לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא. לכן מכיוון שהכרם הזה שעליו כל כך בניתי ואותו ובו כל כך השקעתי עשה באושים, מחמת כן גלה עמי מבלי דעת. וכבודו, כבודו הכוונה הנכבדים שלהם ימותו ברעב. למה? כיוון שהם כמו שהסברנו היו משיגים את גבולותיהם של העניים, היו גוזלים בתיהם של העניים. והמונו, ההמון מתי צחה צמא. צחה צמא הכוונה כמו צחיח, כן? צחיח זה יבש, חרב, כן? אז במקום השכר שעד עכשיו שתו מה יהיה עונשם? צחה צמא, יהיו בצמא. מה שכתוב פה מתי רעב, שימו לב, זה לא מלשון מוות. לא מתים ברעב, אלא מתי זה כמו אנשי, כמו שכתוב איש מתים. איש מתים הכוונה היא אנשי העיר, זה בשווא, או מתי מעט, מתי מעט הכוונה אנשי מעט, מעט אנשים. אז גם פה מתי רעב הכוונה האנשים, אנשי הרעב, כך מסביר המלבי"ם.
לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. לכן השאול ירחיב את פיו עד בלי חוק. מה זה עד בלי חוק? למי שלא שם חוק לתאוותו, מה זה חוק? חוק זה מלשון חקיקה, למי שלא שם גבול לתאוותו, התאווה שלו אינה יודעת גבולות. השם במקום זה הרחיב השאול מידה כנגד מידה עד בלי חוק. לא, אין גבולות לתאוותו, גם לשאול לא יהיה חלילה וחס גבולות. וגם השאול כמו שאמרנו יבלע את נפשו, הרחיבה שאול נפשה הכוונה לבלוע את נפשו. וירד הדרה, כאשר העיר תשבות אז נשים לב אומר המלבי"ם יש פה כמה שלבים. יש פה שאונה, יש כאן הדרה, יש כאן המונה ויש כאן הדרה. ולכן הוא אומר כך, הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה. מה ההבדל ביניהם?
אומר המלבי"ם, בהתחלה כשהעיר תושבת יתבטל שאונה. שאונה זה כל ההמולה הגדולה, שאון, רעש, כל ששון, כל שמחה, רעש גדול זה נקרא שאון. אחרי זה המונה, המונה זה ההמיה הסטנדרטית הרגילה. המיה, רעש, שמענו את הקריה הומיה. הומיה הכוונה רעש. ואחרי זה הדרה זה המלך והשרים. ואם כן, היה צריך להיות ירד שאונה, הרעש הגדול, המונה, זה הרעש הרגיל, הדרה, זה המלך והשרים יושפלו. למה פה זה הפוך הסדר? אומר המלבי"ם מכיוון שכאשר הנזק יהיה פתאומי ברגע אחד אז פה כבר אין סדרים. מתי יש סדר? כשבא אויב אז בהתחלה הרעש שוקט, הוא מתקרב יותר אולי רוצה לפרוץ את החומות, אז גם הרעש הסטנדרטי פוחת. אחרי שהוא נכנס פנימה אתה אומר גם השרים עכשיו יורדים ממלכותם. זה כשהוא הולך בהדרגה. אבל כאשר יהיה רגע אחד של מכה, מכה אחת שתפסיק את הכל, אז הוא אומר אז הכל השקט והכל החזק יופסקו ברגע אחד. אין שלבים, זה לא שקודם כל הרעש נפסק אחרי זה הקולות השקטים יותר. ולכן הוא אומר הסדר הוא ירד שאונה, המונה והדרה, זה הסדר הטבעי, אבל פה הוא סידר הפוך, הדרה והמונה ושאונה. למה? כי הרי הרחיבה שאול נפשה, מה זה הרחיבה שאול נפשה? כמו קורח, פתחה האדמה את פיה ובלעה אותם. אז תגידו לי היה שם שלבים? ברגע אחד הכל נפסק.
וזה מה שהוא אומר ועלז בה. ועלז בה אומר המלבי"ם כאילו בעודם בשכרותם ועליזתם יפלו לשאול ולא ירגישו. ולא רק זה, ועלז בה, כאילו עדיין בתוך השאול הוא עוד עליז, עוד עם הריקודים שמה והדיסקו בתוך השאול כביכול. ושימו לב, מי שיודע, מספרים על הטיטאניק. מספרים שהטיטאניק כבר התחילה בטביעה, וכבר התחילו להוציא סירות, אבל הייתה שמה להקה, הייתה שמה תזמורת, והתזמורת המשיכה לנגן עד שלא הגיעו אליהם מים ממש אליהם, התזמורת המשיכה לנגן. עד שממש הגיעו להם כבר מים ברגליים, רק אז התחילו לברוח שכבר האונייה הייתה שלוש רבעי בתוך המים. אבל ההצגה חייבת להימשך. ממשיכים לנגן כאילו כלום. וזה בדיוק נזכרתי בזה עכשיו, ומה שכתוב כאן ועלז בה, ועלז בה הכוונה בשאול. הוא כבר בפנים אבל עדיין הוא ממשיך לנגן והוא בתוך השמחה עד שפתאום הוא ישים לב איפה הוא נמצא. המלבי"ם אומר שעלז זה שמחה ורעדה. וישקרתים למען יעלוזו. אדם שרועד מחמת שמחה ושכרות זה נקרא עלז, להבדיל משמחה רגילה. שמחה רגילה זה שמח, עלז זה שמחה תוך כדי רעדה מרוב שהוא שמח. הוא הוא עליז.
וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה. וישח אדם אומר המלבי"ם האדם יכניע את עצמו בלב ובפועל. ועיניו ישפלו לפני השם, זה הכוונה וישפל איש. ועיני גבוהים תשפלנה הכוונה יתחרטו לפני הקדוש ברוך הוא. אלה שלפני כן היו גבוהים, רמים, אלה שהתנהגו בדרך של גאווה ובוז יגיעו למצב של כניעה, ישפלו לפני השם בתשובה בחרטה. רש"י מסביר וישח אדם וישפל איש וישח ויחלש תוקף גוברין. חוזקם של האנשים יחלש. ולפי מדרשו מי זה וישח אדם? אומר רש"י זה הקדוש ברוך הוא שהם גרמו לו להראות כאיש נדהם. וכן הוא אומר צור ילדך תשי. מה זה צור ילדך תשי? את הצור ילדך התשת. זה מה שרש"י פה מתכוון לומר. צור ילדך תשי, איך התשת אותו? על ידי מעשים שעם ישראל עושים כאן, הוא או ייתן עוז למלכו, נותן כוח בפמליה של מעלה, כמו שהנפש החיים מאריך לבאר את זה בחלק הראשון שלו, או חס ושלום נותן כוח לסטרא אחרא ומחליש כביכול את כוח הקדושה. ודאי לא בו עצמותו יתברך, זה כבר דיברנו כמה פעמים, אלא הכוונה כביכול בכוח הקדושה הוא יוצר חולשה, תשי. או בעצלתים ימך המקרה. מי זה המקרה? המקרה במים עליותיו, זה הקדוש ברוך הוא. בעצלתים שמתעצלים ישראל מקיום המצוות ימך המקרה. כביכול הקדוש ברוך הוא נהיה בחינה של מך. מדוע? כי הקדוש ברוך הוא קבע כך וטבע כך בבריאה, שכשעם ישראל עושים מצוות כביכול נותן עוז למלכו והשם נפרע מן האויבים. אבל כשלא עושים מצוות אז כביכול נחלשת מרכבת הקדושה מול מרכבת הטומאה ואז אנשים יש להם שאלות, איפה בורא עולם? למה הקדוש ברוך הוא לא נותן להם כראוי להם? מה זה איפה, איפה אתה? אם אנחנו היינו כראוי אז הקדוש ברוך הוא היה איתנו בגילוי פנים וממילא על ידי זה הקדוש ברוך הוא היה נפרע מן האויבים. אבל כשאנחנו לא מקיימים מצוות אז כביכול גם פמליה של מעלה יש בה כביכול תשות כוח, תשות כוח. וזה וישח אדם וישפל איש. איש זה השם, איש מלחמה, השם שמו. אשר אנחנו רואים ביטוי של איש גם כלפי הקדוש ברוך הוא. ועיני גבוהים תשפלנה הכוונה העיניים כביכול של ההשגחה של הגבוהים, של ההשגחה של המלאכים, של הקדוש ברוך הוא עלינו תשפלנה בעקבות המעשים השליליים שלנו.
ויגבה השם צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. ואז יגבה השם צבאות במשפט אחרי שישח אדם וישפל איש, אז יגבה השם צבאות במשפט, דהיינו ישובו עם ישראל לעשות ענבים. מה זה ענבים? ההפך מבאושים. ישובו לעשות משפט וצדקה. ויגבה השם במשפט, על ידי המשפט שהסברנו משפט זה בן אדם לחברו. ועל ידי הצדקה שזה בן אדם למקום, על ידי זה יתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
והסברנו בעבר דבר שפה המלבי"ם מסביר אותו בצורה נפלאה מאוד. המלבי"ם אומר כל השמות והתארים שאנחנו מייחסים להשם זה בערכנו. זה לא ביחס אליו כלל. כי כל תואר כבר הסברנו בעבר מבטא מהות. לקדוש ברוך הוא אפשר לתאר אותו בכלל? ודאי שלא. הרי אין לו סוף ואין לו השגה ולא ישיגוהו משיגי הגוף ולא תיתכן מחשבה תפיסה בכלל. ואפילו שמותיו דיברנו על זה בעבר, הם רק אחרי השתלשלות הקו. אחרי שהקדוש ברוך הוא צמצם אורו בעולם והשתלשל קו ומאותו קו עליו הלבישו העולמות אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, אריך עתיק יומין וכולי, כל הספירות, רק אחרי זה יש תואר לקדוש ברוך הוא ושם. לפי מה? לפי מה שאנחנו מסוגלים לראות כעת. אבל באמת כשרוצים לדבר על הקדוש ברוך הוא לפני הצמצום, יש לו שם? אמרנו שגם אין סוף זה לא תואר שלו. גם אין סוף זה לא תואר. אלא מה? בעל הרצון, ככה אנחנו מכנים אותו, ככה הוא מוזכר בספרי הקבלה, בעל הרצון. אבל לתאר אותו בשם לא שייך לתאר אותו בשם. אז מה הם כל השמות שאנחנו מתארים? זה בערכנו. לפי מצבינו, בהתאם אלינו, אבל לא בו יתברך. בו יתברך אין שום שינוי. והנה הוא נותן לנו דוגמה, אנחנו מכנים את הקדוש ברוך הוא השם צבאות, זה אחד משמותיו יתברך. השם הזה מורה שהקדוש ברוך הוא מנהיג ומקיים את צבאותיו. אומר המלבי"ם בוא רגע נתבונן, השם הזה יכל השם להיקראות בו לפני הבריאה? ודאי שלא. כי לפני הבריאה לא היה צבאות. היה יחידי בעולמו. אלא רק אחרי שהקדוש ברוך הוא יצר וברא את העליונים ואת התחתונים, אז יש כאן כבר צבאות, אני אומר השם צבאות, הקדוש ברוך הוא מנהל צבאותיו. אז בואו רגע נשאל, אז הקדוש ברוך הוא לפני הבריאה עדיין לא היה צבאות ועכשיו הוא צבאות, מה השתנה בו? הרי זה כפירה לומר שבהשם השתנה משהו. מכאן אתה מוכרח לומר אומר המלבי"ם, שכל השמות שאנחנו אומרים זה לא שמות שמתארים אותו, אלא זה שמות בערכנו איך אנחנו קולטים את מציאות הבורא. אבל זה לא שם שמתאר אותו כי שם שמתאר אותו איך יכול להיות שישתנה שמו פתאום? אם השתנה שמו חייב להיות שחל בו שינוי. ואם לא חל בו שינוי אז מה זה השם שהשתנה? אומר לך לא לא, זה לא שמו שלו השתנה. זה איך אני רואה אותו, איך אני תופס אותו. זה כמו אם לדוגמה עכשיו יהיה פה כוכב לדוגמה, ואנחנו נחליט לקרוא לו שם. יבואו המדענים בעוד 50 שנה ויחליטו שהשם הזה הוא לא כל כך מתאים, יחליטו לקרוא לו שם אחר. אז מישהו יבוא יגיד אה אתה יודע כנראה משהו השתנה ולכן שינו לו את השם. זה נכון? זה שטות. הכוכב לא משנה לו איך תקרא לו ומה תקרא לו ואין לו שם בכלל מצד עצמו. אלא מה? אנחנו באופן שרירותי החלטנו לקרוא לו כך, אחרי 20 שנה החלטנו לשנות לו את השם. משהו בו השתנה? זה הדרך שלי לזהות אותו. איך אני מזהה אותו? על ידי השם שאנחנו מדביקים לו. ככה גם כן כל השמות של השם יתברך הם לא שמות בעצם. הוא יתברך גם שם י-ה-ו-ה הוא לא שם העצם, אפילו שאותו מכנים שם העצם, אבל השם מצד עצמו לפני השתלשלות העולמות בכלל לא היה לו שם. זה מה שהוא בא ואומר, לפי זה בעצם כל השמות של הקדוש ברוך הוא זה רק תיאור איך אנחנו תופסים אותם. ואם כן, בעצם יוצא שכאשר אנחנו עם ישראל הם בחינת צבאו של הקדוש ברוך הוא, אז ראוי שהשם יקרא צבאות. אבל אם אנחנו לא בחינת צבאו של הקדוש ברוך הוא, אז לא ראוי שהשם יקרא צבאות. כי על שם מה הוא נקרא צבאות? על שם שאנחנו צבאותיו. אבל אם יש חיסרון בצבאותיו, נחסר כביכול גם שמו. אבל אל תטעה, זה לא חיסרון במהותו, כי לכן הקדמנו שכל השמות זה רק לפי התבוננותנו ולא חיסרון בו. אבל בעצם יוצא שאם חסר בצבאות, חסר גם בשם הוויה בשם השם צבאות. כי הרי השם שלו זה לפי המציאות שלנו, על שמנו כביכול תיארנו אותו. אז כשצבאותיו כביכול מתקלקלים, גם השם צבאות גם הוא כביכול מתמעט. אומר המלבי"ם, לפי מה מכונה השם צבאות? מה בעצם יוצר שיש צבאות מתוקנים ומסודרים? זה המשפט. כשאין משפט אין צבאות מתוקנים ומסודרים. צבאות הכוונה אנחנו צבאו של השם יתברך. אבל אם יש בינינו מחלוקות ומריבות וחוסר צדק וכולנו מפולגים, השם יכול להגיד יש לי צבא? עם ישראל הוא צבאי? איזה צבא? זה אוסף של יחידים שכל הזמן רק רבים ביניהם. אז כשאין יושר, כשאין הנהגה אחידה בין אדם לחברו, זה מחסר בצבאותיו של הקדוש ברוך הוא כי אנחנו צבאותיו. אז כשהצבא פגום אז זה מחסר ברמטכ"ל כביכול, איזה צבא יש לך? אז כשהעם ישראל פגום אז זה מחסר בתואר השם צבאות. הקדוש ברוך הוא כבר אי אפשר לקרוא לו השם צבאות כי זה לא צבא מה שיש לך. העם הזה כולו מפורר ומפוזר ומפורד. ולפי זה הוא אומר ויגבה השם צבאות במשפט, תראו כמה זה נפלא. על ידי שאנחנו נעשה משפט מה יגבה? השם צבאות. י-ה-ו-ה צבאות יגבה על ידי מה? שפה יהיה משפט. אם פה יהיה משפט אז יש צבא מתוקן, יש צבא שהולך ביושר, בצדק, באחידות. אז השם צבאות ראוי להיקרא עלינו. אז אם ככה השם צבאות כביכול מקבל כוח ומקבל תוקף, אנחנו אנשים הגונים, יש לי צבא אומר הקדוש ברוך הוא, אז ראוי להיקרא צבאות. אבל כאשר אנחנו אין בינינו צדק ויושר, אין משפט, אז לא יגבה השם צבאות. אז שמו יתברך צבאות לא יגבה אלא יחלש, ימעט אורו.
אומר המלבי"ם, הקדושה שאנחנו מייחסים לדבר מסוים, אנחנו מתארים אותו קדוש, עוד פעם גם פה זה לא התיאור של עצמות הדבר. כי לדוגמה אם אני אומר אדם הזה נקרא קדוש. למה כיניתי אותו קדוש? הוא עוזב את העניינים הגשמיים שלו, פורש מהם ומתקדש. מתקדש פירושו מתעסק יותר ברוחניות. הרי קדושה פירושו להבדיל. נכון? לקדש, הרי את מקודשת לי הכוונה מובדלת ומופרשת מכל העולם, היא מיוחדת רק לי. ולכן גם כן יש את התואר ההפוך קדשה. מה היא קדשה? אישה מיוחדת ומובדלת לזנות. מוקדש הכוונה היא מובדל. ואם כן כשאני בא ואומר קדוש על הקדוש ברוך הוא, מה שייך להגיד קדוש? מילא על ראובן אני אומר לך הוא קדוש. למה הוא קדוש? הוא הבדיל עצמו מכל תאוות העולם הזה והלך רק לעבוד את השם, קדוש יאמר לו. הקדוש ברוך הוא הבדיל עצמו ממשהו והלך לעשות משהו אחר שאתה קורא לו קדוש? מה הוא היה לפני כן והוא הבדיל את עצמו ממנו? הרי הסברנו שבו לא חל שינוי. חזרנו להסבר שאמרנו קודם, שגם התואר קדוש כמו התואר צבאות זה בעינינו, זה מה שאנחנו רואים, זה לפי התבוננותנו, אבל הוא בעצמותו שום תואר לא יתאר אותו. אלא איך שאני רואה אותו כיוון שהקדוש ברוך הוא נבדל מהמציאות הגשמית אני קורא לו קדוש. אבל זה תואר בעינינו, זה לא תואר בעצמי שלו יתברך. אומר המלבי"ם, ואם כן כאשר עם ישראל אנחנו קדושים אז הקדוש ברוך הוא בעצם הוא קדוש ושולט על מי? על עם שהם קדושים. וזה מה שאנחנו אומרים אתה קדוש ושמך קדוש וממי זה כביכול התואר קדוש? וקדושים בכל יום יהללוך סלה. שאנחנו עם ישראל בחינה של קדושים שמהללים את השם. לנו יאה התואר קדוש כי אנחנו פורשים מענייני הגשמיות ומקדשים עצמנו, פה מתארים עצמנו. אבל כלפיו זה תואר שנובע כביכול רק מאיתנו, יש לו עם קדוש אז הוא מכונה כקדוש ונבדל. יוצא אם ככה אומר המלבי"ם שכאשר עם ישראל לא מתנהגים בקדושה אז כביכול חסר גם בתואר קדוש של השם יתברך. כי הרי התואר קדוש זה רק לפי מהותינו, זה לא תואר עצמי שלו יתברך. והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני. על ידי שאתם מקדשים את עצמכם אתם תהיו קדושים אז בהכרח מקור הקדושה מהיכן הוא? מהשם יתברך. אבל אם בנו חסר בקדושה אז כביכול זה גם כל ההסתכלות על הקדוש ברוך הוא כקדוש כביכול מתמעטת בזה. אז הוא אומר לפי זה תבין והאל הקדוש נקדש בצדקה. מה היא צדקה? צדקה הרי הסברנו זה מצוות של בן אדם למקום. ואם כן האל הקדוש במה נקדש? על ידי שאנחנו פה נהיים צדיקים וקדושים בקיום המצוות של בן אדם למקום מקדשים עצמנו, אז האל הקדוש נקדש, הוא ראוי לו תואר קדוש ותואר צבאות והתארים הללו יהיו תארים מלאי תוכן ולא חס ושלום ריקים מתוכן.
פסוק י"ז. ורעו כבשים כדברם וחרבות מחים גרים יאכלו. אומר המלבי"ם, פה הוא תופס משל משתי כבשות צאן. שתי כבשות, כבשה אחת רגילה לרעות באחו, בנאות דשא ירביצני. והכבשה השנייה שהשמינה שהיא מפותמת באבוס, בדיר. לא יוצאת לאחו, נותנים לה את כל צורכיה בתוך הדיר. כאשר יש רעב האבוס ריק, אז זאת שרגילה לאכול מהאבוס מהדיר תמות ברעב, אין מה לתת לה, כלה חציר. אבל השה הרזה, זאתי שהיא לא תמיד יושבת על כמויות של מזון אלא רועה באחו ממה שהיא מוצאת, כשיש רעב אז יש לה עדיין מה לאכול, היא עדיין מסתובבת, היא עדיין מלקטת. וזה מה שהוא אומר, ורעו כבשים כדברם. הכבשים שהמנהג שלהם לרעות בשדה, הם ירעו, כי גם כשיש רעב היא תוכל להסתובב בשדה ולראות. אבל וחרבות מחים גרים יאכלו. החורב אומר המלבי"ם, ולפי זה זה וחרבות. חרבות מחים הכוונה מלשון חורב ויובש. כאשר העצמות כביכול יש שמה חורב ויובש, מה יש בתוך העצמות? מחים. מה זה מחים? מוח העצם, נכון? חרבות מחים, המוח שבעצמות מתייבש אצל מי? אצל הצאן המפותמות, אז יאכלו, כביכול זה משחית את העצם עצמה, דהיינו התייבשות העצם בתוכה הורסת ומייבשת את העצם לחלוטין. חרבות מחים גרים יאכלו. גרים זה מלשון גרם, יש שכר חמור גרם. מה זה גרם? גרם זה עצם. נכון? דין גרמא דעשיראה ביר. רבי יוחנן היה הולך והיה אומר זה העצם של בנו העשירי, השם יצילנו שמת. אז גרם, גרמא זה עצם. אז הוא אומר וחרבות מחים גרים יאכלו, דהיינו היובש שהתייבש המוח שבתוך העצם גורם שהעצם עצמה תתייבש ותיאכל. על מי זה מדבר? על הכבשה השמנה, על הכבשות המפותמות שהם היו רגילים להיות באבוס, הם כבר אין להם את האבוס, אין להם מה לאכול, אז העצמות יתייבשו ויתחילו להיאכל. מה הנמשל? הנמשל הוא אחרי שהם ישובו לעשות משפט וצדקה והם כבר הפסיקו מלעשות עוונות, הם כבר לא גוזלים אחד את השני, אז מי זה שימשיך להתפרנס ולחיות? אלה שהיו רועים באחו. מי אלה שרועים באחו? זה האנשים, העמך, אלה שתמיד התפרנסו מיגיע כפם. אז הוא התפרנס ביושר עד היום, הוא ימשיך להתפרנס ביושר גם מהיום והלאה. לעומת זאת אלה השמנות, מי אלה השמנות? אלה שתמיד התפרנסו מהגזלה של כל העניים, אלה שתמיד עשו את ממונם שלא ביושר וצדק מתוך מה שהם לקחו מאחרים, אלה תחרבנה, חרבות מחים גרים יאכלו, דהיינו החורב, היובש שבתוך העצמות יאכל אותם ויתייבשו עצמותיהם. למה? כי כבר אין, אבד מקור פרנסתו, ממה הוא יתפרנס? מהעניים שהוא גזל אותם עד היום? ברגע שיחזור להיות משפט, יושר וצדק, אין לו כבר יותר ממי להתפרנס, הוא כבר לא יכול להתפרנס מגזלות.
הוי מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. הוי מושכי העוון בחבלי השוא, המלבי"ם אומר שיעור הכתוב כך הוא, דהיינו כך כביכול צריכים לקרוא. הוי מושכי העוון בחבלי השוא ובחבלי כעבות העגלה הם מושכים חטאה. ועכשיו נסביר. אומר המלבי"ם לאדם באופן תמידי יש מלחמה פנימית כאשר יש לפניו משהו ערב שאומרים לו תיזהר, אוי ואבוי, זה איסור, זה חזיר, אל תאכל. באה התאווה ואומרת אבל אני מאוד רעב, אני כבר הרבה זמן לא אכלתי ויש פה מאכל שהוא תאווה לעיניים וריחו עלה באפו. בא השכל ואומר לו אסור, השם אמר שלא לאכול, זה עבירה, מטמטם את השכל, זה עוון, מזהיר אותו. אז בעצם יש פה מאבק. המאבק בין מי הוא? בין הרגש, הלב, לבין השכל, הצדק, היושר, שהשכל מזהיר אותו שלא לעבור על מצוות השם. אז ישנם שני סוגי מתאבקים. יש אחד מתאבק ויש אחד שהוא מתוחכם יותר. בואו נראה מה עושה המתאבק. המתאבק זה אחד שיוצא למלחמה, אבל תגידו לי מי מתאבק יותר חזק? הלב או השכל? מי ב-90 אחוז מהקרבות לוקח? מה השאלה בכלל? ודאי הלב, נכון? הבא לי תמיד יותר חזק מהשכל שאומר מה לעשות. מישהו אמר פעם שהמצפון, מישהו אמר פעם שהמצפון אין בו הרבה תועלת כדי למנוע מהאדם לעשות עבירות אלא רק דרך איך להתחרט עליהם לאחר מעשה. אתם מבינים? המצפון איפה הוא נכנס לפעולה? אחרי שכבר עשית, חבל, למה עשיתי את זה? למה הייתי צריך את זה? זה באמת היה מיותר, מה לא יכלת להתגבר? זה המצפון. אבל נו, איפה היית לפני? הוא מתאבק חלש המצפון, רק לאחר מעשה המצפון מגיע. אז אומר זה דרך אחת שבן אדם התגבר עליו יצר התאווה ולא יכל לעמוד בו. אבל יש אנשים שכאשר יצר התאווה מתגבר בו ומתחיל עכשיו פייט, הוא עכשיו יש מלחמה בין התאווה לבין השכל, התאווה אומרת כן, השכל אומר לא. מה הוא עושה? הוא מתוחכם. אומר לא אלך בקרב ראש בראש כנגד השכל. אני פשוט מגייס את השכל שיתן לי צידוקים לתאווה שלי. ואז השכל אומר אתה יודע מה? באמת מבחינה שכלית למה, למה לא? למה לא? נהדר, יש כאן משהו מאוד כדאי, מאוד טעים, מאוד טוב. מה עשיתי? במקום להילחם עם השכל, גייסתי אותו לעבירה שלו. עכשיו תגידו לי מי יותר חמור? הראשון או השני? ודאי שהשני. כי הראשון לא היה לו עיוות של השכל, השכל לפחות נשאר ישר. רק מה? התאווה הייתה יותר שרירים בין הכתפיים והיא נתנה נוקאאוט וניצחה. אבל לעומת זאת השני הוא כבר רשע. כי מה עשית? הלכת וצירפת גם את השכל שלך לתאוות שלך, הפכת את השכל שלך במקום להיות שופט, להיות עורך דין שלך, להיות מייצג שלך. זה כבר מעשה שהוא עיוות, עיוות פירושו לקחת את השכל ולעקם אותו. אומר המלבי"ם זה ההבדל בין חטא לבין עוון. חטא זה בעקבות מאבק, נפל שדוד. התאווה ניצחה. עוון זה אחד שלא נאבק, אלא גייס גם את השכל לסייע לו להצדיק את התאוות שלו. ולכן עוון זה במזיד, א', ולכן עוון נקרא עוון. כי מה זה חטא? חטא הייתי צריך לעשות את מה שהייתי צריך, אבל מה לעשות שהתאווה התגברה? זאת הייתה המטרה, החטאתי אותה, הגעתי למטרה אחרת. זה נקרא חטא. לעומת זאת עוון פירושו לעוות את השכל. לקחתי את השכל, עיוותתי אותו שיהיה עורך דין של התאוות שלי, שיצדיק את התאוות שלי, שיגיד שאין בורא לעולם ועל ידי זה עולם דומה עליי כמישור. ולכן זה הרבה יותר חמור, זה נקרא עוון, זה מלשון עיוות ומעוות את השכל. וזה מה שהוא אומר, הוי מושכי העוון. דהיינו מה שהם מושכים את העוון, זה טענת השכל, זה חבלי השוא. פירוש הדבר הוא מביא בשכל הוכחות שזה לא עבירה וכך צריך לעשות וזה הדרך הנכונה. אז הוא אומר זה חבלי שוא. מה זה חבלי שוא? זה קורי עכביש, אומר זה חבלים שנקרעים בקלות. אבל הוא אומר כעבות העגלה בחבלים שהם עבים כעבות העגלה, הם מושכים חטאה. מה פירוש הדבר? מה עיקר סיבת החטא? אומר תראה את הטענות שלהם, אתה תראה שהכל בעצם התחיל מאיפה? מן החטא. מהיכן הכל התחיל? מזה שהייתה לי תאווה ואני חיפשתי איך להצדיק את התאווה ובעקבות זה שלא מצאתי צידוק אז אחרי שלא הלך לי מה עשיתי? גייסתי את השכל שיבוא ויצדיק את העוון שלי. אז מה שהתחיל בחטא, כמו שאמרנו במאבק בין השכל לבין התאוות, הסתיים בזה שגייסתי את השכל אליי. וזה מה שהוא אומר הוי מושכי העוון בחבלי השוא. איך הגעת לעוון? על ידי חבלי שוא. ממה זה נהיה? כעבות העגלה חטאה. אתה על ידי עבות העגלה אתה מושך את החטא, פירוש הדבר איך הגעת למצב של עוון? על ידי שאתה העמקת בחטא, חיפשת צידוק לחטאים שלך, הלכת וגייסת את השכל וממילא עכשיו כביכול קיבלת צידוק לעשות את אותם עוונות. וזה מה שהמלבי"ם כאן, עם אלה, זה מה שהמלבי"ם מסביר, עם אלה הנביא פה מתעמת. עם מי הוא מתעמת? עם האנשים שבאו לעוות את השכל, שאידיאולוגית הוא אומר לך כך צריך להרשיע. עליהם הוא אומר מאיפה הגעת לכל זה? הגעת לכל זה מתוך החטא, התגברה תאוותך ואז גייסת לזה גם צידוקים אידיאולוגיים. מסופר שפעם אחת בא אחד לראש ישיבה ואמר לו, הוא עזב את הישיבה בשלב מסוים. וראש הישיבה שאל אותו מה קרה? למה פרשת?
זאת אומרת אני אגיד לרב את האמת, היו לי הרבה קושיות. קרא לזה קושיות באמונה, קושיות... היו לי הרבה קושיות. אמר לו הרב, לא קושיות יש לך, תירוצים יש לך. הוא אומר לו, אם היה לך קושיות, על קושיות אני יודע לענות, אבל אומר על תירוצים אין לי תשובה. מה פירוש הדבר? אתה רצית לפרוש מהישיבה, למה? יש תאוות, הרבה תאוות בחוץ. רצית לעזוב את הישיבה. עכשיו, מה תגיד? רציתי כי בא לי? זה לא, לא מכובד. מה אתה אומר? אידיאולוגית, או אתה יודע איזה, היו לי קושיות. אומר, אבל זה קושיות? זה הרי רק תירוץ למה לעזוב את הישיבה. אתה מחפש תירוצים למה לעזוב את הישיבה. אז הוא אומר לו, תירוצים יש לך, לא קושיות. אני יודע לתרץ קושיות, אני לא יודע לתרץ תירוצים. יש לך תירוץ, עליו אין מה, מה אני אתרץ על תירוץ? אבל אם היה לך קושיה, תגיד קושיה, אני אתרץ לך. בעצם לא יעזור לך שאענה לך תשובה על הקושיות שלך, כי זה לא מה שמפריע לך. ובאמת חז"ל אומרים, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא. זאת אומרת, הכל מתחיל מהבא לי. הכל מתחיל מה, מהמאבק הבלתי מנוצח. אז מי שישר מספיק עם עצמו, אומר נכון, יש לי אופי חלש. אבל מי שלא מספיק ישר עם עצמו, מה פתאום? מי אמר שאסור? ועל ידי זה מגייס את השכל כדי שיוכיח אידיאולוגית שכך צריך לנהוג.