ישעיהו פרק ה'. "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כרם היה לידידי בקרן בן שמן". הנביא בפרק הזה יוכיח את עם ישראל בדרך של משל. והוא שר שיר לידידי, ידידי זה הקדוש ברוך הוא, זה דודי, שירת דודי לכרמו, שיר שכביכול דודי שר בעבור כרמו. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. כרם, הקדוש ברוך הוא כביכול מדבר עם עם ישראל, כביכול הם עם ישראל הבחינה של הכרם, שהיה לידידי, להשם יתברך, בקרן בן שמן. קרן בן שמן הכוונה הר גבוה שהמקום הזה הוא מקום שמן, מקום מוצלח מאוד לגידולים. את הנמשל אנחנו נראה בהמשך ונראה בפירוט, אבל בהתחלה קודם כל השיר עוסק במשל.
לפני שנמשיך, ננסה להבין מה זה בקרן בן שמן, קרן עם נון בסוף, בק' ונ'. מה הכוונה קרן בן שמן? אומר המלבי"ם, המושג קרן בא בשלושה מובנים. מובן אחד, קרן של בעלי חיים, קרן שאיתה השור נוגח. מובן שני, צלע, בקרן דרומית מזרחית, הכוונה בצלע. דבר שלישי, קרני אור, קרני שמש. אומר המלבי"ם, דע לך שהיסוד לכולם זה הקרן של החיה. זאת אומרת, זה היסוד וממנו כל שאר הקרנות באו בהשאלה. הקרן שיוצאת לחיה בראשה, ממנה הושאל השם לזווית נוטה. זווית נוטה זה בלשון קרן, כמו הקרן של השור. וכן קרני האור, מה קורה כשקרני האור מכות במים? אנחנו רואים יש השתברות של קרני השמש. ההשתברות הזאת עוד פעם יוצרת זווית. הזווית הזאת דומה לבליטה של קרן השור. אלה שלושת המושגים של קרן.
עכשיו, ההבדל בין קרן שפה מופיעה ללשון של צלע, של זווית, בזווית בן שמן, זה הכוונה פה בקרן בן שמן. ההבדל בינו לבין צד, כתף, צלע, קרן בדרך כלל מדברים רק על דבר בולט. דבר בולט נקרא קרן. ולכן, אומר המלבי"ם, הפירוש כאן קרן בן שמן הכוונה הר גבוה. הר גבוה כמו קרן השור כמו שהסברנו, בקרן בן שמן.
מה פירוש בן שמן? הצצתי בו כוונה מליצית, לשונו של המלבי"ם. הכוונה, אני רואה כאן שיש פה עוד איזה שהוא ביאור על דרך המליצה. קרן בא לסמל על מלוכה. אנחנו מוצאים שיש ביטוי של נמשח בקרן, יש רמה קרני בהשם. רמה קרני הכוונה המלך שנמשח בקרן. חז"ל הרי דורשים רמה קרני אמרה חנה ולא רמה פכי, לא שאול נתרומם שהוא נמשח בפך, אלא רמה קרני, דוד נתרומם שנמשח בקרן. קרן מסמל על המלוכה, היו מושחים את המלכים על ידי הקרן. עכשיו, יש כאן משיחה בקרן בן שמן. מה השמן רומז? הרי את הקרן היו ממלאים שמן ואיתו מושחים את המלך. מה השמן רומז? השמן רומז אל ההצלחה הנפשית. אם הקרן מרמזת לגבורה, אם הקרן מנגחים, זה אומר שזאת תהיה מלכות של גבורה, היא מסמלת את ההצלחה הגשמית. והשמן בו מרמז את ההצלחה הנפשית. שמן זה מרמז דבר משובח, זה מרמז על ההצלחה הרוחנית שתהיה לאותה מלכות. אז יש קרן הצלחה גשמית ושמן שמרמז להצלחה הנפשית.
עכשיו שימו לב, מהיכן נובעת ההצלחה הגשמית? היא נובעת מההצלחה הרוחנית. השגחת השם עלינו, יש עלינו השפעה תמידית, שפע רוחני, אז ממילא גם מנצחים את האויבים. אז ממילא יש לנו קרן לנגח בה את האויבים. ולכן הוא בא ואומר, תשים לב ללשון, בקרן בן שמן. קרן, הקרן היא ההצלחה הגשמית, ממה היא נובעת? מהשמן, מההצלחה הרוחנית. אז לכן היא קרן בן שמן. היא בן שמן הכוונה יוצאת ומשתלשלת ונובעת מן השמן, מן ההצלחה הרוחנית. ואת זה אתה רואה שזה רמוז גם כן, אצמיח קרן לדוד, ערכתי נר למשיחי. הנר זה כמו שאמרנו בא ונובע מן השמן. הקרן מסמלת את ההצלחה הגשמית, נר למשיחי מסמל את האור הדולק, את ההצלחה הרוחנית. ותרם כראם קרני, בלותי בשמן רענן. יש את הקרן שזה ההצלחה הגשמית, ואת השמן כמו שהסברנו, השמן והנר שזה ההצלחה הנפשית. פה הקרן, ההצלחה הגשמית, נבעה מן ההצלחה הרוחנית הנפשית ולכן זה קרן בן שמן, הנובעת מן השמן.
"ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו ויקו לעשות ענבים ויעש באושים". בואו נראה שהכרם הזה שהיה לדודי, הוא עשה אותו באופן המעולה ביותר, הטוב ביותר, ועם כל זה הוא לא עמד בציפיות. ויעזקהו, הכוונה הקיף אותו בגדר שיהיה ניצול מהנזקים הבאים מבחוץ. מה זה עזקא בארמית? טבעת. עזקא זה טבעת. ויעזקהו הכוונה הקיף אותו בגדר כטבעת, כדי שיהיה שמור מהמזיקים הבאים מן החוץ. ויסקלהו, לסקל הכוונה לפנות את אבני הנגף, את אבני המכשול בתוכו, כדי שלא יגרמו שהשורשים לא יוכלו להתפשט כראוי. אז פה הוא מסלק את הנזקים הפנימיים. אם ויעזקהו זה נזקים חיצוניים, ויסקלהו הוא מסלק את הנזקים הפנימיים.
ויטעהו שורק. מסביר המלבי"ם, שורק ושריגים ושריקות ושורקה ושריג בשין או בסמך, זה אותו דבר. מאיזה לשון זה? ענפי הגפן נקראים שריגים. והנה בגפן שלושה שריגים. ענפי הגפן נקראים שריגים וגם מלשון שריקים או שריקות. ולכן כשכתוב ויטעהו שורק, הכוונה נטע אותו בצורה שהגפן יוכל להתפשט, והענפים יוכלו לקבל מספיק שמש ומספיק אוויר כי יהיה להם מרחב מחיה. לעומת זאת, אם הם צמודים וצפופים אחד לשני, אין להם את האפשרות להתקיים כראוי. אז הוא נטע אותם עם רווח בין גפן לגפן.
ויבן מגדל בתוכו. מהו המגדל? הושיב שמה שומר שישמור את הגפן מהענבים, מהעופות, מהגנבים, שלא ייכנסו לתוכו, היה גם מגדל. וגם חצב בו יקב. יקב הכוונה היא גת, מקום ששמה דורכים את הענבים כדי להוציא מהם את היין. ואם ככה בעצם יש פה את הכל כדי להפיק יין משובח. ויקו לעשות ענבים, ציפה שהגפן הזה יספק ענבים טובים ומשובחים. ויעש באושים. במקום זה, הכרם הזה עשה לו באושים. באושים, סורו הגפן נוכריה. באושים זה מלשון הכתוב תחת שעורה באשה. באשה מלשון דבר נבאש, דבר סרוח. הרב האי גאון מסביר שהכוונה ענבי פרא. ענבי פרא, מה שגדל פרא, זה נקרא באושים. או מלשון, מלשון המשנה, אובשים. זה אותו רעיון. עשה ענבים סרוחים שלא מילאו את הציפיות מהם.
"ועתה יושב ירושלים ואיש יהודה שפטו נא ביני ובין כרמי". עכשיו הוא מזמין את יושבי ירושלים, ירושלים אמרנו זאת עיר הממלכה. כל שבט יהודה, איש יהודה, זה ההסתפחות של כל הרי יהודה מעבר לירושלים עצמה. הם שעדיין לא חטאו, מהם הקדוש ברוך הוא מבקש לשפוט ביני ובין כרמי. הכוונה בין השם יתברך לבין עשרת השבטים. עשרת השבטים זה אלה שכבר נשפטו, זה אלה שכבר גלו. אומר השם, בואו אני רוצה שאתם תשפטו, מי היה אשם כאן? מי זה שלא נהג כהוגן? "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו? מדוע קיוויתי לעשות ענבים ויעש באושים?" מה עוד צריך לתקן את הכרם שהיה צריך לעשות ועדיין לא עשיתי? למה נכזבה תוחלתי?
אנחנו כבר נקדים עכשיו, אנחנו נראה את זה ביתר ביאור בהמשך. הנמשל הוא עדת ישראל, הם נחשבים לכרם. קרן בן שמן, מה זה קרן בן שמן, המקום משובח ושמן? זה הארץ הטובה, הארץ המשובחת. מקום ששם אפשר להשיג את כל מיני השלמויות, הן מבחינה רוחנית, הן מבחינה גשמית. מבחינה רוחנית, ארץ אשר עיני השם אלוקיך בה מראשית השנה ועד... יש השגחה שמימית תמידית על הארץ הקדושה, מה שהארצות האחרות נתונות לממשל של שרים, שרי מעלה. הארץ הקדושה זה עיני השם אלוקיך בה. זה מקום שהוא מבחינה רוחנית מוכן מאוד לעלייה רוחנית. אדם יכול להגיע פה להשיג השגות של נבואה. כידוע לא הייתה נבואה בחוץ לארץ אלא לנביא שהתנבא בארץ ישראל והתחיל נבואתו כאן, או נבואה לצורך ארץ ישראל. אבל חוץ לארץ לא מקום כשר לנבואה. מקום שבו אפשר להשיג גם שלמות גשמית, מכיוון שהארץ הזאת היא משופעת ומלאה בכל טוב. אז אפשר גם להשיג לא ארץ אשר לא תחסר כל בה. אז עכשיו, ההשגות הרוחניות גרמו לכך שכביכול יוצר הכרם מצפה שיהיה כאן הצלחה רוחנית. השפע הגשמי, אז יוצר הכרם מצפה שלא נגזול ולא נחמוס ולא נרצה ליטול אחד משל חברו, כי אתה יכול להגיע כאן להישגים גשמיים, לא חסר פה, יש פה בשביל כולם, לא צריך לגזול בשביל זה. עשה את כל צורכי הכרם.
ומה הם הצרכים עכשיו, כפי מה שמבואר במשל, מהו הנמשל? הוא עשה גדר לכרם. הגדר זה ההבדל שהקדוש ברוך הוא עשה בינינו לבין האומות. האומות יקלקלו אותנו, עשה הקדוש ברוך הוא גדר לגונן עלינו. סיקל את אבני הנגף מקרבם, המקום שבו אנחנו מתיישבים, יש שם כנענים, ארץ כנען, יש שם גויים שהם יסיתו אותנו מעבודת השם. מה הקדוש ברוך הוא מצווה לעשות איתם? לא תחיה כל נשמה. סיקלתי את אבני הנגף מתוכם, אמרתי להם שלא ישאירו אותם פה, שלא ידיחו אותם מעבודת השם. דבר שלישי, נטעם שורק. נטע לכל אחד ואחד נחלת שדה וכרם. הרי באו לכאן השבטים, לא נשאר פה מישהו בלי נחלה, כולם קיבלו נחלות. ואם כן, מה יש להם לעשות עכשיו? רק לעסוק במשפט וצדקה. אין להם במה להתעסק, יש להם את כל צורכיהם, אתה לא צריך לגזול את השני, הקדוש ברוך הוא נתן גם לך משלך. דבר רביעי, בנה מגדל בתוכו. מהו המגדל? זה בית המקדש. מגדל מסמל את השמירה על הכרם. לא ינום ולא יישן שומר ישראל. שהרי הכרם, המגדל הזה, הוא זה מה ששמר על עם ישראל. בית המקדש שמר על עם ישראל מהאויבים. ולכן כאשר אמרו להם הנביאים, תדעו לכם, עומדת להיות מלחמה, עומד להיות חורבן, מה הם אמרו? היכל השם, היכל השם המה. השם לא יחריב את היכלו. ההיכל שומר ומגן עלינו, אנחנו מקריבים קורבנות. במובן מסוים הם צדקו. רק כאשר פסקו מלהקריב קורבנות, אז נפלה ירושלים. אבל כל עוד היו מקריבים קורבנות, האויב לא יכל לפגוע בהם. ואם כן נמצא, אימתו בית המקדש הוא בחינה של מגדל שמירה, הוא זה ששמר על עם ישראל. דבר נוסף, חצב יקב בתוכו. היקב זה רמז לשפע האלוקי, שכמו היין שמשפיע השפע, כך גם כן השפע האלוקי אמור להשפיע על כל מי שנמצא כאן בארץ הקדושה. ובכל אופן, ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. במקום משפט, משפח, כפי שאנחנו נראה בהמשך. ולכן הוא בא ואומר, מדוע קיוויתי לעשות ענבים ויעש באושים? מה ההבדל בין מדוע לבין למה? מסביר המלבי"ם, למה זה הכוונה לאיזה תכלית. למה אתה רוצה שאני אעשה כך? מדוע, זאת אומרת מאיזה סיבה זה נובע. זה בעצם שתי שאלות שונות.
"ועתה אודיעה נא אתכם את אשר אני עושה לכרמי, הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס". אחרי שהוא מברר לפני השופטים ואומר להם, הנה בואו תראו, מי כאן אשם בפשיעה שהייתה כאן? בעצם עם ישראל, נטעתי אותם באופן המשובח ביותר, ובכל אופן סטו מן הדרך. לכן הוא בא ואומר להם, אני רוצה כעת להודיע לכם מה אני עומד לעשות לכרם הזה שלא עמד בציפיות. א', הסר משוכתו והיה לבער, פרוץ גדרו והיה למרמס. הרי משוכה וגדר לכאורה זה היינו הך. למה הוא כולל את זה בשני עניינים ולא כולל את זה בעניין אחד? מסביר המלבי"ם, הדרך שלהם הייתה לעשות גדר אבנים, ועל זה משוכה של קוצים. משוכה מלשון סוכך, מסוכה של קוצים. וגם מלשון מסך, יש לזה כמה משמעויות. והמטרה הייתה שהגדר תחסום בפני בהמות שהולכות, שלא יוכלו לעבור כי יש גדר אבנים. אבל ישנן גם בהמות שמסוגלות לקפוץ מעל הגדר. לצורך זה יש את המשוכה. אלה הם הקוצים הגבוהים יותר, שלא יוכלו הבהמות לקפוץ מעל הגדר ולעבור. ולכן הוא אומר בהתחלה, הסר משוכתו והיה לבער. קודם כל את משוכת הקוצים והיה לבער, הבהמות יוכלו להיכנס, כיוון שאלה שקופצות מעל הגדר יוכלו לקפוץ מעל הגדר, אין קוצים. ולאחר מכן, פרוץ גדרו והיה למרמס. הגדר נועדה למנוע שלא ירמסו את הגידולים שיש בכרם. הבהמות הכבדות יותר שלא מסוגלות לקפוץ מעל הגדר. עכשיו פרוץ גדרו, הגדר תיפרץ, וממילא יוכלו גם בהמות להיכנס ולרמוס את הכרם עצמו. וזה מה שאומר הירושלמי, הסר משוכתו והיה לבער, זה השן. פרוץ גדרו, זה הרגל. דהיינו, מי אלה שקופצים? זה בדרך כלל הצאן הקלים יותר, העיזים, הם אלה שמקפצים, ואז הם מכלים את זה בשיניהם. אבל כאשר אתה תפרוץ את הגדר שהיא נמוכה אבל היא חזקה יותר, אז גם הבהמות הכבדות יותר יוכלו להיכנס. כשהבהמות הכבדות נכנסות, עצם כניסתן הן כבר רומסות ברגליהן, ועל ידי זה הורסות את הכרם.
והנמשל פה, שהשם יסלק מעליהם את ההשגחה הפרטית שהיא סוככת מעליהם מלמעלה. ויסיר מעליהם, יחליש גם כן את כוח הגבורה הטבעית שלהם, שזה מגן עליהם מלמטה. את שני הדברים, הן את המשוכה שזה אומר ההשגחה הרוחנית, והן את הגדר שזה אומר השמירה הפיזית הגשמית.
"ואשיתהו בתה לא יזמר ולא יעדר ועלה שמיר ושית ועל העבים אצוה מהמטיר עליו מטר". אשיתהו בתה. אשיתהו הכוונה אני אשים אותו שיהיה בתה. מה זה בתה? הכוונה מקום שהוא שומם, מקום שיש שממה לנצח. מסביר המלבי"ם, מה ההבדל בין אשיתהו לבין אשימהו? כי הנה השתות יהרסון. מה זה שתות? יסודות. שתות הם יסודות. אז ואשיתהו בתה, הכוונה אני אשים אותו באופן קבוע. לשים זה יכול להיות באופן זמני, אבל להשית זה כמו מלשון יסוד, דבר שיהיה קבוע לתמיד. ואשיתהו בתה. בתה הכוונה מקום שלא ראוי לבנייה, מקום שלא ראוי לעבודה. מסביר המלבי"ם, זה ההפך מהשם בת לעומת השם בן. השם בן מלמד על בניין. כי הרי מי יורש את נחלת אביו? הבן. הבן יורש נחלת אביו וממילא יש המשך ובנייה למה שהאבא עשה. לעומת זאת, הבת איננה ממשיכה לבנות את בית אביה. היא לא תקום בנחלה על שם אביה. אז לכן בת זה מלשון הריסה, לעומת בן שזה מלשון בנייה. ואשיתהו בתה, הכוונה יהיה המקום הרוס, לא ראוי לבנייה.
לא יזמר ולא יעדר. לא יזמר הכוונה לא יכרתו ממנו את הזמורות הגסים. בזמנם הרי היו מדי פעם כורתים את הענפים הגסים שרק יונקים מהגפן ולא נותנים ענבים. היו זומרים אותם, זה נקרא דילול, ועל ידי זה שאר הענפים היו נותנים פירות טובים יותר. אז לא יזמר, הפעולה הזאת לא תעשה. ולא יעדר, היו עודרים מסביב כדי להסיר את הקוצים ואת הדרדרים. והכרם הזה לא יעדר, וממילא אם לא עודרים אותו, ועלה שמיר ושית. מה שיעלה בו זה מיני קוצים ודרדרים. רש"י מסביר, מיני קוצים. פתר בהם מנחם בן סרוק. ואני אומר, שמיר לשון תולעת חזקה המבקעת אבנים. איפה אנחנו מכירים את השמיר? שלמה המלך. למדנו את זה כשבנה את בית המקדש, הלך לבקש את השמיר. והם, השמיר והשית מרמזים על תולעת שתוכל את הכרם. שית זה מלשון השאת והשבר, לשון שבירה, תשאה שממה. שמיר ושית הכוונה המקום יהיה מאכל לתולעים ומקום שיהיה שומם ולא יהיה בו שום קיום.
וגם, אני אצווה, מהמטיר עליו מטר. העבים לא ימטירו עליו מטר. והנמשל כאן בסיפור, זה שאחרי שהקדוש ברוך הוא יביא רגל זרים לכאן, כי הרי הסר משוכתו, פרוץ גדרו, זרים יוכלו להיכנס. הם יבקעו את החומות וייכנסו לתוך הארץ הקדושה, לתוך ירושלים. לאחר מכן, הוא בא ואומר, אני אשבית אותם מגוי, לא יהיה להם מלך, שרים, מנהיגים. מכיוון שגם מה שקיים יאכלו אותו תולעים ויצמח שמה קוץ ודרדר. וגם המטר. מטר מסמל שפע עליון. שפע עליון מרמז לנבואה. הוא אומר להם כביכול, גם הנבואה תילקח מהם. וזה המציאות לצערנו, אחרי חורבן בית ראשון, פסקה הנבואה, ובבית שני כבר לא היו לנו נביאים. זה אומר שגם המטר, דהיינו השפע הרוחני העליון, לא יחול עלינו.
"כי כרם השם צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו ויקו למשפט והנה משפח לצדקה והנה צעקה". עכשיו הוא יתחיל לבאר את הנמשל. כרם השם צבאות בית ישראל. בית ישראל זה הכרם של השם יתברך. וצבאות זה מלשון צבאות, שכל צבאות שבעולם שלו הם, כל צבאותיו. וכמו שהסברנו, השם נטע אותם במקום משובח. וכמו שבכל כרם ישנם אי אלו גפנים שהם המשובחים יותר, המעולים יותר, לפעמים אומרים לך, זה הגפן שנותנת הכי הרבה פירות, כמו שאומרים, זאת הפרה שמפיקה הכי הרבה חלב. אז הוא אומר, בכרם הזה, איש יהודה נטע שעשועיו. איש יהודה זה המשובח שבכל הכרם הזה. הוא הנטע שהבעלים משתעשע בו, שמח בו, מרוצה ממנו. כי הרי ראינו שאיש יהודה תמיד היה בדרגה גבוהה יותר מאשר עשרת השבטים. כי אם עשרת השבטים כל מלכיהם רשעים היו, לעומת זאת מלכי יהודה, חלקם היו צדיקים וחלקם היו רשעים. אז הוא אומר, ואיש יהודה נטע שעשועיו. יהודה הם היו נטע שעשועיו של בעל הכרם, בו הוא היה משתעשע. כי הרי מיהודה הוא הצמיח קרן לדוד, מיהודה הרי צמח שבט מושלים, היו המלכים.
ויקו למשפט והנה משפח. משפט זה הענבים שהשם קיווה שיצא מהם. מה, מה הנמשל? משפט זה בין אדם לחברו. נשפטה יחד, נלך למשפט, נהיה נידונים בפני השופט. צדקה זה בין אדם למקום, לעשות צדק. אז קיוויתי למשפט, ובמקום משפט, ויעש מספח. מספח, מאיזה לשון זה? מספח זה מלשון לחבר. ספחני נא אל אחת הכהונות. ספחני הכוונה היא מלשון תחבר אותי, דבר נספח לדבר אחר. על מה הוא מתכוון המספח שנעשה כאן? אנחנו נראה בהמשך, שהם היו מקרבים בית לבית כדי לגזול את הנחלה שבאמצע. היו גוזלים, היו גוזלים את האנשים שגרים ביניהם על ידי שהיו מקרבים את נחלותיהם זו לזו. וזה הכוונה ויעש מספח. מספחים בית לבית, ואלה שבאמצע פתאום מגיע בן אדם אחרי כמה שנים, רואה אין לו נחלה, נעלמה. היה פה בית מימין, בית משמאל, ונחלה באמצע, ופתאום רואה נעלמה הנחלה, יש רק בתים. זה הכוונה מספח, מלשון לקרב אחד לשני כדי לגזול. וזה ההפך ממשפט. כי משפט אמרנו זה היושר בין אדם לחברו, והם במקום זה עשו מספח. לצדקה, והנה צעקה. צדקה כמו שאמרנו זה בינו לבין המקום, ובמקום זה צעקה, כפי שנראה בהמשך, כאדם השיכור הצועק מיינו, שעל זה הוא יוכיח אותם על ענייני והרגלי שתיית היין המקולקלים שהיו להם, שהביאו אותם לכל אותו קלקול.
רש"י מסביר, כינור ונבל, נימין יתרות יש בנבל מן הכינור. דהיינו, הנבל והכינור שניהם עשויים עם נימין. נימין הכוונה חוטים כמו של הגיטרה. ויש בו נימין רבין מן הכינור. ולמה נקרא שמו נבל? שמנבל כל כלי זמר. זאת אומרת, מי ששומע את הנבל, הקול שלו כל כך מיוחד, כל כך נוגע בנפש, והוא מנבל כל כלי זמר, דהיינו כל כלי הזמר נחשבים למאומה לידו. זה כמו שפעם מישהו אמר שיש קללה של צפונים, כאלה שלא רוצים ללכלך את הפה, אז הם מקללים בעדינות, אז אומרים לבן אדם, שיזמינו אותך לדבר אחרי הרב לאו ולשיר אחרי דודו פישר. רוצים להגיד שאתה תצטרך לקבל בזיונות, אז אחרי לדבר אחרי הרב לאו, לשיר אחרי דודו פישר, מה שלא תעשה, איזה קול שלא יהיה לך, זה עדיין יישמע חלש. זה מה שהוא אומר כאן, כינור ונבל, הנבל הוא כל כך מיוחד שכל כלי שאתה משמיע אחריו, נשמע אתה אומר זה לא, זה לא זה. זה מנבל כל כלי שיר. טוב.
תוף וחליל אור... חליל אומר רש"י אבוב של קנה, זה מה שאנחנו היום קוראים חליל, הכוונה היא קנה, ועל הקנה סוף היו עושים בו חורים ובזה היו מנגנים. ופועל השם לא יביטו אומר רש"י, אורייתא דהשם לא אסתכלו, כך מביא התרגום, הכוונה היא לא מתבוננים בתורה הקדושה. ומעשה ידיו לא ראו, גבורות השם, כל הניסים שהשם עשה עד היום לא ראו. דבר אחר לא קילסוהו שחרית יוצר אור ולא ערבית אמר המעריב ערבים.
אתם שומעים? בן אדם שמקלס השם שחרית יוצר אור וערבית אומר המעריב ערבים הוא בחינת את פועל השם יביטו ומעשה ידיו ראו. הוא מתבונן, תראה איזה נפלא, הקדוש ברוך הוא האיר לנו את היום, הקדוש ברוך הוא השקיע את החמה, גולל אור מפני חושך, תראו זה עצמו איזה נס. הקדוש ברוך הוא יכל לעשות אור יום כמו מנורה, אתה מדליק מנורה ברגע אחד פתאום יש שמש, כולנו, אי אפשר להתעוור. מה עשה הקדוש ברוך הוא? גולל אור מפני חושך, לאט לאט מגלגל מגלגל לאט לאט לאט לאט ואז מביא את החושך. לאט לאט לאט מגלגל ואז מביא את היום. ככה אדם יכול להנות מאור היום, ככה אדם לא מקבל בבת אחת נמצא בעלטה. כשאדם רואה את זה, את פועל השם הוא מביט, מעשה ידיו הוא רואה, נפלא ביותר.
המלבי"ם מסביר מה הכפילות פועל השם לא יביטו, מעשה ידיו לא ראו. מה ההבדל בין הביטו לראו? מה ההבדל בין פועל השם לבין מעשה ידי השם? אומר המלבי"ם יש הבדל בין פועל ובין מעשה ידיו, נתחיל בזה אחרי זה נראה את ההבדל בין הבטה לראייה. העסק שבן אדם מתעסק בדבר מה נקרא פעולה. אחרי שהוא סיים את העבודה, אנחנו עכשיו רואים את מעשה ידיו. מעשה ידי להתפאר. מעשה ידיו זה כבר הפעולה אחרי שהיא הסתיימה. פועל הדבר זה כשאתה רואה את הדבר בהתהוות, אתה רואה אותו כעת עובד. אז אם עכשיו אני רואה בן אדם שמשפץ משהו, אני רואה את פועלו, אני עדיין לא רואה את מעשה ידיו. כשאני אבוא אחרי שהבניין יהיה גמור, נקרא שראיתי את מעשה ידיו. מעשה ידיו זה סיום הדבר.
אומר המלבי"ם, כשבן אדם מתבונן בבריאה יש בה פועל השם ויש בה מעשה ידי השם. את כל אשר ברא אלוקים לעשות. לעשות ראינו את מעשה ידיו, נסתיימה הבריאה. אבל תגידו לי, נסתיימה באמת הבריאה? הרי ודאי שלא, אנחנו יודעים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. זאת אומרת, באמת מי שמתבונן רואה שיש פה פועל השם. מי שמסתכל בהסתכלות שטחית מה רואה? מעשה ידי השם. השם לפני 6000 שנה יצר עולם ונו, הוא קיים. אבל מי שבאמת מתבונן יודע, ולמדנו את זה בעבר בנפש החיים בצורה יותר מבוארת ומפורשת, שהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע הוא אמר ויהי, זה לא משהו שהיה, זה משהו שבכל רגע ורגע קיים, כי ברגע אחד שהשם יסיר רצונו מהעולם, העולם הופך לתוהו ובוהו. והסברנו זה לא כמו שיפוצניק, שיפץ לך את הבית, בנה לך, הוסיף לך מרפסת, סיים את העבודה הולך הביתה, אני לא צריך אותו שיחזיק פה את המרפסת, ואם אתה צריך אז אוי ואבוי. הקדוש ברוך הוא לא כך, הקדוש ברוך הוא כביכול ברא את העולם וכל רגע ורגע הוא מחזיק אותו. ואם הקדוש ברוך הוא רגע אחד יעזוב אותו, אז כביכול העולם חוזר לתוהו ובוהו. אז אנחנו באמת רואים את מעשה ידיו, אבל מי שמתבונן, מי שבוחן, רואה שיש פה פועל השם, הקדוש ברוך הוא כל הזמן פועל ומחדש את הבריאה.
וזה מה שהוא אומר פה, לא הביטו אל פועל השם, להביט אל פועל השם הכוונה להתבונן בעיון שכלי ולראות את פועל השם. וגם מעשה ידיו שזה מה שמסודר מששת ימי בראשית, שזה מראה שהקדוש ברוך הוא הוא כל יכול, את זה אתה יכול לראות גם בעיניים חושיות. הרי להתבונן את פועל השם צריך כבר חוכמה, להבין שהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע מחדש בטובו, בן אדם יגיד אני לא רואה. טוב, פה צריך התבוננות. אבל לראות את הנפלאות שהשם עשה בעצם הבריאה, זה אתה גם מתי יכול, קח פרח, תסתכל איזה יופי. מספרים שיהודי פעם נכנס, בחור נכנס לרב שך, הוא ראה את הרב שך מקלף קלמנטינה. שאל אותו מה אתה רואה? אומר לו אני רואה קלמנטינה. אומר לו הרב שך חיי נפשי שאני פה רואה את בורא עולם. והתחיל להראות לו, אומר לו תראה איזה יופי, קודם כל איזה צבע מלבב, כזה כתום מושך את העין. אומר תראה בפנים איך זה מסודר לפלחים, אני יכול לקחת לנגוס דבר כזה שלם? סידרו לי אותו לפלחים. אומר ותראה בפנים איך יש בקבוקים מסודרים בפנים, ואם אני רוצה עוד קלמנטינה וזו הקלמנטינה האחרונה שלי, אז דאגו לי בפנים, שמו לי זרעים, הנה קח, סיימת את הפרי, תיקח את זה תזרע, יש לך עוד קלמנטינה. אומר מי שרק מתבונן רואה את אלוקים. אז האנשים הגדולים ראה את בורא עולם בקלמנטינה. אבל האנשים הקטנים יכולים לראות קריעת ים סוף, אה, לא רואה כלום, איפה, מה, מה ראית? אני לא ראיתי כלום. אז באמת צריך התבוננות כדי לראות את מעשה הקדוש ברוך הוא פועל כל הזמן צריך התבוננות גדולה. אבל עצם זה לראות את מה שהקדוש ברוך הוא יצר, זה מספיק לראות מעשה ידיו, זה כל בן אדם בלי התבוננות גדולה רואה, עץ זה מעשה ידי השם, פרי זה מעשה ידי השם. אבל לראות שהקדוש ברוך הוא בכל רגע מחדש בטובו תמיד, זה צריך באמת התבוננות.
עכשיו בואו נשים לב, יש הבדל בין ראייה לבין הבטה. אומר המלבי"ם ראייה הוא ראות העין החושי. או ראייה פתאומית בלי כוונה. ראות העין החושי, עיני בשר, ראית, זה נקרא ראייה. הבטה פורט המשים לב על העצם לדעת עניינו ומהותו. במילים פשוטות הבטה זה התבוננות. מעיין בדבר. עכשיו אני יכול להגיד להביט גם בכלל בלי שראיתי. כי מה זה להביט? אני מביט בדבר הכוונה מתבונן בו, מעמיק בו, אני מביט בדבר. לא חייב להיות בכלל ראייה גשמית, אבל ראייה זה תמיד ראייה גשמית, לראות זה לראות באופן גשמי. זה ההבדל בין ראייה להבטה. ראייה שטחי, הבטה זה העמקה. ונותן דוגמה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. מה זה לא תוסיפו לראותם? לא תראו אותם מול העיניים. פני השם חילקם לא יוסיף להביטם. הכוונה השם לא רואה אותנו? הוא תמיד רואה. מה זה לא יוסיף להביטם? מה הקדוש ברוך הוא יש לו ביחס לעם ישראל לעומת שאר האומות? השגחה פרטית. מה זה השגחה פרטית? התבוננות על כל ענייניו, מה עכשיו הוא עשה, מה רגע אחרי הוא עשה, מה מגיע לו על זה שכר, איזה עונש מגיע לו, איזה ניסיון לתת לו, זה השגחה פרטית. השם לא יוסיף להביטם, אבל אי אפשר להגיד לא יוסיף לראותם, יש מישהו שהשם לא רואה? השם רואה הכל, אבל להביט, להתבונן עליך באופן פרטני ולראות בדיוק מה חסר לך בכל רגע נתון, לא יוסיף להביטם. אל תבט אל מראהו, מה זה אל תבט אל מראהו? הכוונה אל תתבונן ותעמיק במראהו.
ומצד זה אומר המלבי"ם, לפעמים יבוא הבטה קודם ראייה. מי ששם לב לראות דבר שעליו הוא מביט ואחרי זה הוא רואהו בעיניו. דוגמה אומר המלבי"ם, ויבט הפלשתי וירא את דוד. מה זה ויבט? הוא רוצה להתבונן, מי זה עכשיו, מי, אני רוצה עכשיו להעמיק, מי זה עכשיו בא? ואז הוא רואה את דוד. ראייה אמרנו זה ראייה חיצונית. אז תמיד שיש לי מחשבה, אני מתכנן משהו, זה נקרא להביט. בראייה הגשמית זה כמו שאמרנו זה ראייה חושית, איך שאני מסתכל בחושים. יביטו יראו בי. יביטו קודם כל הם מבקשים להתבונן, אחרי זה הוא רואה את הראייה החושית. רק בעיניך תביט, אתה תתבונן ואז אתה תרצה לראות, ושילומת רשעים תראה, ואחרי זה תראה בעיניים ממש. אבל תביט, תתבונן, תחקור בדבר ואני אראה לך אחרי זה. תוכל לראות את זה בעיניים. אם אביט אליך לא אתבונן בעניינך ואם אראך ואפילו לראות אותך אני לא אראה. הכוונה אפילו ראיית העין לא אסתכל. או אנחנו מבקשים ראה השם והביטה. ראה השם הכוונה תראה אותנו בראייה חושית ויותר מזה תתבונן ותעמיק במצבנו ותראה מה המצב שלנו עד כמה הוא נורא, חוס ורחם עלינו.
ואומר ולפי זה בוא תראה כמה זה נפלא. הרי הסברנו פועל השם, מה זה פועל השם? לראות את הנהגת הקדוש ברוך הוא בכל רגע נתון בבריאה, זה קשה לראות. צריך התבוננות בשביל זה. את פועל השם לא יביטו. יביטו כמו שהסברנו בהתבוננות של השכל, צריך להביט, לראות דבר, אני אתן לכם דוגמה, שאני נדבר על הכוס, הכוס יש בה חיות תמידית, מי שמסתכל לא רואה כלום, מה איזה חיות, זה חפץ גשמי. אבל מי שמתבונן יודע שיש בזה אטומים, ויודע שהאטומים לרגע לא נחים, הם מסתובבים, האטומים והאלקטרונים סביב הפרוטון, הם מסתובבים באופן תמידי. אז הוא מבין שיש פה חיות. למה הכוס לא זזה? כי כל הזמן הם מסתובבים כל אחד בכיוון אחר. אבל אם יחליטו כולם להסתובב לזוז בכיוון אחד, אז הכוס גם תתחיל לזוז. בשביל זה צריך התבוננות. זה מה שהוא אומר את פועל השם, איך השם פועל כל הזמן בבריאה, צריך להביט, צריך התבוננות של השכל. ומעשה ידיו, אז לא רק שאת זה, הרי תמיד אתם זוכרים, למדנו כבר, לימד אותנו המלבי"ם, תמיד הנביא כותב בדרך לא זו אף זו. לא רק את פועל השם שמצריך התבוננות לראות איך הקדוש ברוך הוא בכל רגע מחדש בטובו, לא רק את זה הם לא מביטים, אלא אפילו את מעשה ידיו, שכמו שהסברנו מעשה ידיו הוא סיים את העבודה ועכשיו כל אחד יכול לראות, בוא תראה איזה עולם נפלא, בוא תראה איזה נהרות, ימים, אגמים, עצים, צמחים, כל מה שתתבונן, לראות את מעשה השם, את מה שהוא סיים, זה כל אחד יכול לראות. אומר גם את זה לא ראו, שפה מה נצרך? רק ראייה חושית, ראייה חיצונית, גם את זה הם לא היו מסוגלים לראות.
לכן, המלבי"ם פה מסביר עוד שיש אולי אני אסיים עם זה, אומר המלבי"ם פועל ראה נקשר עם את ופועל הביט זה אל. אל תביט אל מראהו. אבל ראה אותו, אני רואה אותו ומביט אליו. פה אומר המלבי"ם כתוב את פועל השם לא יביטו. הרי לכאורה אמרנו פועל השם, את נקשר עם ראייה, למה כתוב את פועל השם לא יביטו? היה צריך להגיד אל פועל השם לא יביטו. אומר המלבי"ם כי האת מושך אחריו גם כן את מה שכתוב בסוף ומעשה ידיו לא ראו. ראייה שייך להגיד את, אז הוא כמו שהוא אומר את מעשה ידיו לא ראו וגם לא הביטו. אז מובן, אז אפילו שזה לא מדויק פה הביטו ביחס לאת, אבל אין קוזק כמו שכתוב גם ראו בהמשך אז הוא כתב את הביטוי את.