פרק ג' בישעיהו פותח שלב חדש בנבואה. לאחר התוכחות הקודמות, בא הנביא, ובלשונו של המלבי"ם: "מספר איך ערבה שמש האומה בזמן ההוא ואיך חסרה כל מיני השלמות המוכרחים להצלחת העם". כאן מתחיל תיאור מפורט של ירידת קרנה של ירושלים ושל האומה כולה, ושל היעדרם של כל אותם דברים שהם הכרחיים כדי שעם יגיע לשלמותו.
כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן יְהֹוָה צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלַ͏ִם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן־לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן־מָיִם.
"מירושלים" - זו עיר הממלכה, "ומיהודה" - זהו כל השבט, כל ערי יהודה ולאו דווקא ירושלים. ומהו ההבדל בין "משען" ל"משענה"? משען הוא דבר גדול שנשענים עליו, ומשענה היא דבר קטן. המלבי"ם קובע כאן כלל: תמיד כאשר רוצים להעריך עצם חזק לעומת עצם חלש, את החזק מבטאים בלשון זכר ואת החלש בלשון נקבה. כלומר: לא יישאר משהו חזק להישען עליו, ואפילו לא משענת קלה.
מכאן ואילך מבאר הנביא שהצלחתה של אומה תלויה בשבעה דברים, ובכל אחד מהם הוא מראה שלא יישאר לא משען גדול ולא משענה קטנה. ראשית, כדי שאומה תהיה חזקה היא צריכה עוצמה כלכלית - שיהיו בתוכה עשירים התומכים בנזקקים. על כך נאמר "כל משען לחם": לא יימצא מי שיעזור ויתמוך בעניים ובאביונים. ולא רק זה, אלא "וכל משען מים" - מים הם דבר זול יותר, בחינת משענה קלה, וגם הם לא יימצאו.
גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן.
דבר נוסף שאומה זקוקה לו הוא גיבורים, אנשים חזקים שיצילוה מאויביה החיצוניים. ומה ההבדל בין "גיבור" ל"איש מלחמה"? גיבור הוא מי שגיבור בטבעו, כשמשון שנולד גיבור. איש מלחמה הוא אדם שאולי אינו גיבור מטבעו, אך הוא מלומד בתכסיסי מלחמה, למד טכניקות ואסטרטגיות כיצד להילחם כהוגן. הגיבור הוא המשען הגדול, ואיש המלחמה הוא המשענה הקטנה - וגם היא לא תהיה.
שלישית, אומה צריכה מנהיגים טובים ששופטים בין איש לרעהו ומשכינים צדק. רביעית, היא צריכה נביאים שמיישרים את העם בדרך הרוחנית, בין אדם למקום. ועל שניהם אומר הנביא שלא יהיו. המלבי"ם מדגיש: "שופט" כאן אינו דיין רגיל של בית דין, אלא שופט־מנהיג, כיהושע וחבריו בתקופת שפוט השופטים. מניין לו? משום שסדר הכתוב הוא תמיד הדבר החשוב תחילה ואחריו המשענה הקטנה. אם "שופט" היה דיין רגיל, הרי זקן מעלתו גדולה משל דיין, ואיך יקדים הכתוב את השופט לזקן? על כורחך שמדובר בשופטים־מנהיגים שמעלתם גדולה מן הזקנים. לא יימצאו שופטים כאלה, ואפילו זקנים שמדרגתם קטנה מהם לא יימצאו.
וכן בנביא: נביא הוא היודע מפי השם. אומר הנביא שלא רק נביא לא יהיה, אלא אפילו קוסם - היודע עתידות על פי משפטי הכוכבים והמזלות, שהוא בחינת המשענה הקטנה - גם הוא לא יהיה.
שַׂר־חֲמִשִּׁים וּנְשׂוּא פָנִים וְיוֹעֵץ וַחֲכַם חֲרָשִׁים וּנְבוֹן לָחַשׁ.
"שר חמישים" הוא בעל שררה ומשרה, אדם חשוב השורר על חמישים איש. "ונשוא פנים" אינו מושל, אך מכבדים אותו ושומעים את דבריו. אנשים כאלה לא יהיו באותו הזמן. "ויועץ" - אלה היושבים ראשונה במלכות, המפקחים על כל ענייני העם, והלשון כוללת יועצים גדולים וקטנים כאחד, משען ומשענה.
"וחכם חרשים" - יש שני סוגי חכמים: חכמים בחוכמה העיונית, במדעים, וחכמים בחוכמה המעשית, במלאכות, כאומן הבקיא במלאכת הנגרות או בעשיית הברזל. הנביא אומר שלא יימצא בהם חכם חרשים לא בזו ולא בזו. ומה עניין "חרשים" לחוכמה? מקורו של הביטוי בחרישת האדמה, ומכאן למדו את הלשון לכל מיני חוכמות. המלבי"ם מסביר יפה: כשרוצים לומר על אדם שהעמיק מאוד בדבר מסוים אומרים "חרשתי את כל החומר", "חרש את העניין" - למד אותו לעומק. לכן חכם גדול נקרא "חכם חרשים", שהעמיק בעניין והגיע לדרגה גבוהה בהבנת הדברים, וכלשונו: "כי החופר בחלקת העיון ישדד עמקים אחריו". מי שחופר ומעמיק מגיע אל עצם העניין. שני הסוגים הללו הם בחינת החרש והמסגר שגלו מירושלים, ושניהם לא יהיו בכם.
"ונבון לחש" - יש מפרשים שזהו היודע ללחוש על המכה, לעשות פעולות מסוימות כדי לרפא, והיא החוכמה הנמוכה בדרגתה, וגם היא לא תהיה בהם. המלבי"ם מבאר שמקור הלשון הוא מי שמדבר בקול ענות חלושה, כלשון "עלי יתלחשו כל שונאי", ולכן קרא לאותם אנשים "נבון לחש" - שבקיאים כיצד ללחוש על המכה כדי לרפאה.
וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ־בָם.
כשלא יהיו שרים ולא מנהיגים, לא חכמים ולא נביאים, לא שופטים ולא זקנים - מה נשאר? נשארים הנערים, אנשים ריקים מתוכן, והם יהיו השרים. "ותעלולים ימשלו בם" - התעלולים ימשלו בנערים עצמם, כלומר אותם מושלים יהיו משועבדים לתאוות ליבם, והם אלה שאמורים למשול עלינו. והרי הא"ב של מושל הוא כמה הוא מסוגל למשול בעצמו; על מי שמושל בעצמו אומר הקדוש ברוך הוא "זה יעצור בעמי", שכן מי שעוצר בעצמו ומושל בכוחותיו וברצונו ראוי להיות מלך. אבל אלה, שתאוותיהם מושלות בהם, כיצד ימשלו בנו? המלבי"ם מבאר ש"תעלול" הוא מלשון להתעולל, לעשות דבר בלתי מוסרי, והוא מסמל דבר הנובע מתכונה רעה של הנפש, מידות רעות וכוחות המתעוללים באדם ושוחקים בו.
וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד.
שמא תאמר: יכול להיות שלא יהיו מנהיגים, אבל העם מצד עצמו מרומם ובעל מעלה, ואינו זקוק כל כך להנהגה. על כך אומר הנביא "וניגש העם". המלבי"ם מבאר: ניגש מלשון לחץ, יהיו נלחצים איש על ידי איש ואיש על ידי רעהו. ומהו טיבו של הלחץ? יש בלשון הקודש "נוגש", יש "לוחץ ודוחק" ויש "נושה", וכולם מבטאים לחיצה על הזולת, אך שונים זה מזה: הנוגש מחייב את חברו בעבודה שאינו חייב בה כלל, ולכן שייך הלשון בנגישת מס - איני חייב לך דבר ואתה נוגש בי ודורש ממני, כמצרים שנגשו בנו ולא היינו חייבים להם מאומה. ההבדל בין נוגש ללוחץ ודוחק הוא שהנוגש לוקח ממך דבר מה, ואילו הלוחץ והדוחק מצר לך ומצער אותך אך אינו נוטל ממך דבר. והנושה - דורש ממך דבר שכבר מגיע לו, כמי שהלווה לך ולא החזרת, ועתה הוא נושה בך את חובך.
ונמצא שלא יהיה שלום ביניהם, לא יחיו בשלווה ובהרמוניה, אלא זה יחנוק את זה וזה יצער את זה. ולא עוד, אלא "ירהבו הנער בזקן" - הנער, שחייב על פי התורה לכבד את הזקן, יתגאה עליו; "רהב" הוא לשון התנשאות וגאווה. "והנקלה בנכבד" - אדם נקלה ושפל מכבד באופן טבעי את הנכבד, ואילו כאן ירושלים תרד מטה מטה עד שהנקלה יבזה את הנכבד.
מסופר על כמה מגדולי ישראל שעברו ליד מקום שישבו בו על ספסל נערים ריקים. אמר אחד מהם לחברו: ראה, הגיעו ימות המשיח, הרי זה הזמן שנאמר עליו שפני נערים לא יהדרו פני זקנים - זקנים וגדולי הדור עוברים, והללו ממשיכים לשבת. השיב לו חברו: טעות גמורה בידך, עדיין רחוקים אנו מימות המשיח. בימות המשיח אנחנו נשב על הספסל, והנערים הריקים והפוחזים הם שיעברו כאן, ואז יאמרו זה לזה: ראית? עברנו והזקנים האלה לא קמו לכבודנו. זהו "ירהבו הנער בזקן" - שהנער יתגאה על הזקן ויטען: לא ראה שעברתי כאן ולא קם?
ורבותיי, לזמן הזה כבר הגענו. מגיע חבר כנסת שפל, בועל נידות, מחלל שבת, אוכל נבלות וטרפות, ויש טענה: למה הרב לא כיבד אותו? ומי אתה שיכבדו אותך? רק משום שקיבלת משרה בזכות קומבינה וג'ובים שחילקת נעשית מאן דאמר? מה למדת ומה אתה יודע שיכבדו אותך בעבורו? זהו מצבו של "ירהבו הנער בזקן": בא נער מנוער מכל מצווה, רשע מושחת, ויש לו טענות לגדול הדור למה לא התקשר אליו, למה לא דיבר איתו, למה לא הזמין אותו. אנחנו כבר בזמן הראוי לביאת המשיח.
אומר המדרש: "ירהבו הנער בזקן" - יבוא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהב במי שהקלות דומות עליו כחמורות. אדם מנוער מכל מצווה, שהעבירות החמורות ביותר, מיתות בית דין וסקילות, נראות בעיניו כקלות, והוא רומס אותן כאילו היו מוקצה בשבת - הוא יתגאה כנגד הצדיק, שאפילו מצווה קלה נראית לו כחמורה והוא נזהר בה כל כך. זהו "והנקלה בנכבד".
אמרו חז"ל במסכת חגיגה דף י"ד: שמונה עשרה קללות קילל ישעיהו את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד". ומאי היא? דכתיב "כי הנה האדון ה' צבאות" וגו'. "משען" - אלו בעלי מקרא; "ומשענה" - אלו בעלי משנה; "כל משען לחם" - אלו בעלי תלמוד, שנאמר "לכו לחמו בלחמי"; "וכל משען מים" - אלו בעלי אגדה, שמושכין את ליבו של אדם כמים.
"גיבור" - אלו בעלי שמועות; "ואיש מלחמה" - זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה; "שופט" - זה דיין שדן דין אמת לאמיתו; "נביא" - כמשמעו; "קוסם" - זה מלך, שנאמר "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו"; "זקן" - זה שראוי לישב בישיבה; "שר חמישים" - זה שיודע לישא וליתן בחמישה חומשי תורה. דבר אחר, אמר רבי אבהו: מכאן שאין מעמידין תורגמן על הציבור פחות מחמישים שנה.
"ונשוא פנים" - זה שנושאים פנים לדורו בעבורו, למעלה בזכותו, כגון רבי חנינא בן דוסא, ולמטה, כגון רבי אבהו בקיסרי. "יועץ" - זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חודשים. "חכם" - זה תלמיד המחכים את רבותיו. "חרשים" - שבשעה שפותח פיו נעשו הכל כחרשים, שאין אדם מסוגל לפתוח פיו ולומר דבר, אלא כולו קשוב למה שיש לחכם הזה לומר. "ונבון לחש" - זה המבין דבר מתוך דבר; "לחש" - זה שראוי למסור לו דברי תורה בלחש, כאותם דברים שאין מוסרין אותם אלא איש מפי איש ולחכם המבין מדעתו, מעשה מרכבה ודומיהם, שאין מוסרים אותם בפרהסיה אלא בהסתר ולא בדרך פרסום. ועוד אמרו: אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמישה דברים הללו - יועץ וחכם חרשים ונבון לחש.
קללות נוראיות יש כאן, מצב של הידרדרות אחר הידרדרות עד שעם ישראל מתרוקן מכל דבר טוב. ואמרו חז"ל שלא נתקררה דעתו עד שאמר "ירהבו הנער בזקן", שהיא הקללה השמונה עשרה, ואז הפסיק לקללם. ולכאורה הדבר תמוה: וכי היה לישעיהו חשק לקלל, עד שאמר את הקללה האחרונה ונרגע? חס ושלום שנאמר כן! וכי כשונא ישעיהו לישראל? ומה עניין שדווקא בהגיעו לדיוטה התחתונה, לבוץ שמתחת לכל, נתקררה דעתו? מצאתי בזה כמה וכמה ביאורים, חלקם על דרך הווארט וחלקם קרובים יותר לפשט.
ביאור ראשון, מן העיון יעקב: ההנהגה של מעלה כהנהגה של מטה. אם בעולם הזה הגדולים מבטלים דעתם לקטנים, כך גם בשמיים - המלאכים ושרי מעלה, שהם הגדולים, יבטלו דעתם לקטנים, אלינו, למה שאנו מתפללים ומבקשים. ישעיהו חשש שאחרי כל הקללות נתפלל ולא ישמעו בקולנו, שהרי מלאכי השמיים גדולים ואיך יישמעו לקטנים? אמר: לא! באותו דור ירהבו הנער בזקן, והזקנים יהיו כפופים לנערים, הגדולים לקטנים. אם כן, גם בשמיים ישמעו בקולנו ויקבלו מאיתנו. ובזה נתקררה דעתו.
ביאור שני, בשם הענף יוסף: "ירהבו הנער בזקן" - הנער הריק מתורה יתגאה בזקן ויאמר לו מה אתה מחזיק מעצמך, גם אני למדתי, גם אני יודע, ויש לי לסתור את דבריך. רואים זאת גם בדורנו: נער שעדיין בישיבה כותב כנגד גדולי הדור ופסקיהם, בחוברות תורניות שלא אזכיר את שמן, בלשון מדברת גדולות, "נסתמה ממנו", "לא ראה" וכדומה. איפה כבוד התורה? אדם בן תשעים, הלוואי שתזכור אתה מה שהוא הספיק לשכוח, ואתה כותב עליו בביטויים גסים כאלה? זה ביזיון התורה. ואף על פי כן ישעיהו נרגע. מדוע? כי עד כה שמע שיתבטלו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי עיון ומעברי חודשים, ולא תישאר חוכמה כלל. וכשנאמר לו שיגיע דור שהנער יתרברב על הזקן ויאמר אני חכם ממך ויש לי ראיות לסתור דבריך - מכאן הבין שעדיין יהיו נערים הלומדים תורה, ולא תשתכח תורה. ודאי שזו קללה וודאי שאין זה ראוי, אבל אם כל המריבה היא מי חכם יותר בתורה, ניחא, ובלבד שלא יריבו מי עשיר יותר. התורה עדיין בעלת תפארת בעיניהם, ואם כן יש עוד אפשרות להצלה.
דומה לזה מה שסיפרו על עשיר שבא אל האדמו"ר, ושאלו הרב: אתה תורם? אתה נותן? השיב: ירשה לי כבודו לא להתגאות בתרומות שאני נותן. אמר לו האדמו"ר: תתגאה ותתגאה, העיקר שתיתן! אל תזרוק עשרה שקלים בחשאי כדי לא להתגאות; תן מיליון דולר ופרסם בעיתון, תתגאה, ובלבד שלעניים יהיה מה לאכול.
ביאור שלישי, גם הוא מן העיון יעקב, וביאור פשטני מאוד - ודרכם של הביאורים הפשטניים להיות האמיתיים: "ירהבו הנער בזקן" משמעו שהנער לא יקבל תוכחה מן הזקן, שהרי הוא מתגאה עליו. ואם אינו מקבל תוכחה, שוב אין הזקן נתבע בעוון הנער, ואין הגדולים נתפסים בעוון הדור. וזו הייתה דאגתו של ישעיהו כל אותה נבואה: ירידה אחר ירידה, ואוי לזקנים ולחכמים שייתפסו בעוון הדור, למה לא מחיתם. וכשהגיע ל"ירהבו הנער בזקן" הבין מדוע לא מחו, וראה שלא ייתבעו על כך, ונתקררה דעתו.
ביאור רביעי, מפולפל יותר, אף הוא מן העיון יעקב: כתוב "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה... והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי... ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה". הקללות שבפרשת כי תבוא כתובות בלשון יחיד, ללמדנו שגדול הדור נתפס בעוון כל העם, ולכן "ורבצה בו" בלשון יחיד. אימתי? כשהגדול חשוב בעיני העם, שכשצר לו צר גם להם וכשכואב לו כואב גם להם. אבל אם הגדול אינו חשוב בעיניהם, והרשע אומר "שלום יהיה לי" - הגדול סובל? לבריאות, העיקר שלי לא יקרה דבר ולא תבוא צרה באוהלי - על זה אומרת התורה "ורבצה בו כל האלה": העונש עובר מן הגדול אל הרשע עצמו. וברגע ש"ירהבו הנער בזקן", סימן שאין להם הערכה לגדולים, ומשאין הערכה לגדול שוב אינו מגן עליך, ואתה תישא בעונשך. ובזה נתקררה דעתו, שסוף סוף ראה את הרשע משלם את המחיר ולא את הגדולים.
ביאור חמישי, בשם העטרת חיים מצאנז: כשהתנבא ישעיהו שמונה עשרה קללות ושתשתכח תורה מישראל, שלא יהיו בעלי מקרא ולא בעלי משנה ולא בעלי אגדה, הסתפק מה יעשה אותו הדור בלי תלמידי חכמים, בלי רועים ובלי מנהיגים. אך כשאמר "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" אמר: רגע, אומנם יזלזלו בהם, אבל יש זקן, יש נכבד! עדיין יהיו גדולים בישראל, ואם יש גדולים - יש מי שיקרב אותם, יש רועה שיוכל להחזיר את העדר.
ביאור שישי, בשם רבי ישראל מצ'ורטקוב: הנביא רואה את כל זה במראה הנבואה, רואה קללה ועוד קללה ועוד קללה, ונבהל מן הצרות הנוראות המתרחשות לנגד עיניו. אלא שהוא יודע שמניין הקללות הוא שמונה עשרה, ולא יותר. וכשראה במראה הנבואה את הקללה השמונה עשרה - "ירהבו הנער בזקן" - הבין שהגיע אל האחרונה, ואחריה בא משיח. ובזה נתקררה דעתו, שמעתה כבר צריכה לבוא הגאולה.
וביאור אחרון, בדרך החסידות, על פי רבי מרדכי מסלונים: כשהחכם הגדול מקבל כבוד מן העם, לפעמים לא נעים לו למחות בהם. מכבדים אותו, נותנים לו יקר וגדולה, ואיך יעיר לו מדוע כבודו מחלל שבת? ואם כן, כיצד יתוקן הדור? כל עוד הצעירים והרשעים מכבדים את הצדיקים, אין לצדיקים דחף להוכיחם. אבל כשראה ישעיהו ש"ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד", שיתחילו לבזות את הזקנים ולדבר כנגדם בגאווה ובבוז - הבין שכאן כבר לא יעשה החכם חשבון, אין עוד יחסים טובים ואין אינטרסים, ויבוא ויוכיחם כראוי. ומרגע שתבוא התוכחה, תבוא גם הגאולה. ובזה נתקררה דעתו.
פרק ג' פותח בתיאור הסרת כל סעד וסמך מירושלים ומיהודה: משען ומשענה, הגדול והקטן שבכל תחום - כלכלה, גבורה, שפיטה, נבואה, שררה, עצה וחוכמה. במקומם יעמדו נערים ריקים שתעלוליהם ותאוותיהם מושלים בהם, והעם עצמו יתפורר מבפנים באיש הלוחץ את רעהו, בנער המתגאה על הזקן ובנקלה המבזה את הנכבד. חז"ל מנו כאן שמונה עשרה קללות, וכולן דברי תורה ותלמידי חכמים שיאבדו, ולא נתקררה דעתו של הנביא עד שהגיע ל"ירהבו הנער בזקן". ובכל הביאורים שראינו, אותה קללה אחרונה נושאת בתוכה גם נחמה: עדיין יש זקנים ונכבדים, עדיין נותרה תורה שמתווכחים עליה, העונש עובר אל הרשע עצמו, התוכחה תשוב להישמע, ואחרי הקללה השמונה עשרה כבר באה הגאולה.