פרק נ"ג בישעיהו הוא המשך ישיר של סוף הפרק הקודם. יש לזכור שחלוקת הפרקים אינה חלוקה שלנו אלא חלוקה נוצרית, ולכן אין להתחשב בה ולראות את הדברים כרצף אחד: האומות מביטות בעם ישראל השפל, רואות כיצד הוא הופך לרם ונישא, ומשתוממות. כגודל שפלותו כך גודל רוממותו. הפרק כולו הוא תיאור הפליאה של הגויים, ובעקבותיה גם ההתפכחות שלהם מכל התפיסה שהחזיקו בה כלפי ישראל.
מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהֹוָה עַל־מִי נִגְלָתָה׃
רש"י מבאר שהעכו"ם יאמרו זאת בתדהמה כשיראו את מצבנו: אילו היינו שומעים מפי אחרים את מה שאנו רואים בעינינו, לא היינו מאמינים. "וזרוע ה' על מי נגלתה" - על מי נגלתה זרוע ה' בתפארת כזו ובמציאות נפלאה כזו, שעם שראינו אותו שפל כל כך הופך לרם ונישא כל כך. איפה ראינו כדבר הזה, שנגלתה זרוע ה' והפכה באופן טוטאלי את מצבו של עם כלשהו?
הרד"ק מוסיף הסבר נוסף, שהדברים נאמרים על דרך הביזיון: "על מי נגלתה" - על העם הזה? את מי בא ה' לגאול, מי הם בכלל? כיצד ייתכן שדווקא בעם הזה, שהיו כה שפלים, ה' התעניין.
המלבי"ם מסביר שהפסוק מוסב על מה שנאמר למעלה, ובא לבאר מדוע הדבר לא סופר להם ומדוע כלל לא ציירו לעצמם אפשרות כזו. שתי סיבות היו להם לומר שדבר כזה אינו ייתכן. הראשונה - עצם השמועה: שה' יעשה ניסים ומופתים כאלה, זה אינו דבר טריוויאלי ואינו קורה באופן תמידי. "מי האמין לשמועתנו" - מי יאמין שה' יעשה כזה דבר. הסיבה השנייה - למי? "וזרוע ה' על מי נגלתה" - שה' יתגלה על העם השפל הזה? אילו היה ה' מתגלה על אמריקה, על רוסיה, על מעצמות, ניחא. אבל העם השפל הזה, היושב במזרח התיכון, נתון תמיד לאבני בליסטראות ולמתקפות, ורוב החלטות האו"ם עד היום נגעו בו והתנגדו לו - דווקא עליו נגלתה זרוע ה'? זו הסיבה שהדבר היה רחוק מדעתם: לא הגיוני שה' יעשה ניסים, ואם כבר - לא לעם הזה.
וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא־תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא־מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ׃
העם הזה שהיה שפל מאוד עלה מאליו כיונק מן האילנות, כצמח הגדל ומתפתח ומטפס. "וכשורש מארץ ציה" - ארץ ציה מבטאת מקום יבש, מדבר, ופתאום השורש הזה צמח ועלה. "לא תואר לו ולא הדר" - כפי שראינו, עם ישראל היה מושחת מאיש תוארו, ולא היה לו תואר ולא הדר. "ונראהו ולא מראה" - כשראינו אותו בתחילה, ראינו שאין לו צורה כלל. "ונחמדהו"? האם יעלה על הדעת שנחמוד אותו, שנקנא בו, שנתפעל ממנו? הוא לא היה מושא לקנאה, אף אחד לא קינא בהם כלל.
המלבי"ם מבאר שכאן מצטיירת שפלותה של האומה במשל של אילן. לפעמים העץ חזק מצד עצמו - עץ ותיק, בעל גזע ועוצמה אדירה, שהתפתח במשך זמן רב. ולפעמים גם הנטע הרך יהיה חזק, כיצד? על ידי שהשרשנו אותו במקום מים, בארץ שמנה, ואז אף שהוא בתחילת גידולו, תנאי הסביבה שלו טובים מאוד והוא חזק. אבל בנטע שלנו אין לא זה ולא זה: "ויעל כיונק" - התחלה של נטיעה, רך וחלש, קטן, כתינוק שרק יונק ורק מתחיל. ואם תאמר שלפחות השרישו אותו במקום טוב - "וכשורש מארץ ציה", זרעו אותו במקום יבש, בלי זיבול, מקום שאינו ראוי לצמיחה. אין בו שום מעלה שתסביר את חוזקו, לא מצד עצמו ולא מצד המקום שבו נשתל.
ומהו הנמשל? אומר המלבי"ם: אומה יכולה להיות תקיפה מצד עצמה, אם היא עם עצום, גדול ורב; או מצד שורשה, אם היא מושרשת ומושלת משנים רבות, ואז גם אם היא חלשה כעת, יש לה ממשל רב מתקופות חוזקה. אך בישראל אין את המעלה מצד עצמם, כי הם מועטים. ואם תאמר מצד שורשם, שאולי בשורשם היו אימפריה שמשלה על עמים רבים - גם בהיסטוריה לא כך היה. המקור שלנו הוא עם קטן וחלש, שישים ריבוא שיצאו ממצרים, ואיפה מושרשים? "וכשורש מארץ ציה" - במדבר. וכבר מן העת ההיא והלאה, אומר המלבי"ם, לא דרך כוכב מיעקב; לא ראינו את עם ישראל בגדולה עצומה. אמנם הייתה תקופה בימי שלמה, אך תקופה קצרה שאינה משנה את המהות השורשית של האומה. במילים פשוטות: אין לישראל עוצמה מצד עצמם כעם רב, ואין להם עוצמה מצד שורשם.
"לא תואר לו ולא הדר". לפעמים הצמח הרך חשוב לפחות מצד יופיו. התואר מתאר את החלק החיצוני, את קו המסגרת שלו שהוא יפה ונאה - העץ ישר, ענפיו פרוסים בסדר. אפשר לצייר עץ בקו אחד בלבד, בלי צבע, ולראות עץ נאה - יש לו תואר. ומצד שני אפשר לראות עץ שענפיו שבורים, חלקם נפולים, והעץ מוטה, שגם בקו החיצוני אין לו תואר. עם ישראל במקורו - לא תואר לו. ולפעמים יש לו הדר, מראה וצבע הנושא חן; ואפילו אם צורת גדילתו אינה מלבבת, לפחות צבעו מוצא חן. יש פירות שצבעם או צורתם יפים מאוד ואין בהם טעם, כמו הקרמבולה שחותכים אותה ומתקבלים כוכבים נאים לקישוט, אך טעמה חמוץ; ולהיפך, יש פירות שאינם יפים כלל והם טעימים ומתוקים. אומר הכתוב: גם הדר אין ליונק הזה, אין לו צבע נאה שימשוך את העין.
והנמשל: לפעמים אומה קטנה בכל זאת תצלח למלכות, מפני שיש בקרבה חכמי לב וסוחרים עשירים. אבל גם זה לא היה - "לא תואר ולא הדר". על הגבורה כבר דובר שאין לנו, ועל השורש כבר נאמר שהתחלנו בארץ מדבר ולא בעוצמות גדולות; ואם תאמר שלפחות אנחנו קטנים אך מרוכזים, ויש בנו חכמים מיוחדים, חרשים, סוחרים ועשירים - גם זה לא. ולא זו בלבד, אלא "ונראהו ולא מראה", לא היינו יכולים לייחס לו שום מראה, כי הוא מושחת מכל והעם המגונה מכל. ואם כן "ונחמדהו"? כיצד נחמוד אותו כדי להכיר בממשלתו, לראות את יופיו ולהעריך אותו? וזה מגדיל את הפליאה: עם שכל המינוסים הללו בו, איך ייתכן שנחמוד אותו.
נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ׃
הרד"ק מבאר: לא רק שלא חמדנו אותו, אלא עוד היה בזוי בעינינו. יש דבר שאדם אומר עליו - נחמד, אך איני רוצה בו, ומכל מקום גם איני מתנגד לו; ויש דבר שהוא כה בזוי, שאם תביא לו אותו יתנגד בפירוש ויאמר איני מעוניין, הוא בזוי בעיניי. כך היה ישראל בעיניהם: "נבזה וחדל אישים". ומהו חדל אישים? הפחות שבבני האדם. ויש מסבירים שאישים אינם מתחברים אליו והוא חדל מהם - חדל מקשר עם אישים, שמרוב פחיתותו אין איש רוצה בחברתו. "איש מכאובות וידוע חולי" - זה צער הגלות, ו"ידוע חולי" היינו שיש לו חולאים קבועים וידועים. "וכמסתר פנים ממנו" - כמסתירים פנים ממנו היינו, לא רצינו להביט בו מרוב שהיה בזוי בעינינו ומרוב שמאסנו אותו.
המלבי"ם מוסיף חידוד: עד כה צייר הנביא את חסרון כל המעלות - כיונק, כשורש מארץ ציה, לא תואר ולא הדר - הכל על דרך השלילה, מה אין בו. מכאן ואילך הוא מתחיל לצייר את החסרונות עצמם: לא די שאין בו מעלה, אלא הוא מלא פגמים. "נבזה" - מצד תכונת נפשו, מידותיו והמוסר שבו. "חדל אישים" - מצד טבע גופו, שאינו דומה לאישים כלל, ואף לא תואר בהמה. ומכל מקום יש אדם שאין לו מעלות טבעיות ולא נפשיות, אך לפחות הוא בריא - וגם זה פלוס. אך כאן "איש מכאובות וידוע חולי": מכאובות, שכולם מכים בו מכות אכזריות; וידוע חולי, שיש בו חולאים מושרשים בו מעת יצירתו.
"וכמסתר פנים" - הטבע נותן שאם יש אדם מסכן כל כך, שקוע בכל כך הרבה צרות, לפחות נרחם עליו. אך כאן לא כן: כולם מסתירים פניהם ממנו מרוב שהוא נבזה ומאוס בעיניהם. ואולי תאמר שהסתירו פנים מחמת רחמים, שהרי לפעמים אדם רואה מצטער ואינו יכול להביט בו מרוב חמלה ומעדיף לא לראות? על כך אומר המלבי"ם: אל תנסה לצבוע זאת בצבעים ורודים, אין זה כך, שהרי מסיים הכתוב "נבזה ולא חשבנוהו" - לא הרגשנו בצערו כלל ולא החשבנו את צערו, כי בזוי היה בעינינו. והנה דווקא העם הזה מגיע לכזו מעלה, "מי האמין לשמועתנו וזרוע ה' על מי נגלתה" - על מי שיש לו כל כך הרבה מינוסים וחסרים בו כל כך הרבה פלוסים, כיצד ייתכן שדווקא עליו הקדוש ברוך הוא יתגלה.
אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה׃
"אכן" - כעת אנו רואים שכל הייסורים שסבל לא היו מחמת שפלותו ולא מחמת מעמדו הנמוך בשל עוונותיו, אלא "חוליינו הוא נשא": את מה שאנחנו היינו צריכים לקבל - הוא קיבל; את הסבל שאנחנו היינו צריכים לשאת - הוא נשא. "ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוהים ומעונה" - היינו סבורים שכל נגעיו באים מפני שהוא שנוי לפני המקום, ולא כן היה, אלא כפי שיבואר בפסוק הבא: מחולל מפשעינו ומדוכא מעוונותינו. "מחולל" מלשון חולי, כלומר בגלל פשעינו שלנו, יאמרו האומות, והסבל בגלל עוונותינו.
וכידוע הנוצרים ניגנו מאוד על העניין הזה: שהגלות והסבל של העם היהודי הם אות ומופת לכך שה' מאס בהם, ולכן זרק אותם והפקירם למרמס ולמשיסה. ולפי תפיסתם, ככל שירמסו וישסו בהם יותר, כך יעשו יותר את רצון האל ויוכיחו שהעם הזה מאוס ונידח מאת ה'. כלומר העונש שלנו על שהמרינו את פי ה' הוא שנסבול, וה' החליף אותנו באומה אחרת, בנצרות. זו התפיסה המעוותת שלהם, ובהמשך הפרק נראה כיצד תבוא עליהם התפכחות, והם יגיעו למסקנה שמה שסבלנו היה בגלל עוונותיהם שלהם.
הרד"ק והמלבי"ם מתקשים מאוד בפירוש הזה. שואל הרד"ק: הרי יחזקאל הנביא כתב שבן לא יישא בעוון האב ואב לא יישא בעוון הבן, וכל שכן איש אחד באיש אחר, וכל שכן אומה אחת באומה אחרת. אם כן איפה שמענו דבר כזה, שהם יחטאו ו"חוליינו הוא נשא" - שעם ישראל יסבול על חטאי הגויים וישא את מכאוביהם? ואם תאמר, הרי יש פסוק מפורש באיכה "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עוונותיהם סבלנו", הנה מפורש שאחד נושא חטא של אחר - אינו דומה, משיב הרד"ק, ששם מדובר בפוקד עוון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. כשאתה אוחז במעשי אביך, כבר זוקפים לחשבונך את הכל, גם שלושה דורות. ולפי דברי האר"י הקדוש הדבר מובן עוד יותר, שהרי זה בעצם גילגול נשמתו של הסבא החוטא. אבל כאן מדובר באומה הנושאת בעוון אומה אחרת, וכיצד יעלה זאת על הדעת?
הרד"ק הולך בקו אחד: באמת שטות דיברו האומות, אך מה לעשות, אדם המדבר מתוך צער ובכי מדבר גם שטויות. והדברים כאן נאמרים בלשון הנוהים מתוך צערם, ואין דבריהם במשפט ובמשקל. כשאדם מדבר מתוך צערו ומתוך בכיו, אל תצפה ממנו להיגיון ואל תצפה שידבר בשום שכל. וזה שהאומות יאמרו "חוליינו הוא נשא": יתברר לנו שכל מה שהם סבלו היה בגלל עוונותינו. כך הם יחשבו וכך יאמרו לפי סברתם - למה עם ישראל סובלים? לא בעוונם, שהרי אנו רואים שנשארו דבוקים באמונת ה' ועדיין מאמינים בו. ואם כך, איך ייתכן שהם המאמינים בה' סובלים, ואנחנו הגויים הכופרים שלווים? מכאן הסיקו הגויים בהכרח: אם המאמין סובל והכופר שליו, בהכרח שהמאמין סובל את ייסורי הכופר, ומה שהכופר היה צריך לקבל קיבל המאמין. אבל זו פרשנות שטחית מאוד למציאות, פרשנות סובייקטיבית של האומות; הם רואים את הדברים כך, אך לדעת הרד"ק אין בזה שום ממש.
גם המלבי"ם מתקשה באותו קושי, אך ביאורו שונה. האומות ייחסו לישראל שתי מחלות. וכידוע, מאז ומתמיד היו ישראל שחופים ודחויים בין האומות, שהתייחסו אליהם כאל דומן על פני האדמה, וכל החולאים, כל הנזקים וכל המחלות - כל מה שאפשר - הדביקו ליהודים. המחלה האחת היא חולי פנימי, כלומר נפשי ורוחני: אומר המלבי"ם, כביכול נפשם חולה ואינה ראויה לקבל שום מידה טובה ושום שלמות, לא מעלות אנושיות, לא לימוד המדעים ולא תכונות המוסר. במילים פשוטות: מבחינה נפשית עם ירוד ביותר. ויש לדעת שבתקופות מסוימות באמת היה מצבם של ישראל מבחינה רוחנית ירוד ביותר, וזאת בעקבות מה שהגויים עשו להם: הם מנעו מעם ישראל ללמוד ומנעו מהם דברים רבים שגרמו למצב הנפשי הירוד. ולכן גם לא נתנו להם שום שררה, שום תפקיד ושום מינוי בעל מעלה, באומרם שנפשם חולה ואינם יכולים ללמוד שום מידה ישרה ושום לימוד משכיל ומעמיק.
אך עכשיו, בעקבות הגאולה, מה הם יראו? שהחולי הזה אינו חלק מעצמותנו, אלא נגרם מן העוני, מן השפלות, מרדיפת האומות אחרינו ומן המצור שהצרו לנו הגויים. וכפי שאנו אומרים בהגדה "וירעו אותנו המצרים ויענונו" - "וירעו אותנו" היינו שעשו אותנו רעים. אם הגענו למצב ירוד, זה בעקבות שהמצרים עשו אותנו רעים והביאו אותנו למצב נחות ושפל.
וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֺנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ׃
לפי המלבי"ם, אם אתם רואים את עם ישראל במצב ירוד מבחינת החולי הפנימי, החולי הרוחני - זה "מפשעינו", ממה שאנחנו פשענו כנגדו. ואם אנו רואים אותו מדוכא בייסורים ובמכאובים חיצוניים, מעונה - זה "מעוונותינו".
ומה ההבדל בין פשע לעוון? המלבי"ם נוקט קו אחד לכל אורך התנ"ך: עוון הוא תמיד עיוות השכל, מלשון מעוות. ולעומתו פשע הוא מצד שאדם קם למרוד. ואין הכוונה כאן לחילוק שבין חטא לעוון שהוא שוגג מול מזיד, אלא פשע הוא מי שרוצה למרוד בריבונו של עולם ופושע כנגדו; אפילו יודע שה' אמת - הוא קם למרוד בו, ונקרא פושע. ומי שעושה עוון, פירושו שמבחינת השכל שכלו מעוות והוא סבור שאין אמת בתורה הקדושה ושהאמת נמצאת במקומות אחרים.
וכך: כשעם ישראל היו מדוכאים, כשהגויים עינו וייסרו אותם במכאובים, באינקוויזיציות, ברדיפות ובצליבות - כל זה היה מן העוון של הגויים, כלומר מעיוות השכל. הגוי שייסר את היהודים היה בטוח שהוא עושה את המעשה הנכון. כל אותם כמרים של איזבלה ופרדיננד וכל מי שעודד לענות וליסר את היהודים, תפיסתם הייתה שהיהודים אינם מקבלים עליהם את דת האמת ולכן הם נמצאים במקום שהם נמצאים וסובלים כפי שהם סובלים, ואדרבה - צריך לעזור להם ולהפוך גם אותם לנוצרים טובים. זו תפיסה של עיוות השכל: הוא סבור שהאמת אצלו, ומתוך כך הוא צריך לנצר גם אותנו ולהופכנו למאמינים בדתו. ואין זה דווקא בתקופת גירוש ספרד; מי שיסתכל בדורות קודמים ימצא את אותו הדבר אצל נבוכדנצר: כל מי שלא ישתחווה לצלם בעת שתישמע הסימפוניה - אחת דתו להמית. אותו רעיון בדיוק, מעיוות השכל: כיוון שזהו האלוה האמיתי שבו צריך לדבוק, מי שלא יעשה כן ייהרג, כי לא דבק באמת. יש כאן עיוות שכלי לחשוב שהוא מטיב לנו: הרי אתה היהודי סובל, ולמה אתה סובל? כי אינך בדת הנכונה. בוא לדת הנכונה ותראה כמה אנו מאושרים וכמה טוב לנו.
אך החולי הפנימי, ההשפלה של עם ישראל לאורך כל הדורות, מניעת הלימוד והשררה - את זה לא עשו כלל מתוך אמונה שהם מטיבים לנו, אלא מתוך רוע נפשם, וזה נקרא פשע ומרד. לכן "והוא מחולל מפשעינו" - החולי הפנימי בא מרוע לבם, בפשע ובמרד; "מדוכא מעוונותינו" - מה שרדפו והיכו וטבחו ורצחו בנו לאורך הדורות היה להם כביכול מתוך כוונה טובה, שנהיה כמותם, ולכן זה מעוון, מעיוות השכל שחשבו שדרכם היא האמת ושעליהם למשוך אותנו אליה.
"מוסר שלומנו עליו" - כאשר היה שלום לגויים, הם היו מייסרים אותנו, מפני שהיו בטוחים שעל ידי שאנו מתייסרים יימשך השלום והשלווה שלהם. וכאשר פגעה בהם מידת הדין והם עברו ייסורים, היו בטוחים שכנראה התרפו מלענות את עם ישראל. זו הייתה תפיסתם: לא ייסרנו את ישראל דיינו, ולכן עתה אנו סובלים ועלינו נגזרות. הם ראו בזה מצווה, והבינו ש"מוסר שלומנו עליו" - ככל שנייסר אותו יותר כך יגדל שלומנו, שהרי אנו מוציאים לפועל את הרצון האלוקי, והרצון האלוקי הוא לענות וליסר את עם ישראל על שעזבו את ה', על שמאסו בבית המקדש ועל שעבדו עבודה זרה.
ואדרבה, הם עוד חושבים ש"בחבורתו נרפא לנו": נעשה בהם פצע וחבורה - ותבוא לנו רפואה. הכה ביהודי והצל את אירופה. הכה בחרדי והצל את מדינת ישראל. הביטויים השתנו קצת, אבל זה אותו דבר: כל הצרות בגלל היהודי, היהודי מקור לכל המחלות, לכל הצרות ולכל האסונות; ואם רק יהיה שוויון בנטל והם יתגייסו, תראו שווייץ של המזרח התיכון והכל ישתנה. כך אמרו: יש לנו בעיות? נוסיף עוד קצת מכות ליהודי ואז נרפא לנו ולא יהיו לנו ייסורים. כך סבור הגוי, שהוא בטוח שהוא עושה מצווה בייסורו את עם ישראל, ועוד בטוח שיקבל על כך שכר.
הפרק פותח בפליאת האומות: "מי האמין לשמועתנו" - איש לא העלה על דעתו שה' יעשה ניסים, וודאי לא עבור העם השפל הזה. במשל היונק והשורש מארץ ציה מצטיירת שפלותה של האומה: אין לה עוצמה מצד עצמה כעם רב, אין לה שורש של אימפריה, אין בה תואר ולא הדר, לא חכמים ולא עשירים שיצליחוה למלכות; ולא רק שנעדרו בה כל המעלות, אלא נתלו בה כל החסרונות - נבזה בנפשו, חדל אישים בגופו, איש מכאובות וידוע חולי, ואף רחמים לא עורר, כי "נבזה ולא חשבנוהו". ולעתיד לבוא יתפכחו האומות ויבינו ש"חוליינו הוא נשא": החולי הפנימי שדבק בישראל בא מפשעינו, מרוע לב האומות שהשפילו אותם; והדיכוי החיצוני בא מעוונותינו, מעיוות השכל שסבר כי בייסור היהודי מיטיבים לו ומקיימים רצון האל, ועל כן "מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו" - עד שיתגלה כי ההפך הוא האמת.