פרק ג' בישעיהו הוא תיאור קשה של תהליך התפוררות: הסרת המשענות מירושלים ומיהודה, קריסת ההנהגה, ושקיעה מוסרית שסופה חורבן. בחלק שלפנינו אנחנו נכנסים לעומקו של התהליך: מה קורה כשאין מי שרוצה להנהיג, מה שורש הקלקול, מהו באמת שכרו של הצדיק ועונשו של הרשע, ולבסוף התוכחה הארוכה על בנות ציון ועל התכשיטים והפיתויים. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, בצירוף דברי רש"י, הרד"ק וחז"ל.
שמלה לכה - קצין תהיה לנו
כִּי־יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה־לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ׃ (ו)
המלבי"ם מסביר: בעבר כולם היו רצים אחרי השררה. כולם ביקשו להיות מנהיגים, להיות קצינים, שהרי זה כבוד לו וכבוד לכל המשפחה. עכשיו התהפכו היוצרות: יבוא איש ויתפוס באחיו או באיש מבית אביו ויאמר לו "שמלה לכה" - יש לך מלבושי כבוד, אתה ראוי להיות קצין לנו, ויהיה בזה כבוד לך ולמשפחתך. ולא זו בלבד, אלא "והמכשלה הזאת תחת ידך" - כל אותה עזות של הנערים, מה שקראנו "יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן", בידך לטפל בה. בכוחך לשנות את המציאות. ואם כן, אם אינך מתקן - העוון תלוי בך.
אבל המלבי"ם מעיר שיש כאן גם דרך הלצה: תראו איזה מנהיג יהיה בימים ההם. ההידרדרות תהיה כה גדולה, עד שיספיק שיש לו שמלה יפה כדי שיהיה ראוי להנהיג. לא יחפשו תוכן, לא יחפשו פנימיות. הוא יודע לדבר יפה, הוא לבוש יפה, הוא מצטלם טוב - זהו, נשים אותו בראש. "שמלה לכה" - די בזה שיש לו בגד יפה כדי שייחשב אדם נכבד הראוי להנהיג את העם. זה מראה על ההידרדרות: אנשים בעלי תוכן ובעלי מעלה כבר לא יהיו, ורק שפלים יעלו, שהמעלה היחידה שמצאו בהם היא הבגדים.
יש ביטוי חכם שאומר: כשאנשים קטנים עושים צל גדול, סימן שהשמש שוקעת. כשהשמש שוקעת, דבר קטן נראה גדול. כשאתה רואה פתאום אדם קטן שעושה צל גדול, זה מעיד על שקיעה טוטאלית, על מצב נורא מכל הבחינות.
רש"י מביא את דברי חז"ל בביאור אחר: "שמלה לכה" - עשיר אתה בתורה, והתורה מחוורת בעיניך כשמלה פרושה, אתה בקיא בה. ולכן "קצין תהיה לנו" - בוא ולמד אותנו. "והמכשלה הזאת תחת ידך" - מה שאנחנו נכשלים באיסור והיתר, בטומאה וטהרה, תלוי בך. אם לא תלמד אותנו ולא תורה לנו, ממילא לא ננהג כראוי.
ועוד הסבר, בענייני ממון: "שמלה לכה" - לך יש ממון, ובידך להלביש את העניים ההולכים ערומים מרוב עניותם. "והמכשלה הזאת" - מה שאנשים מתים ברעב ואין להם מה לאכול, "תחת ידך", שהרי בכוחך להשביע ולפרנס אותם. ולכן קצין תהיה לנו.
התשובה: לא אהיה חובש
יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא־אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם׃ (ז)
"ישא" - אומר רש"י, אין ישא אלא לשון שבועה. הוא נשבע להם שלא יקבל על עצמו. לפי הפירוש הרוחני שהזכיר: "לא אהיה חובש" - לא אהיה אפילו מחובשי בית המדרש. "ובביתי אין לחם ואין שמלה" - אין בידי לא טעם משנה ולא טעם אגדה. כלומר, אתם חושבים שאני יודע משהו? באמת אין תחת ידי כלום. וזו הידרדרות בתוך הידרדרות: יחשבו עליו שהוא בקיא, והוא משיב שאין לו מה למכור להם.
ולפי פשוטו מסביר רש"י: "חובש" הוא שופט, מלשון מחבוש - בית האסורים. השופט הוא בעל הכוח לחבוש אנשים בבית האסורים, והוא אומר להם: לא אהיה מנהיג החובש אנשים.
המלבי"ם ממשיך בקו שלו: בעבר היה כבוד גדול להיות מנהיג, ובדור הזה יגיע מצב שזו תהיה שפלות. ולכן ישיב להם: אפילו "חובש" לא אהיה. בתקופות הקדומות היה כבוד ותפארת למי שמכבדים אותו בשררה, שכן לא היו עזי פנים מצויים. אבל עכשיו הוא אומר: לא אהיה קצין אלא לכל היותר חובש, שוטר שאוסר בבית הסוהר - כי רבו המעיזים ורבו המתפרצים, ואיך אוכל להנהיג? ומוסיף: גם חובש לא אוכל להיות, כי אם אעסוק בתיקון המכשלה ובהכנסת הפושעים והמורדים ועזי הפנים לבית האסורים, אצטרך להתבטל מכל עסקיי, וממה אתפרנס? זהו "ובביתי אין לחם ואין שמלה" - אאלץ לרדת מנכסיי ולהתפנות מעסקיי כדי לטפל במצב העם. ולכן "לא תשימוני קצין עם".
שורש הנפילה: הצביעות
כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלַ͏ִם וִיהוּדָה נָפָל כִּי־לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל־יְהֹוָה לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ׃ (ח)
ירושלים היא עיר הממלכה, וכשכשלה עיר הממלכה ממילא נפלה גם יהודה, המנוהלת על ידה. כשנופל המנהל - נופלים גם המנוהלים. ומה הסיבה? "כי לשונם ומעלליהם אל ה'". המלבי"ם אומר שהם היו צבועים בשתי בחינות: גם בבין אדם למקום וגם בבין אדם לחברו. במצוות שבין אדם למקום עשו עצמם כצדיקים ולא היו כאלה - לובשים אדרת שיער למען כחש, מראה עצמו כצדיק וירא שמים, כמין "באבא" העושה נפלאות, כדי שיימשכו אחריו. בלשונו ובמעלליו הוא מכריז שכל רצונו הוא רק עבודת ה' ורק רצון ה' נגד עיניו. אבל מה יועיל הדבר כאשר הוא ממרה את עיני השגחת ה' - כאילו ה' אינו רואה? וכי ה' אינו רואה מה אתה מספר, ואינו יודע תעלומות לבך?
הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי־גָמְלוּ לָהֶם רָעָה׃ (ט)
דבר נוסף: גם בני אדם אינך יכול לרמות לאורך זמן. הצביעות והחנופה, אומר המלבי"ם, ניכרות על הפנים, והפנים מעידות מה נמצא בעומק הלב. ניכר על הפנים מי הוא ירא ה' באמת ומי הוא המזייף והצבוע. אתה חושב שאתה מרמה רק את ה'? גם את בני האדם אינך מרמה.
ודבר שלישי: גם אם את החטאים שבין אדם למקום הוא עושה בהסתר, הרי "וחטאתם כסדום" - עבירות שבין אדם לחברו הן דברים גלויים. כשאדם גוזל, מכחש וגונב, אי אפשר לעשות זאת בסתר. אפשר להעמיד פני צדיק וירא שמים ולהיות בלב רשע, אבל אי אפשר להסתיר עבירות שבין אדם לחברו. "הגידו לא כיחדו" - העוונות הללו כביכול מגידים ומפרסמים בפני כולם את רשעתם של אותם מנהיגים, כאילו עשו זאת בפרהסיה. מי יטעה לחשוב שאתה צדיק? ואף אם תחשוב שיש בידך לרמות את כולם, דע לך שאתה רק מזיק לעצמך - וזה יתבאר בפסוקים הבאים.
ולשון "ענתה בם": המלבי"ם מדייק שהשורש "לענות" מופיע בכמה צורות, והן שונות לחלוטין. "לענות את" - תשובה לשאלה, עניתי אותו על מה ששאל. "לענות ל" - כמו "וענית לאמור", לשון הרמת קול. "לענות ב" - לשון עינוי, וגם לשון עדות, כמו "לא תענה ברעך עד שקר". וכאן "הכרת פניהם ענתה בם" בבי"ת - לשון עדות: הכרת הפנים כבר מעידה עליו שהאדם הזה רשע ומזייף, וכל ענייניו אינם אלא כלפי חוץ.
הצדק טוב מצד עצמו
אִמְרוּ צַדִּיק כִּי־טוֹב כִּי־פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ׃ (י)
לפעמים אדם רוצה לעשות מעשה צדק ומעשה טוב לתועלת חיצונית: כדי שיכבדו אותו, כדי להשיג גמול, כדי שייתנו לו משרה. הוא עושה צדק לא לשם הצדק אלא לשם תועלת. על כך אומר הנביא: אמרו לצדיק שהצדק טוב מצד עצמו, ולא ככלי להשגת דבר אחר. משל לאדם הנוטע אילן - מה הוא רוצה להשיג מן הנטיעה? פירות. הוא אינו נוטע אילן שיוציא פירות כדי להשיג בעזרתם דבר שלישי. התועלת שבאילן היא עצם מה שיוצא ממנו. כך התועלת שבצדק היא עצם זה שנעשה צדק. "כי פרי מעלליהם יאכלו" - עצם הצדק הוא כבר התוצאה הנדרשת, הוא הפרי. אל תחפש רווחים נוספים.
אוי לרשע רע - גמול ידיו
אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי־גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ׃ (יא)
פעמים רבות הרשע עושה מעשה וחושב שלא נגרמה ממנו שום רעה. אומר לו הנביא: טעות בידך. הרשע מצד עצמו הוא הרע. עצם עשיית הלא-טוב היא כשלעצמה דבר רע. זהו "אוי לרשע רע" - הדבר הגרוע מכל הוא הרשע עצמו. אל תאמר "בסוף לא ניזוק אף אחד, מה כבר יצא מזה"; עצם העבירה, עצם ההשחתה, היא הרעה. וזהו שנאמר "כי רע ומר עזבך את ה' אלוקיך".
מהו גמולו של הצדיק? עצם זה שיש צדק בעולם. ומהי הרעה שבעשיית הרשע? עצם זה שיש רע בעולם - זה הדבר הנורא ביותר, גם בלי שנאמר לך שיש עונש ושתשלם מחיר.
ובעומק הדברים אומר המלבי"ם: כשאדם עובר עבירה אין לו גמול חיצוני, אלא "גמול ידיו יעשה לו". משל: אם נסעת במהירות מופרזת ושוטר עצר אותך וקיבלת דוח - העונש חיצוני למעשה שעשית, אין הכרח שהרעה קשורה למעשה. אבל אם חלילה אדם נסע במהירות מופרזת ולא הספיק לבלום, ובעקבות כך נקלע לתאונה ונפצע קשה - האם העונש חיצוני לעבירה? זהו ממש "גמול ידיו יעשה לו", מה שבישלת אכלת. אין כאן מישהו מבחוץ שבא להעניש, ואין זה כמו שוטר הנותן דוח, ואין זה כמו פקיד בשמים שמעיין ברשימה ומטיל קנס. אלא אתה מזיק לעצמך.
שהרי באמת, כשאדם עושה רעה הוא בורא משחית, והמשחית הזה צריך להיזון ולהתפרנס ממשהו. מה עושה הקדוש ברוך הוא? אומר לו: הרי שלך לפניך, האדם הזה יצר אותך - גש אליו שיפרנס אותך. וכיצד המשחית מתפרנס מן האדם ויונק ממנו? בכך שהוא מייסר אותו. נמצא שמי שמזיק לאדם הוא האדם עצמו, מעשה ידיו. וזהו שאומר הנביא "תייסרך רעתך" - אין זה עונש נפרד. וכן "אִוֶּלֶת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו": האיוולת של האדם גורמת לו לסלף את דרכו, ואז הוא חוטף מכות. הולך בדרך חתחתים ונופל לבורות, ואחר כך יש לו תלונה: ריבונו של עולם, למה הפלת אותי? והרי שמתי לך שלטים, הדרך הסלולה כאן וכאן דרך חתחתים, והתעקשת ללכת שם.
ולכן דווקא "אוי לרשע רע". מהו ה"אוי" הגדול ביותר? כשאני מזיק לעצמי. כשמישהו אחר הזיק לי, יש לי תלונה כלפי מישהו ואיני מרגיש אשם. הכרתי אדם, השם ירחם, שהיה מעשן כבד וחלה ונפטר. והוא אמר משפט שמבטא בדיוק את הנקודה: מה שמנחם אותי הוא שלא חליתי בסרטן הריאה אלא בסרטן אחר. ולמה זה ניחם אותו? כי הדבר הקשה ביותר לאדם לחשוב הוא "איזה טיפש אני, הרגתי את עצמי". והוא אמר: זה לא קשור, גם אדם בריא שאינו מעשן עלול לחלות בלוקמיה או במחלות אחרות. אדם עומד למות, ומה שהרגיע אותו הוא שלא הוא הזיק לעצמו. זהו "אוי לרשע רע" - האוי הגדול הוא שהרשע מזיק לעצמו, כי גמול ידיו נעשה לו, וזו עוגמת הנפש הגדולה ביותר.
דרשת חז"ל: צדיק טוב ורשע רע
חז"ל דורשים: "אמרו צדיק כי טוב" - וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים וטוב לבריות, זהו צדיק טוב, ועליו נאמר "כי פרי מעלליהם יאכלו", שאוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. טוב לשמים ואינו טוב לבריות, שעם האנשים אינו מסתדר - זהו צדיק שאינו טוב. וכן "אוי לרשע רע" - וכי יש רשע רע ורשע שאינו רע? אלא רע לשמים ורע לבריות, זהו רשע רע; רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו רשע שאינו רע. והרשע הרע - גמול ידיו יעשה לו בעולם הזה.
ועוד אמרו: הזכות יש לה קרן ויש לה פירות - אדם שעשה מצווה, יש לו קרן וגם צובר דיבידנדים, שנאמר "כי פרי מעלליהם יאכלו". עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, שנאמר "כי גמול ידיו יעשה לו" - מה שעשית, את זה תקבל. אלא אם כן עשתה פירות, כגון שבא על הערווה והוליד ממנה בן, שאז יש לעבירה גם פירות המתפתחים ממנה לאחר מכן.
עמי נוגשיו מעולל
עַמִּי נֹגְשָׂיו מְעוֹלֵל וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ עַמִּי מְאַשְּׁרֶיךָ מַתְעִים וְדֶרֶךְ אֹרְחֹתֶיךָ בִּלֵּעוּ׃ (יב)
המלבי"ם אומר שסדר הפסוק הוא: עמי מעולל, כלומר מתלוצץ, על נוגשיו הנוגשים בו, כי נשים משלו בו - ו"נשים" כאן מלשון נושים. המצב של עם ישראל הידרדר כל כך, שכאשר היו באים הנוגשים לגבות את המס למלך, היה מתלוצץ עליהם ואומר: מה באת לקחת? חפש, ואם תמצא משהו - קח. מדוע? כי הנושים כבר משלו בו, הוא חייב כל כך הרבה כספים לכל כך הרבה אנשים, עד שלא נשאר לו מאומה. זו הידרדרות נוראה: אפילו לשלם מס אין לו, מרוב חובות לנושים.
"עמי מאשריך מתעים" - אלו שאמורים להעמיד אותך על הדרך המאושרת, הדרך הישרה, הם עצמם מתעים אותך מן הדרך הנכונה. ולא זו בלבד, אלא גם "דרך אורחותיך בלעו" - אף את הדרך הישרה שהיית רגיל בה השחיתו, עד שלא תוכל לשוב אליה, כאילו נבלעה ואיננה.
המלבי"ם מסביר: דרך התורה נקראת דרך סלולה, דרך קבועה וישרה, ומן הדרך הזאת מתפשטים אורחות עקלקלות. ההולך בדרך התורה הולך על האוטוסטרדה, והסוטה ממנה הולך באורחות עקלקלות. אותם "מאשריך" הבטיחו אושר זמין ומיידי - תאוות, הנאות וענייני העולם הזה - והתעו אותו מן הדרך. אלא שחששו שמא עוד ישוב אל הדרך הנכונה, ולכן קלקלו ועיוותו גם את המסלול המרכזי עצמו, וכך הבטיחו שכאשר יבין שהאורחות העקלקלות אינן מובילות לשום מקום, כבר לא יהיה לו לאן לחזור. והנמשל: הם עיוותו אותם מעיקרי האמונה. כל עוד נשארו בידם עיקרי האמונה, גם אם הלך באורחות עקלקלות היה יכול לחזור אל הדרך הסלולה, אל האמונה בה'. אבל משעיוותו את דעתם ואת שכלם ואת עיקרי האמונה - גם הדרך הסלולה נבלעה ונהרסה, ולא היה ניתן לשוב אליה.
ומוסיף המלבי"ם שהכפילות "עמי... עמי..." מכוונת לשני מיני הצלחות. כנגד ההצלחה הגשמית - עושר ופרנסה - אמר "נוגשיו מעולל, נשים משלו בו", שאין להם שום הצלחה כלכלית. וכנגד ההצלחה הנפשית והרוחנית בעבודת ה' - "מאשריך מתעים", שאלו שאמורים להבטיח לך את האושר הרוחני מטעים אותך ומבטיחים לך אושר בגילולים ובאלילים.
ניצב לריב ועומד לדין
נִצָּב לָרִיב יְהֹוָה וְעֹמֵד לָדִין עַמִּים׃ (יג)
אומר הנביא: כאשר ירצה ה' לשפוט את עמו על רוע מעלליהם, יתברר שעיקר האשמה תלויה בזקנים, בשופטים ובמנהיגים, שהם אלה שקלקלו את העם. ולכן כביכול ייערך בית משפט לדון אותם. "ועומד לדין עמים" - לדון אותם, ובכלל זה את ראשי עם ישראל, את השופטים ואת הזקנים שלא יישרו את העם בדרך הנכונה. והקדוש ברוך הוא כביכול יהיה גם התובע: התובע נקרא בעל הריב, שהרי יש ריב בין האנשים, והשופט נקרא הדיין. "ניצב לריב ה'" - הקדוש ברוך הוא עומד לתבוע את אותם שופטים וזקנים.
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "ניצב" ל"עומד", הבדל המוכר לנו גם היום בלשון הקודש: "עומד" הוא ההפך מיושב, ואילו "ניצב" פירושו מתחזק על עומדו, עומד בתקיפות. נמצא שכל ניצב הוא עומד, אבל לא כל עומד הוא ניצב; יש עומד בצורה פסיבית שאינו ניצב. וכן "ניצב" מורה על עמידה כנגד, למול, בהתרסה. לכן בבחינת הריב נאמר "ניצב" - הקדוש ברוך הוא כבעל דין הבא לטעון את טענותיו, מתחזק על עומדו וניצב מול הנתבע. אבל בבחינת הדין נאמר "עומד" - שהעומדים לפני הדיין עומדים, והדיין שופט את שניהם בשווה, ואין כאן עמידה של התרסה.
הזקנים והשרים
יְהֹוָה בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם־זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם׃ (יד)
זהו המשך הפסוק הקודם: עם מי עומד ה' לדון? עם זקני עמו ושריו. כלפי הזקנים, שהם אמורים להדריך את העם במצוות שבין אדם למקום, יאמר: "ואתם ביערתם הכרם". עם ישראל נמשלו לכרם, כפי שנראה בהמשך בפרק ה' שנקראו כרם ה', ופירות הכרם הם המצוות והמעשים הטובים. אתם, הזקנים, הייתם אמורים להיות נוטרי הכרם ולדאוג שעם ישראל יקיים מצוות ומעשים טובים, ולא די שלא נטרתם - עוד ביערתם וקלקלתם את הכרם.
וכנגד השרים, שהם אמורים ליישר את העם מן הבחינה המשפטית והחוקית, בענייני בין אדם לחברו, אומר: "גזלת העני בבתיכם". אתם הממונים להציל עני מיד עושקו, ולא די שלא הצלתם - עוד אתם עשקתם אותו. נמצא שה' בא במשפט עם הזקנים על הכרם, ועם השרים על גזלת העני.
תדכאו ותטחנו - ולמה?
מַה־לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם־אֲדֹנָי יֱהֹוִה צְבָאוֹת׃ (טו)
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "תדכאו" מלשון דיכה ל"תטחנו" מלשון טחינה. כשלוקחים דבר גדול, דכים אותו והופכים אותו לפירורים קטנים, ורק אחר כך אפשר לטחון אותו ולעשותו קמח, ואלו שני כלים נפרדים. מי שייקח מדוכה, שהיא עלי ומכתש, לא יגיע לקמח אלא לפירורים בלבד; לקמח מגיעים בריחיים. ומצד שני, דבר גדול אינו נכנס כלל בין אבני הריחיים - צריך שיהיה מפורר ודק, גרגירים של חיטה ושעורה, ואז מכניסים אותו לעיגול הפנימי והוא נטחן. לכן כדי לטחון צריך קודם לדוך. וכך מצינו "ויכות אותו טחון היטב" - תחילה כתישה לחתיכות קטנות ואחר כך טחינה. וכן "וטחנו בריחיים או דכו במדוכה": אם רצו קמח - טחנו בריחיים; ואם לא רצו קמח אלא לבשל, דכו במדוכה, לגריסים למשל, ובישלו בפרור שהוא כלי בישול.
והנמשל: בתחילה, כדי להשיג כסף וזהב ושוחד, ניגשו אל מי שיש לו - אל העשירים, והם "דכאו" אותם, שהרי דבר גדול דכים אותו כדי להוציא ממנו. אבל אחרי שדכאו אותו נעשה עני, ודבר שכבר נידוך אי אפשר לדוך עוד - ומה עושים כדי להפיק ממנו עוד? טוחנים. זהו "ופני עניים תטחנו": אחרי שהפכת אותו לעני בדיכוי, אתה עוד טוחן אותו עד דק כדי להוציא ממנו את הפירורים האחרונים שנותרו בו.
יען כי גבהו בנות ציון
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה׃ (טז)
שני הפסוקים האחרונים הם שאלה ותשובה. "מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו" - מדוע? "יען כי גבהו בנות ציון". ה' שואל למה אתם מדכאים את עמי, וכביכול עונה בעצמו: בגלל הנשים שלכם. הנשים היו בנות שחץ, ואיבדו הון רב על תכשיטים ובשמים ועל כל מיני דברים מקולקלים, ודרשו מבעליהן שימלאו את צורכיהן. וכדי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים הללו נאלצו הבעלים ללכת ולגנוב ולגזול ולקחת שוחד. ולכן מיד אחרי השאלה "למה לא תשבעו כסף" מונה הנביא את כל התכשיטים היקרים שהיו הולכות בהם.
מי שקורא את הפסוקים הבאים עומד נדהם: כביכול הנביא עומד בזמננו ומוכיח את ישראל על חסרונותיהם. ואיני מתכוון שהוא עומד באלנבי בתל אביב, ודי לחכימא ברמיזא.
רש"י מפרש שהדברים אמורים על הנשים אשר משלו בעמי: "כי גבהו" - גבהו פאותיהן הנוכריות וקליעת שערותיהן. "ומשקרות עיניים" - שני פירושים: לשון סיקור, שמביטות לכל מקום כדי למשוך תשומת לב; או מלשון סיקרא, שהיו צובעות את עיניהן בצבעים כדי למשוך תשומת לב, איפור גס למיניו, סיקרא וכחול. "הלוך וטפוף תלכנה" - רש"י מסביר שטפוף הוא לשון דבר הצף על גבי חברו, שהייתה ארוכה הולכת בצד קצרה; רצתה למשוך תשומת לב, לקחה חברה נמוכה והלכה לידה, וכך נראתה מיד גבוהה וכצפה למעלה.
אפשר להוסיף הסבר נוסף, אף שבדקדוק לשון הקודש אינו משתמע ממש, אבל מצד המציאות הוא אפשרי: "טפוף" מלשון תיפוף. יש נשים רבות שרוצות למשוך תשומת לב והולכות בנעליים וכפכפים שנשמעים מרחוק, וכל הרחוב יודע שהיא הולכת. ולמה אין זה מדויק? כי תיפוף בלשון הקודש הוא בתי"ו, וכאן "טפוף" בטי"ת - אלא שטי"ת ותי"ו מתחלפות.
ועוד מסביר רש"י שהיו קושרות פאות נוכריות וקליעת שערות תלושות, כורכות אותן עם קליעותיהן כדי שייראו גסות וטפופות - לא היה לה שיער רב, הניחה פאה נוכרית כדי שייראה השיער צפוף וסמיך ורב. ו"ברגליהן תעכסנה" - כשהיו עוברות בשוק אצל בחורי ישראל, דורסתו ברגלה ומרמזתו צד חיבת ניאופים, כאילו נותנת לו בעיטה קטנה ברגל כדי שיישא בה עיניו. ויש עוד הסבר בחז"ל שהיו נותנות מין בושם בנעליהן, וכשהייתה מגיעה אליו הייתה מתיזה עליו בושם ברגלה כדי להבעיר בו את יצר הרע, וזהו "עכס" כעכס של נחש - אומר רש"י ארס של נחש, שהיה נכנס בו כארס. ויש עוד פירוש ב"טפוף" מלשון טף, שהיו מסתובבות ברחוב כמנהג הילדים, או שהגדולה הולכת ליד הקטנה.
העונש: ספחת בקודקוד
וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קׇדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַיהֹוָה פׇּתְהֵן יְעָרֶה׃ (יז)
מכאן מתחיל תיאור העונש של אותן נשים שגרמו לנזק נורא ועצום: גם בזה שדרשו מבעליהן והביאום לגזול את העניים, וגם בזה שעוררו את אש התאווה אצל האנשים. "ושפח" - אומר המלבי"ם, מלשון ספחת ממארת. ואף שספחת בסמ"ך ו"שפח" בשי"ן, הרי שי"ן וסמ"ך מתחלפות, כמו "חרס" הבא בשי"ן ובסמ"ך, וכמו "כעס" המופיע באיוב גם בשי"ן וגם בסמ"ך. וזו תופעה מצויה מאוד: שי"נים שבתורה נהפכות בלשון חז"ל לסמ"כים, כדי ליצור הבחנה בין שי"ן לסי"ן - כמו "תערש" שבתורה תמיד בשי"ן, ובחז"ל תמיד בסמ"ך.
אם כן, "ושפח ה' קדקוד בנות ציון" - ה' יעשה להן ספחת ממארת שתגרום שפאת ראשן תיעשה קרחה. כנגד שהלכו עם פאות מפוארות וארוכות הגורמות לתאווה, אותו מקום עצמו יכוסה בצרעת ובספחת. ו"פתהן יערה" - מסביר המלבי"ם, אותו מקום שהיה מכוסה בשערות יתכסה עתה בצרעת.
ויש פירושים אחרים. רש"י מביא שדרשו רבותינו "ושפח" מלשון שפחה - שתיעשינה שפחות מרודנות; ויש שדרשו שירבה בהן משפחות משפחות של כינים, "שפח" מלשון משפחה, או שיסתפחו אליהן כינים רבות - ושימו לב שזה בראש, כנגד העבירה שהייתה בראש באותן פאות שהזכיר רש"י.
"פתהן יערה" - רש"י מפרש כליהן יערה, "פת" לשון כלי, כמו "פתיא אוכמא". ומדוע? מפני שהן היו אומרות "ימהר יחישה מעשהו" - איני דואגת מן החורבן, יבוא אותו שר גוי, אותו חייל נוכרי, ויראה כמה אני יפה וכמה אני מאופרת, וייטול אותי לאישה, ולא אמות ברעב ולא אקבל עונשים. וכשבאו פורענויות, אכן היו שרי נבוכדנצר נוטלים אותן להיות להם לנשים מחמת יופיין - התוכנית שלהן הצליחה. ורמז הקדוש ברוך הוא והיו שופעות דם נידה כדם המערה מכלי אל כלי, וכשנענשו בדם נידה נמאסו עליהם והשליכום לארץ מעל הקרונות שלהם, ותרגומו "וית יקרהון יעדה", שיסיר מהן את היקר והכבוד. וזהו "פתהן יערה", לשון מערה מכלי אל כלי, וגם לשון גילוי. כלומר: חשבתן להינצל מן הגזירה, ואדרבה, כל אותם דברים שהתגאיתן בהם, היופי החיצוני, ייהפכו למיאוס בעיני השר הגוי, ולא די שלא יחפוץ בהן אלא עוד ימאס בהן.
הסרת התכשיטים
בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים׃ (יח)
אומר רש"י: כשישיב הקדוש ברוך הוא את ישראל אליו, יסיר מהם את תפארת העכסים, שלא יהיו תולים עוד את תפארתם בנוי תכשיטי נשים ובדברי נבלה. "העכסים" הם המנעלים שהיו מעכסות בהם, כמו "וברגליהן תעכסנה". "השביסים" - שביס שנותנים על הראש לנוי. "והסהרונים" - תרגום יונתן "סבכייא", מיני שביסים.
והרד"ק מפרש שהעכסים היו כמין פעמונים ברגליים, שכשהיו הולכות בנעליהן היה הדבר מקשקש ומושך תשומת לב. להבדיל אלפי הבדלות, יש פעמונים בספר תורה - וכשמוציאים ספר תורה מיד כולם יודעים ועומדים; כך הן שמו פעמונים ברגליהן, שכשהיא הולכת ברחוב מיד הכול מסתכלים ורואים. "השביסים" לרד"ק כמו שבצים, מלשון משבצת ו"כתונת תשבץ", בגד העשוי בצורת כתונת תשבץ. "סהרונים" - תכשיט העשוי בדמות חצי ירח, בדמות סהר. וכל התכשיטים שהיו מתפארות ומתגאות ומפתות בהם - ה' יסירם מהן.
הַנְּטִפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת׃ (יט)
"הנטיפות" - התרגום אומר "עונקייא", מלשון "וענקים לגרגרותיך", שרשרת שעל הצוואר, ונקראת נטיפות מפני שהיא נוטפת ויורדת על הגוף. ואגב, מדוע נקרא ענק "ענק"? אומר רש"י על פי הגמרא: מפני שמעניקים חמה בקומתן. אדם קטן העומד ומסתכל עליו כלפי מעלה, כשהשמש מאחוריו, גלגל השמש נראה מאיר סביב צווארו כענק, כשרשרת סביב הצוואר.
"והשירות" - שיר הוא צמיד, כמו "בהמה יוצאת בשיר". ומדוע נקרא שיר? מפני שהוא הולך וחוזר תמיד, כמו השירים שאדם אומר כמה משפטים וחוזר אל הפזמון, או חוזר תמיד אל אותו חרוז. אבל שיר במקורו הוא טבעת, והשירות הן הצמידים שהיו שמות על זרועותיהן.
"והרעלות" - צעיף, כמו מה שנקרא היום רעלה, בורקה, צעיף המכסה את הפנים חוץ מגלגל העין. ולכאורה יש לתמוה: הרי זה בגד של צניעות, ומדוע מונה אותו הנביא בין הבגדים שיש בהם קלקול? אלא אומר רש"י: והרעלות - צעיפים שמצניפות בהם את כל פרצופיהן חוץ מגלגל העין, כדי שיתאווה אדם לזון עיניו במראות הללו. גם את זה עשו כדי למשוך תשומת לב, כדי שיתאווה אדם לראות את מראה פניהן.
הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים׃ (כ)
"הפארים" - תרגום יונתן "כליליא", מלשון "פארי המגבעות", מין קישוט שהיו שמות על ראשן. "והצעדות" - אצעדה, מין ביריות, קישוט שהיו שמות בשוקיים. "והקישורים" - כעין סרטים וגומיות שהבנות קושרות בהם את הצמות והקוקיות, והן היו עושות אותם מזהב. "ובתי הנפש" - תכשיטים שהיו כנגד הלב. "והלחשים" - נזמים שהיו שמות באוזן, כעין עגילים, ונקראו לחשים מלשון לחישה, שהרי אדם לוחש באוזן חברו, ונקראו על שם המקום שבו לוחשים.
הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף׃ (כא)
טבעות כפשוטן, ונזמי האף כפשוטם.
הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים׃ (כב)
"המחלצות" - "כיתוניא" בתרגום, הכותונת, דווקא בגד שהגוף מלובש בו, ונקרא מחלצות מפני שכשאדם פושט אותו הוא חולצו מן הגוף. "המעטפות" - רש"י מפרש מצעות המיטה, הסדינים, "והמטפחות" - מפות. והרד"ק מפרש שהמעטפות הן כסות שהייתה מתכסה בה, והמטפחות מין צעיף.
"והחריטים" - לפי רש"י והתרגום "מחכיה" ו"חומז", מחוך, כלי מיוחד שהיו שמות כנגד בית הרחם; ומחוך הוא גם מלשון חיוך, לשון של זימה וצחוק ועריות. והרד"ק מפרש חריטים כמו שמשתמשים היום בביטוי חריט - כיס, כעין תיק קטן או ארנק מקושט שהיו נושאות. ואומר הרד"ק שהכיס נקרא בערבית "חרתה", ואל תתפלא שהחי"ת והכ"ף מתחלפות במקומות רבים, וחריטים כמו כריטים. וכן מביא הרד"ק על "טבוח טבח והכן", שגם היום בלשון ערבי נקרא הממונה על הבישולים "טבח". והשפות השמיות, כידוע, קרובות זו לזו - העברית והערבית והארמית - והרבה מילים אפשר ללמוד משפה לשפה.
וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים׃ (כג)
"הגיליונים" - רש"י מפרש מראות, וכן מתרגם "מחזיתא", ונקראו גיליונים מפני שהן מגלות את צורת הפנים. ומביא רש"י עוד הסבר, שייתכן שהמראות שלהן היו נגללות - כמו טפט בצורת מראה שנגלל - ולכן נקראו גיליונים. "והסדינים" - סדיני פשתן שהיו מתעטפות בהם. "והצניפות" - כעין מצנפת בד, מלשון "יצנוף". "והרדידים" - מין סיכות שהיו פורפות וקושרות בהן את הבגד. ואומר הרד"ק שכל הקללה הזאת, כל מה שמונה כאן ישעיהו עד סוף הפרשה, היה בימי אחז. ועכשיו הוא מתאר מה יהיה העונש.
תחת בושם - מק
וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קׇרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי־תַחַת יֹפִי׃ (כד)
"תחת בושם מק יהיה" - באותו מקום שהיו מתבשמות בו ושמות בשמים על גופן כדי לפתות, יימק הבשר עד שלא יהיה אפשר לשים שם שום בושם; יתחיל שם ריקבון.
"ותחת חגורה נקפה" - ולשונו של המלבי"ם מדהימה: המקום שבו "חוגרים שם בגדיהם בדוחק". כבר אז הוא מדבר על ההולכות בלבושים צמודים. אותו מקום שהיו חוגרות בו בדוחק, יהיה נקוף וכתות עד שלא יוכלו לחגור שם עוד. מרוב פצעים וכאבים לא יהיה אפשר להדק את הבגדים כפי שעשו קודם.
"ותחת מעשה מקשה קרחה" - ועוד דבר מדהים שכבר בזמנם עשו: היו מקשות את שערותיהן שיעמדו תלתלים, כמו שהיום שמים ספריי וג'ל וכיוצא בזה. ותחת אותו מקום שהקשו בו את השערות, יהיה קירח בלא שיער.
"ותחת פתיגיל מחגורת שק" - אומר המלבי"ם: "פתיגיל אין לו רע", כלומר לא מצאנו לו מילה דומה בכל המקרא. אנחנו מכירים את המילה מתיקון הטל ותיקון הגשם, אבל מעבר לזה אין לו רע במקרא. ומפרש המלבי"ם שהוא מורכב: "פתיא" הוא כלי, ו"גיל" הוא שמחה - מלבוש שהיו רגילים ללבוש ביום שמחה, ביום גיל. ותחת אותו בגד של שמחה תהיה מחגורת שק, שהוא לבוש של אבל וצער. ו"פתיא" הוא כלי בארמית, כמו "פתיא אוכמא", ואף הבגדים נקראים כלים.
ורש"י מפרש ש"פתיגיל" הן שתי תיבות: כלי המביא לידי גילה, והכוונה לבית הרחם, ותחת אותו מקום תהיה מחגורת שק. "כי תחת יופי" - המלבי"ם מסביר, וכך כבר מופיע בחז"ל, ש"כי" כאן היא מילה בפני עצמה מלשון מכווה וכוויה: כווייה תהיה להן תחת היופי, וכל מקום שהיה יפה בה ייהפך למקום של כוויות. ורש"י מפרש ש"כי" היא נתינת טעם: כי כך ראוי להן תחת היופי שהיו מתפארות בו קודם לכן.
מתיך בחרב ייפולו
מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה׃ (כה)
"מתיך" אינו מלשון מתים, שהרי הוא מנוקד בשווא, ואילו מלשון מתים היה מנוקד בצירה. אלא "מתיך" הם אנשייך, כמו "מתי מעט" שפירושו אנשים מעטים, וכמו "את כל עיר מתים החרמנו" - עיר אנשים. אם כן, אנשייך החלשים ייפלו בחרב בעירם ובביתם, ואילו "וגבורתך במלחמה" - אלה שאמורים להיות הגיבורים ולצאת ולהילחם, ייפלו בשדה הקרב, שיצאו לעשות מלחמה ושם ייפלו.
ושימו לב לדיוק המלבי"ם: לא נאמר "וגיבוריך במלחמה" אלא "וגבורתך במלחמה". כשגיבור נופל במלחמה, עצם זה שנלחם ועשה מעשה גבורה נותן לו תואר כבוד - אמנם נפל, אבל נפל כגיבור. כאן להפך: המלחמה תגלה עד כמה חלשים היו. כל הגבורה שלהם תתמוסס ותיפול במלחמה, ויאמרו: אלה הגיבורים שחשבנו שהם גיבורים? אלה הביצורים שסמכנו עליהם? אינם שווים מאומה. נמצא שנפלו במלחמה לא רק הגיבורים אלא גם כל שם התואר "גבורה" שנצמד אליהם. ביום הקרב יתברר שכל גבורתך הייתה של נייר, ואין בך גבורה כלל.
ואנו ואבלו פתחיה
וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב׃ (כו)
"ואנו ואבלו פתחיה" - פתחיה של עיר ציון יהיו אֲבֵלִים. "ונקתה" - כל המעלות והיתרונות והדברים המיוחדים שהיו לה, תתנקה מהם. ראינו שהנביא מביא סדרה של קללות, ירידה אחר ירידה, עד שאפילו מס אין ממי לגבות, כי הכול נתון לנושים ואין להם ממון משלהם. עד שמגיע מצב של "ונקתה" - ניקיון טוטאלי ומוחלט.
והמלבי"ם מוסיף כאן הסבר מעניין: מנהג עמי קדם היה שלא להתאבל על הגיבור הנופל במלחמה, כדי שלא להרך את לבב העם. ולהפך, את יום מיתתו קבעו ליום משתה ושמחה, להורות שקנה לו שם עולם וזהו האושר שלו, והיו מענישים את קרובי הגיבור ואת אלמנתו אם התאבלו עליו. הדבר מוכר לנו מעט מבני דודינו: כשאדם מת במלחמה, מפארים ומשבחים אותו, עושים שמחה ומשתה ומחלקים סוכריות. וכשהם רואים את חיילינו ההולכים ללוויה ובוכים, הם צוחקים ומלעיגים: הרי הם כנשים, בוכים בלוויה. אצלם עושים להפך, שמחה, ואומרים שמת בגבורה. ובאמת על מה הוא מת? כפחדן מת - הלך להתפוצץ בתוך מסעדה. וכי זו גבורה? לקח כדורים שיטשטשו אותו ואז הלך והתפוצץ. אין בזה שום גבורה. ואף על פי כן אצלם, אם אתה בוכה על גיבור שמת, כאילו אתה אומר שמיתתו הייתה לחינם; ולכן אדרבה, עושים שמחה, ואומרים שמיתתו מעלה היא לו.
ועל כך אומר הנביא: יגיע מצב שכל הגיבורים ימותו, ואלמנותיהם "ואנו ואבלו פתחיה" - פתחיה של אותה אישה אלמנה, אשת הגיבור. ולכאורה מגיע לה עונש, שהרי המלכות הייתה מענישה את המתאבלת על מות בעלה הגיבור, כאילו אומרת שהמלך שלחו אל המוות ואין מותו כדאי. אסור היה להתאבל ואסור היה לפתוח סוכת אבלים; אדרבה, היו צריכים לשמוח במיתתו, כביכול זכה למסור נפשו על מזבח המלך. ואף על פי כן אומר הנביא "ונקתה" - היא לא תיענש על כך. ומדוע? מפני שאבלותה לא תיוודע לאיש, ולא יירך לב שום אדם בעבור אבלותה, שהרי לא יהיה עוד אדם שיבוא ויתאבל עמה, והיא תתאבל לבדה. כל הגיבורים ימותו וכל הלוחמים יישברו, עד שכבר לא יקפיד איש שמא אבלותו תמס את לבב העם - כי אין עוד לב מי להמיס. משבר כה נורא, שאין עוד גיבורים ואין חזקים ואין מי שיילחם. וזו ירידה אחר ירידה עד הדיוטה התחתונה.
לסיכום:
הפרק מתאר קריסה כוללת: הנהגה שאיש אינו חפץ בה, עד שמספיק "שמלה" כדי להיות קצין; מנהיגים שנשאלים ומשיבים "לא אהיה חובש" כי אין להם מה לתת ואין להם על מה לוותר; צביעות שאינה מרמה לא את הקדוש ברוך הוא ולא את הבריות, שהרי "הכרת פניהם ענתה בם". ובתוך כך לימד אותנו המלבי"ם יסוד גדול: הצדק טוב מצד עצמו, ופריו הוא עצם קיומו של הצדק בעולם; והרשע רע מצד עצמו, ועונשו אינו כדוח של שוטר אלא "גמול ידיו יעשה לו" - האדם מזיק לעצמו, וזהו ה"אוי" הגדול מכול. מכאן ממשיך הנביא אל שורש הגזל: תאוות הנשים ותכשיטיהן שהביאו את השרים לדכא את העשירים ולטחון את העניים, ועל כן יבוא העונש מידה כנגד מידה - ספחת תחת פאות, ריקבון תחת בושם, קרחה תחת מקשה ושק תחת בגדי גיל. ולבסוף נפילת הגיבורים וגבורתם כאחד, עד ש"ונקתה לארץ תשב" - ירידה אחר ירידה עד הדיוטה התחתונה.