושה עצמך כצדקת - "מה לא בסדר איתי? אילו דברים לא טובים עשיתי?" - אומר לה הקדוש ברוך הוא: "אני אגיד צדקתך" - בואי ואספר לך איזו צדקת את ואילו מעשים טובים עשית. והם אותם מעשים רעים שהוזכרו לפני כן, שהייתה הולכת ומזנה תחת בעלה וכיוצא בזה. אלו הן ה"צדקות" שלך. "ואת מעשייך" - המעשים שאת סבורה שיועילו לך, לא רק שלא יועילו אלא עוד יזיקו; אמרי לי בעצמך, האלו הם מעשי צדקה?
המלבי"ם מפרש בהמשך לפסוק הקודם: למה את דואגת וממה את יראה מפניי? הלא "אני מגיד צדקתך" - אני מלמד אותך לעשות דברים טובים, ואם כן למה תיראי מפניי? ומכל מקום "ולא יועילוך" - כל מה שאני מלמד אותך אינו נקלט. לפי רש"י "לא יועילוך" מוסב על המעשים הרעים שלא יועילו אלא יזיקו, ולפי המלבי"ם זה מוסב על "אני אגיד צדקתך": אני מלמד ומסביר ותמיד כך אני עושה, אבל הדברים נופלים על אוזניים ערלות - כמדבר אל הקיר, ואינך למדה ממה שאני מלמד אותך.
"בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ"
בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת־כֻּלָּם יִשָּׂא־רוּחַ יִקַּח־הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל־אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר־קׇדְשִׁי׃
רש"י מפרש: אותם אלילים שקיבצת לך לעבוד אותם - בבקשה, בזעקך אליהם יצילוך; צעקי אליהם שיבואו לעזור לך. והלוא "את כולם יישא רוח" - אין בהם ממש ואין רוח בם, ואיך יצילו אותך? וכבר נאמר במפורש בתורה: "אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ, אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם, יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה" - כל הזמן אתה מקריב לו חלב ונסכים, אם כן יקום ויעזור לך ויסתירך ויגן עליך; איפה האלוה שאתה סומך עליו? זה מה שאומר כאן הנביא: כשאת צועקת מרוב צרות - יצילוך קיבוצייך. אבל את עצמם אינם יכולים להציל, "את כולם יישא רוח ייקח הבל". "והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי" - הלא טוב יותר לחסות בי, שבאלוהי האלוהים יש ממש, ומי שחוסה בו ינחל ארץ ויירש את הר קודשי.
הרד"ק מפרש זאת גם באופן ספציפי על הגויים שנשאת להם מנחה, ולא רק על העבודה זרה: סמכו על אשור, שלחו מנחה למלך מצרים. אומר להם הקדוש ברוך הוא: כל אותה מטרייה שיצרת סביבך כדי לגונן עלייך מפני האויבים - נו, צעקי אליהם. הלוא מצרים משענת קנה רצוץ, שעוד נוקבת את היד. איפה מלך אשור ששילמת לו כדי להינצל? הרי הם את עצמם לא הצילו: אשור הגיע לירושלים בחיל כבד מאוד, ומה היה בסופו של דבר? מלאך ה' בלילה אחד הכה מאה שמונים וחמישה אלף ראשי גייסות ולא הותיר מהם מאומה. הנה אלה שאת סומכת עליהם - רוח נושאת אותם והבל לוקח אותם, וברגע אחד אינם. "את כולם יישא רוח" - כרוח הנושאת את המוץ קל ומהר, כן מתו כולם ברגע אחד. ועל אלה את סומכת? מי שאינו יכול להציל את עצמו - כיצד יציל אותך?
לסיכום: בחלק זה של הפרק פורש הנביא את כתב האישום בלשון של אישה המזנה תחת בעלה: זבחים לאלילי הנחלים ולאלילי ההרים, "זכרון" של עבודה זרה מאחורי הדלת והמזוזה במקום מזוזה של אמונה, עזיבת המשכב הרחב של הקדוש ברוך הוא - מקור השפע והברכה - לטובת משכב צר של אלילים ובורות נשברים, והישענות על מלכי אשור ומצרים במקום על ה'. היגיעה העצומה אחרי ההבל לא נחשבה לטורח, ואילו מאמץ קל לעבודת ה' נחשב לכבד מנשוא; ואף לאחר כל המכות לא באה תשובה אלא חיפוש אחר עוד יד אדם שתושיע. על כך אומר הקדוש ברוך הוא: אני מחשה ומאריך אפי, אני מגיד לך דרכי צדקה ואינך שומעת - ובסוף ייוודע לכול שאותם קיבוצים שקיבצת לא יצילו, כי רוח תישא אותם והבל ייקחם; "וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי".