פרק נ"ז בישעיהו פותח בהמשך ישיר לסוף הפרק הקודם, שם תיארנו את אנשי הדור האומרים "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר" - אנשים השקועים בתאוות ובהנאות העולם הזה, ובונים על כך השקפת עולם שלמה. הפרק פותח בהסתלקותם של הצדיקים, בטענות שמעלים הרשעים מתוך כך, ומשם עובר לתוכחה חריפה על עבודה זרה, זנות ושחיטת ילדים לאלילים. נלך על סדר הפסוקים.
הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק.
רש"י מבין שמדובר כאן בצדיק מסוים: יאשיהו המלך. "וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב" - אין מי שישים אל לבו מדוע הסתלק הצדיק. "בְּאֵין מֵבִין" - אלה שנותרו כאן אינם מבינים מדוע ראה הקדוש ברוך הוא לסלק את הצדיק, ואינם מבינים "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" - מפני הרעה העתידה לבוא על הדור. זו הסיבה שהקדוש ברוך הוא אסף את הצדיק, כדי שלא יראה ולא יצטער ברעה העתידה, ולא יהיה שותף לה. לכן לוקח אותו הקדוש ברוך הוא עוד בטרם תבוא.
ומדוע דווקא יאשיהו? כי אצלו מצאנו התייחסות מפורשת. כך אמרה לו חולדה הנביאה: "הִנְנִי אֹסִפְךָ אֶל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא". שם נאמר במפורש שהוא נאסף כדי שלא יראה ברעה העתידה לבוא על המקום הזה, ואין איש שם על לב להבין שזו הסיבה שנאסף הצדיק.
הרד"ק הולך באותו קו, אלא שלדעתו אין הכוונה ליאשיהו דווקא אלא לכלל הצדיקים שעברו מן הדור ההוא. לכן נאמר "וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים" - נאספים אל עמם. ומזהיר הרד"ק: אל תטעה בלשון "הַצַּדִּיק אָבָד" לחשוב שהצדיק אבד ומה הועילה לו צדקתו. חס ושלום. הצדיק אבד לנו במותו, אנחנו איבדנו את מציאותו, אבל כשלעצמו ודאי שלא אבד. כשם שכאן היה עומד ומשמש, כך הוא עומד ומשמש בישיבה של מעלה. נשמתו בחיים ערבים וטובים מחיי הגוף - אלא שאבד מדורו, כי להם היא האבדה.
"וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב" מפרש הרד"ק: אין מי שיוכיח את עם ישראל על המעשים הרעים שהם עושים. וזה מעין "בְּאֵין מֵבִין" - אינם מבינים כי מפני הרעה נאסף הצדיק, ואדרבה, לפעמים הם חושבים שאולי הצדיק אבד מפני רשעתו. אבל האמת היא שמפני הרעה של האנשים שעשו מעשים רעים אסף הקדוש ברוך הוא את הצדיק, כדי שלא יראה ברעה העתידה לבוא על הדור.
המלבי"ם מעמיד את הפסוק כטענה בפי אנשי הדור. הם אומרים: הנה תראו, הצדיק אבד. מה אתם באים אלינו שנשנה את דרכינו ונהיה יראי שמים? הרי גם הצדיקים מתים בסוף. מקרה אחד לצדיק ולרשע. אם כן מה יועיל לי שאהיה צדיק? ואם תאמר לי אעשה לפחות מעשי חסד - גם זה לא יועיל, שהרי "אַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים". גם הם מתים, ואין מבין למה הם צריכים למות, שהרי אנשים הגונים היו. מסקנתם: לית דין ולית דיין. וזוהי בדיוק מסקנתם של אותם אומרים "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר".
ומדייק המלבי"ם בלשונות: יש כאן "צדיק" ויש "אנשי חסד", יש "אבד" ויש "נאספים". צדיק - עניינו בין אדם למקום, ועל כך אנשים כלל אינם שמים לב. לכן "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב" - בכלל אינם שמים לב שהצדיק נפטר, אינם מרגישים בחסרונו. לעומת זאת באנשי חסד כן שמים לב, שהרי הם עשו חסד עם הבריות, וברגע שאיש החסד איננו - מיד מרגישים בחסרונו. ולכן דווקא אצלם נאמר "בְּאֵין מֵבִין": הם כן מנסים להתבונן ולהבין מדוע נאסף.
ומה הם מסיקים? כאן מחדש המלבי"ם קריאה מפתיעה: הם מפרשים "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" - מפני הרעה שהביא על עצמו בחייו. בוודאי, כל החיים היה בתעניות, בקושי אכל, לא עשה ספורט, היה ספון בחדרו ולא ראה שמש. עבודת השם היא זו שקיצרה את ימיו. הם תולים את אובדן הצדיק בכך שהביא על עצמו רעה בהנהגת הצדקות שלו. ומכאן מסקנתם: אם כן תהנה מן החיים, שהרי בסופו של דבר כולם מגיעים לאותו מקום, אין דין ואין דיין, הביאו שכר ונסבאה יין. אין טעם להתאמץ, אין טעם לעבוד את השם.
הסבר נוסף ב"מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק": לפעמים כאשר הקדוש ברוך הוא צריך להביא רעה על הדור, אין ברירה - הוא לוקח את הצדיק, והצדיק הוא כפרה על הדור. מפני הרעה של הדור נאסף הצדיק לכפר עליהם.
מסופר שבתו של החפץ חיים שאלה אותו לאחר פטירת חתנו: למה דווקא הוא? כל כך הרבה אנשים יש לקדוש ברוך הוא בעולם, ודווקא צדיק כזה נאסף? השיב לה החפץ חיים: ומה את רוצה, שהקדוש ברוך הוא ייקח שליש עולם? והחפץ חיים לא דיבר במטאפורות ולא במשלים, הוא דיבר ברור, ברוח הקודש. לקח הקדוש ברוך הוא צדיק אחד, וזה החליף שליש עולם.
וכן שאלו את הבאבא סאלי לפני פטירתו: הרי הבטיחו לרב שיזכה לראות פני משיח. אמר להם: נכון, ואמרו לי בשמים, אם אתה רוצה שיבוא עכשיו משיח - שליש מעם ישראל יאבדו. עמד ואמר: אני מוכן להיות כפרה על עם ישראל, ובלבד שלא יאבדו. שוב, מדובר באנשים גדולים שיודעים מה קורה למעלה, ואינם מדברים במליצות. יש אפוא בחינה שהצדיק נאסף מפני הרעה של הדור, כי צדיק אחד הוא כפרה על דור שלם.
הרמח"ל בספר "דרך השם" מוסיף על כך נקודה חשובה. לכאורה ישאל האדם: נו, הצדיק הלך ככפרה - ומה יצא לו מזה? הם עשו עוונות והוא סובל בשבילם? אומר הרמח"ל: ואין לצדיק נחת רוח גדולה מזו. זו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות, מפני שבעולם האמת דנים אותו ונותנים לו שכר כמי שהגן על כלל ישראל, ואין שכר עצום מזה. עשו חשבון: המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואם אדם הציל שליש עולם - מי יוכל לתאר לעצמו את גודל זכותו. אין לחשוב שהצדיק הפסיד, שגם התאמץ וגם הלך בגלל עוונותיהם. אדרבה, זו המתנה הגדולה ביותר שיכול הצדיק לקבל.
הסבר שלישי: "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". גם הצדיק הגדול ביותר יש בו משהו מן המשהו, דק מן הדק. רק בנצרות כולם קדושים. אצלנו משה חטא, אברהם חטא, שרה אמנו חטאה, דוד המלך חטא. אנחנו יודעים שבשר ודם עלול לחטוא, ועליו להתאמץ ולעשות תשובה.
ולכן ייתכן מאוד שגם הצדיק צריך לקבל עונש. משה לא נכנס לארץ, ועל מה? על דבר שצריך זכוכית מגדלת כדי להבין מה היה, והפסוקים אינם מגלים לנו את חטאו. באברהם אבינו ראינו חיסרון, ובשרה אמנו ראינו חטא כדברי הרמב"ן, ועוד. אלא שאין אנו מודדים את הצדיק לפי עוונותיו, אלא מודדים את העוונות לפי הצדיק: אם מדובר באדם צדיק, ודאי שהעוון דק מן הדק - ובכל זאת צריך לתת את הדין.
אומר לו הקדוש ברוך הוא: אני יכול להשאיר לך את הדין לעולם האמת, ויהיה לך ביזיון ועוגמת נפש שיכניסוך לגיהנום לזיכוך בשביל איזה עוון; ואני יכול להיפרע ממך כאן בעולם הזה, ותגיע מזוכך, קדוש וטהור, לעולם הבא. מה הצדיק מעדיף? ודאי כאן. וזהו "הַצַּדִּיק אָבָד" מן העולם הזה, "וְאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה" המועטת והקלה שהייתה בו נאסף. והם בטוחים - ודאי רשע היה, שהרי אבד. ולא היא: משהו דק מן הדק היה, ומפניו לקחו השם טרם זמנו, וזיכך לו כל עוונותיו, וכעת ראוי להיכנס אל עולם האמת בלי שום עיכוב.
הסבר נוסף: הקדוש ברוך הוא רוצה להביא רעה, כי חס ושלום עם ישראל ירודים ומגיעה להם רעה. אלא שיש כאן צדיק שאינו מפסיק להתפלל ולהעתיר בעדם. מה עושה הקדוש ברוך הוא? "מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק" - לא כדי שלא יסבול את הרעה, אלא כדי שלא יבטל את הרעה. עכשיו אין מי שילמד סנגוריה ואין מי שיתפלל בעדם, ואז מביא הקדוש ברוך הוא את הגזירה.
ואם תשאל: וכי הצדיק למעלה אינו מתפלל על עם ישראל? הרי יש סיפורים על צדיקים שהבטיחו לפני מותם שלא יוותרו, שיתבעו משיח ושידברו בעד עם ישראל. ומה התברר? כדברי הביטוי הידוע, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. כשמגיעים למעלה מתברר שהכל חסדים. הכל מה שהקדוש ברוך הוא נותן הוא חסד, והכל על מנת להביא גילוי אורו יתברך בעולם ולטובת עם ישראל. אז על מה יתפלל - שהשם יפסיק חסד? ודאי שגם למעלה מבקשים, אבל לא כפי שהיה כאן. כאן בארץ הדברים מתגלים כמציאות רעה, כשבר וכסבל לעם ישראל, ולכן כאן מרקיעים ומבקיעים שחקים; אבל שם בעולם האמת הדברים נראים אחרת. ולכן לוקח הקדוש ברוך הוא את הצדיק כדי שלא ימשיך להעתיר בעד עם ישראל.
יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ.
לפי הביאור הראשון, שהצדיק נאסף כדי שלא יראה ברעה: הצדיק יבוא אל אבותיו בשלום ולא יראה ברעה העתידה. "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" - לא יסבול בכל הרעה, אלא אדרבה יהיה במנוחה וינוח על משכבו בשלום. ולמה? "הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" - שבחייו הלך בדרך הישר ועשה צדק, ואינו ראוי לסבול.
הרד"ק מפרש "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" שבמותם ינוחו במרגוע גדול, והמיתה נקראת שכיבה, כמו "וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי". ואמנם אפשר היה להבין שהביטוי "שכיבה" מוסב על הגוף השוכב בקבר, אבל הדבר עמוק יותר: לשכב פירושו לנוח, ושכיבה מבטאת מנוחה. וכשאומרים על הצדיק "נחה נפשו" - הכוונה שעכשיו הוא נמצא במנוחה. כמו "לֹא שָׁכַב לִבּוֹ", שפירושו לא נח לבו. כך גם כאן, מדובר במנוחת הנפש שתהיה לצדיק כשייפטר מן העולם.
המלבי"ם מוסיף: אל תטעו לחשוב שהצדיק אבד מפני שהזיק לעצמו בסיגופיו, אלא אדרבה, השם לקחו אל המקום הטוב לו והמתוקן לו.
ולפי כל הביאורים שהבאנו מתבאר המשך הפסוק. לפי הביאור שמיתת הצדיק היא כפרה על ישראל: הצדיק אובד כדי שלנו יבוא שלום, וכדי שאנחנו "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" - שלא תעבור חרב בארצנו, כלשון התורה "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד". כדי שנוכל להמשיך לנוח, נלקח הצדיק לכפר עלינו.
ולפי הביאור שהצדיק אובד בגלל עוון דק שבו: השם לקחו כדי ש"יָבוֹא שָׁלוֹם" - שיגיע למעלה שלם, בלי חטאים ובלי שום פגם. ואז "יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" בלי שיאמרו לו לפנות שמאלה לגיהנום כי נותרו לו דברים לתקן. בפטירתו תיקן את כל מה שצריך, "הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" - ישירות לגן עדן, בלי צורך לעבור זיכוך נוסף.
ולפי הביאור שהצדיק נפטר כדי שלא יתפלל על הדור: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם" - כשהצדיק כאן הוא מחריד שמים וארץ, אינו נותן שקט בשמים ומעתיר בלי סוף בעד עם ישראל. עכשיו הוא נאסף, ותם. ואז "הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" - הדרך פנויה כביכול, והקדוש ברוך הוא מביא את הגזירה שנגזרה על עם ישראל באופן ישר כפי שרצה.
וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה.
אומר הרד"ק: כנגד בני הדור הרשעים מדבר. אתם, עכשיו כשאין כאן את הצדיק, קרבו הנה למשפט על המעשים הרעים. וזה המשך מדויק למה שלמדנו: לאחר שהוסר המכשול - בין לפי הביאור שהצדיק נלקח כדי שלא יראה ברע ולא יסבול עמנו, ובין לפי הביאור שנלקח כדי שלא יתפלל בעדנו - אומר הקדוש ברוך הוא: עכשיו בואו, עכשיו שלמו את מלוא המחיר, כי הדין מגיע לכם.
"בְּנֵי עֹנְנָה" - בני מעוננות ומכשפות. ולמה בלשון נקבה? כי הכישוף על פי רוב היה מצוי בנשים. וכן מצינו בתורה "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה", ושואל רש"י: וכי אין מכשף? יש ויש, גם היום. אלא שדיברה התורה בהווה, שדרך הכישוף מצויה בנשים. "זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה" - אבותיכם היו מנאפים ואמותיכם זונות, ואיך תהיו הגונים כשהשורש שלכם משורש רע. וכעניין שנאמר בהושע פרק ד': "לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה, כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ" - הקדוש ברוך הוא דן אותם על העוונות החמורים שעשו.
המלבי"ם מפרש "קִרְבוּ" לשון קריבה למשפט, לדון אותם. והוא מבאר את "בְּנֵי עֹנְנָה" באופן מיוחד: הם היו נואפים ומזנים לשם עבודה זרה. וכבר דיברנו על דברי הגאון מווילנא, שכך מקובלנו שליד כל בית עבודה זרה היה בית זנות, ולכן תמיד מוזכרת עבודה זרה יחד עם תזנות. וכבר נגעו בזה חז"ל שאמרו: לא ביקשו ישראל לעבוד עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. זו הייתה דרכם של כומרי העבודה זרה למשוך אחריהם את ההמון - שהתירו להם את הזנות, ולפי שיטתם זו הייתה עוד מצווה ועוד דרך לעבוד את הבעל.
אומר המלבי"ם: הם היו מזנים במקום העבודה זרה, והבנים הנולדים מאותו ניאוף היו מיוחסים לאליל פלוני או לכוכב פלוני, לפי העונה שנולד בה. וזהו לשון "מעונן": מי שאומר עונה זו יפה לכך ועונה זו יפה לכך. שימו לב שהרבה מן המכשפים בנויים על זמנים מסוימים מאוד: לך ביום כזה, בתאריך כזה, בשעה שהירח במצב כזה. והם היו מעוננים את עת לידתם - נולד במזל פלוני ותחת כוכב פלוני - ולכן נקראו "בני עוננה", שנקבעה עונתם משעה שיצאו לאוויר העולם. ו"זֶרַע מְנָאֵף" - מצד האב שניאף, "וַתִּזְנֶה" - מצד האם.
ומה ההבדל בין "מנאף" ל"תזנה"? מעיר המלבי"ם שלשון זנות כמעט אינה באה על הזכר, אלא רק בהשאלה, לזנות מאחרי השם. זנות פירושה לסטות, לסור מעל. אצל האישה יש בעל אחד, וברגע שזינתה נאסרה עליו, ולכן ניאופה הוא בבחינת זנות - זנתה מעל בעלה. אבל האיש יכול לשאת כמה נשים ואינו נאסר על אשתו בזנותו. ודאי שעשה עוון חמור, ואם באשת איש על אחת כמה וכמה, וייתן על כך את הדין, אבל אין לקרוא לזה "זנות" שהרי לא זנה מעל אשתו. לכן לשון זנות תקפה יותר באישה ולשון ניאוף באיש.
וכאן בא הביטוי "תזנה" לבטא עניין כפול: גם הזנות ממש שזנתה מעל בעלה, וגם עניין העבודה זרה המבוטאת פעמים רבות בלשון זנות. שהרי הם היו אומרים שהבנים הנולדים הם בנים לעבודה זרה, שזינו בבית העבודה זרה - מעין השילוש הטמא של אותו האיש, שכביכול רוח הקודש נכנסה בו. רעיונות אליליים פגאניים שבאו מן העמים, שהאמינו שאם עושים זנות בבית העבודה זרה, משהו מנפש האלוה נכנס באותו עובר, והרי הוא בחינת אליל שיש בו כוח עליון.
עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר.
רש"י מפרש: אחרי שעזבתם את דרך השם ושבתם מאחריו, על מי אתם נשענים שכל כך טוב לכם? על מי אתם בוטחים? אם הייתם בוטחים בהשם - התענגו על השם. אבל אם אינך בוטח בו, על מי תתענג? ואם תאמר, הרי כרגע טוב לו - זה כמו אדם שקפץ מקומה חמישים, שואלים אותו מה נשמע, והוא משיב: איזה אוויר, איזה נוף. וכי זה טוב? תכף תרגיש את הבום והכל נגמר. כך גם כאן: על מי אתה מתענג כשאתה יודע שתכף הכל מסתיים? "עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה" - כשהיו מדברים היו מרחיבים פה, מלעיבים במלאכי האלוקים, מלעיבים בנביאיו, מדברים דברים קשים ומוציאים עליהם דיבה. אומר להם: על נביאי השם אתם מדברים דברים קשים?
הרד"ק מחבר זאת לסוף הפרשה הקודמת: "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר" - היו מתענגים במאכל ובמשתה, כאילו הטיטאניק אינה עומדת לטבוע. השרים מנגנים ושותים יין, מציאות שבה אינם רואים מה קורה בעוד רגע. והיו מרחיבים פה ומאריכים לשון על נביאי השם. אומר להם הנביא: על עצמכם הייתם צריכים להרחיב פה, שהרי אתם ילדי פשע וזרע שקר. עד שאתה מדבר עליהם, בוא וראה מהו מקורך ומהו שורשך - מזנות ומפשע.
המלבי"ם מחלק את הפסוק לשני חלקיו כנגד שני הכינויים שלפניו. "עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ" מדבר כנגד "בני עוננה": על מי אתם בוטחים שאתם מתענגים ואומרים אקחה יין נסבאה שכר? על העינון ועל הניחוש שניחשתם שנולדתם במזל טוב? הרי כך הייתה תפיסתם - בדקו את העונות ואמרו זה נולד במזל אליל זה וזה במזל זה, נולדת במזל טוב, האל פלוני איתך והוא נמצא בתוכך. וכי מפני שעשית איזה ניחוש שנולד במזל טוב אתה יכול להתענג ולומר שהכל יהיה בסדר?
ו"עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה" מדבר כנגד "זרע מנאף": איך אתם מרחיבים פה ומתלוצצים, אכול ושתו כי מחר נמות, ומאריכים בדיבור לומר אין מה לדאוג, אין דין ואין דיין, עשו מה שאתם רוצים. הרי הייתם צריכים להתבייש מעצם הפגם שבכם, שאתם "יִלְדֵי פֶשַׁע" מצד האם שזינתה, "זֶרַע שָׁקֶר" מצד האב שניאף. במצבכם ראוי היה לכם לשתוק, ולא עוד אלא להתגאות ולומר יש לי מזל טוב, אצליח בכל ענייניי, אנחנו בני עוננה ונולדנו בעונה טובה. הרי לרוע מצבכם לא היה לכם לדבר מאומה.
הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים.
רש"י מפרש "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים" - המתחממים בשכבת זרע תחת אלה ואלון, אנשים שהיו עושים מעשה עבירה תחת כל עץ רענן. "שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים" - שהיו מקריבים את ילדיהם קרבן לעבודה זרה, "תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים" - בנקרת הצור.
ויש לדעת שהגרסה כאן אינה מוסכמת. אצלנו "שֹׁחֲטֵי" בשי"ן ימנית, וכך גרסת כמעט כל המפרשים. אך הגמרא במסכת נידה דורשת שהמוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים, שנאמר "שוחטי הילדים בנחלים" - אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, שזה מעשה כעין סחיטה. והאבן עזרא לא גרס כן בדרך של "אל תקרי", אלא גרס ממש "סוחטי" בשי"ן שמאלית: שכן על הפסוק "וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה" כותב האבן עזרא כמו "סוחטי הילדים", וכן אצלנו הוא מפרש "סוחטי הילדים" כמו "ואשחט אותם אל כוס פרעה" - אותה מילה ממש.
הרד"ק מקדים ומעיר שהנביאים מרבים להמשיל את עם ישראל בשעה שהם עובדי עבודה זרה לאישה המזנה תחת בעלה. כשם שהאישה נתונה תחת בעלה והולכת ומחפשת לה אדונים אחרים, כך עם ישראל נתונים תחת ממשלתו של בורא עולם ומחפשים להם בעלים אחרים, "וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" - בעל מלשון בעלות ואדנות, מחפשים אלוהויות אחרות להמליך עליהם. וזה מלבד מה שאמרנו שעובדי העבודה זרה היו מקימים בית זנות ליד בית העבודה זרה כדי למשוך את האנשים לבוא אליהם.
לפי הרד"ק "הַנֵּחָמִים" הוא מלשון "יֵחַם הַצֹּאן", מתחממים, ביטוי למשכב זכר ונקבה בלשון חימום. ו"בָּאֵלִים" הוא לשון אילנות, כמו "כְּאֵלָה וְכָאַלּוֹן", ולכן מפרט הכתוב "תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן" - שם היו הולכים לזנות. "שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים" - שוחטים ילדיהם לעבודה זרה וזובחים לה את בניהם, כלשון יחזקאל "וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם", ומקום המעשה היה בנחלים, במקום שבו הסלעים.
המלבי"ם קושר זאת ל"יִלְדֵי פֶשַׁע" שנאמר קודם: עכשיו מפרט הכתוב מהם אותם ילדי פשע. הם היו מתחממים כדי להוליד ילדים מן "האלים" - ולשיטתו אין זה לשון אילנות אלא לשון אלוהויות, אלילים. היו מעמידים את האלילים תחת כל עץ רענן, עושים שם מעשי זנות, ואומרים שנתעברה מן האל. שהרי שם מקומם ושם מקום שבתם של אותם אלילים, וממילא טענו שהוולד הזה הוא ולד אלוהי שבא מאותו אלוה. והיו אומרים שהאלילים חושקים בבנות האדם, כעין "וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם".
ומה היה השלב הבא? היו אומרים: עכשיו האלוה מבקש שתזבחו לו את בנו. "שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים" - את אותו בן שנולד היו שוחטים לאלילים, בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובכך האמינו שהילדים יתקדשו להיות אף הם אלוהיים. כפי שהיה מקובל בעבודת הצבא, כלשון המלבי"ם, ממקורות ימי קדם והבליהם, שהאמינו שפלוני עלה לשמים ונעשה אלוה, ואלמוני נלחם באל ההוא, ועוד הבלים שהאמינו בהם העמים הקדמונים. ולפי זה "שוחטי הילדים" נשמע כאילו האלים עצמם הם השוחטים, שהרי הם ביקשו שאת הילדים הללו, שהם כביכול ילדיהם, יקריבו לפניהם.
בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם.
"בְּחַלְּקֵי נַחַל" הם חלוקי הנחל, האבנים שבנחל - מהן לקח דוד המלך כשהרג את גלית. רש"י מפרש: אותם חלוקי נחל יהיו חלקך, בהם ירגמו אותך, מפני ש"הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ" - אותם בחרת לגורלך, ובהם ינקמו ממך. שהרי היו לוקחים את האבנים החלקות ומציבים אותן כמצבה לעבודה זרה. עבדת להם - תיענשי בהם. "גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ" - על אותן אבנים היו מנסכים על גבי המצבה. "הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם" - האם על המעשים הרעים הללו אתנחם, כלומר אתחרט ולא אריע לך? ודאי שעל זה תיתני את הדין ואיפרע ממך.
וכן מפרש הרד"ק, שכשהיו מוצאים אבן חלקה ויפה באבני הנחל היו עובדים לה, כלשון "זְקַף לִבְנָתָא וּפָלְחָא" - שנאמר על אותו האיש שזקף לבנה והשתחווה לה. אלא שיש הבדל בין המפרשים: לפי רש"י "חֶלְקֵךְ" כולל גם את העונש - מה שבחרת יהיה גורלך ובו תיענשי. הרד"ק אינו מזכיר את עניין הרגימה, אלא מפרש "חלקך" כמו "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי" - זה מה שבחרת לך לאלוה. ומדוע נקט הכתוב לשון "חלקך"? אומר הרד"ק שזה לשון נופל על לשון: מכיוון שדיבר בחלוקי נחל, נקט "חלקך". וכך דרך הכתובים פעמים רבות לדבר בלשון מליצית ולהשתמש באותו ביטוי בשתי משמעויות שונות.
והמלבי"ם ממשיך בקו שלו, שהיו עושים זנות במקום העבודה זרה כדי להוליד בנים לעבודה זרה, ואחר כך שוחטים אותם ומקריבים לה. "בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ" - שם בנחל אתם נותנים לו את החלק שלו כביכול, את הבנים שהאמנתם שמן העבודה זרה יצאו. "הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ" - אתה חושב באיוולתך ובהבלך: אני נותן לאלוה את בנו שנולד לי, ועל ידי כך יצליח מזלי, שהרי אני מקריב לו קרבנות. "גורל" כאן מלשון מזל: אתה מדמה שהאלים יעלו בגורלך ויעלו במזלך.
פתח הפרק בהסתלקות הצדיקים - "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב". ראינו ארבעה כיוונים בביאור "כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק": שלא יראה ברעה העתידה, שיהיה כפרה על הדור, שיזדכך מעוון דק שבו ויבוא שלם לעולם האמת, ושלא יעמוד בתפילה ויבטל את הגזירה. וכנגדם התבארו גם ארבעה פנים ב"יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ". מנגד עומדת טענת הרשעים שמקרה אחד לצדיק ולרשע, ומכאן לית דין ולית דיין - טענה שהנביא דוחה מכל וכל. משסר המחסום, פונה הנביא אל הדור: "וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה" - קרבו למשפט. "בְּנֵי עֹנְנָה", התולים את בטחונם בניחושים ובמזלות; "זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה", ששורשם בזנות ובניאוף שנעשו בבתי העבודה זרה; "הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים" ו"שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים", שהגיעו עד לשחיטת בניהם לאלילים; ולבסוף "בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ" - באותן אבנים שבחרת לאלוה בהן יהיה חלקך וגורלך. "הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם" - על מעשים כאלה אין מקום לניחומים, אלא לדין.