TheWholeTorah.aiBeta

פרק ה - שירת הכרם - חלק א

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פרק ה' בישעיהו נפתח במשל נפלא - שירת הכרם. הנביא בא להוכיח את עם ישראל, אך אינו פותח בתוכחה גלויה אלא בדרך משל: שיר על כרם שנטעו בעליו במיטב ההשקעה, וציפה ממנו לענבים משובחים - וקיבל באושים. רק לאחר שהמשל נחרת בלב השומעים, יפתח הנביא את הנמשל ויאמר במפורש: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל".

"אשירה נא לידידי" - השיר והכרם
אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן־שָׁמֶן׃

"ידידי" ו"דודי" - זה הקדוש ברוך הוא. הנביא שר שיר לידידו, שיר שכביכול הדוד עצמו שר בעבור כרמו. והכרם - זה עם ישראל, שהיה לידידי, להשם יתברך, "בקרן בן שמן". תחילה עוסק השיר כולו במשל, ואת הנמשל נראה בהמשך הפרק בפירוט.

שלושת מובני "קרן"

מהו "קרן בן שמן"? מבאר המלבי"ם שהמושג "קרן" בא בשלושה מובנים: קרן של בעלי חיים, הקרן שבה נוגח השור; קרן במובן של צלע וזווית, כלשון "בקרן דרומית מזרחית"; וקרני אור, קרני שמש. והיסוד לכולם הוא קרן החיה. ממנה הושאל השם לזווית נוטה - שהיא כעין הקרן הבולטת מראש השור; וכן קרני האור, שכאשר הן מכות במים הן נשברות ונוצרת זווית, והזווית דומה לבליטת הקרן.

ומה ההבדל בין "קרן" ובין צד, כתף וצלע? "קרן" נאמר דווקא על דבר בולט. לפיכך "קרן בן שמן" פירושו הר גבוה, בולט כקרן השור.

"בן שמן" - ההצלחה הגשמית הנובעת מן הרוחנית

עוד מוסיף המלבי"ם כוונה מליצית בלשון הכתוב. הקרן מסמלת מלוכה, שכן במשיחת מלכים היו ממלאים שמן בקרן ומושחים בה. וכך דרשו חז"ל את דברי חנה "רמה קרני" - ולא אמרה "רמה פכי": לא שאול שנמשח בפך נתרומם, אלא דוד שנמשח בקרן. הקרן, שבה מנגחים, רומזת לגבורה ולהצלחה הגשמית; והשמן שבתוכה - דבר משובח - רומז להצלחה הנפשית והרוחנית.

והנה, מהיכן נובעת ההצלחה הגשמית? מן ההצלחה הרוחנית. השגחת השם עלינו והשפע הרוחני התמידי הם שמביאים לניצחון על האויבים, הם הנותנים לנו קרן לנגח בה. לכן דייק הכתוב: "קרן בן שמן" - הקרן היא בת השמן, הצלחה גשמית המשתלשלת ונובעת מן ההצלחה הרוחנית. וכן רמוז במקומות נוספים: "אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי" - הנר בא ונובע מן השמן, הקרן היא ההצלחה הגשמית והנר הוא האור הרוחני. וכן "ותרם כראם קרני בלותי בשמן רענן" - קרן מזה ושמן מזה.

"ויעזקהו ויסקלהו" - כל ההשקעה שבכרם
וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ, וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

הכתוב מפרט כיצד עשה בעל הכרם את כרמו באופן המעולה ביותר - ועם כל זה לא עמד הכרם בציפיות. "ויעזקהו" - הקיפו בגדר, מלשון "עזקא" בארמית שהיא טבעת, הקיפו כטבעת כדי שיינצל מן הנזקים הבאים מבחוץ. "ויסקלהו" - פינה מתוכו את אבני הנגף והמכשול, שלא ימנעו מן השורשים להתפשט כראוי; זהו סילוק הנזקים הפנימיים.

"ויטעהו שורק" - מבאר המלבי"ם ש"שורק", "שריגים", "שריקות" ו"שורקה" (בשי"ן או בסמ"ך) עניין אחד הם, וענפי הגפן נקראים שריגים, כלשון "והנה בגפן שלושה שריגים". כלומר נטע אותו באופן שהגפנים יוכלו להתפשט, והענפים יקבלו די שמש ודי אוויר, שיהיה להם מרחב מחיה; שאילו היו צפופים וצמודים זה לזה, לא היו יכולים להתקיים כראוי. לכן נטעם ברווח בין גפן לגפן.

"ויבן מגדל בתוכו" - הושיב שם שומר, שישמור את הענבים מן העופות ומן הגנבים. "וגם יקב חצב בו" - יקב היא הגת, המקום שדורכים בו את הענבים להוציא מהם יין. נמצא שהיה בכרם כל הדרוש להפקת יין משובח. "ויקו לעשות ענבים" - ציפה שיוציא ענבים טובים ומשובחים, "ויעש באושים". "באושים" מלשון "תחת שעורה באשה" - דבר נבאש וסרוח; רב האי גאון מסביר שהכוונה לענבי פרא, מה שגדל פרא; ויש שפירשו מלשון המשנה "אובשים", והוא אותו רעיון. הכרם עשה ענבים סרוחים שלא מילאו את הציפיות ממנו.

"שפטו נא ביני ובין כרמי"
וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאִישׁ יְהוּדָה, שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי׃
מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ, מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים׃

הקדוש ברוך הוא מזמין את יושבי ירושלים - עיר הממלכה - ואת איש יהודה, שהם הרי יהודה שמסביב לירושלים, אותם שעדיין לא חטאו, שיהיו הם השופטים בינו ובין כרמו, דהיינו בינו ובין עשרת השבטים שכבר נשפטו וכבר גלו. בואו ושפטו: מי כאן האשם? מי לא נהג כהוגן? "מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו" - מה עוד היה עליי לעשות בכרם ולא עשיתי, ומדוע נכזבה תוחלתי?

ואגב כך מלמדנו המלבי"ם את ההבדל בין "למה" ובין "מדוע": "למה" - לאיזו תכלית, "מדוע" - מאיזו סיבה. שתי שאלות שונות הן.

הנמשל: ארץ ישראל וכל אשר נעשה בה

נקדים כאן את הנמשל, ונרחיב בו בהמשך. הכרם הוא עדת ישראל. "קרן בן שמן" - הארץ הטובה והמשובחת, מקום שאפשר להשיג בו את כל מיני השלמויות, הן ברוחניות והן בגשמיות. ברוחניות: "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה" - יש בה השגחה שמימית תמידית, בעוד שאר הארצות נתונות לממשל שרי מעלה. מקום המוכן לעלייה רוחנית ולהשגת נבואה, שהרי לא שרתה נבואה בחוץ לארץ אלא לנביא שהתחיל נבואתו בארץ, או נבואה לצורך ארץ ישראל. ובגשמיות: ארץ משופעת ומלאה בכל טוב, "ארץ אשר לא תחסר כל בה".

מן ההשגות הרוחניות ציפה יוצר הכרם להצלחה רוחנית, ומן השפע הגשמי ציפה שלא נגזול ולא נחמוס ולא ניטול איש משל רעהו - שהרי יש כאן די והותר לכולם, אין צורך לגזול.

וכל צורכי הכרם נעשו: הגדר - זו ההבדלה שעשה הקדוש ברוך הוא בינינו לבין האומות, שלא יקלקלו אותנו. סיקול האבנים - הכנענים שישבו בארץ, שהיו מסיתים אותנו מעבודת ה', ועליהם ציווה "לא תחיה כל נשמה", סילקתי את אבני הנגף מקרבכם שלא ידיחו אתכם. "ויטעהו שורק" - שנטע לכל אחד ואחד נחלת שדה וכרם; באו השבטים לארץ ולא נשאר אדם בלא נחלה. ואם כן, מה נותר להם לעשות? רק לעסוק במשפט ובצדקה; אין להם במה להתעסק, כל צורכיהם בידם, ואינך צריך לגזול את חברך שהרי גם לך נתן השם משלך. "ויבן מגדל בתוכו" - זה בית המקדש, המסמל את השמירה על הכרם, "לא ינום ולא יישן שומר ישראל". בית המקדש הוא ששמר על ישראל מן האויבים, ולכן כשאמרו להם הנביאים שעומדת להיות מלחמה וחורבן, השיבו "היכל ה' היכל ה' המה" - אין השם מחריב את היכלו, ההיכל מגן עלינו ואנו מקריבים קורבנות. ובמובן מסוים צדקו: כל עוד הקריבו קורבנות לא יכול היה האויב לפגוע בהם, ורק כשפסקו מלהקריב נפלה ירושלים. "וגם יקב חצב בו" - היקב רומז לשפע האלוקי, שכשם שהיין משפיע, כך השפע האלוקי אמור להשפיע על כל היושבים בארץ הקדושה. ועם כל זה - "ויקו לעשות ענבים ויעש באושים", במקום משפט - משפח.

"הסר משוכתו... פרוץ גדרו" - שני שלבי הפורענות
וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי, הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר, פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס׃

לאחר שבירר לפני השופטים מי אשם בפשיעה - שהרי נטעתי אותם באופן המשובח ביותר ואף על פי כן סטו מן הדרך - בא להודיע מה עומד לעשות לכרם שלא עמד בציפיות. ולכאורה משוכה וגדר היינו הך, ולמה חילקם לשני עניינים? מבאר המלבי"ם: דרכם היתה לעשות גדר של אבנים, ועליה משוכה של קוצים ("משוכה" מלשון סוכך, וגם מלשון מסך). הגדר חוסמת בפני בהמות ההולכות ואינן יכולות לעבור, אך יש בהמות היודעות לקפוץ מעל הגדר - ולצורכן נעשית משוכת הקוצים הגבוהה.

לכן אמר תחילה "הסר משוכתו והיה לבער" - משתוסר משוכת הקוצים, יוכלו הבהמות הקלות לקפוץ פנימה ולבער את הכרם באכילה. ואחר כך "פרוץ גדרו והיה למרמס" - משתיפרץ גדר האבנים, ייכנסו גם הבהמות הכבדות ותרמוסנה את הגידולים. וזה שאמרו בירושלמי: "הסר משוכתו והיה לבער" - זה השן, "פרוץ גדרו" - זה הרגל. הקופצות הן הקלות, הצאן והעיזים, והן מכלות בשיניהן; והכבדות, שאינן מסוגלות לקפוץ, נכנסות דרך הפרצה ועצם כניסתן רומסת ומחריבה.

והנמשל: שהשם יסלק מעליהם את ההשגחה הפרטית הסוככת עליהם מלמעלה - היא המשוכה; ויחליש את כוח גבורתם הטבעית המגינה עליהם מלמטה - היא הגדר, השמירה הפיזית הגשמית.

"ואשיתהו בתה" - שממה של קבע
וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר, וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת, וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר׃

"ואשיתהו" ולא "ואשימהו" - מדייק המלבי"ם: לשון שתייה ושתות עניינה יסוד, כמו "כי השתות יהרסון", והיינו שאשים אותו כך באופן קבוע ומיוסד לתמיד, ולא שימה זמנית. "בתה" - מקום שומם שאינו ראוי לבנייה ולעבודה, והוא היפוכו של השם "בן" המורה על בניין: הבן יורש את נחלת אביו ויש המשך ובנייה למעשה האב, ואילו הבת אינה בונה את בית אביה ואינה קמה בנחלה על שמו. לכן "בת" מלשון הריסה, לעומת "בן" שהוא לשון בנייה.

"לא יזמר" - לא יכרתו ממנו את הזמורות הגסות. בזמנם היו כורתים מדי פעם את הענפים הגסים שרק יונקים מן הגפן ואינם נותנים ענבים, והוא הדילול, שעל ידו שאר הענפים נותנים פירות טובים יותר. "ולא יעדר" - היו עודרים סביב הגפן כדי להסיר את הקוצים והדרדרים, וכרם זה לא ייעדר, וממילא "ועלה שמיר ושית" - מיני קוצים ודרדרים. רש"י מביא שמנחם בן סרוק פתר בהם מיני קוצים, והוא עצמו אומר ש"שמיר" הוא לשון תולעת חזקה המבקעת אבנים - הוא השמיר המוכר לנו משלמה המלך, שביקשו לצורך בניין בית המקדש. ולפי זה שמיר ושית מרמזים לתולעת שתאכל את הכרם, ו"שית" מלשון "השאת והשבר", לשון שבירה, "תשאה שממה". כלומר המקום יהיה מאכל לתולעים ומקום שומם שאין בו קיום.

"ועל העבים אצווה מהמטיר עליו מטר" - והנמשל: לאחר שהקדוש ברוך הוא יביא לכאן רגל זרים, שהרי הוסרה המשוכה ונפרצה הגדר, והם יבקעו את החומות וייכנסו אל הארץ הקדושה ואל ירושלים - אחר כך ישבית אותם מגוי, לא יהיו להם מלך ושרים ומנהיגים, וגם מה שנשאר יאכלוהו תולעים ויעלו בו קוץ ודרדר. והמטר מסמל את השפע העליון, ורומז לנבואה: אף הנבואה תילקח מהם. וזו אכן היתה המציאות, שלאחר חורבן בית ראשון פסקה הנבואה, ובבית שני כבר לא היו לנו נביאים - סימן שגם המטר, השפע הרוחני העליון, לא יחול עלינו.

"כי כרם ה' צבאות בית ישראל" - פתיחת הנמשל
כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו, וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה׃

כאן מתחיל ביאור הנמשל: בית ישראל הם כרמו של השם יתברך, "צבאות" - שכל הצבאות שבעולם שלו הם. והוא נטעם במקום המשובח. וכשם שבכל כרם יש גפנים מעולות ומשובחות מן האחרות, כך "ואיש יהודה נטע שעשועיו" - יהודה הוא המשובח שבכרם, הנטע שהבעלים משתעשע בו ושמח בו ומרוצה ממנו. שהרי יהודה תמיד עמד בדרגה גבוהה יותר מעשרת השבטים: מלכי ישראל כולם רשעים היו, ואילו במלכי יהודה היו צדיקים ורשעים. ומיהודה הצמיח קרן לדוד, ממנו יצא שבט מושלים והמלכים.

"ויקו למשפט והנה משפח" - המשפט והצדקה הם הענבים שציפה מהם השם. משפט הוא שבין אדם לחברו, לשון "נשפטה יחד", לעמוד לדין לפני השופט; וצדקה היא שבין אדם למקום, לעשות צדק. ובמקום משפט - משפח. "משפח" מלשון חיבור וצירוף, כלשון "ספחני נא אל אחת הכהונות". ועל מה הכוונה? כפי שנראה בהמשך הפרק, שהיו מקרבים בית לבית ושדה לשדה כדי לגזול את הנחלה שבאמצע. היו מספחים בית לבית, ובעל הנחלה האמצעית מגיע לאחר שנים ורואה שנחלתו נעלמה: היה בית מימין ובית משמאל ונחלה באמצע, ופתאום אין נחלה אלא בתים בלבד. זהו "משפח" - קירוב זה לזה כדי לגזול, והוא היפוכו הגמור של המשפט, שהוא היושר שבין אדם לחברו.

"לצדקה והנה צעקה" - במקום הצדקה שבינם לבין המקום, צעקה, כצעקת השיכור מיינו, כפי שנראה בהמשך הפרק, שעל כך יוכיחם הנביא על הרגלי שתיית היין המקולקלים שהביאום לכל אותו קלקול.

"והיה כינור ונבל" - הנגינה במקום ההתבוננות
וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם, וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ׃

רש"י מבאר: נימין יתרות יש בנבל מן הכינור. שניהם עשויים בנימין, הם החוטים כמו בגיטרה, ובנבל נימין רבות יותר. ולמה נקרא שמו נבל? שמנבל כל כלי זמר - קולו כה מיוחד ונוגע בנפש, עד שכל שאר כלי הזמר נחשבים כאין לידו. כמו אותה "קללה של צפונים", של מי שאינו רוצה ללכלך את פיו, שאומר לחברו: שיזמינו אותך לדבר אחרי הרב לאו ולשיר אחרי דודו פישר. רוצה לומר שתקבל ביזיונות, שכל מה שתעשה וכל קול שיהיה לך - יישמע חלש. כך הנבל: כל כלי שתשמיע אחריו, כבר לא נשמע.

"חליל" - אומר רש"י אבוב של קנה, הוא מה שאנו קוראים היום חליל: קנה שעושים בו חורים ומנגנים בו. "ואת פועל ה' לא יביטו" - התרגום אומר "אורייתא דה' לא אסתכלו", שאינם מתבוננים בתורה הקדושה. "ומעשה ידיו לא ראו" - גבורות ה' וכל הניסים שעשה עמם עד היום לא ראו. דבר אחר: לא קילסוהו שחרית ביוצר אור ולא ערבית במעריב ערבים.

והדברים נפלאים: אדם המקלס את השם שחרית ביוצר אור וערבית במעריב ערבים - הוא בחינת "את פועל ה' יביטו ומעשה ידיו ראו". הוא מתבונן ורואה איזה נס הוא עצם הדבר: הקדוש ברוך הוא יכול היה לעשות את אור היום כמנורה, שנדלקת ברגע אחד - וכולנו היינו מתעוורים. מה עשה? "גולל אור מפני חושך" - מגלגל לאט לאט ומביא את החושך, ומגלגל לאט לאט ומביא את היום. כך אדם נהנה מאור היום, וכך אינו נופל בבת אחת לעלטה. מי שרואה זאת - מביט בפועל ה' ורואה את מעשה ידיו.

"פועל" ו"מעשה ידיו"

מבאר המלבי"ם את הכפילות. יש הבדל בין "פועל" ובין "מעשה ידיו": העסק שאדם מתעסק בו נקרא פעולה, וכשסיים את עבודתו אנו רואים את מעשה ידיו - "מעשה ידי להתפאר". "פועל" הוא הדבר בהתהוותו, בשעה שהוא עובד. אם אני רואה עתה אדם המשפץ, ראיתי את פועלו ולא את מעשה ידיו; וכשאבוא לאחר שהבניין גמור, ראיתי את מעשה ידיו.

וכן בבריאה: יש בה פועל ה' ויש בה מעשה ידיו. "אשר ברא אלוקים לעשות" - הבריאה נסתיימה, וזהו מעשה ידיו. אך האומנם נסתיימה? ודאי שלא, שהרי "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". המסתכל בהסתכלות שטחית רואה רק מעשה ידיו: לפני אלפי שנים יצר השם עולם, והנה הוא קיים. אבל המתבונן יודע - וכפי שלמדנו בנפש החיים בהרחבה - שהקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע אומר ויהי; אין זה דבר שהיה, אלא דבר שקיים בכל רגע, שברגע שיסיר השם רצונו מן העולם הופך העולם לתוהו ובוהו. אין זה כשיפוצניק שבנה לך מרפסת, סיים את עבודתו והלך לביתו, ואינך צריך אותו שיחזיק את המרפסת - ואם אתה צריך, אוי ואבוי. הקדוש ברוך הוא כביכול ברא את העולם וכל רגע ורגע מחזיקו.

ראייה והבטה

עוד מבחין המלבי"ם: "ראייה" היא ראות העין החושית, או ראייה פתאומית בלא כוונה. "הבטה" היא של המשים לב אל העצם לדעת עניינו ומהותו - כלומר התבוננות ועיון. לכן אפשר לומר "להביט" גם בלא ראייה גשמית כלל, שהרי עניינה העמקה בדבר; ואילו ראייה היא תמיד ראייה גשמית. ראייה - שטחית; הבטה - העמקה.

דוגמאות: "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" - לא תראו אותם מול העיניים. "פני ה' חילקם לא יוסיף להביטם" - וכי אין השם רואה? השם רואה הכל. אלא ההבטה היא ההשגחה הפרטית, ההתבוננות בכל ענייניו של אדם: מה עשה עתה ומה יעשה כעבור רגע, איזה שכר מגיע לו, איזה עונש, איזה ניסיון לתת לו. "לא יוסיף להביטם" שייך לומר, "לא יוסיף לראותם" לא שייך. וכן "אל תבט אל מראהו" - אל תתבונן ותעמיק במראהו.

ומצד זה, אומר המלבי"ם, לפעמים תבוא ההבטה קודם הראייה: מי ששם לב לראות דבר, מביט עליו ואחר כך רואהו בעיניו. "ויבט הפלשתי ויראה את דוד" - תחילה ביקש להתבונן מי בא, ואחר כך ראהו. "יביטו יראו בי" - תחילה מבקשים להתבונן, ואחר כך הראייה החושית. "רק בעיניך תביט ושילומת רשעים תראה" - תתבונן ואחר כך תראה ממש בעיניים. "אם אביט אליך" - לא אתבונן בעניינך, "ואם אראך" - אפילו ראיית העין לא אסתכל. וכן אנו מבקשים "ראה ה' והביטה" - ראה אותנו, ויותר מזה: התבונן והעמק במצבנו, עד כמה הוא נורא, וחוס ורחם עלינו.

"לא זו אף זו" שבתוכחה

ולפי זה נראה כמה נפלא הכתוב. לראות את הנהגת הקדוש ברוך הוא בכל רגע ורגע בבריאה - זה קשה, וצריך לכך התבוננות שכלית. משל לכוס: המסתכל אינו רואה בה חיות כלל, חפץ גשמי לפניו; אך המתבונן יודע שיש בה אטומים, והאלקטרונים מסתובבים סביב הפרוטון בלא הרף, ואם כן יש כאן חיות תמידית. ולמה הכוס אינה זזה? מפני שכל אחד נע לכיוון אחר; ואילו היו כולם נעים לכיוון אחד - היתה הכוס זזה. כדי לדעת זאת צריך התבוננות. וזהו "את פועל ה' לא יביטו" - התבוננות השכל בפעולתו התמידית של הבורא.

והנביא, כדרכו, כותב בדרך "לא זו אף זו": לא די שאת פועל ה' אינם מביטים, אלא אפילו את מעשה ידיו לא ראו - את העולם הגמור והמסודר, הנהרות והימים והאגמים, העצים והצמחים, שכל אדם יכול לראותם בראייה חושית פשוטה בלא כל התבוננות, ולומר: עץ זה מעשה ידי השם, פרי זה מעשה ידי השם. אף את זה לא ראו.

ולבסוף מדייק המלבי"ם: פועל "ראה" נקשר עם "את", ופועל "הביט" נקשר עם "אל" - "אל תבט אל מראהו", אבל "ראה אותו". ואם כן, מדוע נאמר "את פועל ה' לא יביטו", והיה צריך לומר "אל פועל ה'"? מפני שה"את" מושך אחריו גם את סוף הפסוק, "ומעשה ידיו לא ראו", שבו שייכת לשון "את"; וכיוון שמופיע בהמשך "ראו", נקט הכתוב בלשון "את".

לסיכום:
פרק ה' פותח במשל הכרם: הקדוש ברוך הוא נטע את ישראל ב"קרן בן שמן" - הצלחה גשמית הנובעת מן הרוחנית - גדר וסיקל ונטע ברווח, בנה מגדל וחצב יקב, וציפה לענבים ומצא באושים. משהזמין את יושבי ירושלים ואיש יהודה לשפוט, הודיע מה עתיד לעשות: הסרת המשוכה ופריצת הגדר - סילוק ההשגחה העליונה והחלשת הגבורה הטבעית; שממה של קבע, בלא זמירה ועידור, ומניעת המטר - הוא השפע הנבואי שאכן פסק לאחר חורבן בית ראשון. ואז נפתח הנמשל: "כי כרם ה' צבאות בית ישראל", שקיווה למשפט ומצא משפח - גזל נחלות בקירוב בית לבית, וקיווה לצדקה ומצא צעקה - צעקת השיכורים. ועיקר החטא שבשורש הכל: "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" - לא רק שאין מתבוננים בעומק בהתחדשות הבריאה בכל רגע, אלא אפילו את מעשה ידיו הגלוי לעין אינם רואים. ומי שכן מתבונן - מביט בפועל ה' ורואה את מעשה ידיו.