פתיחה
פרק נ"ד הוא פרק של נחמה לכנסת ישראל, המשולה כאן לאישה. הנביא פונה אליה בלשון של אישה שנעזבה על ידי בעלה, ומבטיח לה שיבה, קיבוץ וברית נצחית. בחלק שלפנינו נלך מפסוק ד' עד פסוק י', ונראה שני קווי ביאור מרכזיים: הרד"ק, שרוב ההבטחות מכוונות לדעתו אל העתיד, והמלבי"ם, שקורא את ההבטחות כמכוונות למחיקת העבר. שני הקווים משלימים זה את זה ומעמידים לנו תמונה שלמה של הגאולה האחרונה.
"אל תיראי כי לא תבושי" - גאולה שאין אחריה גלות
אַל־תִּירְאִי כִּי־לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל־תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי־עוֹד׃
הרד"ק מבאר את הפסוק כמוסב על העתיד. עם ישראל עלול לחשוש: כבר יצאנו מגלות מצרים ושבנו וגלינו, נגאלנו ובאנו לארץ וחרב בית ראשון, נגאלנו על ידי עזרא ונחמיה ושוב יצאנו לגלות - הגלות שאנו נתונים בה עד עתה. אולי גם היציאה הבאה היא רק לזמן, ואחריה תבוא גלות נוספת? על כך אומר הנביא: "אל תיראי כי לא תבושי". מסביר הרד"ק: אדם שעלה לגדולה ונפל - זו בושה וביזיון. ההבטחה היא שתזכי לגדולה שאין אחריה בושה. "בושת עלומייך" הן הצרות שהיו לך בארץ בימים ההם, ולכן נקראות "עלומייך" מלשון נעלם, לפני שנים רבות. "חרפת אלמנותייך" הן צרות הגלות, שבה היית כאלמנה בלא בעלך. את כל אלה תשכחי מרוב הטובה העתידה לבוא. במילים פשוטות: זו הבטחה לגאולה שאין אחריה גלות ואין אחריה צרות.
המלבי"ם: בושה מעצמנו וכלימה מאחרים
המלבי"ם מפרש את הפסוק כהבטחה הנוגעת לעבר, ופותח בהבחנה לשונית. בושה היא מה שאדם מתבייש מעצמו - "איך עשיתי דבר כזה?", "איך טעיתי טעות כזו?". כלימה, לעומת זאת, היא מה שאחרים מכלימים את פניו. לפי זה דלתות הכתוב מקבילות: "אל תיראי כי לא תבושי" - כנגד "כי בושת עלומייך תשכחי"; "ואל תכלמי כי לא תחפירי" - כנגד "וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד".
האישה שאליה פונה הנביא היא כנסת ישראל. בימי עלומיה, כשעוד היה לה בעל והיא יושבת על אדמתה, כשהקדוש ברוך הוא היה עמנו בארץ ובבית המקדש, עשינו מעשים רעים ועבדנו עבודה זרה, והתביישנו מעצמנו. זו "בושת עלומייך". כלימה מאחרים לא הייתה לנו אז, שהרי גם שאר העמים היו עובדי עבודה זרה, ולא היה ממי להתבייש. על כך מבטיח הקדוש ברוך הוא: ישובו בנייך וישוב בעלך, ואל תחששי שתתביישי מהמעשים ההם, "כי בושת עלומייך תשכחי". וכיצד נשכחת אותה בושה? על ידי שהשם ימחל ויסלח על אותם עוונות - וכשמסתלקת סיבת הבושה, מסתלקת הבושה עצמה.
לאחר מכן גלינו מארצנו, והיינו בבחינת אלמנה, שכביכול הקדוש ברוך הוא גירש אותנו. בגלות כבר לא הייתה לנו בושה מעצמנו, שהרי לא המשכנו לעבוד אלילים, אך הייתה לנו כלימה מאחרים: כל העמים הסתכלו עלינו כעל עם מנודה מארצו, כאישה שבעלה גירשה מביתו. כנגד זה נאמר "ואל תכלמי כי לא תחפירי". "להחפיר", מסביר המלבי"ם, הוא לשון אדם שמרוב בושה חופר וטומן את פניו - כביטוי המוכר, שרצה לקבור את עצמו במקום. מבטיח הנביא: לא יהיה עוד מצב שתרצי להיעלם מרוב ביזיון, "כי חרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד". החרפה שחרפו אותך על היותך אלמנה ועל כך שהקדוש ברוך הוא כביכול השליכך מארצך - לא תיזכר עוד. בדרך אגב מעיר המלבי"ם ש"חרפה" ו"תחפירי" הם מאותו שורש רעיוני: החרפה מביאה את האדם לטמון פניו.
למה כאן "תשכחי" וכאן "לא תזכרי"?
שימו לב לדיוק: על עוונות הארץ נאמר "תשכחי", ועל ביזיונות האומות בגלות נאמר "לא תזכרי עוד". מה חזק יותר במחיקת העבר - שכחה או אי זכירה? שכחה. שכחה היא תום הנשייה, הדבר נמחק לגמרי מן הזיכרון. "לא תזכרי" פירושו שאפשר שהדבר עוד קיים בראש, אלא שאין מזכירים אותו, אין מוציאים אותו מן הפה. לכן בושת עלומינו, שהייתה בזמן שישבנו בארץ, לפני אלפי שנים, קל יותר שתישכח לגמרי - "תשכחי". ואילו חרפת האלמנות, ביזיונות הגלות שהם קרובים אלינו יותר, אי אפשר לומר עליהם שכחה גמורה, אלא "לא תזכרי עוד".
"כי בועלייך עושייך"
כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כׇל־הָאָרֶץ יִקָּרֵא׃
הרד"ק מבאר: מי שעשה אותך הוא יהיה האדון שלך. אנו אומרים בסליחות "בעלונו זדים", "בעלונו אדונים זולתך" - הזדים נעשו לנו אדונים במקום שהשם יהיה אדון לנו. על כך אומר הכתוב: לא כך יהיה, אלא "כי בועלייך עושייך" - מי שעשה אותך הוא יהיה הבעלים שלך. ומדוע מודגש "השם צבאות שמו"? כי כדי לגאול את עם ישראל צריך כוח, ומי שכל צבאות מעלה ומטה שלו הם - הוא היכול. "אלוהי כל הארץ יקרא" - שלאחר הגאולה כל העמים יטו לעובדו שכם אחד, וממילא לא ייקרא רק אלוהי ישראל אלא אלוהי כל הארץ, וגם העמים יכירו שהשם הוא האלוקים.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו, ומראה שהפסוק מקביל כנגד שני הדברים שבפסוק הקודם. כנגד "חרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד" נאמר "כי בועלייך עושייך השם צבאות שמו": בכוחו של השם, שכל הצבאות תחת ממשלתו, להושיבך על כנך. נגמרה החרפה של היותנו גולים, שכן הקדוש ברוך הוא שעשה אותנו יחזור להיות הבעלים שלנו, יחזירנו ויישא אותנו שוב לאישה, ואין עוד ביזיון של אלמנות - חזרנו להיות עקרת הבית. וכנגד "בושת עלומייך תשכחי", העבירות שעשינו בזמן בית ראשון שעליהן התביישנו מעצמנו, נאמר "וגואלך קדוש ישראל". כבר הסברנו כמה פעמים ש"קדוש ישראל" הוא כינוי לקדוש ברוך הוא מצד ייחודו לעם ישראל, שאנו מקדשים אותו במעשינו. כלומר אז נהיה עם קדוש לאלוקים, והשם ייקרא קדוש על ידינו בזכות מעשינו הקדושים, "ואלוהי כל הארץ יקרא" - כולם יעבדוהו ויכירו באלוקותו. ואם כך, כיצד ייתכן שנחטא עוד? נמצא שחטאינו יימחו, כי לא נחטא עוד, וישתכחו כל העוונות שהיו בזמן שבית המקדש היה קיים.
אישה עזובה ואשת נעורים מאוסה
כִּי־כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהֹוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ׃
המלבי"ם ממשיך באותו קו. כשישראל היו על אדמתם וזנו מאחרי השם, היו כאשת נעורים היושבת עם בעלה ומזנה תחתיו, ובעלה מואס בה על שהיא ממרה את פיו. כך אנו: יושבים בירושלים, בארץ ישראל, בבית המקדש - ומכעיסים את הקדוש ברוך הוא. במצב כזה הבעל עדיין לא עזב ולא שילח אותה מעל פניו, אבל היא נמאסת בעיניו. לעומת זאת בימי הגלות כבר איבד הבעל את סבלנותו וגירש אותנו בעקבות מעשינו. לפי זה מובן הפסוק: "כאשה עזובה ועצובת רוח" - זו הגלות, שהבעל עזב והאישה עצובה ברוחה על שנטשה. "ואשת נעורים כי תמאס" - זה המצב הקודם, כשעוד ישבנו על אדמתנו, שהבעל עמה אלא שהוא מואס בה על מעשיה.
וההבדל ביניהן מתגלה בשעה שבאות לתקן את חסרונן. האישה העזובה זקוקה לכך שבעלה יֵדע מצרותיה, שהרי אינו נמצא עמה עוד. כשבעל נמצא עם אשתו והיא בבעיה, הוא מודע לבעיותיה; אבל לאחר ששילחה מעל פניו, כביכול אינו מודע ואינו מתעניין. הקדוש ברוך הוא בוודאי מלא כל הארץ כבודו, אלא שכביכול אינו מתעניין בה, ולכן היא צריכה שיידע ממצבה וירחם עליה. ואילו המאוסה - אין בעייתה שהבעל אינו יודע, שהרי היא עדיין תחתיו; בעייתה שהיא מכעיסה אותו במעשיה, ולכך היא צריכה שיעשה עמה חסד וימחל את עוונותיה.
"ברגע קטן עזבתיך" - רחמים כנגד עזיבה, מחילה כנגד מיאוס
בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ׃
אומר המלבי"ם: העזיבה תיחשב כרגע קטן לעומת גודל הגאולה, עד שכביכול לא יספרוה כלל מול גודל הישועה. "וברחמים גדולים אקבצך" - זה כנגד האישה העזובה, שצריכה שבעלה ירחם עליה ויתעניין במצבה, ולכן דרושים כאן רחמים. אבל היה לנו גם מצב של "אשת נעורים כי תמאס", כשעוד ישבנו בארץ והשם מאס בנו. שם אין די בכך שיתעניין במצבנו, שהרי הוא כועס עלינו על שאנו בביתו ועובדים עבודה זרה; שם צריך תחילה שיסיר את קצפו מעלינו, וזה נעשה על ידי מחילת העוון.
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהֹוָה׃
לפי המלבי"ם, "שצף" פירושו מעט. הסתרת הפנים שבאה מחמת הקצף והמיאוס - על שהכעיסו אותו בביתו - תיחשב כמעט קצף לעומת הרחמים הגדולים שישפיע. "ובחסד עולם רחמתיך" - הרחמים באים מחסד עולם, שמחל את העוונות לעולם, חסד שמוחק את כל העוונות שמאז ומעולם. נמצא שכל מה שהיה בזמן שישראל היו בבחינת "אשת נעורים כי תמאס" ייחשב כמעט קצף מול הרחמים הגדולים שירחם אז, למחוק את כל מה שהקצפנוהו.
רש"י מביא בשם מנחם ש"שצף" פתר לשון חורי אף, כלומר ריבוי קצף, קצף רב. ודונש פירש "במעט קצף", וזה כקו המלבי"ם. ואכן שני חצאי הפסוקים מקבילים: "ברגע קטון עזבתיך" כנגד "בשצף קצף הסתרתי פניי" - כשם ששם "רגע קטן" הוא מיעוט, כך כאן "שצף קצף" הוא מעט קצף. גם הרד"ק מביא בשם אביו שהכוונה במעט קצף, ומסייע לכך מן התרגום: תרגום יונתן מתרגם "בשעה זעירא סלקית אפי שכינתי מינך" - כלומר בזמן מועט.
שבועת מי נח
כִּי־מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי־נֹחַ עוֹד עַל־הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעׇר־בָּךְ׃
ראשית עניין הגרסה: יש קוראים "כי מי נח" בשתי מילים, מלשון מים, ויש הגורסים "כי ימי נח" במילה אחת. מנחת שי כותב שיש בזה חילוקי ספרים: ברוב הספרים שתי מילים, "כי מי", וכמנהג קריאת הספרדים, ויש ספרים שגורסים במילה אחת, כמו "כי ימי נדה דותה תטמא". גרסת בני תימן היא "כי ימי" במילה אחת.
הרד"ק מפרש "מי נח" - מי המבול שהיו בימי נח ונח ניצול מהם. ורעיון ההבטחה: כשם שנשבעתי שלא יעברו עוד מי המבול על הארץ, וזו גזירה שאינה בטלה, כך "נשבעתי מקצוף עלייך ומגעור בך". וזה בהתאם לדבריו לעיל, שלא יחששו ישראל שהשיבה מן הגלות היא לזמן קצוב, כבית שני, ושמא נשוב ונגלה. לא. כשם שנשבעתי מעבור מי נח, והנה לא היה עוד מבול בעולם, כך שבועה זו אינה בטלה.
והיכן מצינו שבועה לנח? בכתובים אין שבועה מפורשת, ושני ביאורים בדבר. חז"ל אומרים: כשם ש"לאו לאו" שבועה, כך "הן הן" שבועה - האומר דבר פעמיים, בין בשלילה בין בחיוב, הרי זו שבועה. וכאן כתוב "ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול" וגם "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" - שתי שלילות, וכפילות הדבר מורה על שבועה. ביאור שני, של הרד"ק: הברית היא היא השבועה, "והקימותי את בריתי אתכם". ברית עניינה קיום הדבר, כשם ששבועה עניינה קיום הדבר. ואכן בארמית שבועה מתורגמת בלשון "קיים": "רחמנא אדכר לן קיימיה דאברהם רחימא" - קיימיה היינו שבועתו ובריתו. ברית ושבועה כאחת הן הבטחה גמורה שהדבר יתקיים בכל אופן, שכן עצם האמירה בלבד עדיין אינה מובטחת.
"בוא נכתוב את זה" - סיפור התנאים
מסופר שפעם ערכו "תנאים", ככל שנהוג אצל האשכנזים והיום כמעט אצל כולם, שבהם כותבים מה כל צד מתחייב. והנה אחד הצדדים התעקש שלא לחתום: "מה, אתם לא מאמינים לי? מילה שלי זו מילה. מה צריך להחתים אותי, וכי אני אדם זר?". ובשום אופן לא הסכים לחתום. היה שם אחד מגדולי ישראל, ושאלו אותו מה עושים. אמר לו הרב: אתה חייב לחתום. ראה, כשאנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא חיים, איננו מסתפקים בבקשה עצמה אלא אומרים "כתבנו בספר חיים". ריבונו של עולם, עד שאין זה כתוב אין אנו רגועים. וכי נאמר לקדוש ברוך הוא "מה, אינך סומך עלינו"? אדרבה, אנו מבקשים כתוב ולא הבטחות. ואם מריבונו של עולם אנו מבקשים שיכתוב, גם אתה יכול לכתוב. ראה האיש שאין מנוס, ונאלץ לחתום.
אלו שיטות של תחמנים ורמאים: "אתה יכול להאמין לי, מה, אינך סומך עליי, המילה שלי מילה". וזו גם שיטתם של שיפוצניקים. התשובה פשוטה: מאמין לך מאה אחוזים, רק בוא נכתוב את זה. כל מה שסיכמנו - כאן נקודה, כאן ברז - תרשום הכל, ונחסוך אחר כך הרבה בעיות. אחד מגדולי ישראל שהיה דיין בבית דינו של רבי ניסים קרליץ אמר שהיה יכול לפתור שמונים עד תשעים אחוז מן הבעיות המגיעות לבתי הדין אילו היו כותבים כל דבר. וזו הבעיה של האנשים: "לא נעים לחייב אותו לכתוב, כאילו איני סומך עליו" - ומכאן מתחילות כל הבעיות. כתוב הכל מראש, ותחסוך תשעים אחוז מן הבעיות. וכך גם כאן: הקדוש ברוך הוא נתן לנו על כך ברית וכתב, וכתוב הוא שדבר זה לא ישתנה.
המלבי"ם: ישראל שקולים כנגד כל העולם
המלבי"ם מבאר: כשם שנשבעתי בימי נח שלא אביא מבול לעולם, לפי שחסתי על העולם שלא יאבד, כך כנסת ישראל חשובה בעיניי ככל העולם ויותר מכל העולם. לקצוף על ישראל קשה בעיניי כאילו אני מביא מבול, ולכן נשבעתי מקצוף עלייך ומגעור בך. ומדייק המלבי"ם שיש כאן שתי שבועות כנגד שני המצבים שהזכרנו: "מקצוף עלייך" - על העבר, כנגד "אשת נעורים כי תמאס", מה שהכעסנו אותו בארצנו; על אותם עוונות ימחל ולא יכעס. "ומגעור בך" - על העתיד, כנגד "אישה עזובה ועצובת רוח", שהשם הגלה אותנו; מבטיח הקדוש ברוך הוא שלא תהיה עוד גלות, ולא יהיה עוד מצב שתהיו כאישה עזובה.
נח ומשה: מאמר האר"י
בספר משנת הגלגולים יש מאמר שלם על "כי מי נח זאת לי". האר"י הקדוש מביא מתיקוני הזוהר שנח נתגלגל במשה. הזוהר אומר שהקדוש ברוך הוא נטע למשה בדור המבול ולא הצליח - הוא נח. ונח, כידוע, לא התפלל על דורו; היה עליו להתפלל ולא התפלל, אלא הלך ובנה תיבה, הציל את עצמו ולא הציל את דורו. ולכן המבול נקרא על שמו, "מי נח", וזה דבר מבהיל ונורא. תארו לעצמכם שיקראו לשואת יהודי אירופה "שואת דוד", על שם אדם אחד שבאשמתו. כך גם כאן: וכי על נח, הצדיק היחיד, תיקרא השואה? אלא שאילו התפלל היה יכול להציל את דורו, ולכן המבול נקרא על שמו.
מכאן גם הסיבה שמשה חוזר ומתפלל על דורו כל ימיו. נח בנה את התיבה מאה ועשרים שנה, ומשה רבנו חי מאה ועשרים שנה להשלים אותן שנים. נאמר למשה "כי מצאת חן בעיני", והיכן מצינו זאת? "ונח מצא חן בעיני ה'". גם נח היה בתיבה, וגם משה בקטנותו היה בתיבה. ומשה אמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" - שאם לא אצליח לתקן את מה שפגמתי אז, שלא התפללתי על דורי, הרי חזרתי לאותו עוון; ו"מחני" הוא אותיות "מי נח". ובדור המבול נאמר "וימח את כל היקום". לכן דווקא לשון מחייה נקט: כי ראוי הייתי למות כבר אז במבול. יש שם מאמר שלם על המקבילות בין נח למשה, וכיצד משה רבנו מתקן את כל מה שעבר על נח.
"כי ההרים ימושו"
כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא־יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהֹוָה׃
רש"י מפרש: גם אם תכלה זכות אבות שנמשלו להרים, וזכות אימהות שנמשלו לגבעות, אף על פי כן "וחסדי מאיתך לא ימוש".
מדוע האבות הרים והאימהות גבעות - דברי התורה תמימה
יש דבר נפלא בתורה תמימה על בראשית פרק ראשון. מושגי זכר ונקבה אינם באים לציין רק בני אדם ובעלי חיים, אלא כל מיני נבראים שבעולם: גם בצומח יש זכר ונקבה, וגם בדומם. הגמרא בבבא בתרא ע"ד אומרת: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, זכר ונקבה בראם. ובשבת נ"ז נזכרים "ארזא ושוחא" - ארז זכר וארז נקבה. וכן דקל זכר ודקל נקבה, כידוע היום: אם רוצים שהדקל יוציא תמרים, צריך להפרותו באבקנים של דקל זכר; בלעדי זה מקבלים תמרים כאותם הגדלים על דקלי איי התנועה בכבישים, עגולים כזיתים ואינם ראויים כלל לאכילה - משום שהדקל לא הופרה.
ומהו עניין זכר ונקבה? אומר התורה תמימה: בכל נברא יש בחינת כוח משפיע ובחינת כוח מקבל. הכוח המשפיע נקרא זכר והמקבל נקרא נקבה. ומדוע הקדוש ברוך הוא נקרא בלשון זכר? שמעתי פעם אישה מארגוני הנשים הפמיניסטיות שטענה שהגברים המציאו את בורא עולם ולכן עשוהו זכר, שהרי מי החליט שהשם הוא זכר ולא נקבה. וכמה אווילות יש בדבר: מושגי זכר ונקבה כלל אינם שייכים בריבונו של עולם. אלא שכשאנו מדברים על קודשא בריך הוא, אנו מדברים על בחינה של משפיע מבלי לקבל - וזו בחינת זכר. ואם מדברים על בחינת נקבה, מדברים על ספירה מן הספירות: "שכינה" היא ספירת המלכות, בחינת הנוקבא, שאינה אלא מקבלת מכל הספירות ומורידה בהשתלשלות אל העולמות התחתונים. אבל בקודשא בריך הוא שייכת רק בחינת משפיע. נמצא שכל העולם בנוי ממשפיע וממקבל.
לפי זה מתיישבת הגמרא בחגיגה ט"ו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו ברא כנגדו - ברא הרים ברא גבעות, ברא ימים ברא נהרות, ועל זה נאמר "גם את זה לעומת זה עשה האלוקים". המפרשים נדחקו בביאור העניין, ולפי דרכנו הדבר נפלא: "כנגדו" היינו שכל דבר שהוא בבחינת משפיע, יש כנגדו מקבל - כעין "עזר כנגדו". ולפי זה יובן מה שאמרו בראש השנה י"א על "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות": מדלג על ההרים - זו זכות אבות; מקפץ על הגבעות - זו זכות אימהות. ההרים הם בחינת הזכר המשפיע, והגבעות, הנמוכות מהם, הן בחינת המקבל. וכך גם בפסוקנו: בירושלמי סנהדרין פרק י' הלכה א' דרשו "ההרים ימושו" - אלו האבות, "והגבעות תמוטינה" - זו זכות האימהות. והדבר מתאים מאוד למה שמסביר המלבי"ם, שהגבעות נסמכות על ההרים - כמקבל הנסמך על המשפיע.
שני ביאורי הרד"ק
הרד"ק מבאר: אפילו ההרים ימושו והגבעות תמוטינה - דברים שאפשר שיקרו בטבע. פעמים שמש חצי הר ממקומו, פעמים שרעידת אדמה מפילה הר. דבר כזה עוד יכול לקרות, אבל לא יקרה לעולם שחסדי ובריתי ימושו ממך. קודם ימושו ההרים והגבעות, דבר נדיר ביותר, ולא יסור חסד הקדוש ברוך הוא מעלינו. זו ההבטחה הבטוחה והברורה ביותר.
ביאור נוסף ברד"ק: הכוונה לשרי האומות, המונעים מאיתנו את שיבתנו לארצנו, הנלחמים בנו ומצרים לנו. אומר הקדוש ברוך הוא: כל אותם שרים הרוצים למנוע מישראל לשוב לארצם ולעכב את השפע הראוי לנו, וכל המקטרגים בשמיים - ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, כולם יימושו ויתמוטטו. אבל "חסדי מאיתך לא ימוש" - החסד שלי עם ישראל לא יסור ולא ימות לעולם.
המלבי"ם: מש ומט, חסד וברית
המלבי"ם מוסיף עומק. לא רק שקשה בעיניי לכלות את ישראל כשם שקשה בעיניי לכלות את כל העולם, כפי שנאמר בפסוק הקודם, אלא אף אם יצויר שההרים ימושו ואמחה את כל היקום מעל פני האדמה ותתבטל שבועת המבול - "וחסדי מאיתך לא ימוש". כביכול: אתם חשובים יותר מכל זה.
ומדייק המלבי"ם בלשון הקודש שיש הבדל בין "מש" ל"מט". "מש" הוא כשמזיזים אותו בכוונת תחילה, מכוח מפעיל חיצוני; "מט" הוא כשמתמוטט מאליו מחמת חולשת כוחו. ראיות לדבר: "לא ימיש עמוד הענן יומם", "לא ימיש מתוך האוהל" - תמיד בכוונת תחילה. ולעומת זאת המוט בא מחמת רפיון והעדר חיזוק: "ומטה ידו עמך" - מה יעשה, יתמוטט; "במוט רגלי". וכן "ממקומו לא ימיש", "להכין פסל לא ימוט" - שלא יתמוטט מעצמו; "ומש חצי ההר צפונה" - השם יזיזנו; "כהר ציון לא ימוט" - לא יתמוטט מאליו.
לפי זה: בחסד העליון, שהוא מאיתו יתברך, לא שייכת התמוטטות מאליה. לא ייתכן שחסדו יתמוטט מעצמו, אלא רק שהשם ימיש אותו מעלינו בכוונת תחילה. ואילו ברית השלום שבינינו לבינו - לא שייך בה "להמיש": אין אנו יכולים לבטלה, וכביכול גם הקדוש ברוך הוא אינו מבטלה, שכן אנו קשורים זה בזה. מה כן שייך בה? שתתמוטט, אם לא נחזק אותה.
והנמשל: ההרים הגדולים הם חסדי השם, והגבעות הנסמכות עליהם הן הברית שבינינו לבינו. הברית נסמכת על חסדיו האינסופיים של הקדוש ברוך הוא, ולא על זכויותינו - שאילו הייתה נסמכת על זכויותינו, אוי לנו, שזכויותינו כבר מזמן תמו. לכן אם השם ברוב כוחו יחליט להמיש את ההרים, כלומר להסיר את חסדיו מאיתנו, ממילא הגבעות הנסמכות עליהם תתמוטטנה מאליהן: הברית תיפול, כי כל סמיכתה על החסד בלבד. אבל היות שההרים לא ימושו - שחסד השם אינו תלוי במעשי התחתונים אלא ברצונו יתברך, ולכן הוא דבר תמידי שלא ימוש לעולם - ממילא גם "ברית שלומי לא תמוט". כל עוד נמשך חסדו האינסופי, הגבעות הנסמכות עליו עומדות לנצח.
לסיכום:
בפסוקים אלו מבטיח הנביא לכנסת ישראל נחמה כפולה: מחיקת הבושה שמעצמנו על עוונות ימי הבית, ומחיקת הכלימה שמאחרים על חרפת הגלות. לפי הרד"ק זו הבטחה לגאולה שאין אחריה גלות ובושה, ולפי המלבי"ם זו הבטחה למחיקת העבר כולו - בושת עלומים תישכח לגמרי, וחרפת האלמנות לא תיזכר עוד. הקדוש ברוך הוא, שהוא גם עושנו וגם בעלנו, מקבצנו ברחמים גדולים ומוחל את העוון בחסד עולם; הקצף וההסתרה אינם אלא רגע קטן ומעט קצף מול גודל הישועה. וכשם שנשבע מעבור מי נח, כך נשבע מקצוף על העבר ומגעור לעתיד, שכן ישראל חשובים לפניו ככל העולם ויותר. ולבסוף: אף אם יימושו הרים ותתמוטטנה גבעות, חסדו לא ימוש וברית שלומו לא תמוט - שכן בריתנו עמו אינה נסמכת על זכויותינו אלא על חסדיו האינסופיים, שאינם תלויים אלא ברצונו יתברך.