פרק נג הוא המשך תיאורו של הנביא את עבד ה' - עם ישראל - בגלותו בין האומות. בחלק שלפנינו אנו מגיעים לנקודת המבט של הגויים עצמם: וידוי שהם עתידים לומר באחרית הימים, כאשר ייפקחו עיניהם ויבינו שכל הרדיפות, העינויים והרציחות שעשו ביהודי לא נבעו מחטא שמצאו בו, אלא מהטעיית מנהיגיהם ומתאוות הממון שלהם. הפסוקים מתארים את היהודי כשה הנשחט בדומייה, את מערכת המשפט הממוסדת שהפכה כלי לרשע, ולבסוף את הנחמה: שהקב"ה עתיד לפייס את המדוכאים ולקיים את זרעם לעולם.
כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהֹוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֺן כֻּלָּנוּ׃
כעת מתברר: "כולנו כצאן תעינו". הרד"ק מסביר שהיינו כצאן בלי רועה, ולכן נקרא הדבר "כצאן". המלבי"ם מבאר במה הייתה התעייה: בזה שייסרנו אותם שלא כדין. הכוונה למה שהיו כופים על עם ישראל לעבוד עבודה זרה, ומי שלא הסכים היו מייסרים ומענים אותו, כפי שהיה בתקופת האינקוויזיציה ובתקופות נוספות בהיסטוריה. נמצא שהוא "מדוכא מעוונותינו", ואנחנו עצמנו "כצאן תעינו".
ומה בא לומר דימוי הצאן? צאן שטועה, טועה מפני שהרועה מוליך אותו בדרך לא נכונה. הגויים אומרים: כצאן תעינו, מפני שהרועים שלנו הטעו אותנו. ומי הם הרועים? ראשי העבודה הזרה, ראשי הכנסייה, אותם מנהיגי דת שהסיתו את עמם לרדוף ולרדות בעם ישראל כדי שיקבלו עליהם את "דת האהבה", ומי שלא היה מוכן לקבל את דת האהבה - רצחו אותו בהרבה הרבה אהבה. וכך גם מנהיגי העבודה הזרה בדורות קודמים, מנהיגי האסלאם והנצרות ומסעי הצלב למיניהם.
אבל לא רק הטעיית הרועים הייתה כאן. "איש לדרכו פנינו" - כל אחד חיפש את ההנאה האישית שלו. מי שיודע על רכבת הזהב, רכבת המיליונים שיצאה מהונגריה, רכבת שלמה עמוסה במיליוני דולרים שנחמסו מהיהודים, מבין את הדברים. היהודים היו בנקאים, היו עשירים, היו בעלי ממון. נמצא שחלק מן הרדיפה לא נבע רק מן הרצון להפוך אותם לעובדי עבודה זרה כמונו, אלא מן החשבון הפרטי: מה ארוויח אני מכך.
וכן הפוגרומים שהיו ביהודי אירופה: הרבה מהם נבעו מכך שלא הרשו ליהודי לעסוק בשום עבודה, והמקצוע היחיד שנותר לו היה הלוואה בריבית. ואין אדם שאוהב לשלם ריבית, ולכן הייתה שנאה גדולה מאוד לגוי כלפי היהודי שהיה נושה בו ותובע ממנו את חובו. וכיוון שברציחת היהודי נמחק החוב, היו מארגנים מעת לעת פוגרום ומחסלים את היהודים. וזה שאמר "והוא מחולל מפשעינו" - כל מה שעשינו היה מפשעינו, מזה שפשענו כנגדם להוציא מהם את ממונם, כי "איש לדרכו פנינו", כל אחד הלך אחר רווחו.
"וה' הפגיע בו את עוון כולנו" - הוא היה המטרה לחיצי החטאים שלנו. החטאים שלנו הם מה שהכאבנו לו והצרנו לו בחינם, ועד שכל החטאים שלנו פגעו בו. כלומר: כל הדברים הרעים שעשינו - הם אלה שהזיקו, קלקלו וציערו את היהודי.
נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח־פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו׃
"נִגַּשׂ" - מלשון נוגשים, כלשון הפסוק "לא יגוש את רעהו". ויש הגורסים "נִגַּש", וכן משתמע מן התרגום, אך לפי הגרסה שלנו המופיעה בכל הספרים זהו לשון נגישה. הרד"ק מסביר: נגש בממון - היו הולכים ותובעים ממנו ממון וחומסים אותו. "והוא נענה" - עינוי הגוף, שהיו מענים אותו לא רק בממונו אלא בהכאה ממש. ורש"י מסביר "והוא נענה" על אונאת דברים: שלא הסתפקו בציעור ובהכאה, אלא יצרו לו דמות דמונית, מפלצתית, כתת אדם, כמשהו מזיק שצריך להתרחק ממנו. כלומר לא הסתפקנו בנגישת ממונו, אלא גם "והוא נענה" באונאת דברים.
"ולא יפתח פיו" - עם כל זה לא הייתה לו רשות לזעוק ולהתלונן על מה שעשו לו, אלא היה דומה "כשה לטבח יובל", כשה שמוליכים אותו לשחיטה ואינו פוצה פה, וכרחל שמובלת לגזיזה. שני המשלים מכוונים לשני סוגי הפגיעה: "כשה לטבח יובל" - על הייסורים הגופניים וההריגה, "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" - על הממון שהיו נוטלים מאיתנו, כרחל שגוזזים ממנה את צמרה ואינה יכולה לפתוח פיה.
ולמה דווקא רחל ולא כבש? מסביר הרד"ק: מפני שהרחל חלשה יותר, שבכל המינים הנקבה חלושה מן הזכר. בא הכתוב לבטא את חולשתם של ישראל בגלותם, שהיו בחולשה כזאת גדולה עד שאפילו זכות טענה לא הייתה להם.
מי ששאל את הסבים והסבתות שבאו מחוץ לארץ יודע: יהודי לעולם לא היה יכול לקבל משפט צדק אצל הקאדי, אצל החליף, במחכמה של הערבים. תמיד הייתה הנחת היסוד: אתה היהודי רמאי, גנב וכופר - ועכשיו בוא נשמע מה יש לך לומר. זה כמעט ממש כמו חרדי שירצה לקבל דין צדק בבג"ץ. עורך הדין וינרוט, שהוא עורך הדין מספר אחד בארץ, אמר בזמנו שאם מגיע אליו חרדי, וכל שכן ספרדי, הוא ממליץ לו מאוד: אל תגיע לבית משפט, תגיע לעסקת טיעון, צדק לא תקבל. היה על כך רעש גדול, אך אף אחד לא יכול היה להתווכח עמו, שאין מי שיש לו ותק כשלו בבתי המשפט, והוא מייצג את הכרישים הגדולים ביותר. הוא עצמו בחור ישיבה מפוניבז', והוא אומר שמבחינת ראש, פלפול וחריפות הוא שם שופט בג"ץ בכיס הקטן. וזהו שאמר הנביא "וכרחל לפני גוזזיה נאלמה" - אפילו זכות טיעון אין לו, אפילו לבוא ולהצדיק את עצמו לא ישמעו ולא יקבלו. הבג"ץ אמנם תמיד דורש את שלומם וטובתם של כל המיעוטים ושל כל אלה שבשולי החברה, אלא אם כן אתה חרדי. וכפי שאמר מישהו פעם: בבג"ץ, צדק זה רק שם של כוכב.
מֵעֹצֶר וּמִמִּשְׁפָּט לֻקָּח וְאֶת־דּוֹרוֹ מִי יְשׂוֹחֵחַ כִּי נִגְזַר מֵאֶרֶץ חַיִּים מִפֶּשַׁע עַמִּי נֶגַע לָמוֹ׃
רש"י מבאר שהנביא מבשר שדברים אלו יאמרו הגויים באחרית הימים, כאשר יראו כיצד היה עם ישראל עצור בידם ושפוט בידם, ומעתה "מעוצר וממשפט לוקח" - הקדוש ברוך הוא יגאל אותם ויוציאם מן העוצר והמשפט שהיו ביד העמים, ועם ישראל ייצא מן הגלות גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית. "ואת דורו מי ישוחח" - מי יוכל לשוחח על דורו, על השנים שעברו עליו, על הצרות והתלאות שמצאוהו מאז ומעולם, "כי נגזר מארץ חיים" - שגורש מארץ ישראל. "מפשע עמי נגע למו" - מפשע הגויים בא הנגע הזה לעם ישראל; או "עמי" היינו עם ישראל, שמפשע הרשעים שבהם בא נגע לצדיקים שבהם.
הרד"ק אינו מפרש "ואת דורו מי ישוחח" על העבר, אלא על הגדולה העתידה: איזו גדולה תהיה לדורו, מי ישוחח? מי יוכל לדבר ולתאר את העוצמה האדירה של התפארת שעתידה להיות לעם ישראל? כביכול יעתיקו המילים מפיו, ולא יהיה ניתן לשוחח ולתאר את הגדלות ואת המעלה האדירה של עם ישראל בעת הגאולה.
המלבי"ם מבאר את הפסוק כהמשך תיאור העוולות של הגויים, ובא להוציא מלב הטועה. שלא תאמר שכל מה שתואר עד כה - הרדיפות, "והוא מחולל מפשעינו", וכל מה שעבר עליהם - נעשה בידי בודדים, פרץ של יחידים פורעי חוק. לא. "מעוצר וממשפט לוקח": מהיכן לקחו אותו לייסרו? ממקום המשפט. ויש להבחין: אם במקום מסוים היו כמה פושעים בודדים שהצרו לך, אין לומר שהמקום כולו רע, או שהממשלה רעה, או שבתי המשפט רעים. אבל אם הרשעות ממוסדת, אם היא באה מכוח בתי המשפט ומכוח הממשלה, ובצורה חוקית הם עושים את הדברים - זה קלקול ועיוות גדול לאין ערוך. וזהו שאמר: לאחר שעצרו אותו, הביאוהו אל מקום המשפט ושפטו אותו בבתי המשפט שלהם, ושם דנו אותו לעינויים ולייסורים. בתי משפט של האינקוויזיציה היו בתי משפט ממש, שדנו ושפטו את היהודים אל העינויים ואל הייסורים.
וממשיך המלבי"ם: ואל תאמר שהדבר נעשה מפני שהיה בו עוון, שאולי באמת מצאו בו פגם, אולי היה גנב, אולי הזיק לחברה, אולי עשה דברים לא טובים. שהרי "ואת דורו מי ישוחח". וכך יש לקרוא את הפסוק לפי המלבי"ם: את דורו אשר מפשע עמי נגזר מארץ חיים - מי ישוחח נגע למו? אף שעל ידי פשע העקום והעלילות שהעלילו עליו נגזר מארץ חיים, וגזרו עליו גזר דין מוות בעלילותיהם - מי יכול לשוחח ולומר ולמצוא סיבה בדורו שיהיה בו נגע? אין בידך לומר שהדבר נעשה מפני שפשענו כנגדם או עשינו כנגדם משהו בלתי הגון. אין מי שישוחח כנגד דורו לומר שהיה פשע למו.
ובאמת, מי שיבדוק יראה שכן הוא. בשואה הנוראה והאיומה שהייתה לפני שישים ושבעים שנה, לא תקום פעמיים צרה, לא הייתה שום סיבה שמצאו ביהודי שבגללה צריך להרוג ולהשמיד אותו. הייתה שם מערכת תעמולה משומנת של גבלס וחבריו, להשחיר את פניו של היהודי כמפיץ מחלות, כטפיל, כאדם שצריך לסלקו. השחירו את פניו, יצרו לו דה-לגיטימציה, עד שהדבר הטבעי ביותר היה שכשרואים יהודי - רוצחים אותו, שהרי אדם כזה כל כך שלילי. וכך היה גם בתקופת האינקוויזיציה: לא היה שום חיסרון ביהודי.
ואגב, מאז שהיהודים עזבו את ספרד הלכה ספרד וירדה מטה מטה. תקופת היהודים בספרד הייתה תקופת הרנסנס, תור הזהב - לא רק של היהודים אלא של ספרד כולה. בעקבות יציאת היהודים הלכה הכלכלה הספרדית והתמוטטה, עד שהיום היא מדינה בפשיטת רגל.
וכיוצא בזה קראתי על מכתב שהופץ במאות אלפי עותקים, שכתבו גוי מאירופה. יש להם באירופה בעיה רצינית מאוד של ההתרבות הערבית, ומחמת הפוליטיקלי קורקט אין זה מכובד לדבר על הערבים כאורחים שאינם רצויים, ולכן נותנים להם להתרבות ומשתדלים לא להעיר להם ולא לומר להם מילה לא טובה, מפני שהם מסוגלים להשתולל, לשרוף מכוניות ולהצית חצי מדינה, ולכן מבליגים ושותקים. ואותו אדם כתב את האמת, שזה מגיע להם: לפני שישים שנה היה כאן עם חכם מאוד, עם משכיל, עם בעל ראש פתוח, עם שקידם את הכלכלה, שהיו ראשי הבנקים וראשי התיאטראות. איננו מסתכלים על זה כעל מעלה, אבל כך ראה זאת הגוי: אנשים משכילים, בעלי אופק רחב. והוא כותב: ואנחנו שלחנו אותם לאושוויץ, ובמקומם קיבלנו עם נבער מדעת, אנשים חסרי מדע וחסרי תבונה, אנשים לא פרודוקטיביים שיושבים על השיבר של ההטבות הכלכליות שהמדינה מעניקה לתושביה. וכיוון שרמת הילודה של האירופאי המצוי נמוכה מאוד, הציבור האירופאי עצמו מזדקן, והדור החדש הוא כבר ערבים ועוד כל מיני צבעונים. ומה יצא מזה? גירשנו מתוכנו מוחות אדירים, גירשנו מתוכנו מנוע לצמיחה, והבאנו לתוכנו אנשים נבערים שמפיצים טרור ומוות, ואנחנו מממנים אותם ומשלמים להם ומחזיקים אותם באוניברסיטאות שלנו ומשלמים להם סל קליטה וכל מה שתרצו. פשוט לא להאמין.
וזה מלמד אותנו שכששנאת היהודי בוערת, שום היגיון ושום שכל אינם עובדים. אמר על כך הסטייפלר: כתוב "ותעל הצפרדע", והגמרא מביאה שדעת רבי עקיבא היא שצפרדע אחת הייתה, והיו מכים בה והיא הוציאה נחילים נחילים של צפרדעים. ולכאורה תמוה: אם הכית בה וראית שהיא מוציאה נחילים, הפסק להכות! מה אתה ממשיך להכות והיא מוציאה עוד? היכן ההיגיון? אמר הסטייפלר: ללמדך מהו כוחה של שנאה. יש כאן צפרדע שמרגיזה אותי - טראח, מכה. יוצאים נחילים? לא אכפת לי, אתן עוד מכה. תמות נפשי עם פלשתים. הוא רואה שהוא מזיק לעצמו ולא אכפת לו, כי זו שנאה. וכך גם כאן: השנאה ליהודי הייתה כה גדולה, שהאומה ידעה שהיא מזיקה לעצמה ובכל זאת הייתה מוכנה לעשות זאת, ובלבד שהיהודי יקבל מכות ובלבד שהיהודי יתייסר. וזהו שאומר הכתוב: בוא וראה, מי יכול לשוחח ולספר על "פשע עמי" שהיה "נגע למו"? איזה נגע יש בעם ישראל, איזה פשע יש בעם ישראל שבגללו רדפנו אותם בצורה הקשה הזאת?
וַיִּתֵּן אֶת־רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת־עָשִׁיר בְּמֹתָיו עַל לֹא־חָמָס עָשָׂה וְלֹא מִרְמָה בְּפִיו׃
"ויתן את רשעים קברו" - מסר את עצמו להיקבר בקבורת רשעים. ומהי קבורת רשעים? אומר רש"י: קבורת חמור, שהיא מעי הכלבים. חמור שמת אין עורכים לו לוויה (אלא אם כן הוא ראש הממשלה), אלא הכלבים אוכלים את בשרו. היהודי היה מוכן להיקבר כרשעים, לרעתם של הרשעים, ובלבד שלא לכפור באלוקי השמים. "ואת עשיר במותיו" - ולדעתו ולרצונו של המושל מסר את עצמו בכל מיני מוות שגזר עליו. ולמה נאמר "במותיו" בלשון רבים ולא "במותו"? מפני שהגויים היו יצירתיים מאוד, והיו להם כמה וכמה סוגי מיתה וכמה וכמה דרכי הריגה, וכל מיתה שגזר עליו - היה היהודי מוכן למסור את עצמו.
הרד"ק מסביר "ויתן את רשעים קברו" - שהרגו אותו כאילו היה בעל רשע. שלרשע מגיעה מיתה, והגויים הרגו את היהודי כאילו היה בו חטא, כאילו עשה מעשה רשע. ולמה נאמר "ויתן"? מפני שהוא עצמו מסר את עצמו למיתה, שהגוי היה אומר לו: אם תכפור באלוקיך אניח לך, אם תקבל עליך את דת האהבה אניח לך. והיהודי היה מוכן "לתת את רשעים קברו", למסור נפשו למיתה ובלבד שלא לכפור באלוקי השמים, כמו שכתוב "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה". "ואת עשיר במותיו" - גם את העשיר היו הורגים בגלל עושרו, ולא נהרג בשל רשעותו; כל עוונו היה שהיה עשיר, ורצו את ממונו. "במותיו" - שהיו הורגים אותו במיתות משונות, מהם נשרפים, מהם נהרגים, מהם נסקלים, ולכל זה היו מוסרים את נפשם.
המלבי"ם מסביר "ואת עשיר במותיו" - שאת קבר העשיר נתנו עם הרשעים במותיו. גם כאשר המיתו את העשיר, חפרו לו קבר אצל הרשעים. וטעם הדבר: כשגוי רוצה להרוג את היהודי, הוא צריך טיעון וסיבה. גם אם זו סיבה שאינה סיבה וטיעון שאינו מחזיק מים, הוא זקוק למשהו שיוכל לספר. וכשהיה הורג את העשיר, הדבר לא נתפס טוב ולא הצטלם טוב - מה, אתה הורג אותו כדי לקחת את כספו? ולכן היו טופלים בו אשמה ושמים בו עוון.
וכזאת מצינו אצל איזבל: כשחמדה את כרם נבות, האשימה אותו ב"ברך אלוקים" - נבות קילל את השם, וכבוד שמים כמובן חשוב לה מאוד, ולכן הלכה והביאה עדים כדי שיהרגוהו. והמלבי"ם שם מסביר, שאף הגויים כשהיו עושים דבר עוול היו עוטפים אותו באצטלה של צדק ומשפט, מפני שהעם לא היה מקבל רשע ולא היה מוכן לקבל עוולה, ולכן היו צריכים לתפור לנרצח סיפור ולהדביק לו עוון, כדי שהדבר יתקבל בלגיטימיות. וזהו שאמר הכתוב: "ויתן את רשעים קברו", וגם את קברו של העשיר במותיו נתנו עם רשעים. היכן קברו את העשיר? בקבר הרשעים, בקבר אותם שמרדו במלך ושנענשו על עוונותיהם. ואז כביכול אומרים לעם: אתם רואים? האדם הזה רשע, ראו איפה קברנו אותו - בין הרשעים. אמנם היה לו כסף ואת הכסף לקחנו, אך לא בשביל הכסף הרגנוהו. ובכך קנו לעצמם לגיטימציה, כאילו מעשיהם נובעים מן הצורך להשליט סדר ולהיפרע מן הפושעים. ועל כל זה אומר הכתוב: "על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו".
וַיהֹוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם־תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְהֹוָה בְּיָדוֹ יִצְלָח׃
רש"י מבאר: הקדוש ברוך הוא חפץ לדכאו ולהחזירו למוטב, ולכן החלה אותו. הטעם ב"הֶחֱלִי" הוא בלמ"ד, כלומר הקב"ה החלה אותו כדי לדכאו ולהשיבו למוטב. "אם תשים אשם נפשו" - אומר הקדוש ברוך הוא: אראה אם נפשו תימסר בקדושה להשיב לי אשם על כל אשר מעל, כלומר אם עם ישראל יעשו תשובה, אז אגמול לו גמולו: "יראה זרע יאריך ימים". ומהו "אשם"? אומר רש"י, לשון כופר, כמו שנאמר אצל פלשתים "אל תשיבו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם" - שהרי הם שבו את ארון ה' והיו סובלים מטחורים ועפולים ומן החולדות שאכלו את מעיהם, ולא ידעו בעקבות מה בא הדבר, ובאו אל כוהני דתם ואמרו להם להחזיר את ארון ברית ה', שהרי ראו את דגון וידיו כרותות ונופל על המפתן. ואז אמרו להם: תשיבו אשם, שהאשם הוא כפרה על מה שעשיתם. ואף כאן: אם אראה שהוא חוזר בתשובה ונותן כופר בעד נפשו על מעשיו - בזה אגמול לו, "יראה זרע יאריך ימים".
המלבי"ם מבאר באופן שונה מרש"י. הואיל וראינו שאבותיהם בדורות הראשונים נהרגו על קדושת השם, "וה' חפץ דכאו החלי" - הקדוש ברוך הוא חפץ לחלות ולפייס בעבור דיכויו של אותו הדור. "החלי" הוא מלשון חילוי פנים, כמו "אחלה פניך": הקב"ה כביכול רוצה לרצות את עם ישראל בעבור כל דכאו, בעבור כל מה שסבל עם ישראל באורך הדורות, ולכן ייטיב לבניהם אחריהם בדור האחרון. כמו שכתוב "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכמו שכתוב "שמחנו כימות עיניתנו שנות ראינו רעה" - שכנגד אותם ימים שעיניתנו בהם, כך נשמח.
ולפי זה אומר הקדוש ברוך הוא לאויב: גם אם "תשים אשם נפשו", גם אם תהרוג את היהודי ותשים את נפשו כאשמה ותדון אותו כמי שחייב מיתה, דע לך - ה' חפץ לפייס את מי שהיה מדוכא, וכיצד? "יראה זרע יאריך ימים". אפילו הצלחת להרוג את היהודי הזה, ואפילו חשבת שגמרת עם העם היהודי, שום דבר לא יעזור לך. בהיסטוריה היו מלכים רבים שראו לעצמם תחביב או מטרה בחיים לחסל את העם היהודי, וחסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו - הגוי לעולם לא יצליח. ה' יצליח שמאותו יהודי יהיה זרע שיאריך ימים, "וחפץ ה' בידו יצלח": מה שחפץ ה' שעם ישראל יתקיים לעולם - יצלח בידו. גם אם לא ביד היהודי שמת, הרי ביד בנו וביד זרעו שיתקיימו, ועל ידי זה תתקיים המחשבה והרצון האלוקי.
מֵעֲמַל נַפְשׁוֹ יִרְאֶה יִשְׂבָּע בְּדַעְתּוֹ יַצְדִּיק צַדִּיק עַבְדִּי לָרַבִּים וַעֲוֺנֹתָם הוּא יִסְבֹּל׃
רש"י מסביר "מעמל נפשו" - מעמל נפשו היה אוכל; לא היה גוזל ולא חומס, אלא ממה שעמל בעצמו היה לוקח ואוכל. "בדעתו יצדיק צדיק" - היה עבדי שופט משפט אמת את כל מי שבא לפניו לדין, מצדיק את הצדיק ומרשיע את הרשע. "ועוונותם הוא יסבול" - הצדיקים נושאים על עצמם את עוונות הדור, כמו שכתוב "אתה ובניך תשאו את עוון המקדש". הצדיקים מתייסרים בעבור הדור, וכפי שהאריך הרמח"ל ב"דרך ה'" לפרט כיצד הצדיקים סובלים את עוונות הדור, וכיצד הדבר הזה הוא לטובתם ולחסד עמהם, שאחר כך נותן להם הקדוש ברוך הוא בעולם האמת שכר נצחי עצום ואדיר, שהרי כל מצבו של עם ישראל וכל מצב הדור מתקיימים רק בזכותם.
הרד"ק מסביר "מעמל נפשו יראה ישבע" - מן העמל שסבל בגלות יהיה גמולו שיראה וישבע: יראה טוב, ובאותו טוב ישבע. כל מה שעמל וטרח והתייגע, החסד שיעשה עמו הקדוש ברוך הוא הוא שיזכה לראות באחרית הימים את חסד ה' עליו, איך כל הייסורים האלה השתלמו, איך בסופו של דבר הובילו אל הגאולה העתידה, ואיך על ידי אותם ייסורים זכינו לאותן מעלות. "בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים" - כמו שכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'" ו"כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ואז עבדי ישראל, שהוא צדיק וה' יודע דרך צדיקים, יצדיק את הרבים, כמו שכתוב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו". הצדיק הזה, במעשיו, יביא לכך שכל הגויים יאחזו בכנף איש יהודי ויאמרו לו: בוא, קח אותנו אל הר ה', אנו רוצים לעבוד את הקדוש ברוך הוא. "ועוונותם הוא יסבול" - הוא בצדקתו יסבול את עוונות הגויים, ויהיה שלום לעמים בארצם, בזכות מי? בזכות שהצדיק סבל את עוונם.
בפסוקים אלו שם הנביא בפי אומות העולם את וידוי אחרית הימים. "כולנו כצאן תעינו" - הטעו אותנו רועינו, מנהיגי הדת והעבודה הזרה, וגם "איש לדרכו פנינו" - כל אחד רדף את בצעו, את ממון היהודי ואת מחיקת חובותיו. "נגש והוא נענה" בממון, בגוף ובאונאת דברים, ובכל זאת נאלם כשה לטבח וכרחל לפני גוזזיה, שאף זכות טיעון לא ניתנה לו. "מעוצר וממשפט לוקח" - ולא בידי בודדים פורעי חוק, אלא ברשעות ממוסדת של בתי משפט וממשלות, ואין מי שיוכל לשוחח ולמצוא בו נגע או פשע שיצדיק זאת. "ויתן את רשעים קברו" - מסר נפשו למיתות משונות ובלבד שלא לכפור, והם עטפו את חמדנותם באצטלה של משפט וקברוהו בין הרשעים. ומול כל זה באה הנחמה: "וה' חפץ דכאו" - הקב"ה חפץ לפייס את המדוכאים, ואף אם יהרגו את היהודי, "יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח", ובסוף "מעמל נפשו יראה ישבע" ויצדיק את הרבים, שכל שלום העמים בזכות סבלו של הצדיק.