פרק נ"ה הוא פרק של קריאה גדולה. הרד"ק מבאר שהדברים מדברים על התקופה שלאחר מלחמת גוג ומגוג, כאשר גם אומות העולם יכירו שהקדוש ברוך הוא מלך על כל הארץ, וידעו שתורתו תורת אמת. אז יעלו לירושלים ללמוד את תורת השם, כפי שנאמר בתחילת הספר: "לכו ונעלה אל ה' ויורנו מדרכיו". אל אותם צמאים לאמת, וגם אל עם ישראל עצמו, פונה הנביא בקריאה הפותחת את הפרק.
הוֹי כׇּל־צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין־לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא־כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב׃
"הוֹי" הוא תמיד לשון קריאה, כמו "הוי ציון המלטי". הנביא קורא: הוי אתם, המבקשים כעת להכיר את דת האמת, לכו למים. והמים הם משל לתורה ולחכמה, שכשם שאי אפשר לעולם בלא מים כך אי אפשר לעולם בלא תורה. וכך אמרו חז"ל על "יום השישי ויכולו השמים", שכל מעשה שמים וארץ תלויים ביום השישי בו' בסיוון: יקבלו ישראל תורה, יתקיים העולם; לא יקבלו תורה, עמודי הארץ יישארו רפויים.
כשם שהצמא מתאווה למים, כך נפש החכם מתאווה לתורה ולחכמה. ההנאה שלו אינה בעוד מנת אוכל; הסיפוק שלו הוא "יש לי חידוש בשבילך, יש לי ווארט, יש לי רעיון שחשבתי עליו עכשיו" - וזה משמח אותו הרבה יותר מסעודה דשנה. היום אנחנו אנשים מגושמים, אבל לעתיד לבוא "לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'": הכמיהה תהיה לעוד דבר תורה, לעוד חידוש, לעוד קרבת אלוקים.
"ואשר אין לו כסף" - לכאורה כדי לקנות מים ולחם צריך כסף, ועל כך אומר הנביא שמי שאין לו כסף אל יחשוש. ולא עוד, אלא שגם "יין וחלב", שהם מוצרים יוקרתיים יותר ממים ולחם, יינתנו לו בלא כסף ובלא מחיר. התורה נמשלה ליין - מה יין משמח את הלב, אף "פקודי ה' ישרים משמחי לב"; ונמשלה לחלב - שכשם שהחלב הוא קיומו של היונק, כך דברי תורה הם קיום הנשמה, ובלעדיהם אין לה קיום. ולשון "שברו ואכלו" חוזרת על כולם: על המים, על הלחם, על היין ועל החלב - הכל מוגדר בגדר אכילה.
המלבי"ם מסביר מדוע נמשלו התורה והמצוות ללחם ולמזון: כשם שהגוף הגשמי מתקיים על ידי אכילה גשמית, כך הנפש זקוקה למזון משלה - התורה, המצוות, האמונה ועבודת השם. זהו שנאמר "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ומי שאינו אוכל את האכילה הרוחנית - "רשעים בחייהם קרויים מתים".
והרי הוא נראה חי, ואם כן מהי המיתה הזו? זו פאטה מורגנה, אשליה. גם בובת מריונטה על חוט נראית חיה, ואנחנו יודעים שאין בה רוח. כך אדם רשע שאין לו תורה ואין לו מצוות - אין בו חיות. הוא נראה חי, אבל חכה למציאות האמיתית, לרגע שבו הנפש מתנתקת מן הגוף: המריונטה נשארת בקבר, ואז תראה אם נשאר משהו. קיים מצוות - יש קיום לנשמתו והוא חי; לא קיים מצוות - אין קיום לנשמה, והוא מת.
אומר המלבי"ם: במזון הגוף ישנם דברים הכרחיים, מוצרי יסוד, שאי אפשר להתקיים בלעדיהם אפילו זמן קצר - מים ולחם. אדם בלי מים ולחם ימות תוך ימים אחדים, אבל אם יהיו לו רק מים ולחם יוכל לחיות שבעים שנה. לעומת זאת יש דברים שהם טובים ומועילים אך אינם הכרחיים - יין וחלב. הם בריאים ומזינים, יש בהם סידן ונוגדי חמצון והרבה דברים טובים, אבל אפשר להתקיים גם בלעדיהם. זו בבחינת תוספת, מה שנקרא היום "השמנת". וכן יש הבדל בין הבא בחינם - שהמים בזמנם היו בחינם - לבין הלחם שכבר עולה כסף.
וכך בדיוק, אומר המלבי"ם, בענייני הדעות והמעשים. יש דברים שהנפש אינה יכולה לחיות בלעדיהם כלל, והם בחינת המים: האמונה בהשם, היסוד שיש בורא לעולם; וכן הדברים שמחייבת אותם "הדת הנימוסית", כלומר מה שכל מערכת משפט מחייבת - לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, דברים שהשכל הישר מחייב אותם גם בלא אמונה באל עליון שנתן תורה. אלו הם המים, שהאדם זקוק להם בכל רגע ורגע: בכל רגע צריך להיות ברור לנו שאסור לרצוח ואסור לגנוב, ושיש בורא לעולם.
והדברים הדומים ללחם הם לימוד התורה והמצוות התמידיות: שמירת שבת, הנחת תפילין, שלוש תפילות ביום. הלחם הוא מאכל יומיומי - אתה אוכל פעמיים ושלוש ביום, ואתה מתפלל פעמיים ושלוש ביום; ועסק התורה צריך להיות לאורך כל היום.
ומעבר לכך - היין והחלב, שבאים לתענוג. אלו, אומר המלבי"ם, ידיעת המושכלות, ההעמקה במחשבה ובלימוד התורה בעומק, לימוד מעשה מרכבה, ומצוות שהן בגדר חסידות. יש בסיס שכולם חייבים בו: תפילין, תפילה, שבת - זהו הלחם. ויש כאלה שעושים דברים מיוחדים, לומדים בעומק העיון, משיגים את הדברים במקורם ובשורשם על פי חכמת האמת - וזו בחינת יין וחלב, לא קיום בסיסי אלא תוספת של תענוג.
כדי להבין את הפסוק הבא, מזכיר המלבי"ם את מה שראינו בפרק נ': "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה", "ה' אלוקים נתן לי לשון לימודים", "מי בכם ירא ה'". הנביא קרא לעם לשמוע, והעם לא קיבל את דבריו והתווכח עמו. ובפרט לפי מה שהסברנו: לשמוע בקול הנביא זה מחייב, והם לא רצו שמשהו יחייב אותם, לא רצו לעזוב את תאוותיהם והנאותיהם. במי כן האמינו? בנביאי השקר.
ונביאי השקר, אומר המלבי"ם, היו מנבאים להם בעד אגורת כסף. ולכאורה, מה האינטרס של נביא שקר לסתור את דברי הנביא, והלא הוא יודע שזה שקר ושייתן על כך את הדין? אלא שנביאי השקר היו ה"באבות" של ימינו: היו מקבלים אנשים תמורת תשלום, מגלים להם עתידות. וכדי לצבור פרסום לא הסתפקו בגילוי עתידות פרטי אלא הוציאו נבואות לכלל האומה. וכדי לצבור רייטינג לא אומרים דברים רעים - אף אחד אינו אוהב לשמוע. תמיד אמרו דברים טובים: בבל לא תבוא ולא תכבוש אתכם. הנביאים צועקים שהחורבן אוטוטו, וכך ה' הודיע, והם אומרים: אל תיבהלו, "שבר ה' מוטות עול בבל". צדקיה בן כנענה עושה לו קרני ברזל ואומר "באלה תנגח את ארם". תמיד רק דברים טובים - כדי להרדים את העם.
אגב, זו גם שיטת המנהיגים בימינו. כשרוצים להרגיע את העם מספרים לו סיפורים. היו מוצרים שהעלו את המדד - פשוט הורידו אותם מהמדידה, והמדד נשאר נמוך. הכנרת מתייבשת - מורידים את הקו האדום, והנה כבר אין בעיה. התלמידים נכשלים - מורידים את רמת הקושי בבגרות. עורכי דין אינם עוברים את הבחינה - מורידים פרק מסובך מן החומר, וברוך השם יש הרבה עורכי דין. מבחנים מוכיחים שמצב הנוער גרוע - נבטל את מבחני המיצ"ב ולא תדעו שיש בעיה, ותוכלו להיות רגועים. מוכרים לעם אשליות. זהו נביא השקר של אז: סיפרו לעם כמה טוב לנו, ואם לא כל כך טוב - בעוד שנתיים תראו כמה טוב יהיה. נביא שקר לא יכול היה לומר לעם את האמת בפניו, שהרי העם היה יורק בו: יש לי נביא אמת, למה אני צריך אותך שתאמר לי דברים רעים? לכן ליטפו את העם, אמרו לו דברים נעימים, והעם בא לרכוש את שירותיהם ולשלם להם - בעד אגורת כסף.
לָמָּה תִשְׁקְלוּ־כֶסֶף בְּלוֹא־לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשׇׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ־טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם׃
על רקע זה בא הנביא ואומר: יש דברים שהנפש צמאה להם כמים, ויש דברים הדומים ללחם - התורה והמצוות, ויש גם יין וחלב - המושכלות והמצוות שבחסידות. וכל זה תמצאו אצלי בלא כסף ובלא מחיר. אם כן למה תשקלו כסף לנביאי השקר על שווא ותעתועים, בשעה שאני נותן לכם את האמת בחינם? ומה הם נותנים לכם? דבר שאין בו לחם לנפש, שאינו מזין אותה. ויתר על כן: אתם נותנים להם את כל יגיעכם, את כל מה שעמלתם עליו, ומקבלים דבר "בלוא לשבעה" - לא רק שאינו לחם, אלא שאינו ראוי לאכילה כלל ואין אפשרות אפילו להתחיל לשבוע ממנו.
"שמעו שמוע אלי" - תשמעו לקריאתי "הוי כל צמא לכו למים", ועל ידי זה "ואכלו טוב", תאכלו מאכל טוב הראוי לשובעה. ולא רק מאכל הראוי לשובעה כמים וכלחם שהם היסוד והבסיס, אלא גם "ותתענג בדשן נפשכם" - תזכו גם לבחינת יין וחלב. ומה שאני מוכר לכם הוא אמת, ואני נותן אותו בחינם. וכמו שאמרו חז"ל "מה אני בחינם אף אתם בחינם", וחכמי ישראל היו מלמדים תורה בחינם. אם כן למה לכם לשלם כאשר אינכם מקבלים שום תועלת?
הרד"ק מביא בשם האבן עזרא ש"למה תשקלו כסף בלוא לחם" מדבר על החכמות הנוכריות, שהיו הולכים להחכים בכל מיני חכמות הבל. ועל זה אומר להם הנביא: מה יתנו לכם חכמות הבל שאין בהן ממש? "ולא לשבעה", ואינן נקראות לחם, כי אינן מועילות לא לגוף ולא לנפש. אלא "אכלו טוב" - כי לקח טוב נתתי לכם; "ותתענג בדשן נפשכם" - זה לחיי העולם הבא. שכשם שיש תענוג בעולם הזה, יש תענוג לעולם הבא. ולפי שיטת האבן עזרא ההבטחה כאן היא גם על חיי העולם הבא.
הַטּוּ אׇזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים׃
אומר להם הנביא: הטו אוזנכם כדי לשמוע את דבריי, ולכו אלי - ועל ידי זה "ותחי נפשכם", אותה נפש העטופה ברעב ובצמא תחיה, בכך שתשמעו דברי אלוקים חיים. "ואכרתה לכם ברית עולם" - אתן לכם נבואות שהן מכריתת הברית שהשם כורת עמכם לעולם. ובזכות מה? לא בזכותנו, אלא "חסדי דוד הנאמנים", החסד שהשם שמר לדוד ולזכויותיו.
ולמה נזכר כאן דווקא דוד? מסביר הרד"ק: הפרק מדבר על הגאולה, ודוד הוא המשיח, כמו שכתוב "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". והברית הזו "נאמנים" - ברית קיימת, נאמנת ומוחלטת. ודוד המלך הוא גם זה שילמד תורה לרבים, כמו שנאמר בתחילת הספר "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים" - המשיח ילמד את כל האומות תורה וישפוט ביניהן. לכן: הטו אוזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם, ואכרות לכם ברית עולם, את חסדי דוד שהם נאמנים ואמיתיים - ולא כנביאי השקר המבטיחים לכם דברים שאין בהם ממש.
הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים׃
רש"י מפרש "עד לאומים" - שר וגדול עליהם, מוכיח ומעיד את דרכיהם על פניהם. הרד"ק מסביר ש"עד" כאן הוא כמו "העידותי בכם היום", "והועד בבעליו", שהוא לשון התראה. אך גם משמעות של עדות יש כאן, שהרי אי אפשר להתרות באדם ביני לבין עצמי - אי אפשר לסקול אדם על סמך התראה אישית, אלא צריך עדים. נמצא ששני הדברים קשורים זה בזה: ההתראה בך והעמדת העדים כנגד מה שהתריתי. וזו הכוונה כאן: המשיח יזהיר את העם ויוכיח אותם, ויהיה עד ביני ובינם על כל מה שאני מוסר לו לומר להם. "נגיד" - שר, והוא יהיה מצווה ללאומים, הנשיא לכל האומות, והן תצטרכנה ללכת בדרכיו.
המלבי"ם מבאר שמדובר בדוד או בזרעו היוצא מחלציו, אותו שנאמר עליו "חסדי דוד הנאמנים". ושני דברים נאמרו בו: ראשית, שיהיה עד ומתרה באומות שישובו מדרכם הרעה; ושנית, "נגיד ומצווה לאומים" - בעניינים שבין אומה לחברתה, להשכין שלום ביניהן וליישב מחלוקות. ומוסיף המלבי"ם שזהו ההבדל בין "עד" ל"עונה": העד הוא גם מתרה, ואילו "עונה" - כמו "לא תענה ברעך עד שקר" - הוא רק מעיד בבית דין בלא התראה כלל. כאן המשיח יהיה גם מתרה ועד ללאומים שישובו אל דת האמת, וגם נגיד ומצווה, פוקד עליהם, וכולם ישמעו לו כדי להשכין שלום בין האומות.
הֵן גּוֹי לֹא־תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא־יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן ה' אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ׃
פשוטו של מקרא לפי רש"י: גוי שאינך מכיר תקרא אליו לשימושך, והוא יבוא וישמש אותך ויעשה את רצונך. הרד"ק מסביר שהדברים אמורים כלפי עם ישראל: "גוי לא תדע" - גוי הרחוק מארץ ישראל, תקרא אליו והוא יבוא, ואף שעד היום לא הכרת אותו והם לא הכירוך. וזה יקרה כאשר ישמעו את הנפלאות שעשה לנו הקדוש ברוך הוא, ייראו מאיתנו וירוצו לעבודתנו. ומי נתן לנו זאת? "ולקדוש ישראל כי פארך" - הקדוש ברוך הוא שפאר אותנו בניסים ובמופתים של הגאולה העתידה, עד שגם מי שלא הכרנוהו ולא הכירנו יתחננו לבוא ולעובדנו, משום שהקדוש ברוך הוא יפאר את מעלתם של ישראל.
המלבי"ם מסביר שהפסוק נכתב כנגד הפסוק הקודם. כנגד "עד לאומים נתתיו", שהמשיח מתרה באומות שיקבלו על עצמן את דת האמת, נאמר "הן גוי לא תדע תקרא" - אתה תקרא לגוי שלא הכרת עד היום שיבוא ויקבל על עצמו את דת האמת. וכנגד "נגיד ומצווה לאומים", שיצווה עליהם בענייני בין אומה לחברתה ויפקוד עליהם לעשות שלום, נאמר "וגוי לא ידעוך אליך ירוצו" - גוי שלא הכירך ירוץ אל משמעתך לעשות את אשר תצווהו. ואף שאין דרך העולם לקבל הוראות ממי שאיננו מכירים או שאינו גדול בעינינו, עם ישראל יהיה כה גדול והמשיח כה עצום, שגם אומה שלא הכירה אותנו תרוץ למשמע דבריו של מלך המשיח.
ומוסיף המלבי"ם שדלתות הכתוב מקבילות - כלל שכבר הסברנו: כשהפסוק מחולק לארבעה חלקים, החלק הראשון מכוון כנגד השלישי והשני כנגד הרביעי. "הן גוי לא תדע תקרא" - לשם מה? "למען ה' אלוהיך", לקרבו לאמונת השם. "וגוי לא ידעוך אליך ירוצו" - לשם מה? "ולקדוש ישראל כי פארך", מפני כוחם ותוקפם של ישראל שהקדוש ברוך הוא פאר אותם עד שכולם יסורו למשמעתנו ולהוראות מלך המשיח. ותמיד, אומר המלבי"ם, מכונה הקדוש ברוך הוא "קדוש ישראל" על שם קדושתם של ישראל: הוא אלוקינו מצד קדושתנו ומעלתנו.
דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב׃
בפסוק הזה יש קושי גדול: מהו "בהמצאו"? וכי יש זמן שהשם אינו נמצא? ומהו "בהיותו קרוב" - וכי יש זמן שהקדוש ברוך הוא רחוק וזמן שהוא קרוב? רש"י מסביר: "דרשו ה' בהמצאו" - קודם גזר דין. לפני הגזר דין אומר השם דרשוני, כי לאחר שייחתם גזר הדין תצעק ולא יועיל מאומה, שכבר אינו מצוי לך לקבל תפילתך. לכן דרשו את השם בשעה שהוא נמצא, כשעודנו מצוי לך.
הרד"ק מבאר בשם אביו: "דרשו בהמצאו" - דרשו אותו בעניין שיימצא לכם. כלומר, אין הכוונה שהשם לפעמים נמצא ולפעמים לא חלילה; השם תמיד נמצא, אלא שאתה תדרוש אותו בצורה כזו שיימצא לך. משל לאדם האומר "ביקשתי ממנו ולא נתן", וחברו אומר "ביקשתי ממנו ונתן". איך ביקשת? "אמרתי לו שהוא חייב לתת לי" - ודאי שלא ייתן. והשני: "התחננתי לפניו" - וזהו, נתן. הוא ביקש בצורה שיתנו לו. כך גם "קראוהו בהיותו קרוב" - בעניין שיהיה קרוב. ובאיזו צורה? בדרישה בכל לב. כפי שאנו מסיימים את צום יום הכיפורים: "קראתי בכל לב ענני ה' חוקיך אצורה". תדרוש את השם בכל לב, ואז יימצא לך ויהיה קרוב אליך, כמו שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת".
וכאן אומר הגאון מווילנא דבר נפלא שרבים אינם שמים לב אליו. הפסוק "קרוב ה' לכל קוראיו" נמצא ב"אשרי יושבי ביתך", וכל פסוקי אשרי מחולקים לשניים עם ו' החיבור באמצע: "בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד", "גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר", וכן הלאה - חוץ מפסוק אחד: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". למה לא נאמר "ולכל אשר יקראוהו באמת"? אלא שבכל שאר הפסוקים מדובר בשני עניינים נפרדים: בכל יום אברכך, וחוץ מזה אהללה שמך לעולם ועד; גדול ה' ומהולל מאוד, וחוץ מזה לגדולתו אין חקר. אבל כאן אי אפשר לומר שהשם קרוב לכל קוראיו וחוץ מזה קרוב גם למי שיקראהו באמת. כאן זהו תנאי, ולכן אין ו': "קרוב ה' לכל קוראיו" - ומי הם? "כל אשר יקראוהו באמת".
ואומרים בשם הגר"א שאמר לרב חיים מוולוז'ין: לא כתוב כאן "אליהו" ולא כתוב כאן "חיים" - לא אליהו מווילנא ולא חיים מוולוז'ין - אלא "לכל אשר יקראוהו באמת". מי שקורא אותו באמת, הקדוש ברוך הוא קרוב אליו. וזהו בדיוק "קראוהו בהיותו קרוב" לפי ביאורו של אבי הרד"ק: קרא לו בצורה שיהיה קרוב אליך, ובאיזו צורה? קראוהו באמת, מעומק הלב - ואז הקדוש ברוך הוא קרוב אליך ושומע את כל תפילתך.
תרגום יונתן מבאר: "תבעו דחלתא דה' עד דאתון חיין, באו מן קדמוהי עד דאתון קיימין" - דרשו את השם כל עוד אתם חיים, קראוהו כל עוד אתם קיימים. מסביר הרד"ק: עשה תשובה בעודך חי, כי אז השם קרוב אליך ונמצא לך. שהרי לאחר הפטירה "אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה" - כל הכוח לפעול, להתפלל ולשנות מציאות, הוא כאשר האדם חי.
אלא שיש כאן דיוק חשוב. היה מקום לטעות ולומר ש"בהמצאו" חוזר על האדם - דרשו את השם כל עוד אתם נמצאים בעולם, וכן "בהיותו קרוב" - כל עוד האדם קיים. אומר הרד"ק שאין זה הפשט, שהרי הכתוב מדבר על השם: "דרשו ה'", ו"בהמצאו" נאמר בלשון נעלם. והכלל הוא שכל לשון נעלם חוזרת על מי שדובר בו קודם. אם אומר אני "הוא ייקח, הוא יביא", מי שנכנס באמצע אינו יודע במי מדובר, אבל מי ששמע רגע קודם שדיברתי על ראובן מבין שכל ה"הוא" חוזר על ראובן. כאן הנגלה הוא הקדוש ברוך הוא, ולכן "בהמצאו" הוא בהמצאו של השם. ואיך ייתכן, והרי השם תמיד נמצא? אלא שהשם נמצא וקרוב אליך כל עוד אתה חי; כשאינך עוד בין החיים, אי אפשר לקיים מצוות ואי אפשר להתקרב. המיתה היא צילום מצב: כמה שהיית קרוב להשם בחייך, כך תישאר לאחר מותך.
המצודת דוד מסביר "בהמצאו" - כשעדיין לא גליתם מארצכם והשכינה שורה ביניכם ובית המקדש קיים. כי לאחר מכן השכינה עוברת ממקום למקום, הלכה על הכרוב ואל ההיכל, וגלתה השכינה, ואז כבר יהיה מאוחר. דרשו את השם לפני שהשכינה גולה ולפני שאתם יוצאים לגלות, בעוד הקדוש ברוך הוא עמנו בגלוי. כיום ודאי הוא עמנו, אבל בהסתר; ואז היה אפשר לדרוש אותו כשהיה עמנו בגלוי, ולא היינו מגיעים לגלות.
המלבי"ם קושר את הפסוק לכל מה שנאמר קודם: כל אותה ישועה - המשיח שיהיה עד לאומים, נגיד ומצווה, "גוי לא תדע תקרא", "גוי לא ידעוך אליך ירוצו" - הכל תלוי בכך שתשנו את מעשיכם ותדרשו את השם יתברך בתשובה ובמעשים טובים. ובזה שני שלבים. תחילה "דרשו": צריך אתה להיזהר שלא לעזוב את הקדוש ברוך הוא ושלא ייטוש אותך. וכיצד? בהתרחקות מן החטא. כשמתרחקים מחטא, הקדוש ברוך הוא נמצא איתנו באופן קבוע - וזהו "דרשו ה' בהמצאו", כל עוד הוא עמנו ולפנינו.
אבל גם אם כבר חטאנו וכבר התרחק כביכול - שימו לב לאזהרה של המלבי"ם - היזהרו שלא יתרחק יותר מדי, ולכן "קראוהו בהיותו קרוב". משל לאדם שהיה לו ידיד בביתו, והידיד כעס עליו וקם ויצא בטריקת דלת. אם תרוץ אחריו מיד ותתפוס אותו ותבקש מחילה - תשיג אותו ותחזירו. אבל אם כבר נסע ועלה על הרכבת, להחזירו זה קשה מאוד. לכן בתחילה - דרשו את השם בהמצאו, כשהוא עדיין אצלך, והיזהר לא להרחיקו בעוונות; ואם חלילה כבר התרחק - קראוהו מיד, בהיותו קרוב, כלומר איך שנכשלת בעבירה עשה תשובה מיד.
וכמו שהבאנו פעם בשם האר"י הקדוש, שאם אדם חטא - יעשה תשובה באותו יום. ולמה דווקא באותו יום? כי בכל יום יש ממונים אחרים, ולאחר שהחטא כבר הוטבע יהיה קשה מאוד למחקו. לכן אומר האר"י שאם ראה אדם מקרה לילה, יטבול באותו יום ויעשה תשובה באותו יום, ואז החטא נמחה בקלות. אבל אם ידחה ויאמר "ממילא בשבת אלך למקווה", או "אוטוטו מגיע חג ואטבול אז" - כבר יהיה מאוחר מדי ויהיה קשה מאוד למחות את הרושם. לכן גם אם כבר נכשלת, קרא לקדוש ברוך הוא להחזירו עוד בעודו קרוב, לפני שהספיק להתרחק, ואל תמתין ליום מחר.
הנביא קורא לכל צמא ללכת אל המים - אל התורה, מזון הנפש, שבלעדיו רשעים בחייהם קרויים מתים. יש בעבודת השם דרגות כדרגות המזון: מים - האמונה והריחוק מן העבירות החמורות, שהם צורך כל רגע; לחם - לימוד התורה והמצוות התמידיות שביום־יום; יין וחלב - עומק העיון והמצוות שבחסידות, שהם תוספת של תענוג. וכל זה ניתן בחינם, בעוד העם שילם ביגיעו לנביאי שקר שמכרו לו אשליות. מי שיטה אוזנו וישמע - תחי נפשו, ותיכרת לו ברית עולם בזכות חסדי דוד הנאמנים, ומלך המשיח יהיה עד ומתרה ונגיד ומצווה לאומות, עד שגויים שלא הכירונו ירוצו אלינו למען ה' ולקדוש ישראל כי פארנו. ובסופו של דבר הכל תלוי בנו: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" - דרשו אותו בצורה שיימצא לכם, בכל לב ובאמת, כל עוד אתם חיים, והיזהרו לא להרחיקו; ואם כבר נכשלתם - שובו מיד, בעודו קרוב.