פרק ב' בישעיהו פותח בחזון גדול על אחרית הימים: כל העמים נוהרים אל הר בית ה' לבקש את דבר ה'. אלא שהנביא אינו מסתפק בתיאור העתיד. מתוך המראה הזה הוא פונה אל בני דורו ואומר להם: אם הגויים, שהיום שרויים בחושך, יגיעו בסופו של דבר להליכה באור ה' - אתם, שהאור כבר ניתן לכם, מדוע לא תלכו בו כבר עכשיו? זו מהות התוכחה של הפרק. ותוך כדי כך, כשהנביא מעמיד את עתיד האומות מול מצבו של דורו, הוא נבהל ממה שהוא רואה ופורץ בדברי תוכחה קשים.
הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם׃
הקורא את הפסוקים הבאים, המדברים על עמים ההולכים אל הר ה', עלול לחשוב שמדובר בנבואה שנאמרה לאומות העולם. ואכן, הנביאים לא היו נביאים של עם ישראל בלבד, והיו להם מסרים רבים גם לאומות, כפי שנראה בהמשך הספר. לכן מקדים ישעיהו ואומר: אל תטעה. אין זו נבואה לגויים, אלא נבואה שנאמרה לעם ישראל כדי שילמדו מוסר ממה שיעשו הגויים בעתיד. וזהו שכתוב בפסוק הראשון כהקדמה: "על יהודה וירושלים".
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם׃
"באחרית הימים" - ימות המשיח. "נכון יהיה" - מכונן יהיה, יעמוד על מכונו בכל יופיו והדרו. "הר בית ה'" הוא ההר שעליו ייבנה בית המקדש, הר הבית, והוא יהיה בראש ההרים ונישא מן הגבעות שסביבו. הגבעות נמוכות מן ההרים, כלשון הכתוב "ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן" - אילים גדולים ובני צאן קטנים - ועל ידי הגבעות שמסביב יעמוד ההר לתלפיות, נראה ובולט כמרומם.
"ונהרו אליו כל הגויים" - לשון נהר, שהגויים יימשכו אל הר בית ה' כמים הנמשכים בנהר. והנה הנהר מטבעו זורם למקום נמוך, וכאן מדובר במקום גבוה, גם בגובהו הפיזי וגם בגובהו הרוחני כדבר מרומם ונשגב. בא הכתוב לומר שמרוב חשק ינהרו אליו המים אפילו בעלייה.
וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם׃
מדוע דווקא "בית אלוהי יעקב"? מבאר רש"י: מפני שיעקב הוא שקרא למקום "בית" - "בית אל". אברהם קרא לו "הר", יצחק קרא לו "שדה", ויעקב קרא לו "בית". ויש בזה גם אפיון של סדר עלייתו של המקום: תחילה בחינת הר, הר טרשים; אחר כך שדה, מקום מיושב שכבר זורעים בו ועושים בו שימוש, אף שאין בו דיורין; ובא יעקב, וכבר השתכלל המקום והתרומם על ידי עבודתם של אברהם ויצחק ויעקב, ונעשה בית - מקום הראוי למגורים. וכיוון שכאן מדובר במציאות של בית, מזכיר הכתוב את "בית אלוהי יעקב", שהוא שקראו בית.
"והלכו עמים רבים ואמרו" - ילכו עם אל עם, ויאמר אחד לחברו: לכו אתם ואנו נעלה עמכם אל הר ה'. ומן ההר נעלה אל בית אלוהי יעקב, שההר הוא הר הבית והבית הוא בית המקדש עצמו.
ויש לשים לב להבדל: בפסוק הקודם "ונהרו אליו כל הגויים", וכאן "והלכו עמים רבים". מבאר המלבי"ם יסוד שנפגוש בו עוד פעמים רבות: "עמים" הם במדרגה גבוהה יותר מ"גויים". גוי מורה על קיבוץ אנשים בלי ממשלה עליהם, בלי שלטון וחוק. עם מורה על קיבוץ אנשים שיש להם חוק ומשפט וסדר וממשלה. אם נרצה להמשיל: ביערות העד באפריקה יש גויים, ואילו באירופה יש עמים. תחילה "ונהרו אליו כל הגויים" - אלה שאין להם ממילא חוק ומשפט וממשלה. ואל תאמר שרק הם, אלא בשלב שני "והלכו עמים רבים" - גם האומות המתוקנות והמשכילות, שיש להן ממשלה וחוק וסדר, אף הן יאמרו אלו לאלו לכו ונעלה.
"ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו" - מה בין דרכים לאורחות? מבאר המלבי"ם: דרך היא הכביש הראשי, האוטוסטרדה. אורחות הן השבילים הקטנים המסתעפים מן הדרכים הגדולות, "אורחות עקלקלות". והם אומרים: נעלה אל בית אלוהי יעקב, וה' יורה לנו את עיקרי דרכי עבודתו - את הדרך הרחבה בלבד, את היסודות, לא סעיפים ותתי סעיפים. ואף לא את כל העיקרים אלא "מדרכיו", חלק מהם, כעין שלושה עשר העיקרים. ואחר שיורה לנו את עיקרי דרכיו, "ונלכה באורחותיו" - כבר אנו בעצמנו נחפש את הסעיפים הקטנים, את פרטי הפרטים. שימו לב לדיוק: "מדרכיו" - חלק, ואילו "באורחותיו" ולא "מאורחותיו" - את כל האורחות, כל הפרטים ופרטי הפרטים של עבודת ה'.
"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" - בציון היה מושב הסנהדרין והכהן הגדול ומלכות בית דוד, ומשם תצא תורה לכל העולם: "כי יפלא ממך דבר למשפט וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה'", ורק בירושלים היה זה. ואילו "דבר ה'" הוא נבואה, והנבואה הייתה בכל ירושלים, שהנביאים היו מתאספים בעיר, שהיא מקום מסוגל לרוח הקודש, והיו שואבים רוח הקודש בכל העיר. לכן לא נאמר "ודבר ה' מציון", שהרי ציון היא בית המקדש, ושם ישבה הסנהדרין, אך הנבואה פרושה הייתה על כל העיר.
וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה׃
כשיבואו ויבקשו את ה', כך יהיה באמת: מלך המשיח יהיה השופט והוא יהיה גם המוכיח. ומבאר המלבי"ם: יש צורך בהכרעת צבא ומלחמה בשני מצבים. האחד, בין עם לעם. לעמים נפרדים יש חוקים נפרדים, ואי אפשר לומר שהחוק יכריע, שהרי אין זה כימינו שיש חוקים אוניברסליים ואמנת ז'נבה המקובלת על האומות המתוקנות. בזמנם חוק אומה זו לא היה חוק אומה אחרת, וכדי להכריע במחלוקות היו מכריעים בחרב, ומי שמתגבר הוא המושל. המצב השני, הכרעת חרב שהמושל צריך כדי להחזיק את ממשלתו שלו, כמקובל במדינות עולם שלישי, שהמלך מחזיק צבא לא כדי להילחם באויב אלא כדי שלא יעשו בו הפיכה ולא ימרדו בו. ובזמנם כל המדינות היו שלטון מונרכי, והמלך החזיק צבא כדי לשלוט בעמו שלא יפר את ציוויו. ושימו לב: בתוך העם אין ויכוח על עצם החוק, שהרי החוק מחייב את כל בני המדינה, וכל הצורך הוא לשמור על הסדר שכולם יקיימוהו. מה שאין כן בין שני עמים, ששם הוויכוח הוא על עצם החוק.
ובא הנביא ואומר: לעתיד לבוא, את המחלוקות שבין גוי לגוי - הוא ישפוט; ואת דברי הריבות שבתוך העם עצמו, בין המלך לעמו - הוא יוכיח. לא יצטרכו להילחם בין גוי לגוי, ולא יצטרכו צבא כדי להשליט את החוק בתוך המדינה.
ומוסיף המלבי"ם דיוק נפלא: שופט קובע את דבריו על פי חוק, בין חוק אלוקי בין חוק שחוקק הפרלמנט. מוכיח אינו מדבר על חוק אלא על מוסר ועל שכל: לא ראוי מה שאתה עושה, לא הגון מה שאתה עושה. והנה לכאורה היה ראוי שיהיה להפך: בין עם לעם, שאין חוק משותף, שם דווקא צריך לבוא המשיח ולחוקק חוק; ובתוך המדינה, שיש בה חוק פנימי, קל לשפוט. אבל הכתוב מלמדנו את גודל מעלתו: "ושפט בין הגויים" - אפילו בין שני עמים נפרדים בעלי דתות שונות, יהיה בכוחו להמציא חוק קבוע לחוקת משפט שיהיה מקובל על שניהם, ויכריע בכוח החוק. "והוכיח לעמים רבים" - בתוך העם לא יזדקק כלל לחוק, אלא ידון אותם על פי המוסר, ודי יהיה בתוכחה כדי שהעם יקבל. זו עוצמתו האדירה של מלך המשיח: גם לחוקק חוקים בין אומות, וגם להוכיח בכוח המוסר את האומות עצמן.
"וכתתו חרבותם לאיתים" - מאחר שלא יזדקקו עוד למלחמה, שהרי יש מי שמכריע, ישתמשו בחרב לחפירה, והחניתות יהפכו למזמרות לזמור בהן את הכרם. "לא ישא גוי אל גוי חרב", וממילא "ולא ילמדו עוד מלחמה" - לא יצטרכו פנימיות צבאיות ומוסדות ללימוד אסטרטגיה, ולא יידעו כלל מה היא מלחמה.
ויש היום מדינות המתפרקות מנשקן מחמת אמנות והתחייבויות, וקראתי שיש הלוקחים את הטילים - העשויים מחומרים יקרים, חזקים וקלים שאינם מצויים בשוק החופשי - ומתיכים אותם, ומייצרים מן המתכת כלים יקרים ואיכותיים, ואף עטים יוקרתיים מטיטניום. אמרתי: זו התגשמות דברי הנבואה, "וכתתו חרבותם" - לעטים.
בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'׃
רש"י מבאר שהאומות אומרות זו לזו, ובעלותן אל הר ה' הן קוראות גם לבית יעקב שילכו עמהן. אבל הרד"ק והמלבי"ם אינם מבארים כן. לדעתם, אחר כל ההקדמה הזאת פונה הנביא אל עם ישראל ואומר: בית יעקב, כל ההקדמה הזו נועדה לכם. לימדו קל וחומר: אם העמים רק בעתיד יגה עליהם אור ה' ואז יתחילו להבין וילכו אחריו, אתם הרי אינכם ככל העמים. הם צריכים לבקש את ה' מתוך האפלה, והם ממתינים לביאת המשיח שיאיר עליהם; "בחושך ידמו". אבל עלינו כבר זרח אור ה', כבר ניתנה לנו תורה, כבר היו לנו נביאים, ואנחנו יודעים מה ה' רוצה מאיתנו. אם כן, למה לא תלכו כבר היום באור ה'?
כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נׇכְרִים יַשְׂפִּיקוּ׃
בעקבות זאת מתרגש הנביא עד מאוד, רואה את חסרונם ואת עוונותיהם של בני דורו, ופונה אל הקדוש ברוך הוא. המילה "כי" נדרשת כאן, לדעת המלבי"ם, מלשון "אם": אם נטשת, ריבונו של עולם, את עמך בית יעקב - בצדק עשית, על פי ההוגן ועל פי היושר. שהרי מלאו עבירות, ואף את הייחוס של "עמך בית יעקב" איבדו.
"כי מלאו מקדם" - מלאו במעשי הארמיים שישבו מקדם, במזרח, והלכו וחיקו את מעשיהם. "ועוננים כפלשתים" - נוהגים כפלשתים שישבו במערבה של ארץ ישראל, ומשתמשים בשיטות של כישוף ועונות: עונה זו יפה לכך, תאריך זה ראוי להתחיל בו, זמן זה כשר למעשה פלוני; יצא חתול שחור מביתו, לא יצליח אותו יום, יפסיד את העסקה וייגרם לו נזק. ואין זו דרכנו כלל, אנו הולכים על פי דרך ה'. ומבחינה זו כבר אינם כ"עמך ישראל", שהרי נאמר "כי לא נחש ביעקב", ואילו בהם יש ניחוש - ושוב אינם ראויים להיקרא על שם יעקב.
"ובילדי נוכרים ישפיקו" - נושאים נשים נוכריות ומולידים מהן בנים, ודי להם בכך; אינם רואים צורך לשאת גם אישה יהודייה שיהיה להם לפחות המשך, שהרי הבן הנולד מאישה יהודייה הוא ישראל. אומר: מספיקים לי הילדים הללו. נמצא שכרתו את הענף, ואין עוד שם בית יעקב נקרא עליהם, ואיבדו את הייחוס - ובצדק אי אפשר להמשיך ולקרוא עליהם שם יעקב וישראל.
וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו׃
עתה בא הנביא להגדיל את חטא העם ולהראות גם את החטא עצמו וגם את הסיבות שגרמו לו. ופותח בסיבות: "ותימלא ארצו כסף וזהב" - כסף הרביתי להם וזהב הרבו לבעל, "שמנת עבית כשית". "ואין קצה לאוצרותיו" - אין קצבה ואין קץ לאוצרותיו. ועל ידי ריבוי הסוסים היו יורדים מצרימה, ואילו התורה הזהירה שלא להשיב את העם מצרימה למען הרבות סוס, והתירה למלך רק כדי הצורך למרכבותיו - וכאן ירדו כולם למצרים להביא סוס.
וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו׃
וכאן גודל החטא: איזו כפיות טובה. ה' השפיע עליכם רווחה כלכלית, כסף וזהב ואוצרות בלי קץ, ומרוב ההצלחה והטוב, במקום לעבוד את ה' מרוב טוב - "ותימלא ארצו אלילים".
ומה בין "מעשה ידיו" ל"אשר עשו אצבעותיו"? מבאר המלבי"ם: "מעשה ידיו" כולל גם מה שנעשה בהוראתו, כלשון שלמה "ופניתי אני בכל מעשיי שעשו ידיי" - וכי שלמה עשה במו ידיו? הכל נעשה בידי עבדים שקיבלו ממנו הוראות, ומה שאני מורה ואחר עושה נקרא אף הוא מעשה ידיי. ובא הכתוב לומר שאין הוא משתחווה רק למעשה ידיו, אלא "לאשר עשו אצבעותיו" - במו ידיו ממש, וזו סכלות גדולה הרבה יותר. לו קנה את הפסל בחנות, ניחא; אבל הוא ייצר אותו באצבעותיו לפני עשר דקות. וכמו שהנביא מוכיחם, שחצי העץ משמש לו לאפות בו בתנור, ומן החצי השני עושה אלוה ואומר לו "אתה יצרתני". ולשון אצבע מורה על עצמו ממש, כמו "אצבע אלוקים היא" - שהטבע הוא שלוחו של הקדוש ברוך הוא, ואצבע אלוקים היינו הקדוש ברוך הוא בעצמו.
וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם׃
אומר הנביא: אף אם "ישח אדם" - ייכנע בלבבו, ואף אם "ישפל איש" - ישפיל את גופו בצום ובמעשים שיעשה כדרך תשובה, בכל זאת "אל תישא להם" - ריבונו של עולם, אל תמחל להם על עוונותיהם.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין שחות להשפלה: שחות היא בגוף הדבר עצמו, והשפלה היא מצד המקום. אילן שהיה זקוף והתכופף - נאמר עליו ששח, שהשינוי בגופו. אבל אילן העומד בבקעה ונמצא נמוך משאר האילנות - נאמר עליו שהוא שפל, שהנמיכות באה מצד מקומו ולא מצד עצמו.
וכן בנמשל: "וישח אדם" - הכנעה בלב, שהוא עוזב את המעלה והגדולה שהייתה לו ומשפיל את עצמו. ואילו "וישפל איש" מדבר על המעלה שאינה מצד עצמו אלא מצד הסביבה, מעלה מקרית. העושר אינו מעלה עצמית - זה אותו אדם, אלא שזה עם כסף וזה בלי כסף. אבל החכמה היא מעלה עצמית, שאין אומרים "זה אותו אדם, רק עם שכל ובלי שכל", כי השכל הוא חלק ממנו.
ועוד מבאר המלבי"ם את ההבדל בין "איש" ל"אדם": "אדם" מורה על מין האדם לבדו, ואילו "איש" הוא תואר כללי לכל הנמצאים, מלשון "יש". ראיה לדבר ממה שקראנו בפרשה: "מן הבהמה איש ואשתו" - הרי שגם לגבי בהמה שייך מושג של איש ואשתו. ויש בזה גם לימוד נוסף, שיכול להיות איש ואשתו ומתנהגים כבהמה. ומכאן: אל "איש", שהוא מלשון יש, מיוחסת הכנעת הישות בפועל, בגוף, בתענית - "וישפל". ואילו "אדם", המורה על מעלת האדם ועל דרגתו לעומת כל שאר הברואים, אליו מיוחסת השחות - הכנעת הלב והדרגה הפנימית, "וישח".
בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ׃
אומר הנביא: ריבונו של עולם, אל תקבל את תשובתם, אלא יקבלו את עונשם ויצטרכו לבוא בצור ולהיטמן בעפר. ומבאר המלבי"ם שכאן דלתות הכתוב מקבילות. וכבר הסברנו כמה פעמים מהו הכלל: משפט המורכב מארבעה חלקים - א', ב', ג', ד' - וההמשך של חלק א' הוא חלק ג', וההמשך של חלק ב' הוא חלק ד'. כאן: "בוא בצור" (א), "והיטמן בעפר" (ב), "מפני פחד ה'" (ג), "ומהדר גאונו" (ד). ונמצא: בוא בצור - מפני פחד ה'; והיטמן בעפר - מהדר גאונו. בכמה וכמה מקומות נוקט המלבי"ם שיטה זו בביאור הכתובים.
ומה הטעם בהקבלה זו? הצור הוא חזק, ובו אפשר להתחבא ולהינצל מנזק ממש: אם יורים בך חצים ואתה מאחורי צור - ניצלת, ואף מפצצה, אם הצור חזק דיו. ולעומת זאת העפר אינו חזק; "היטמן" פירושו רק להסתתר מעין הרודף, אבל אם יירה לשם ייפגע בי, שהרי אין זו אלא תלולית עפר. לפיכך "מפני פחד ה'", שהוא יראת העונש - "בוא בצור", שרק בו אפשר להישגב ולהינצל. ואילו "הדר גאונו" אינו פחד מעונש אלא יראת הרוממות - וכנגדו די בהיטמנות בעפר, כעטלף שאינו מסוגל לראות את האור ובורח למקום חשוך. וכאדם הראשון, שכשנגלה עליו הקדוש ברוך הוא מיד הלך והתחבא מאחורי האילן, שלא יכול היה לשאת את הדר פני ה'.
עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא׃
"עיני גבהות אדם שפל" - את בני האדם הגבוהים בעצמותם, כלומר בעלי המעלה העצמית, לא אלה שהכסף עשה אותם לגדולים ולא אלה שמינוי לשררה עשה אותם לחשובים, אלא הגבוהים בחכמה ובגבורה - הם ישפילו את עיניהם ויכניעו עצמם לפני ה' יתברך. "ושח רום אנשים" - גם אלה שאין להם אלא מעלה מקרית, עשיר או בעל מינוי חשוב, אף רומם ישוח וקומתם תישחה לפני ה'. וממילא "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" - רק הקדוש ברוך הוא יהיה מרומם, ואין עוד מלבדו.
כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹת עַל כׇּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כׇּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל׃
ומה יעורר אותם להיכנע ולשוב? יום מוכן לה' יתברך שבו יפקוד על הכל. ומבאר המלבי"ם את ההבדל בין "רם" ל"נישא": רם הוא מצד עצמו, ונישא הוא לשון הרמה, שהולך ומתרומם. "על כל גאה ורם" - מי שיש לו באמת מעלה מצד עצמו והוא מתגאה בה, וזה מאוס בעיני ה'. "ועל כל נישא ושפל" - מי שאין לו מעלה עצמית כלל, ומצד עצמו שפל הוא, אלא שהוא מנסה להתרומם ועושה מעשים כדי לתפוס מעלה. באותו יום ינקה הקדוש ברוך הוא מכולם.
וְעַל כׇּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כׇּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן׃
מכאן ואילך כל פסוק ופסוק הוא כנגד שני הסוגים: כנגד ה"גאה ורם" וכנגד ה"נישא ושפל". ארזי הלבנון הם בעלי המעלה העצמית, שהארז גיבור וחזק - וזה משל לגאה ורם שיש לו מעלה מצד עצמו, בחכמה או בגבורה. ואלוני הבשן קטנים מן הארזים, והם כנגד הנישאים, אלה שמצד עצמם שפלים אך מנסים להתרומם ולעשות רוח ורעש כגדולים.
וְעַל כׇּל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל כׇּל הַגְּבָעוֹת הַנִּשָּׂאוֹת׃
ההרים הרמים שוכנים במקומות גבוהים ובטוחים מן האויבים, ויש בהם מקום להישגב ולהינצל, והם משל לגיבורים הגדולים, כנגד הגאה ורם. והגבעות הקטנות כנגד הנישא ושפל, שאין לו מעלה מצד עצמו אלא שמנסה לעשות רושם. ועל הכל ה' יפקוד.
וְעַל כׇּל מִגְדָּל גָּבֹהַּ וְעַל כׇּל חוֹמָה בְצוּרָה׃
המגדל הגבוה נבנה על גבי החומה והוא מבוצר יותר ממנה, שממנו היו יורים חצים; הלוחמים עמדו בתוכו ובחרכי הירי שבו הכו באויבים. לכן המגדל הגבוה הוא החזק יותר, כנגד הארזים וכנגד הגאה ורם; והחומה הבצורה, שהיא פחותה בחוזקה מן המגדל, כנגד הנישא ושפל, שהוא שפל ואף על פי כן רוצה להתגאות. ומן הכל ינקם ה'.
וְעַל כׇּל אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ וְעַל כׇּל שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה׃
אוניות תרשיש הן האוניות המפליגות בים תרשיש. שלמה המלך שלח משם להביא שנהבים ותוכיים וזהב, ומאין? מאפריקה. וכאן הזכרה לצורך לחזור על ספר מלכים, שהרי הלשונות חוזרות.
"שכיות החמדה" - רש"י מפרש מלשון משכית, "ואבן משכית לא תיתנו בארצכם", אבן שמרצפים בה את הקרקע שאסור להשתחוות על גבה. ומכאן שבמקומות שיש בהם ריצוף של אבן ממש יש בעיה לא פשוטה לעשות שכיבות סמיכה, שיש חוששים בזה משום אבן משכית, ומי שרוצה יניח שם שטיח. בקרמיקה יש יותר מקום להקל, שאין זו האבן העצמית אלא אבן שנטחנה ויוצרה מחדש; אבל באבן ממש אומרים הפוסקים שראוי להיזהר, ותמיד ישים בד או מזרן או שמיכה ולא יעשה על האבן עצמה. ולפי זה "שכיות החמדה" הן מקום יקר המרוצף באבנים יקרות ביותר, אבני שיש יוקרתיות, ו"חמדה" מלשון דבר שאדם חומד אותו.
והרד"ק מפרש "שכיות חמדה" ציורים, מלשון "איש בחדרי משכיתו" - החדרים הפנימיים שהיו מאוירים ומצוירים ומקושטים בציורים על הקירות, ושם היו אנשים מניחים את אוצרותיהם ואת הדברים הנחמדים להם. ולפי זה: "על כל אוניות תרשיש" - אלה המתגאים בעושרם, שמביאים זהב מאופיר דרך ים תרשיש, כנגד הגאה ורם. "ועל כל שכיות החמדה" - מדרגה קטנה יותר, מי שאין לו כסף וזהב הבאים מתרשיש אך יש לו דברים נחמדים הטמונים בחדריו והוא מתגאה בהם, כנגד הנישא ושפל.
וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא׃
כאשר יתגלה כבוד ה', יתברר שכל כבוד וכל גדולה שאדם חשב שיש לו הם כאין וכאפס, תוהו ושווא נתעה. איזו מעלה יש לך ואיזו גדולה לעומת גדלות ה' יתברך? משל למה הדבר דומה: אדם הולך עם נר ומתגאה, בא חברו ואומר לו: לך יש נר, לי יש פנס. בא שלישי ואומר: מה אתה עם פנס, לי יש פרוז'קטור, ראו איזה אור אני מפיץ. פתאום מגיעה השמש - ומה ערכו של הפרוז'קטור? כלום. אולי אף מחשיך, ומוטב שיכבה אותו. אז מתבררת האפסות. וזהו "ושח גבהות האדם" - בעלי המעלה העצמית, "ושפל רום אנשים" - אלה שהתרוממו אף שלא היו בעלי מעלה. והטעם: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".
וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף׃
כותב הרד"ק, לפני כשבע מאות שנה, שכבר בזמנו פסקה עבודת האלילים מרוב האומות, ועם כל זה עוד יש בקצה המזרח, הוא המזרח הרחוק. וטעם הדבר: כשנתן אברהם אבינו מתנות לבני הפילגשים, שם טומאה מסר להם לפעול בו בכשפים, ושלחם - "קדמה אל ארץ בני קדם". ומדקדק העמק דבר: למה פעמיים לשון קדם? זה המזרח שבמזרח, המזרח הרחוק. ושם אתה רואה שעד היום היו משתמשים בשמות טומאה. וזה מה שאמרנו על "אברא קדברא" - בארמית: אברא קא דברה, אברהם שדיבר, שכביכול לפני כל כישוף היו אומרים שקיבלנו זאת מאברהם, ובזה היו פועלים את כשפיהם. ואף על פי שמציאות האלילים כבר היום קלושה, אומר הכתוב "כליל יחלוף" - יתבטלו לחלוטין, עד שלא תהיה עוד כלל מציאות של עובד לכוח הנקרא אליל, מלבד ה' לבדו.
וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ׃
מבאר המלבי"ם: מה שביקש הנביא בפסוק י', "בוא בצור והיטמן בעפר", כך אכן יהיה בפועל כאשר יתגלה ה' לשבור את כל העריצים ואת כל הרשעים העושים צרות בארץ. ואף כאן דלתות הכתוב מקבילות: "ובאו במערות צורים" - "מפני פחד ה'"; "ובמחילות עפר" - "מהדר גאונו". ומתי? "בקומו לערוץ הארץ", לערוץ מלשון לרוצץ.
ומה בין מערה למחילה? מערה נוצרת בדרך טבעית, ומחילה היא מה שבני אדם חופרים ובונים בעצמם. ולפיכך המחילות הן בעפר, שאין אדם חופר מחילות בסלע, שהדבר קשה מאוד, ובוודאי במכניקה שהייתה בזמנם. ובמחילות עפר אין אפשרות להינצל מחרב ומנזק, אלא רק להסתתר מהדר גאונו, שלא יזרח עליו אור ה', מבושה מלפניו. אבל אל מערות הצורים ילכו כדי להינצל כביכול מן העונש מפני ה', שהצור חזק.
בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים׃
"לחפור פירות ולעטלפים" - מבאר המלבי"ם שאלו סוגים של אלילים, ודבר פלא הוא. אפשר להבין שאדם עשה לו אליל בדמות ראם, חיה גדולה ומבהילה, או אריה. אבל מה לאדם לעשות אליל של עכבר או של עטלף?
אלא שהקדמונים היו מייחסים אלוהויות לתבניות בעלי החיים כאשר רצו להשתמש באותה תבנית לצורכיהם. חיות היבשה, היישוב, המדבר והים, ועוף כנף - כולם היו להם סוגים של אלילים, שמהם היו מושכים כביכול השפעות להצלחה באותם עניינים שנזקקו להם. אם נצרך להצלחה בדרכו במדבר, היה לוקח את דמות חיית המדבר ועובד לה שתמשוך לו השפעות טובות במדבר. אם עמד להפליג בים, היה עובד לדגון, כדי לשאוב השפעה מאלוה הים. ואם היה צריך לחפור מחילות בעפר, היה עושה לו אליל של חפרפרת החופרת באדמה, ושל עטלפים המושלים במערות ובחפירות, ששם מקום גידולם הטבעי. לכל צורך הייתה להם עבודה זרה מסוימת.
ולכן, כשיצטרכו להתחבא במערות ובמחילות, לפי דרכם היו צריכים להשתחוות לצורות החפרפרות והעטלפים, השולטות שם. בא הכתוב לומר: ביום ההוא ישליך האדם אפילו את אלילי כספו ואת אלילי זהבו שהיו לו מקודם. ואם תאמר, הרי עתה יעשה לו אלילים לפי הצורך החדש, שהוא מסתתר במערה ובמחילה וזקוק לאליל של עטלף או של חפרפרת - אף אותם ישליך ולא יעבדם.
לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ׃
וזה הטעם: הרי מה שהוא בא בנקרות הצורים הוא מפני פחד ה', מפני העונש ומפני יראת הרוממות. וכיצד ייתכן שבתוך אותה מחילה עצמה, שבה הוא מבקש להינצל מה', יעבוד לאל אחר? שם כבר יזנחו את אליליהם ואת העבודות הזרות שהיו מקובלות אז.
ומדייק המלבי"ם: "נקר" הוא חלל עגול, ולכן מיוחד לניקור עיניים, שנוצר חלל עגול; וכן "מקבת בור נוקרתם", שהמקבת יוצרת חור עגול. וזה היה מצוי בצורים, ששם היו מתחבאים. ואילו הסלע רך יחסית לצור, ויש בו סעיפים והתפצלויות, מחילה המסתעפת לכאן ולכאן - ולכן "ובסעיפי הסלעים", מקומות המסתעפים ממקום למקום.
חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא׃
תוך כדי שהוא מזכיר את כל התעתועים של אנשי אותו דור, שהמירו כבודם בתוהו ולא יועיל והשתחוו לשרצים ולחפרפרות ולעטלפים, עד שאלו נחשבו בעיניהם יותר מן האדם עצמו - שהרי אם אני משתחווה לחפרפרת, מי חשוב יותר? החפרפרת, שהשפל תמיד משתחווה לרם ולנישא ממנו - אומר להם הנביא: אם כך אתם עושים, חדלו לכם מן האדם, הפסיקו להיקרא בשם אדם אשר נשמה באפו. אינכם כלל ממין האדם.
ומבאר המלבי"ם: כל משפט שראשיתו סותרת את אחריתו, כדי ליישבו צריך לשנות או את ראשיתו או את אחריתו, שאם לא כן יש סתירה. והנה האמירה שהאדם צריך להשתחוות לבעלי חיים היא סתירה פנימית: "אדם" משמעו בעל המעלה, בעל המדרגה, הרם והנישא; ואם הוא משתחווה לבעלי חיים, הרי הוא שפל. אחד משניים: או שאין קוראים לו אדם, שאינו בעל מעלה, או שנאמר שבעלי החיים אינם בעלי מעלה. אך אי אפשר לומר שהאדם בעל מעלה ועם זאת ישתחווה לבעלי חיים. לכן אומר הנביא: "חדלו לכם מן האדם" - חדלו מלהיקרא אדם, "כי במה נחשב הוא" - איזו חשיבות יש בך אם אתה משתחווה לבעלי חיים? ממילא אין התואר אדם ראוי עוד להיקרא עליכם.
הפרק פותח בחזון אחרית הימים, שבו יעמוד הר בית ה' בראש ההרים, והגויים ינהרו אליו והעמים ילכו אליו לבקש תורה, ומלך המשיח ישפוט בין הגויים בכוח חוק שיחוקק ויוכיח את העמים בכוח המוסר, עד שתתבטל המלחמה מן העולם. מתוך החזון הזה קורא הנביא לישראל בקל וחומר: "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" - אם הם יגיעו לכך מתוך חושך, אתם שכבר האור בידכם, למה תמתינו? ומכאן עובר הנביא לתוכחה: נטישת דרכי ה' בעוננות ובנישואי נוכריות, העושר והסוסים שהביאו לגאווה, והאלילים שעשו במו אצבעותיהם. וסיומו של הפרק - יום ה' על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפל, שבו ישוח כל גובה ותשפל כל רוממות, האלילים כליל יחלופו, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.