פרק נ"ו בישעיהו עוסק בשאלה נוקבת: מה מקומם של מי שנדמה להם שאין להם שורש ואין להם המשך - בן הנכר והסריס. בחלק שלפנינו משיב הקדוש ברוך הוא לשניהם, ומלמד שהקיום האישי-הרוחני של האדם גדול וחזק מן הקיום המיני, מן השושלת ומן הייחוס. בסופו של הפרק עובר הנביא לתוכחה חריפה כלפי מנהיגי הדור, הרועים שאינם שומרים על הצאן.
מדוע פותח בסריסים?
כִּי־כֹה אָמַר יְהֹוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי׃
שואל הרד"ק: הכתוב פתח בבן הנכר וסיים בסריס, ואילו בתשובה הקדוש ברוך הוא עונה תחילה לסריסים, ורק בפסוק ו' לבני הנכר. מדוע? אלא שיש כאן יסוד נכון מאוד, הן בפסוקי המקרא והן בדברי חז"ל: כשמדברים על שני עניינים, יש שתי דרכים להמשיך. דרך אחת - על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון: הזכרתי את ראובן ואת שמעון, ועתה אפרט תחילה מה יהיה עם ראובן ואחר כך עם שמעון. ודרך שנייה - לפתוח במה שסיים: כיוון שסיימתי בשמעון, אני ממשיך מיד לפרט את עניינו של שמעון. כך גם כאן: הפסוק סיים בסריס, ולכן התשובה נפתחת בסריסים. ומכאן למדנו שלא להקשות קושיות וסתירות מסדר הדברים, שכן דרך המתבטא לפעמים כך ולפעמים כך, ושתי הדרכים לגיטימיות.
"את שבתותי" - שתי שבתות
מדוע נאמר "שבתותי" בלשון רבים? מביא הרד"ק בשם אביו שהכוונה לשני מיני שבתות: שבת בראשית ושבת הארץ. שבת בראשית היא יום השביעי שבו שבת הקדוש ברוך הוא מששת ימי המעשה, והיא השבת שאנו שומרים; שבת הארץ היא השמיטה. עם ישראל פקרו בשתי השבתות גם יחד, והגלות באה בעקבות חילולן: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה" - על ביטול השמיטה, ו"לא חרבה ירושלים אלא מפני שחיללו בה שבתות" - שהיו דורכים גיתות בשבת. לפיכך, כדי לתקן את הקלקול ולשוב ולהיגאל, נדרשת שמירת שני מיני השבתות.
"ומחזיקים בבריתי" - מבאר הרד"ק, שהמצוות שניתנו בברית חזקות יותר, וכלשון הכתוב "דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה". השבת אינה עוד מצווה בעלמא, אלא מצווה שנכרתה עליה ברית, ולכן היא נקראת "בריתי". ויש לפרש "בריתי" גם על המילה, שנגזרו עליה שלוש עשרה בריתות.
השבת כאות וכסימן ניכר
שאלוני פעם: השבת נקראת אות, ואות פירושו סימן - דבר הניכר. בברית מילה הדבר מובן, שהיא חותם בבשרם; אך במה ניכרת השבת? השבתי מיד שהגמרא מביאה: נהר סמבטיון יוכיח, מעלה באוב יוכיח. נהר הסמבטיון שובת בשבת, ומעלה באוב אינו יכול להעלות נשמות בשבת - הוא עובד על ריק. הרי לך אות ניכר. אלא שהשואל השיב: מי כבר ראה את נהר סמבטיון, ומי מעלה באוב?
וסיפר לי אותו יהודי מארגנטינה, מרקע פשוט, על ויכוח שהיה לו עם כומר שטען שהשבת האמיתית היא השבת הנוצרית, יום ראשון. ביקש ממנו היהודי מילון, ופתח והראה לו: היום שהנוצרים קוראים לו יום מנוחתם מתורגם במילון כיום ראשון, ואילו השבת מתורגמת כיום השביעי. אמר לו: מדוע עושים את יום המנוחה? השיב הכומר: כי בו נח האלוקים. אמר לו: וכי ראית מישהו נח לפני שעבד? אצלנו היהודים - השם עבד שישה ימים, ברא את העולם, וביום השביעי נח. ואילו אצלכם יום המנוחה הוא הראשון, ואם כן נח תחילה ואחר כך התחיל לברוא. אילו היית אומר שאצלכם מניין הימים מתחיל אחרת, והיום השביעי שלכם נקרא בשם אחר - הייתי מוכן לקבל. אבל המילון עצמו מגדיר אותו כיום ראשון, במשמעות של ראשון, אחד. זהו האות: "אות היא ביני וביניכם" - רק אצל ישראל השבת היא השביעי, ואילו אצל האומות היא או השישי (ונמצא שנח לפני שסיים את מלאכתו) או הראשון (ונמצא שנח קודם שהתחיל). זהו "המחזיקים בבריתי" - אות ברית בינינו לבין השם, זהו יום השבת.
שלושת יסודות הנצח: אמונה, מצוות ותורה
מסביר המלבי"ם: אומר הקדוש ברוך הוא לסריסים שהקיום האישי חזק ועוצמתי יותר מן הקיום המיני. הרבה יותר חשוב מה קנה האדם בעוצם תוקף נשמתו, מאשר מי היה סבו או מי יהיו ילדיו. והנה הקיום הנצחי של הנשמה תלוי בשלושה דברים, שהם שלושת יסודות היהדות: אמונה, קיום מצוות ולימוד תורה. אם את אלה תשמור - אין עוד משמעות לכך שאין לך שורש ואין לך המשך. מה שנוגע לנו הוא מה השגת ומה קנתה נפשך.
ושלושתם רמוזים בפסוק. "אשר ישמרו את שבתותי" - זו האמונה, שהרי שומר שבת מעיד שהקדוש ברוך הוא חידש עולמו בשבעה ימים. ולכן מחלל שבת הרי הוא כגוי, שכן חילול שבת משמעו שהעולם קדמון ולא נתחדש, ואין לך כפירה גדולה מזו; ואילו חידוש העולם מורה שיש לו מחדש, ושהוא נברא לתכלית מסוימת. "ובחרו באשר חפצתי" - זה העושה חפץ השם, מקיים מצוותיו, היסוד השני. "ומחזיקים בבריתי" - זה לימוד התורה, כמו שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי".
ייחוס אינו הכול
וכשיש את שלושת אלה - באמת אין משנה מהיכן באת. הרי מצאנו: ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. אין ייחוס גרוע מזה, שאינו כשר אפילו לבוא בקהל, ואף על פי כן הוא קודם. וכך היה מעשה בכהן גדול שראה את שמעיה ואבטליון הולכים ועם רב מלווה אותם, והדבר הציק לו: כיצד שני גרים אלה הגיעו למדרגות כאלה, בעוד הוא בקושי מוצא עשירי שילווה אותו. מתוך שכאב לו, ביזה אותם ואמר: "ייתון בני עממין לשלם". השיבו לו: "ייתון בני עממין דעבדי עובדא דאהרן, ולא ייתי בן אהרן דלא עביד עובדא דאהרן" - אתה בן אהרן, אבל אינך עושה מעשה אהרן, ומה תועלת בכך? ואנו אמנם בני עממין, בנים של גויים, אבל עוסקים בתורה ועושים מעשה אהרן, ובוודאי מעלתנו גדולה הרבה יותר.
מעין זה היה הרב עובדיה יוסף מעורר תמיד: אל תזלזלו באנשים הפשוטים. יש שמגיע בחור לישיבה, ושואלים מי הוא ומה הוא, אביו אינו ראש ישיבה ואינו משגיח ואינו תלמיד חכם. והיה אומר: אבי היה בעל מכולת. אבי היה בעל מכולת, ואתם רואים - השקיעו בי, וברוך השם צמח מה שצמח. ואם תזלזל בו מפני שאין לו חשיבות, אתה עלול לאבד את גדול הדור הבא, שהרי לא בהכרח מבני הגדולים יצאו גדולים. וכבר הצר על כך אחד מגדולי ישראל ואמר, שבדור הזה יש סלקציה גדולה במוסדות החינוך, ואילו היו דנים היום לקבל את כל ראשי הישיבות שבציבור הספרדי לפי הנתונים - מהיכן באו, זה מבאר שבע וזה מדימונה, זה אביו כך וזה אביו כך - אף אחד מהם לא היה מתקבל. והנה צמחו והיו לראשי ישיבות, מפני שהאמינו בהם והשקיעו בהם. מכאן שיש להשקיע דווקא בבני העניים, דווקא באלה שאינך סבור שיצא מהם הרבה - "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".
יד ושם - טוב מבנים ומבנות
וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת׃
מביא הרד"ק את התרגום: "בבית מקדשי ובארע בית שכינתי" - בבית המקדש ובארץ שהשרה בה שכינתו, היא ארץ ישראל. ומפרש שהכוונה לבתי ההיכל ולתוך חומות העזרה, ששם ישבו החכמים והסנהדרין, ושם אתן להם יד ושם. ומהו "יד"? כמו "ויד תהיה לך", שאין הכוונה למקום גופני אלא למקום משובח, כלשון "ממלא מקום אבותיו" - שאין פירושו שהוא ממלא את המקום ממש, אלא ביטוי מופשט שהוא ממשיך דרכם. כך גם כאן: "ונתתי בביתי ובחומותי יד" - מקום רוחני ולא פיזי. "ושם" - שיהיה לו שם לדורות הבאים, שם שלא ייכרת.
ושימו לב: "ונתתי" הוא לשון עבר, ופירושו "ואתן", כמו שנאמר אצל דוד "ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ", שפירושו "ואעשה". הווי"ו כאן היא וי"ו ההיפוך: "נתתי" בעבר, ו"ונתתי" בעתיד; "אתן" בעתיד, ו"ואתן" - כמו "ואתן לאברהם את יצחק" - בעבר.
מוסיף הרד"ק: אף על פי שמעשיו הטובים והישרים של האדם הם שמוציאים לו שם טוב - על ידי המעשים הטובים, על ידי ההתאמצות בעבודת השם, על ידי היושר ודרך ארץ שהוא נוהג בזולתו - אף על פי כן, כאשר האדם מתנהג ביושר לפני האלוקים, הקדוש ברוך הוא נותן בלב בני האדם להזכירו לטוב כל הימים, כדי שיישמעו מעשיו בן מפי אב. וזה מקצת גמולו הטוב לאחר מותו, מלבד הגמול השמור לנשמתו. קשה היה לרד"ק: מה פירוש שהשם נותן לו "שם טוב", והלוא הדבר תלוי בהתנהגותו ובהשקעתו? על כך הוא משיב, שהקדוש ברוך הוא מבטיח כאן הבטחה טובה - שאף אם האדם צנוע ואין שמו יוצא למרחוק, אני אחראי ששמך יתפרסם, ושכולם ידעו ויכירו אותך.
ולכאורה יש בפסוק סתירה: פותח בלשון רבים - "ונתתי להם בביתי", ומסיים ביחיד - "שם עולם אתן לו". אומר הרד"ק: אל תתפלא, שכן "לו" מוסב על כל אחד ואחד מהם. הרי מדובר בבני הנכר ובסריסים הבאים בטענה "עץ יבש אנחנו, מה ייצא מאיתנו", ועל כך נאמר: אם ידבקו בשבתותי, יבחרו באשר חפצתי ויחזיקו בבריתי - יקבלו בביתי ובחומותי יד ושם. תחילה דיבר עליהם בכללות, ועתה בפרטות.
המלבי"ם: כנגד שני חסרונותיו של הערירי
מסביר המלבי"ם: אדם ערירי מבנים חסרים לו שני דברים. האחד - חסרה לו בביתו יד ומשען, שהרי מי שיש לו ילדים, הם עוזרים לו ומסייעים בידו והוא מבקש מהם את צרכיו. והשני - אין לו שארית אחרי מותו, ואינו משאיר אחריו שם. וכנגד שני אלה מקבילות דלתות הכתוב: "ונתתי להם בביתי... יד" - בימי חייו אדאג שיהיה לו עוזר וסומך בביתו; "ובחומותי" - שם, וכנגד שלא ישאיר זרע אחריו, "טוב מבנים ומבנות". שכן הקיום המיני, הבנים והבנות, ייפסק, ואילו השם הזה יהיה "שם עולם אשר לא יכרת", שמו יהדהד לדורות.
ואכן, אם תרצה לשאול מי הם צאצאי הרמב"ם - ספק אם תמצא; מי צאצאי רבן יוחנן בן זכאי - בוודאי לא תמצא. צאצאים ודאי ישנם, אנו מאמינים בכך, אך כבר אין אנו יכולים לדעת מי שושלת של מי. השארית נפסקת ואינה ידועה ואינה מפורסמת, ואילו השם שאני נותן לו הוא שם עולם שכולם יכירו וידעו, אשר לא ייכרת.
ובדרך רמז אפשר לומר: מדוע דווקא "ובחומותי שם"? פשוטו של דבר, שהחומה דבר מפורסם וגדול וניכר לכל, ויהיה לו שם שיהדהד בחומות. אך בימינו אפשר להסביר, שכאשר רוצים לעשות דבר לעילוי נשמה או להנציח שם, תולים זאת על החומה, על הקיר - לוח שיש גדול בחומת בית הכנסת, "יד ושם" לאדם פלוני שתרם. ואף על פי כן יש לזכור שלא זה העיקר: לא השלט התלוי למעלה הוא העיקר, אלא השם אצל השם יתברך. והפרסום שאדם עושה לעצמו אינו בהכרח טוב לו.
בני הנכר: שירות מיראה ועבדות מאהבה
וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהֹוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהֹוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי׃
בתחילה דיבר על הסריסים, ועתה על בני הנכר. "הנלווים על ה'" - כלומר אל השם. ומדוע מדגיש דווקא את שמירת השבת? כפי שהסברנו, השבת היא היסוד שבו מורה האדם על חידוש העולם, שבששת ימים ברא השם את עולמו. ואף נצטווינו על השבת עוד קודם מתן תורה - במרה, ששם קיבלנו מקצת מצוות. הרי שהשבת יסוד עצום, ומי שנלווה אל השם ראוי לו שיאמין ביסוד הגדול ביותר, הוא עניין שמירת השבת.
מסביר המלבי"ם: "לשרתו" מוסב על קיום עבודת השם והמצוות. שירות הוא דבר קל יותר מעבדות, ולכן "לשרתו" מדבר בקיום המצוות. ואילו "ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים" - עבדים ביום ובלילה. שהרי העובד מיראה עושה את מה שהוא חייב בלבד, ואילו העובד מאהבה עושה מעל ומעבר.
וכבר הבאנו יותר מפעם אחת את המשל לשני בנים המשרתים את אביהם. נכנס האב הביתה ואומר: צמא אני. בן אחד ממהר, נוטל כוס חד פעמית, ממלא מים מן הברז, מגיש לאב ובורח לפני שיתבקש לעוד דבר. ובן אחר, שאוהב את אביו יותר, ניגש ומביא כוס זכוכית, מניחה על צלחת, שם מפית, מוזג לו את המשקה שהוא אוהב, מגיש גם כמה עוגיות, ועומד ליד אביו לשמוע אם הוא צריך עוד משהו - אולי למזוג לו עוד כוס, אולי הוא מעדיף משקה חם. הבן הראשון עשה את מה שאביו ציווה, אך האם עשה את רצון אביו? לא. הוא עשה את ציווי האב, לא את רצונו.
וכבר הארכנו פעם בדרשה בהבדל שבין "עושים רצון השם" לבין "עושים ציווי השם" - שני עולמות שונים. ועל פי זה הסברנו את שנאמר בפרשת "והיה אם שמוע", שהגמרא דורשת שם שאינם עושים רצונו של מקום. וכיצד ייתכן, והלוא כתוב "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם"? אלא שהם עושים ציווי השם ואינם עושים רצון השם, ורצון השם הוא דרגה אחרת לגמרי - מה השם היה רוצה. ולכן כאן, כשבא לאפיין את העושים רצון השם, הוא קורא להם "עבדים": העבד הוא העובד מאהבה, המרגיש עצמו עבד לקדוש ברוך הוא יום ולילה. לעומתו המשרת עובד עם סטופר - מתי אסיים כבר, מתי נגמרת העבודה; המשרת מחפש להתפטר, ורק את חובתו הוא עושה.
נמצא סיכום הפסוק: "לשרתו" - המשרתים, העושים ציווי השם, עובדים מיראה ועושים את המינימום. "ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים" - המקיימים מצוות מאהבה, העושים מעל ומעבר. "כל שומר שבת מחללו" - בעלי האמונה, שהשבת מורה על האמונה בהשם. "ומחזיקים בבריתי" - עסק התורה.
ההבטחה: בית תפילה לכל העמים
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים׃
אומר הרד"ק: כאדם המכניס אורח ומקבלו בשמחה, כך אצווה את הכוהנים שיקבלו בשמחה גם את הגרים וגם את הסריסים, את כולם. "ושמחתים בבית תפילתי" - הם ישמחו בראותם את עצמם בעזרה שנה בשנה, ותפילותיהם תהיינה מקובלות לפני השם, וגם עולותיהם וזבחיהם יהיו לרצון על מזבחי.
ואומר רש"י: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" - לא רק לישראל. וכפי ששלמה המלך עצמו אמר בתפילתו "וגם אל הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה", והתפלל עליהם שהקדוש ברוך הוא יקבל את תפילתם ואת קורבנם - שאף גוי יכול להקריב קורבן. ויותר מכך ביקש שלמה, שתפילתם וקורבנם ייענו תמיד, לעומת ישראל שנענים רק אם הם ראויים. וטעם הדבר: שהגוי, אם לא תיענה תפילתו, בועט; ולכן ביקש שתמיד ייענו. ואילו ישראל - אם ראוי ייענה, ואם אינו ראוי יפשפש במעשיו ויתקן דרכיו.
מסביר המלבי"ם: "והביאותים אל הר קודשי" - שם ילמדו תורה ושם ילמדו אמונה, כי "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". ומה נותר עוד? עבודת השם, הקורבנות - וכנגדה "ושמחתים בבית תפילתי, כי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי". ומדייק המלבי"ם שלא יביאו קורבנות על חטא אלא נדבה בלבד, שהעולה קרבה נדבה. ובזה יראו שאיני מבדילם מישראל, אלא ביתי בית תפילה יהיה לכל העמים, ועל ידי כך ישתחררו מן התחושה שאמרו "הבדל יבדילני ה' מעל עמו", "הן אני עץ יבש" - אלא תהיו כחלק מעם ישראל.
עוד אקבץ עליו לנקבציו
נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו׃
מסביר הרד"ק בשם אביו: לאחר שאקבץ את נדחי ישראל, אקבץ עליהם נקבצים אחרים - הם גוג ומגוג, שיבואו ויתקבצו לכאן, ומה יהיה הטיפול בהם נראה בהמשך. דע לך, אחרי שנתקבץ, יתקבצו לכאן עוד מרשיעים, והם ישלמו את המחיר.
והמלבי"ם מפרש להפך: "עוד אקבץ" - ממין הראשון. המין הראשון הוא ישראל שהתקבצו, ועליהם אקבץ עוד גרים שיבואו להסתפח לעם ישראל. ולפי פירוש אביו של הרד"ק הדבר קצת קשה, שהרי פתאום מדובר בנקבצים מסוג אחר לגמרי, שאיננו רוצים שיתקבצו לכאן; ואילו לפי המלבי"ם הכול חלק מן הבשורה הטובה: מקבץ נדחי ישראל, ועוד אקבץ עליו נקבצים נוספים של גרים שיצטרפו ויהיו חלק מעם ישראל.
קריאה לחיות השדה
כֹּל חַיְתוֹ שָׂדָי אֵתָיוּ לֶאֱכֹל כָּל חַיְתוֹ בַּיָּעַר׃
רש"י מסביר שהכתוב מדבר בחיות ממש: הקדוש ברוך הוא כביכול קורא ומזמן את החיות לבוא ולאכול את גיבורי הכשדים. יבואו הכשדים על ירושלים - ואני קורא לכם, חיות היער וחיות השדה, בואו עליהם והשמידום. וחית השדה חלשה יותר מחית היער, שאין לה כוח רב כמוה.
והרד"ק מבארו בהמשך לקו שלו, שהדברים חוזרים למלחמת גוג: "עוד אקבץ עליו לנקבציו" - גוג ומגוג שיתקבצו לכאן להילחם, וכנגדם מזמין הקדוש ברוך הוא את חיות השדה שייפרעו מהם. "אתיו" מלשון "אתא" בארמית - בואו; יבואו לאכול את פגריהם של מחנה גוג ומגוג, שהרי כתוב שחודשים ארוכים יקברו את הנבלות. וכמו שכתוב בנבואת יחזקאל, שקורא לציפור כל כנף ולכל חית הארץ "היקבצו ובואו, האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם" - כביכול אני עורך לכם שולחן: לעיט, לבז ולכל העופות הטורפים. וכאן מוזמנים לאותה סעודה מלכותית גם חית השדה וחית היער, שיבואו ויאכלו מהם.
בקו זה הולך גם התרגום: "כל מלכי עממיא דמתכנשין לאקעא ליך ירושלם" - כל מלכי האומות הנאספים להוקיע אותך, כלומר להילחם בך ירושלים, "בגוויך יתרמון" - יושלכו בתוכך, "יהון למיכל לחית ברא, תשבע מינהון חיות חורשא" - יהיו למאכל לחית השדה, וישבעו מהם חיות היער.
המלבי"ם: עדר שאין לו רועה
המלבי"ם מסביר שכאן מתחיל עניין חדש, כעין פרק בפני עצמו, והנביא פונה בתוכחה למנהיגי הדור ולנביאי השקר שלא הוכיחו את העם. אתם המנהיגים - יודעים שאנו עומדים לפני גלות, יודעים באיזו צרה אנו נתונים ועד כמה אנו מאוימים מן האויבים שסביבנו, וכיצד אינכם מוכיחים את ישראל? עם ישראל נמשל כאן לעדר שהרועה הזניחו, שאין משגיח עליו, והוא הפקר לזאבים ולחיות רעות. ואז קורא הנביא כביכול: בואו חיות השדה ואכלו את העדר הזה. שמא תאמרו, לעדר הזה יש רועים? לא ולא, אין להם שום רועה ואין מי שמנהלם; האחראים עליהם, ראשי העם, כבר אינם שומרים עליהם. ואין כוונתו חלילה לקרוא להן באמת, אלא לאפיין את המצב: המצב הוא כזה שאפשר לקרוא לכל חיות השדה שיעשו בעם כרצונן, שכן אין לו מנהיגים ואין מי שיגן בעדו.
שלוש מעלות הכלב - ואין בהם
צֹפָו עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם׃
שמא תאמרו שאתם חוששים מפני השומרים - אומר להם הנביא: אין לכם ממה לחשוש. נביאי השקר עושים עצמם צופים ושומרים, והם דומים לכלבים שאינם מסוגלים לשמור. וכי הם יצילו אתכם? אינם מסוגלים להציל.
ומסביר המלבי"ם, שלכלב השומר על הצאן שלוש מעלות, ואף אחת מהן אין בהם. ראשית, כדי שישמור כראוי צריך שיראה את המתקרב מרחוק, וכשהוא מזהה אותו הוא נובח כנגדו - ועל כך נאמר "צופיו עיוורים": הרועים הללו כמו כלב עיוור, ומה תועלת בו. שנית, לאחר שהאויב מתקרב צריך מי שירתיע אותו, והכלב עושה זאת בנביחתו - ועל כך נאמר "כלבים אילמים לא יוכלו לנבוח": הרועים הללו אילמים, אינם מתריעים. שלישית, צריך שיהיה הכלב ניעור כל הלילה, וישן בעין אחת פתוחה, שכל תזוזה קלה מקפיצה אותו לנבוח, ונמצא שהוא שומר אף בשעה שהוא ישן - ועל כך נאמר "הוזים שוכבים אוהבי לנום". "הוזים שוכבים" מתרגם התרגום "ניימין שכיבין", ישנים ושוכבים, ואין לזה חבר במקרא; היום רגילים להשתמש במילה "הזוי" במשמעות אחרת, אך מובנה על פי התרגום הוא ישן ושוכב. הם אינם ערניים כלל למה שמתרחש ואינם מוכנים להגן מפני האויב הבא. ואם כן, כביכול בואו חית השדה וייפרעו מן העם, שכן הרועים השומרים עליהם הם כלבי שמירה גרועים ביותר: עיוורים, שאינם יכולים לנבוח, וישנים.
ומה כן יש בהם: חסרונות הכלב
וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ׃
אומר הרד"ק: ואם תאמר, שמא הכלבים אינם שומרים כראוי מפני שהבעלים אינם נותנים להם די אוכל? לא כך הוא. הרי אתה רואה שהכלבים אוכלים ואינם יודעים שובעה, שהם עזי נפש - נפש מתאווה, שכל מה שתיתן להם אינו די להם ואינו משביעם. כך גם הצופים והשומרים: אל תחשוב שמא אין נותנים להם די ומשכורתם דלה. אנשים נהנתנים הם, כל עסקם במאכל ובמשתה, ואינם שבעים, אלא רודפים אחר התאווה - ורודף תאווה לעולם אינו שבע.
"והמה רועים" - את מי? את עצמם, במקום לרעות את ישראל. "לא ידעו הבין" - להתבונן במעשי העם כדי ליישרם אל הדרך הישרה. "כולם לדרכם פנו" - כל אחד, כלשון ימינו, "עושה לביתו", מחפש מה יצא לי מן השררה, מה אוכל לקבל ומה אוכל להרוויח. ואינם חוששים לבצוע בצע, "איש לבצעו מקצהו" - מקצה העם ועד קצהו עושים כדברים האלה. ואם כן, מה יש לצפות מאלה שישמרו על עם ישראל?
מסביר המלבי"ם: לאחר שמנה את שלוש המעלות שיש לכלבים ואין בהם, מונה עתה את חסרונות הכלבים שיש בהם במידה גדושה. את היתרונות - ראייה למרחוק, נביחה וערנות - אין להם; ומה כן יש להם? "לא ידעו שובעה", כמו הכלבים שאינם שבעים לעולם; ו"עזי נפש", כמו הכלבים. עזות נפש יש להם לתבוע ממון ולתבוע מזון, ואינם יודעים שובעה. וכך הרועים הוזים ושוכבים, כל אחד לדרכו פנה ואינו משגיח על כלל ישראל.
אכול ושתו כי מחר נמות
אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד׃
כך היו אומרים זה לזה: בואו וניקח יין, "ונסבאה" - מלשון "זולל וסובא", "שכר" - משקאות המשכרים. כנגד מה שאמר שהכלבים עזים ואינם יודעים שובעה, הם אומרים זה לזה: בואו, אקח יין ונשתה עד שנשתכר. "והיה כזה יום מחר" - שמא תאמר שירווה צימאונו וישקיט תאוותו וייכנס למנוחה? לא. יש לו כבר תוכניות: יום מחר יהיה גדול בהרבה, ונעשה עוד יותר. ואם תאמר, והלוא יתן את הדין - הרי ראינו שתפיסתם היא "אכול ושתו כי מחר נמות", ולכן הם אומרים: אל תדאגו, מחר תהיה מסיבה גדולה עוד יותר, ואין לכם מה לדאוג, אין דין וחשבון.
כך מתנהגים הרועים, אומר הנביא, ומתוך כך יכולה חית השדה לבוא ולהשחית בעם באין עוצר. יצילנו השם, וישלח לנו מנהיגים הראויים להנהיג את העם, אמן ואמן.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מנחם הקדוש ברוך הוא את הסריס ואת בן הנכר: אין הייחוס ואין ההמשך קובעים את נצחיות האדם, אלא שלושה יסודות - אמונה (שמירת שבת, המעידה על חידוש העולם), קיום מצוות ("ובחרו באשר חפצתי") ולימוד תורה ("ומחזיקים בבריתי"). למי שאוחז בהם מבטיח השם "יד ושם" - סעד בחייו ושם עולם אחריו, טוב מבנים ומבנות, ומקום בהר הקודש שבו "ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". מכאן הלקח שאין לזלזל באיש מפני מוצאו, ושיש להשקיע דווקא בבני העניים. ומנגד, בסופו של הפרק, תוכחה קשה על מנהיגי הדור: צופים עיוורים, כלבים אילמים שאינם נובחים, ישנים ורודפי תאווה ובצע, שהפקירו את העדר - ועל כן נקראות חיות השדה כביכול לבוא, עד שישלח לנו השם מנהיגים הראויים להנהיג את עמו.