פתיחה: מפורענות בנות ציון אל נחמת הפליטה
פרק ד' הוא המשכו הישיר של סוף פרק ג'. שם ראינו את תיאור הפריצות הנוראה שהייתה בירושלים - "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" - ואת הקללות שנגזרו כנגדה: "וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן", "יָסִיר ה' אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים", "וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה, וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה, וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה". בפרק שלפנינו ממשיך הנביא ומתאר את שיא ההשפלה, ומשם הוא פונה אל הנחמה: מה יעלה בגורל הפליטה שתישאר, וכיצד ייבנה מחדש כבודם של ישראל.
פסוק א: שבע נשים באיש אחד
וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ, רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ, אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ.
יגיע מצב שבו ירבו האלמנות עד שנשים רבות יחזיקו באיש אחד ויאמרו לו: על פי דין, בעל מתחייב לאשתו בכתובה "אנא אזון ואפרנס ואכלכל", להאכילה ולהלבישה. אנחנו מוותרות על הכול. "לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ" - אל תתחייב לנו במאומה, את מזונותינו ואת בגדינו נספק בעצמנו. "רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ" - רק שלא ייקרא עלינו עוד שם בית אבינו אלא שמו של בעל, רק שא אותנו לנשים, "אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ".
אומר המלבי"ם: זו מידה כנגד מידה. מה שהיה להן דרך גאווה ובוז, אותה הליכה בגרון נטוי - השם עתיד להשפיל את גאוותן, עד ששבע נשים יחזיקו באיש אחד ויתחננו שרק ייקרא שמו עליהן.
רש"י והרד"ק מביאים כאן את דברי חז"1ל: נבוכדנצר גזר על חייליו שלא יבעלו אשת איש, אלא רק פנויות, לפי שידע שאלוקיהם של אלו שונא זימה ולא רצה שייענשו. וכיוון שכך, כדי שלא תיפולנה למרמס חייליו, חיפשה כל אישה בעל - העיקר שייקרא שמו עליה, שתירשם כנשואה. וזה שגרם ש"הֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד".
פסוק ב: צמח ה' ופרי הארץ
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד, וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל.
לאחר תיאור ההשפלה הנוראה, בא הנביא ומודיע: לא ייתם כבוד מבית ישראל. הדור שיישאר, הצדיקים שיימצאו בתוכו, הם יהיו צבי וכבוד לבית ישראל. "צבי" מלשון חמדה - דבר שאדם רוצה בו ותאב אליו. "פרי הארץ" הם מעשי הצדיקים, ומעשיהם יהיו לגאון ולתפארת. "גאון" מלשון גאווה ופרסום, ו"תפארת" אף היא לשון כבוד. וכל זה יהיה "לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל" - למי שייפלט ויישאר.
כאן יש למלבי"ם ביאור ארוך שכדאי להתעכב עליו. נשים לב לכפילות המרובעת שבפסוק: "צמח ה'" מול "פרי הארץ" - מה ההבדל בין צמח לפרי? ועוד: "לצבי ולכבוד" מול "לגאון ולתפארת" - מה בין צבי לכבוד, מה בין גאון לתפארת, ומה מוסיפים גאון ותפארת על צבי וכבוד? וכזכור, שיטת המלבי"ם היא שאין שום מילה מיותרת בלשון הקודש, ואין דברים הנכתבים רק לתפארת המליצה.
שני מיני מעלות: החומר והצורה
אומר המלבי"ם: מעלות הקניינים - כל מה שאדם קונה בעולמו - הן משני מינים. יש מעלה מצד הגשם והחומר, החיצוניות של הדבר, ויש מעלה מצד הצורה, הפנימיות והתכלית. ניקח לדוגמה כוס. אפשר לעשות כוס פשוטה, כמו כוס פלסטיק: מצד הצורה היא ממלאת את ייעודה, אפשר לשתות בה מים. ואפשר לעשות אותה מעוטרת ויפהפייה, כך שמעבר לשימושה גם ייהנו החושים מיופייה.
המעלה החומרית מושגת בחוש - העין רואה דבר יפה. על זה נופל לשון "צבי", חמדה ותאווה. כך אצל חוה נאמר "תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" - לא מחמת פנימיותו של הפרי אלא מחמת חיצוניותו המרהיבה. לעומת זאת המעלה מצד הצורה, מצד התכלית של הדבר, אינה נתפסת בעיניים אלא בשכל ובדעת. אפשר לראות מוצר ולומר שהוא יפה - זו השגה בחושים; אך להבין לשם מה הוא נועד ומה תפקידו - לכך צריך שכל.
כך גם במעלות האדם. אדם חכם עשוי להיראות מבחוץ לא נאה כלל, נמוך ולא מרשים - ורק מי שמדבר עמו משיג כמה הוא חכם. וכן מעלת הזקנה: מצד החושים, מה כבר אפשר להוציא מזקן? אבל בשכל אתה מבין ש"זקן" - זה שקנה חכמה, אדם שהשיג השגות. על מעלה מוסרית כזו, המושגת בדעת, נופל לשון "כבוד". את הדבר הגשמי חומדים ומתאווים לו - זה צבי; את המעלה הרוחנית מכבדים - זה כבוד.
אם כן, "לִצְבִי וּלְכָבוֹד" - משתי הבחינות תהיה להם מעלה: צבי מצד החלק הגשמי החיצוני, וכבוד מצד הצורה והרוחניות, התכלית שלשמה נברא. וכן "לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת" מקביל לזה: "גאון" הוא דבר הניכר בחושים - גדול, חזק, עומד בגאון (לא במשמעות המקובלת היום של חכם גדול, אלא מלשון גאווה והתנשאות); ואילו "תפארת" היא מצד הצורה שבעצם הדבר, הפנימיות המושגת בשכל.
מעלה מולדת ומעלה נרכשת
אך עדיין קשה: למה לכפול "לצבי ולכבוד" ואחר כך "לגאון ולתפארת"? אומר המלבי"ם: המעלות הללו עצמן מתחלקות לשתיים - יש מעלה, בין חיצונית בין פנימית, שאדם נולד עמה, ויש מעלה נרכשת. אדם שנולד עם שכל מבריק - מה יש לשבחו על כך? כך נולד. אדם שנולד חזק בלי שהתאמן כלל - במה זכה? זו מעלה טבעית שבו. לעומת זאת, כשאדם התייגע והשיג דבר מה, ההערכה כלפיו גדולה יותר: מעריכים יותר עשיר שעבד קשה והגיע בכוחות עצמו, מאשר עשיר שירש הכול מאביו וגדל עם כפית זהב בפה.
וכלשון המלבי"ם: איננו משבחים את הדבורה על שהיא עפה כה מהר, על הדבש שהיא מייצרת ועל בית הכוורת הבנוי בשישיות מופלאות - כך הטביע בה הבורא. ואיננו משוררים שירי הלל לעכביש על שהוא מייצר את החוט החזק בעולם; עדיין לא הצליחו לייצר חוט חזק כשלו, ומה שנראה חלש הוא רק מחמת דקותו - אילו היה בעובי כבל פלדה, כבל הפלדה החזק בעולם לא היה מגיע לרבע מכוחו. ובכל זאת אין מה לשבח - כך נולד, זה טבעו.
ומכאן, אומר המלבי"ם, תבין מדוע אנו מכבדים את הזקנים ומפארים את החכמים. לא תיתכן תפארת על דבר שאדם נולד עמו בטבע; תפארת שייכת רק במי שהתאמץ והשיג. אבל כבוד שייך גם במעלה מולדת. לכן זקן - מכבדים, שהרי כל אדם שיישאר בעולם שבעים שנה יגיע לזקנה, ואין מה לפאר, אבל יש מה לכבד. ואילו חכם - גם אם הוא צעיר - השקיע את כל כולו בשקידה ובמאמץ והשיג את מעלת החכמה, ואותו ראוי לפאר. זה ההבדל בין כבוד לתפארת במעלות שמצד הצורה. וכנגד זה, במעלות החומריות: "צבי" נופל על מעלה גשמית מולדת - נולד יפה, נולד חזק, נולד עשיר; ואילו "גאון" הוא על מי שהתעלה ורכש.
ביאור הפסוק
עתה מתבאר הפסוק. הנביא מתאר את הדור שיישאר, פליטי החרב, אחרי האובדן הכללי ואחרי שמונה עשרה הקללות שאמר ישעיה על ישראל. הקדוש ברוך הוא יתחיל להצמיח מחדש צדיקים במעלה גבוהה ונשגבה. "צֶמַח ה'" - כמו פרדס שכל ענפיו נכרתו וגזעו נעקר משורש, ואחרי שהכול התבטל הוא מתחיל לצמוח מחדש ולהוציא בדים וענפים. וזה נקרא "צמח ה'", כי השם הוא העושה זאת.
בשלב הראשון: "לִצְבִי וּלְכָבוֹד" - שתי מעלות מולדות, צבי מצד הגשמיות וכבוד מצד הרוחניות, אך שתיהן מתנת שמים, השם מצמיחן ואין בהן מאמץ אנושי. בשלב השני יתחילו אותם צדיקים להתעלות בה' ולהשיג מעלות מכוח עצמם - וזהו "וּפְרִי הָאָרֶץ": מן הצמח מתפתח פרי, וזה כבר מאמצם שלהם. ולכן "לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת" - גאון מצד החומר ותפארת מצד הצורה, ושתיהן מעלות נרכשות התלויות בבחירתם, שלא ירשו ממה שנתן להם הקדוש ברוך הוא אלא השקיעו בעצמם. וזה יהיה הכבוד והתפארת לפליטת ישראל.
פסוק ג: הנשאר והנותר
וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ, כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם.
אלו שיישארו יהיו בעלי מעלה גדולים ועצומים. אלא שהנביא מסייג: לא על כולם ייאמר "קדוש". שהרי בעל כורחנו יישארו גם רשעים. ולמי ייאמר קדוש? "כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם" - למי שכתוב לחיים ייאמר קדוש, ולא לרשעים שיישארו.
המלבי"ם עומד על שינוי הלשון: "הנשאר" מול "הנותר", ו"ציון" מול "ירושלים". "נשאר" הוא דבר שמשאירים אותו בכוונה תחילה; "נותר" הוא מה שנשאר מאליו, לקחתי את מה שהייתי צריך ומה שעודף - נותר. משל לתלמידים הנוסעים לטיול: אלו שהמורה החליט מראש שלא ייקחם, נאמר עליהם שהם נשארו בבית הספר - השאירו אותם בכוונה. ואילו לאחר שמילאו את האוטובוס ולא הספיק המקום לחמישה מן הנרשמים, נאמר: נותרו עוד חמישה מאחור - שלא בכוונה תחילה.
ולפי זה: בציון, שם היו החשובים, יקירי ישראל, בני המלכים ותופסי התורה - האויב השאירם בכוונה, אותם לא רצה לקחת, כמבואר בדניאל. ואומר הנביא: לא רק הנשאר בציון (ציון היא האזור הסמוך למקדש, מקום הר הבית), אלא גם הנותר בכלל העיר ירושלים - אלו שלא נלקחו לא מפני חשיבותם אלא משום שהאויב לא לקח את כולם ומאיזו סיבה נותרו שם - גם עליהם ייאמר קדוש, וכולם יהיו בגדר מעלה גבוהה ועצומה. אך את הרשעים אינני כולל, ולכן מדגיש: "כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם".
פסוק ד: רחיצה והדחה
אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ, בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר.
עתה מבאר הנביא: הקדושה הזאת לא תבוא מיד. תחילה ירחץ השם את צואת בנות ציון - כנגד המנאפים, וידיח את חטא בני ירושלים - כנגד שופכי הדמים. וכיצד? "בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר". הכיליון לא יהיה כיליון כללי בלא הבחנה בין צדיק לרשע ובין טהור לטמא, אלא תחילה "רוח משפט" - השם ישפוט כל אחד כפי מעלליו; ולאחר שיתבררו מי הם הרשעים, תבוא "רוח בער" - רוח של ביעור ואבדון שתבער אותם. ורק אחרי הפעולה הזאת "הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ", שהרי קודם לכן צריך משפט לבדוק מי ראוי, וביעור לסלק את שאינם ראויים.
ושוב יש כאן שינוי לשון: "רחץ" את צואת בנות ציון, ולעומתו "ידיח" את דמי ירושלים. אומר המלבי"ם: שלושה לשונות ניקוי הם ואינם שווים. "רחץ" - שטיפה בעלמא, פותח את הצינור ושוטף וגמרנו. "כיבס" - ניקוי היטב, בשפשוף חוזר ונשנה, כדרך שמכבסים בגד. "הדיח" - נאמר על דבר שנגלד ונעשה עליו כמין קרום, כגון דם שהתייבש או שומן שקרש, שצריך לשפשף ולהסיר את הקרום.
וראיה לדבר ממה שכתוב בדברי הימים: "וַיַּעַשׂ כִּיּוֹרִים עֲשָׂרָה... לְרָחְצָה בָהֶם, אֶת מַעֲשֵׂה הָעוֹלָה יָדִיחוּ בָם". הפרש שבקיבת הבהמה - די בשטיפה, וזו "רחצה"; אבל דם העולה, שמתייבש ונדבק ומגליד - צריך הדחה.
וכן כאן: "צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן" די לה ברחיצה, ואילו "דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם" צריכים הדחה ושפשוף. ומדוע? כי ביחס לרציחה, הניאוף עדיין נחשב עוון קל יותר. בשפיכות דמים נאמר "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ", והניקיון קשה הרבה יותר - לכן שם לא די ברחיצה אלא "יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ".
מוסר: מי מטהר אתכם
ומכאן אומרים בעלי המוסר: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים". משל לאדם שהתארח אצל עשיר ונכבד, שביתו מרוצף שטיחים מקיר לקיר, שולחנו מכובד ומפת משי יקרה פרושה עליו. אכל אותו אורח יותר מדי, ואמרו לו להפסיק ולא שמע, עד שהקיא - במחילה מכבודכם - את כל מה שאכל על השולחן ועל השטיח. והנה מגיע העשיר, יורד על ברכיו, נוטל סמרטוט וסותם את אפו ומתחיל לנקות את התוצאות, שוטף את הסמרטוט וחוזר ומנקה את השולחן. הרי דבר כזה אינו נתפס בשכל כלל; היינו אומרים שיחליף את השטיחים ולא ינקה בעצמו.
וכך, כביכול, "וְרָחַץ ה' אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן" - אנחנו קלקלנו ואנחנו טינפנו, והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מנקה. כאם המנקה אחרי בנה ואינה קצה בזה, שכן זה בנה. וזה מוסר גדול לאדם שלא יחטא: יראה וייווכח שאת כל הלכלוכים שלנו צריך הקדוש ברוך הוא כביכול לנקות, וכמה ביזיון יש בזה כלפי קודשא בריך הוא.
פסוק ה: ענן ועשן, נוגה ולהבה
וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן, וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה.
כאן מוסיף הנביא: כשם שהצדיקים יתענגו על נועם ה', כך אותה עצמה תלהט את הרשעים. וזה מקביל לנבואת מלאכי: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר, וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא", ומיד אחר כך "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ". אומרים חז"ל: אותה שמש עצמה שתלהט את עושי הרשעה ותשרפם כקש, היא שתזרח ליראי שמו ותהיה להם שמש צדקה ומרפא.
וכך כאן: "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן" - המקום שבו מכונן הר ציון, "וְעַל מִקְרָאֶהָ" - על כל הקרואים שבתוכה, הצדיקים והרשעים כאחד. ביום יהיה שם "עָנָן... וְעָשָׁן": לצדיקים יהיה זה ענן אלוקי, ענן נפלא הסוכך ומגן עליהם לכבוד ולתפארת, כשבעת ענני הכבוד שליוו אותנו במדבר; ולרשעים אותו דבר עצמו יהיה "כֶּעָשָׁן לָעֵינָיִם", יפריע להם, יזיק להם ויהרוס אותם.
ומשל לדבר, אומר המלבי"ם, אור השמש. בשבילנו הוא דבר נפלא - בו אנו רואים, בו אנו הולכים ופועלים. ואילו לעטלף זהו דבר קשה מאוד, מסנוור אותו ומקלקל את עיניו, ואינו מסוגל לשהות במקום שיש בו אור שמש אלא חייב להתחבא במקומות נסתרים. כך הענן: לנו ענן סוכך, ולהם עשן הנכנס בעיניהם.
וכן בלילה: "וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה". "נוגה אש" - כעמוד האש שהאיר לישראל במדבר בצאתם ממצרים, וזה לצדיקים; ואותה אש עצמה תהיה "להבה" לרשעים, שתשרוף ותכלה אותם.
"כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה" - אל תחשוב שהחופה הזאת, חופת עמוד הענן ועמוד האש, תהיה על כולם. "על כל כבוד" - על כל מקום הראוי לכבוד תהיה החופה, ולא על הרשעים; על הרשעים יהיו העשן והאש הלוהטת. שלא תחשוב שמיד כל הנשאר בירושלים קדוש ייאמר לו: רק לאחר שהשם יבער את הרשעים, ולאחר שאותה שמש המאירה לצדיקים תכלה אותם - אז מי שיישאר בירושלים קדוש ייאמר לו.
פסוק ו: הסוכה
וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר.
לאחר שהמשיל את הגאולה לענני הכבוד ולעמוד האש שהיו לישראל במדבר, עובר הנביא לסוכות שהיו להם שם, כמו שנאמר "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". הסוכה תגן משני סוגי רעות: מן החורב, שהוא רעה תמידית - יובש, אין מה לשתות, אי אפשר להתקיים - והסוכה מגינה מפני השמש; ומן הזרם והמטר, שהם רעה שאינה תמידית אלא באה מזמן לזמן.
ושואל המלבי"ם: מה בין "מחסה" ל"מסתור"? ותשובתו: חסיה היא הגנה קטנה יותר, ומסתור הוא הגנה גדולה. והנביא אומר: לא רק מחסה יהיה שם אלא אף מסתור, הגנה גמורה, "מִזֶּרֶם" - שהוא שיטפון גדול הבא בכוח עצום, ולא רק מזרם אלא אפילו "מִמָּטָר" - גשם היורד כדרכו. כלומר, ההגנה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים תגונן עליהם הן מן החורב והן מן הזרם והמטר.
ובזה רומז הנביא שהשגחת הקדוש ברוך הוא עושה דבר והיפוכו: היא מגינה גם מחורב וגם מזרם, שהם שני הפכים - זה יבש וזה לח. וזהו, בצד המליצי של הדברים, שהצדיקים יהיו נשמרים בשמירה שלמה בהשגחת השם יתברך.
לסיכום:
פרק ד' פותח בשיא ההשפלה - שבע נשים המחזיקות באיש אחד, מידה כנגד מידה על גאוות בנות ציון - ומשם עולה אל הנחמה. "צמח ה'" הם הצדיקים שהשם יצמיח מחדש מגזע כרות, ובהם מעלות מולדות: צבי בחומר וכבוד בצורה; ו"פרי הארץ" הן המעלות שירכשו בעמלם: גאון בחומר ותפארת בצורה. הנשאר בציון (שהושאר בכוונה) והנותר בירושלים (שנותר מאליו) - קדוש ייאמר להם, אך רק לכתובים לחיים, ורק לאחר שירחץ השם את צואת בנות ציון וידיח את דמי ירושלים ברוח משפט וברוח בער. ואז יברא ה' חופה על כל כבוד: אותו ענן ואותה אש שיהיו לצדיקים מחסה, יהיו לרשעים עשן ולהבה. וסוכת השגחתו תגן עליהם משני ההפכים גם יחד, מן החורב ומן הזרם והמטר.