TheWholeTorah.aiBeta

פרק ה - שירת הכרם - חלק ב

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה

בחלק זה של פרק ה' אנו ממשיכים מן המקום שבו הנחנו: אחרי משל הכרם, שבו הקדוש ברוך הוא מתאונן על הכרם שבו השקיע כל כך והוציא באושים, ואחרי סדרת ה'הוי' על מגיעי בית בבית ועל משכימי בבוקר לשכר - מגיע הנביא לפירוט העונש ולתיאור התיקון. נלך על סדר הפסוקים לאור ביאורו של המלבי"ם.

העונש מידה כנגד מידה

לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא׃

"לכן" - מכיוון שהכרם שעליו בניתי כל כך ובו השקעתי כל כך עשה באושים, מחמת כן "גלה עמי מבלי דעת". "וכבודו" הכוונה לנכבדים שבהם, והם יהיו אנשי רעב - וזאת מידה כנגד מידה, שהרי הם היו משיגי גבול, גוזלים את בתיהם של העניים ומסיגים את גבולותיהם. "והמונו צחה צמא" - ההמון יהיה צמא, ו"צחה" הוא מלשון צחיח, יבש וחרב. תחת השכר שהיו שותים עד עתה, יהיה עונשם צמא.

ושימו לב לדיוק של המלבי"ם: "מתי רעב" אינו מלשון מוות. אין הכוונה שימותו ברעב, אלא "מתי" הוא כמו "אנשי", כמו "אִישׁ מְתִים", שפירושו אנשי העיר, וכמו "מְתֵי מְעָט" שפירושו מעט אנשים. אף כאן "מתי רעב" - אנשי הרעב.

שאול שאין לה חוק

לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ׃

השאול תרחיב את פיה "לבלי חוק". מהו חוק? מלשון חקיקה, גבול. מי שלא שם חוק וגבול לתאוותו, שתאוותו אינה יודעת גבולות - מידה כנגד מידה מרחיב הקדוש ברוך הוא את השאול לבלי חוק. כשם שלא היו גבולות לתאוותו, כך לא יהיו גבולות לשאול חלילה, והשאול תבלע את נפשו - "הרחיבה שאול נפשה", לבלוע את נפשו.

ומדייק המלבי"ם בסדר המילים: "וירד הדרה והמונה ושאונה". "שאון" הוא ההמולה הגדולה, הרעש הגדול, הששון והשמחה. "המון" הוא ההמיה הרגילה, הרעש הסטנדרטי, כלשון "הקריה הומיה". "הדר" הוא המלך והשרים. לפי הסדר הטבעי היה צריך לומר קודם שירד השאון, אחר כך ההמון, ולבסוף ההדר. שכן כאשר אויב מתקרב בהדרגה - תחילה שוקט הרעש הגדול, אחר כך פוחת גם הרעש הרגיל, ולבסוף כשהוא נכנס פנימה יורדים גם השרים ממלכותם.

אלא שכאן, מסביר המלבי"ם, הנזק יהיה פתאומי, ברגע אחד, ובמכה פתאומית אין סדרים ואין שלבים. הכל, השקט והחזק כאחד, נפסק בבת אחת. ולכן הפך הכתוב את הסדר. שהרי "הרחיבה שאול נפשה" - כמו קורח ועדתו, שפתחה הארץ את פיה ובלעה אותם. וכי היו שם שלבים? ברגע אחד הכל נפסק.

"ועלז בה" - אומר המלבי"ם, שבעודם בשכרותם ובעליזותם יפלו לשאול ולא ירגישו. ולא עוד, אלא שגם בתוך השאול הם עדיין עליזים, עדיין בשמחתם ובריקודיהם כביכול. הדבר מזכיר את המסופר על הטיטאניק: האונייה כבר החלה לטבוע, כבר הורידו סירות הצלה, והתזמורת המשיכה לנגן. רק כשהמים הגיעו ממש לרגליהם, כשהאונייה כבר הייתה שלושה רבעים בתוך המים, התחילו לברוח. "ההצגה חייבת להימשך" - ממשיכים לנגן כאילו כלום. זהו "ועלז בה": הוא כבר בפנים, בשאול, ועדיין ממשיך לנגן ולשמוח, עד שפתאום ישים לב היכן הוא נמצא.

ומוסיף המלבי"ם ש"עלז" עניינו שמחה ורעדה יחד, כמו "וישקרתים למען יעלוזו". אדם הרועד מחמת שמחה ושכרות נקרא עלז, להבדיל משמחה רגילה. שמח - שמחה סתם; עלז - שמחה מתוך רעדה מרוב שמחה.

ההכנעה שקודמת לתיקון

וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה׃

לפי המלבי"ם: "וישח אדם" - האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל. "וישפל איש" - עיניו ישפלו לפני השם. "ועיני גבוהים תשפלנה" - אותם שהיו עד כה גבוהים ורמים, שהתנהגו בדרך של גאווה ובוז, יגיעו לכניעה ולחרטה לפני הקדוש ברוך הוא.

רש"י מפרש "וישח אדם וישפל איש" - ויחלש תוקף גוברין, חוזקם של האנשים יחלש. ולפי מדרשו, "וישח אדם" מוסב כביכול על הקדוש ברוך הוא, שהם גרמו לו להיראות כאיש נדהם. וכן הוא אומר "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" - את הצור שילדך התשת. כיצד התשת אותו? על ידי מעשיהם של ישראל כאן למטה. או שהאדם "נותן עוז למלכו", נותן כוח בפמליה של מעלה, כמו שמאריך בעל נפש החיים לבאר בחלק הראשון שלו, או חלילה שהוא נותן כוח לסטרא אחרא ומחליש כביכול את כוח הקדושה. וודאי שאין הכוונה בעצמותו יתברך, כפי שכבר דיברנו כמה פעמים, אלא שבכוח הקדושה הוא יוצר חולשה - "תשי".

וכן "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה". מיהו המקרה? "המקרה במים עליותיו" - זה הקדוש ברוך הוא. בעצלתיים שמתעצלים ישראל מקיום המצוות, "ימך המקרה", כביכול הקדוש ברוך הוא נעשה בחינה של מך. מדוע? כי כך קבע וכך טבע בבריאה: כשעם ישראל עושים מצוות, כביכול נותנים עוז למלכו והשם נפרע מן האויבים; וכשאין מקיימים מצוות, כביכול נחלשת מרכבת הקדושה מול מרכבת הטומאה. ואז באים אנשים בשאלות: היכן בורא עולם? מדוע אינו נפרע מהם כראוי להם? אלא שאם היינו אנחנו כראוי, היה הקדוש ברוך הוא עמנו בגילוי פנים וממילא היה נפרע מן האויבים. אבל כשאיננו מקיימים מצוות, כביכול גם בפמליה של מעלה יש תשות כוח. וזהו "וישח אדם וישפל איש" - "איש" גם כלפי הקדוש ברוך הוא, כמו "ה' איש מלחמה ה' שמו". "ועיני גבוהים תשפלנה" - עיני ההשגחה של הגבוהים, של המלאכים ושל הקדוש ברוך הוא עלינו, תשפלנה בעקבות מעשינו השליליים.

ויגבה ה' צבאות במשפט

וַיִּגְבַּהּ יְהֹוָה צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה׃

לאחר ש"וישח אדם וישפל איש", אז "יגבה ה' צבאות במשפט" - ישובו ישראל לעשות ענבים במקום באושים, ישובו לעשות משפט וצדקה. "משפט" הוא בין אדם לחברו, "צדקה" היא בין אדם למקום, ועל ידי שניהם יתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.

וכאן מבאר המלבי"ם יסוד נפלא שכבר עסקנו בו בעבר. כל השמות והתארים שאנו מייחסים להשם יתברך - בערכנו הם, ולא ביחס אליו כלל. שהרי כל תואר מבטא מהות, והקדוש ברוך הוא אין לו סוף ואין בו השגה, "לא ישיגוהו משיגי הגוף", ואין בו תפיסה ומחשבה כלל. ואפילו שמותיו אינם אלא לאחר השתלשלות הקו: אחרי שצמצם אורו והשתלשל קו, ועליו הלבישו העולמות - אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, אריך, עתיק יומין וכל הספירות - רק אז יש תואר ושם, לפי מה שאנו מסוגלים לראות. אבל לפני הצמצום, אין לו שם כלל. אפילו "אין סוף" אינו תואר שלו; בספרי הקבלה מכנים אותו "בעל הרצון", אך לתאר אותו בשם לא שייך. ואם כן, כל השמות הם לפי מצבנו ובהתאם אלינו, ובו יתברך אין שום שינוי.

ודוגמה לדבר: אנו מכנים את הקדוש ברוך הוא "ה' צבאות", שם המורה שהוא מנהיג ומקיים את צבאותיו. וכי יכול היה להיקרא בשם זה לפני הבריאה? ודאי שלא, שהרי לא היו צבאות, והיה יחיד בעולמו. רק לאחר שברא את העליונים ואת התחתונים יש כאן צבאות. ואם כן נשאל: לפני הבריאה לא היה "צבאות" ועכשיו הוא "צבאות" - מה השתנה בו? הרי כפירה היא לומר שהשתנה בו דבר. מכאן אתה מוכרח לומר, שכל השמות אינם שמות המתארים אותו, אלא שמות שבערכנו, איך אנו קולטים את מציאות הבורא. שאם היה זה שם המתאר אותו, כיצד ישתנה שמו בלי שיחול בו שינוי?

משל למה הדבר דומה: נניח שהתגלה כוכב, והחליטו לקרוא לו בשם מסוים. בעוד חמישים שנה יבואו המדענים ויחליטו שהשם אינו מתאים ויקראו לו בשם אחר. היבוא מישהו ויאמר: כנראה משהו בכוכב השתנה ולכן שינו את שמו? זו שטות. לכוכב אין שם מצד עצמו כלל, ואנחנו בחרנו לו שם באופן שרירותי, וזו רק דרכנו לזהותו. כך גם כל שמותיו של השם יתברך אינם שמות בעצם. אפילו שם הוי"ה, שמכנים אותו שם העצם, מצד עצמו יתברך לפני השתלשלות העולמות לא היה לו שם כלל.

ולפי זה, כאשר אנו בבחינת צבאו של הקדוש ברוך הוא - ראוי שייקרא "צבאות". אבל אם איננו בבחינת צבאו, לא ראוי שייקרא כן. שהרי על שם מה הוא נקרא צבאות? על שם שאנו צבאותיו. וכשיש חיסרון בצבאותיו, נחסר כביכול גם שמו. ואל תטעה: אין זה חיסרון במהותו, שהרי הקדמנו שכל השמות הם רק לפי התבוננותנו.

ומה יוצר צבא מתוקן ומסודר? המשפט. כשאין משפט אין צבא מסודר. אם בינינו מחלוקות ומריבות וחוסר צדק וכולנו מפולגים, וכי יכול הקדוש ברוך הוא לומר שיש לו צבא? זה אוסף של יחידים הרבים זה עם זה. וכשם שצבא פגום מחסר ברמטכ"ל כביכול - "איזה צבא יש לך?" - כך עם ישראל פגום מחסר בתואר "ה' צבאות", שהעם הזה מפורר ומפוזר ומפורד. וזהו "ויגבה ה' צבאות במשפט": על ידי שנעשה משפט, יגבה שם ה' צבאות. אם יהיה כאן משפט, יש צבא מתוקן ההולך ביושר, בצדק ובאחידות, וראוי להיקרא שם ה' צבאות עלינו. אבל כשאין בינינו צדק ויושר ומשפט - לא יגבה שם ה' צבאות, אלא ייחלש וימעט אורו.

והאל הקדוש נקדש בצדקה

אותו יסוד עצמו נוהג גם בתואר "קדוש". קדושה עניינה הבדלה. "הרי את מקודשת לי" - מובדלת ומופרשת מכל העולם ומיוחדת לי. ולכן יש גם התואר ההפוך "קדשה" - אישה המיוחדת ומובדלת לזנות. מוקדש פירושו מובדל. וכשאנו אומרים על אדם שהוא קדוש, הכוונה שעזב את ענייניו הגשמיים, פרש מהם ומתעסק ברוחניות. אבל על הקדוש ברוך הוא - וכי ממה הבדיל את עצמו? מה היה לפני כן ומה נעשה אחר כך? הרי בו לא חל שינוי. אלא חזרנו ליסוד: גם התואר "קדוש", כמו התואר "צבאות", הוא בעינינו ולפי התבוננותנו. מאחר שהקדוש ברוך הוא נבדל מן המציאות הגשמית, אנו קוראים לו קדוש, אבל אין זה תואר בעצמותו יתברך.

ואם כן, כאשר עם ישראל קדושים, הרי הקדוש ברוך הוא מולך על עם קדוש, וזהו שאנו אומרים "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה" - שאנו בבחינת קדושים המהללים את השם, שאנו פורשים מענייני הגשמיות ומקדשים עצמנו, וממילא התואר חל עליו כביכול מאיתנו. וכאשר אין ישראל מתנהגים בקדושה, כביכול חסר גם בתואר "קדוש" של השם יתברך. וזהו "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" - על ידי שאתם מקדשים את עצמכם ונעשים קדושים, בהכרח שמקור הקדושה הוא מהשם יתברך; אך כשחסר בנו בקדושה, מתמעטת כביכול גם ההסתכלות על הקדוש ברוך הוא כקדוש.

ולפי זה מובן "והאל הקדוש נקדש בצדקה": צדקה היא מצוות שבין אדם למקום, ובמה נקדש האל הקדוש? על ידי שאנו נעשים צדיקים וקדושים בקיום מצוות שבין אדם למקום ומקדשים את עצמנו. אז "נקדש" - ראוי לו תואר קדוש ותואר צבאות, ויהיו התארים הללו מלאי תוכן ולא חלילה ריקים מתוכן.

שתי הכבשות: מי ישרוד ברעב

וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם וְחָרְבוֹת מֵחִים גָּרִים יֹאכֵלוּ׃

המלבי"ם תופס כאן משל משתי כבשות. האחת רגילה לרעות באחו, בנאות דשא. השנייה שמנה ומפוטמת באבוס, בתוך הדיר, אינה יוצאת לשדה, וכל צרכיה ניתנים לה במקומה. וכשבא רעב והאבוס מתרוקן וכלה החציר - זו שהורגלה לאכול מן האבוס תמות ברעב, שאין מה לתת לה. אבל השה הרזה, שאינו יושב על כמויות מזון אלא רועה באחו ממה שהוא מוצא, גם בשעת רעב עדיין מסתובב ומלקט ויש לו מה לאכול.

וזהו "ורעו כבשים כדברם" - הכבשים שמנהגם לרעות בשדה, ימשיכו לרעות, כי גם בשעת רעב יוכלו להסתובב בשדה ולמצוא. ומנגד "וחרבות מחים גרים יאכלו": "חרבות" מלשון חורב ויובש, "מחים" הוא מוח העצם, ו"גרים" מלשון גרם שהוא עצם, כמו "יששכר חמור גרם", וכמו "דין גרמא דעשיראה ביר" שהיה רבי יוחנן מחזיק ואומר שזו עצמו של בנו העשירי שמת, השם יצילנו. כלומר: היובש שהתייבש המוח שבתוך העצם גורם שהעצם עצמה תתייבש ותיאכל. ועל מי מדובר? על הכבשות המפוטמות שהורגלו באבוס, וכשאין להן עוד אבוס - עצמותיהן מתייבשות ונאכלות.

והנמשל: לאחר שישובו לעשות משפט וצדקה ויחדלו מעוונותיהם ומגזל איש את רעהו, מי ימשיך להתפרנס ולחיות? אותם שהיו רועים באחו - ה"עמך", אלה שתמיד התפרנסו מיגיע כפם. מי שהתפרנס ביושר עד היום, ימשיך להתפרנס ביושר גם מכאן ואילך. אבל השמנות - אלה שהתפרנסו תמיד מגזלת העניים, שעשו את ממונם שלא ביושר ממה שלקחו מאחרים - הן תחרבנה, "חרבות מחים גרים יאכלו". מדוע? כי אבד מקור פרנסתם. ממה יתפרנסו? מן העניים שגזלו עד היום? ברגע שיחזרו משפט, יושר וצדק, אין להם עוד ממי להתפרנס, שהרי בגזלות כבר אי אפשר.

חטא ועוון: מי מגייס את השכל

הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֺן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה׃

המלבי"ם אומר ששיעור הכתוב כך הוא: הוי מושכי העוון בחבלי השווא, ובחבלים שכעבות העגלה הם מושכים חטאה. ולהבנת הדברים יש להקדים.

לאדם יש באופן תמידי מלחמה פנימית. מונח לפניו מאכל ערב, ואומרים לו: היזהר, זה איסור, אל תאכל. באה התאווה ואומרת: אני רעב מאוד, זמן רב לא אכלתי, והמאכל תאווה לעיניים וריחו עולה באפי. בא השכל ואומר: אסור, השם אמר שלא לאכול, זו עבירה, זה מטמטם את השכל. הרי כאן מאבק בין הרגש והלב לבין השכל, היושר והצדק, המזהיר שלא לעבור על מצוות השם.

ויש כאן שני סוגי מתאבקים. הסוג הראשון יוצא למלחמה ישירה. ומי מנצח ברוב המקרים? הלב, כמובן. ה"בא לי" תמיד חזק יותר מן השכל האומר מה נכון לעשות. מישהו אמר פעם שאין במצפון תועלת רבה למנוע מן האדם עבירות, אלא רק דרך להתחרט עליהן לאחר מעשה. אכן כך: המצפון נכנס לפעולה רק אחרי המעשה - חבל, למה עשיתי, מה היה לי, לא יכולת להתגבר? אבל היכן היית קודם? המצפון מתאבק חלש, והוא מגיע רק בדיעבד. זו דרך אחת, שהתגבר עליו יצר התאווה ולא יכול היה לעמוד בו.

אבל יש סוג שני, מתוחכם יותר. כשמתחיל המאבק בין התאווה לשכל, הוא אומר: לא אצא לקרב ראש בראש מול השכל, אלא אגייס את השכל שייתן צידוקים לתאווה שלי. ואז השכל אומר: באמת, למה לא? הרי יש כאן דבר כדאי, טעים וטוב. במקום להילחם בשכל - גייסתי אותו לעבירה. ומי חמור יותר? ודאי השני. הראשון לפחות שכלו נשאר ישר, אלא שהתאווה הייתה חזקה יותר ונתנה לו נוקאאוט. אבל השני כבר רשע, שכן הפך את שכלו משופט לעורך דין שלו ולמייצג שלו. זהו עיוות - לקחת את השכל ולעקם אותו.

וזה, אומר המלבי"ם, ההבדל בין חטא לעוון. "חטא" הוא תוצאה של מאבק שבו נפל שדוד, התאווה ניצחה; זו הייתה המטרה והחטאתי אותה והגעתי למקום אחר. "עוון" הוא מי שלא נאבק כלל, אלא גייס גם את שכלו לסייע לו ולהצדיק את תאוותיו. לכן עוון הוא במזיד, ולכן נקרא עוון - מלשון עיוות, שמעוות את שכלו שיהיה עורך דין של תאוותיו, שיצדיק אותן, שיאמר שאין בורא לעולם ועל ידי זה "עולם דומה עליי כמישור". וזה חמור הרבה יותר.

וזהו "הוי מושכי העוון בחבלי השווא": מה שהם מושכים את העוון, היינו טענות השכל שמביא הוכחות שאין זו עבירה וכך ראוי לעשות וזו הדרך הנכונה - הם חבלי שווא, כקורי עכביש, חבלים הנקרעים בקלות. אבל "כעבות העגלה חטאה" - בחבלים עבים כעבות העגלה הם מושכים את החטא. כלומר עיקר סיבת החטא היא התאווה. בחן את טענותיהם ותראה שהכל התחיל מן החטא: הייתה לי תאווה וחיפשתי כיצד להצדיקה, וכיוון שלא מצאתי צידוק, גייסתי את השכל שיצדיק לי את העוון. מה שהתחיל במאבק בין השכל לתאווה, הסתיים בכך שגייסתי את השכל אליי. איך הגעת לעוון? על ידי חבלי שווא. וממה נוצרו? מן החטא - שהעמקת בו, חיפשת לו צידוקים, גייסת לכך את השכל, וממילא קיבלת כביכול היתר לעשות את אותם עוונות. ועם אלה מתעמת הנביא: עם האנשים שבאו לעוות את השכל ולומר שאידיאולוגית כך צריך לנהוג. ועליהם הוא אומר: מהיכן הגעת לכל זה? מן החטא, שהתגברה תאוותך ואז גייסת לה גם צידוקים אידיאולוגיים.

"תירוצים יש לך, לא קושיות"

מסופר על בחור שעזב את הישיבה, ובא לראש הישיבה. שאל אותו ראש הישיבה: מה קרה, למה פרשת? אמר לו: אגיד לרב את האמת, היו לי הרבה קושיות באמונה. אמר לו הרב: לא קושיות יש לך, תירוצים יש לך. על קושיות אני יודע לענות, אבל על תירוצים אין לי תשובה. כלומר: רצית לפרוש מן הישיבה מפני שיש תאוות בחוץ, ומה תאמר - "רציתי כי בא לי"? זה לא מכובד. אז אתה אומר שהיו לך קושיות. אבל אין אלו קושיות אלא תירוץ מדוע לעזוב. ואם אענה לך תשובה על הקושיות לא יועיל, כי לא זה מה שמפריע לך.

ובאמת כך אמרו חז"ל: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. הכל מתחיל מן ה"בא לי", מן המאבק שלא ניצחו בו. מי שישר עם עצמו אומר: נכון, יש לי אופי חלש. ומי שאינו ישר די הצורך אומר: מה פתאום, מי אמר שאסור? ובכך מגייס את שכלו כדי להוכיח אידיאולוגית שכך צריך לנהוג.

לסיכום:

בפסוקים אלו מתאר הנביא את העונש המדוד למעשי הכרם: גלות מבלי דעת, נכבדים שנעשים אנשי רעב תחת שגזלו את העניים, והמון צמא תחת שכרותו. השאול פוערת פיה "לבלי חוק" כנגד מי שלא שם גבול לתאוותו, ובמכה אחת פתאומית - בלי שלבים - יורדים ההדר וההמון והשאון, ואף בתוך השאול הם עדיין עליזים כמנגני הטיטאניק. משם עובר הנביא אל התיקון: "וישח אדם וישפל איש" בהכנעה ובחרטה, ואז "ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה" - שהרי כל שמותיו ותאריו יתברך אינם אלא בערכנו ולפי התבוננותנו, ועל כן כשיש בנו משפט ויושר ראוי הוא להיקרא "צבאות", וכשאנו מתקדשים במצוות שבין אדם למקום ראוי הוא להיקרא "קדוש". במשל הכבשות למדנו שמי שהתפרנס ביושר ישרוד, ומי שהתפרנס מגזל תיבש עצמו כשייפסק הגזל. ולבסוף מלמדנו הנביא את ההבחנה החדה שבין חטא לעוון: החוטא נפל במאבק, אך בעל העוון מעוות את שכלו ומגייסו כעורך דין לתאוותיו - וזו החומרה הגדולה, שכל ה"קושיות" אינן אלא תירוצים.