TheWholeTorah.aiBeta

פרק א - חזון ישעיהו והתוכחה - חלק ג

לימוד בחברותאלמאמר המקורי
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

פתיחה: מכאן ואילך - תוכחה על ירושלים

עד כאן עסקה נבואתו של ישעיהו בשבט יהודה בכללותו. מפסוק כ"א ועד פסוק כ"ז פונה הנביא למסור נבואה על ירושלים עצמה. כפי שנראה בסוף הדברים, אין זו חלוקה מקרית: עיקר התוכחה שעד פסוק כ"א נסובה על עוונות שבין אדם למקום (קורבנות, תפילה, תשובה), ואילו התוכחה שמכאן ואילך נסובה על עוונות שבין אדם לחברו (זיוף, אונאה, עיוות הדין).

"צדק ילין בה" - פירוש רש"י

אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים׃

רש"י מפרש "צדק ילין בה" בשני אופנים. האחד: תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה, ותמיד של בין הערביים על עבירות של היום. נמצא שאדם שהלך לישון בירושלים, הלך לישון כצדיק. הצדק ממש לן בה. השני: היו מלינים את הדין בדיני נפשות. ההלכה היא שכאשר דנים אדם למיתה ולא מצאו לו זכות ביום הראשון, אין גומרים את דינו באותו יום אלא ממתינים עוד לילה, שמא ימצא מישהו ללמד עליו זכות.

בעניין זה מובא שכאשר הוציאו להורג את אותו האיש, הכריזו שאם יש למישהו לימוד זכות עליו יבוא ויאמר. שואלת הגמרא: הרי אין מלמדים זכות על מסית ומדיח, ואותו האיש כישף והסית והדיח? ומתרצת: משום המלכות, כדי שלא יאמרו שהוציאוהו להורג בלא משפט. מכאן אתה למד עד כמה בזמן שהיו צדיקים לא חרצו דין מוות במהירות, אלא "צדק ילין בה": ממתינים, ישנים על זה לילה, אולי ימצאו לו זכות.

תפ"א בתי כנסיות בירושלים

בפסיקתא אומר רבי מנחם ברבי הושעיה: תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים, כמניין "מלאתי" (481). מי שמכיר את גודלה של ירושלים העתיקה, שטח מרובע של כארבעה קילומטרים בלבד, מבין כמה זה מדהים: 481 בתי כנסת במקום כה קטן. ובאותו מקום עצמו, שהיה מלא בתי כנסיות וצדיקים, "ועתה מרצחים": הרגו את אוריה, הרגו את זכריה.

המלבי"ם: התמיהה על השינוי הפתאומי

המלבי"ם מסביר שהנביא מדבר כאן בלשון מליצית, כאדם שביקר בירושלים בעבר וחזר לבקר בה כעת, והוא עומד נדהם: זו אינה העיר שהכרתי. כשראיתי אותה הייתה "קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה", תכלית הצדק והאמונה והמשפט, וכעת המקום כולו נהפך לרעה, "ועתה מרצחים".

ומה קשה לו? אמנם יש מצב שאדם היה צדיק ואחר כך הרשיע, אבל הכלל הוא שאין יצר הרע מפתה את האדם בבת אחת, אלא אומר לו היום עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה. ההידרדרות היא תמיד איטית. ואילו כאן נאמר "צדק ילין בה" - רק הלילה האחרון היה כאן צדק, ומיד "ועתה מרצחים". איך ייתכן שההשתנות הייתה ברגע אחד? זה נגד הטבע ונגד ההיגיון.

שתי השלמויות: בין אדם למקום ובין אדם לחברו

מסביר המלבי"ם ששלמות האדם תלויה בשני דברים: בין אדם למקום ובין אדם לחברו, וזה בלא זה אי אפשר. לכך רומזות שתי הלוחות המצומדות: לוח ראשון בין אדם למקום, לוח שני בין אדם לחברו.

המדרש מספר שכאשר ירד משה רבנו וראה את העגל וביקש לשבור את הלוחות, באו הזקנים ותפסו בצד אחד ומשה בצד השני, עד שגברה ידו ומשך אותם מידיהם ושיברם תחת ההר. ולכאורה, מה היה כאן קרב האיתנים הזה? אלא שמשה אמר: עם עובד עבודה זרה, איך אתן לו את התורה? באו הזקנים ותפסו בצד השני של הלוחות, בצד של בין אדם לחברו, ואמרו לו: אתה צודק לגבי "אנוכי" ו"לא יהיה לך", את הצד ההוא שבור. אבל "לוחות" הן שתיים, אחת השאר לנו: כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תחמוד, את אלה עדיין אפשר לתת לעם הזה.

ובמה גברה ידו של משה? שאמר להם: שימו לב שכתוב "לֻחֹת" חסר וי"ו, ולשון חסרה מורה על יחיד ובודד. הלוחות נראות שתיים, אך באמת הן אחת, ואי אפשר לתת זו בלא זו. אם תיתן בין אדם לחברו בלי בין אדם למקום, זו דרכם של המשכילים באירופה, שאמרו נדאג למוסר האנושי, ומה יצא מהם? התבוללות ושואה והשם ירחם. וגם ההפך אינו קיים: אין דבר כזה אדם שלם בבין אדם למקום, "איזו תפילה יש לו, איזה צדיק", והוא פוגע באנשים ומעליב ומתנהג שלא כהוגן. לא צדיק ולא כלום. אי אפשר להיות צדיק בבין אדם למקום בלי להיות הגון בבין אדם לחברו.

לפי זה מדויק הפסוק: "קריה נאמנה" היא השלמות שבין אדם למקום, נאמנה לאלוקיה, שהייתה בה אמונה. "מלאתי משפט" היא השלמות שבין אדם לחברו, שלא היה בה מושג של גזל ולא של רציחה. והתמיהה כפולה: איך מתוך היותה "קריה נאמנה" בגדה ברגע בהשם יתברך, ואיך מתוך היותה "מלאתי משפט" נהפכו אנשיה בבת אחת לרוצחים.

"מרצחים" ולא "רוצחים"

מדקדק המלבי"ם בלשון "מרצחים". בדקדוק יש פועל קל ויש פועל כבד. "רוצח" הוא פועל קל, ואילו "מרצח" הוא לשון כבדה. ולמה נקט הכתוב בלשון זו? כי "מרצחים" פירושו חבורה וקשר של רוצחים, שיש ביניהם נותני הוראות ומקבלי הוראות, מה שנקרא היום מאפיה. "רוצח" נאמר על אדם בודד, אבל "מרצח" הוא ראש הכנופיה או אחד מאנשיה, שכבר נעשו אגודה של רוצחים.

דרך צחות: למה ממהרים ולמה ממתינים

בספר "מסגרת השער" מובא ביאור נאה בדרך צחות. כשנדרש מהם דבר מצווה או דבר צדקה, מיד אומרים: רגע, לא צריך למהר, בוא נבדוק אם מגיע לו, אם זה הזמן המתאים, אם יש עודף בקופה. אבל כשמדובר במעשה רשע ועיוות, אין אומרים "בוא נתיישב בדבר", אלא עושים אותו מיד. וזהו "צדק ילין בה" - בענייני צדק אין ממהרים, ישנים על זה לילה. "ועתה מרצחים" - להוציא להורג זה "ועתה", בלי להמתין ובלי להתמהמה.

התשובה: הקלקול התחיל מקדמת דנא

כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סׇבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם׃

כאן, אומר המלבי"ם, משיב הנביא למי שמתפלא. אל תחשוב שזה קרה ברגע אחד. הסטייה הייתה איטית, יום אחר יום, ורק עכשיו אתה רואה את התוצאות. בתחילה היו הדברים נסתרים ולא ראית אותם, והם שגרמו למה שאתה רואה כעת. "כספך היה לסיגים" - כבר מימים קדמונים היה אדם מוכר לחברו כסף שמעורבים בו סיגים, מרמה אותו ואומר לו זהב 24 קראט ואין שם אפילו 14. ועוד לפני כן, "סבאך מהול במים", מלשון זולל וסובא, שהיין שמכרו היה מזויף במים.

ומדוע חייבים לפרש כך? כי אחרת סדר הפסוקים תמוה מאוד. כלל הוא בדרך המליצה שהולכים מן הקל אל הכבד. לעולם לא נאמר "הוא רצח אנשים וגם לא שילם במכולת", אלא "היה חייב כסף, לא שילם בזמן, ואף הגיע לרצוח". ואם כן, איך אחרי "ועתה מרצחים" מדבר על כסף מזויף ויין מהול? מה הם אלה לעומת רצח? אלא שיש כאן שאלה ותשובה: המתפלא שואל איך ההידרדרות הייתה בבת אחת, והנביא משיב שכבר מקדם החל העוון בהסתר, ובהדרגה, עד שהגיעו למצב של "ועתה מרצחים".

"שריך סוררים" - כותרת בעיתון

שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא־יָבוֹא אֲלֵיהֶם׃

מי שקורא את הפסוק הזה חושב שהוא קורא כותרת בעיתון של ימינו. וכבר אמרו שכל נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, ומה שלא נצרך לדורות לא נכתב. ישעיהו מדבר על הדור שלנו.

רש"י מפרש "רודף שלמונים" מלשון תשלומים, ומביא את התרגום: אומר איש לחברו, עשה לי טוב בדיני ואני אשלם לך בדינך. כלומר שופט שהיה גזלן, והנגזל צועק עליו לפני שופט אחר. מה עושה אותו שופט? הולך אל חברו העומד לדון אותו ואומר לו: צדקני היום והוציאני זכאי, ואני אשלם כגמולך כשיצעקו עליך לפניי. הרי מחר יבואו להתלונן גם עליך, ואני כבר אסדר את העניינים ואוציא אותך זכאי.

זה מזכיר את אותו מסכן שזרק נעל על השופט בייניש וקיבל שלוש שנים. עיתונאי אחד ישב ועשה רשימה של עבירות שלא נגזרו עליהן שלוש שנים: רצח, שוד, אונס וכל החמורות, זה קיבל שנתיים, זה חצי שנה, וההוא שהעז לזרוק נעל ישב שלוש שנים. זהו "סדר לי ואני אסדר לך", הכל נשאר במשפחה. וזה פירוש "רודף שלמונים": אתה תוציא אותי נקי היום, ואני אוציא אותך נקי מחר.

היתום והאלמנה

"וריב אלמנה לא יבוא אליהם". האלמנה הייתה באה לצעוק, ופוגשת את היתום היוצא מבית המשפט. שואלת אותו: מה הועלת בצעקתך לפני השופט? עזרה לך הצעקה על החמס ועל הגזל שעשו לך? והוא משיב: כל היום הזה יגעתי במלאכה וסופו שלא הועיל לי. כמה צעקתי, כמה דיברתי, ולא עזר. מיד היא חוזרת לאחוריה ואומרת: ומה הוא, שהוא איש, לא הועיל, אני שאני אישה ופחות נוטים לשמוע בקולי, לא כל שכן.

וכמה מדויק הפסוק: "יתום לא ישפוטו" - היתום בא וצועק והם אינם שופטים את דינו. "וריב אלמנה לא יבוא אליהם" - היא אפילו אינה מגיעה אליהם, כי כבר בשער היא עושה פרסה וחוזרת הביתה, שהיא מבינה שאין שום טעם לדבר. כמו שאמר מישהו: בבית המשפט העליון, "צדק" הוא רק שם של כוכב.

ביאור המלבי"ם: שרים, שוחד ושלמונים

אומר המלבי"ם שהסיבה הראשונית לפרצות העם היו השרים, הסגנים וראשי העם. הם סרו מן הדרך והתחברו לגנבים, והיה ביניהם הסכם: הגנבים נותנים להם חלק מן הגניבות והם מעלימים עין. אבל לא כל השרים היו כאלה, ולכן אמר "שריך סוררים וחברי גנבים" ולא כולם. לעומת זאת "כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד" - בשוחד היו כולם שווים. לעשות הסכמים מסודרים עם הגנבים לא כולם העזו, אבל אם בא אדם לשלם כדי לזכות בדינו, בזה לא בחל אף אחד, ולא נמצא אחד נקי.

ומכאן ביאור מקורי ונפלא של המלבי"ם ב"רודף שלמונים": לא מלשון תשלומים אלא מלשון שלום. כשלקח שוחד מצד אחד בלבד, לא היה לבו שלם עמו, שהרי גם הצד השני רוצה לשלם. ומה עשה? לקח משניהם, אלף מזה ואלף מזה, "וגם מזה אל תנח ידך". וכשלקח משניהם, שוב אינו יכול לעשות משפט, שהרי בסוף היום יבוא אחד ויטען שנתן שוחד ולא קיבל תמורה. לכן אין לו ברירה אלא לעשות שלום, כלומר פשרה, וכל אחד יוצא בהרגשה שהרוויח משהו, שיש תמורה לאגרה. נמצא שמפני ש"כולו אוהב שוחד" ממילא הוא "רודף שלמונים", רודף אחר הפשרה.

אבל היתום אינו בעל שוחד כלל, אינו מכיר את הקומבינות ואינו נותן, וממילא "יתום לא ישפוטו": לא שופטים ואף לא מפשרים, כי מה משתלם בזה. ומה ההבדל בינו לבין האלמנה? אומר המלבי"ם: משפט היתום נתון ביד בית דין, שנקראים אבי יתומים, ודיניו מבוארים והלכותיו ברורות, ואף על פי כן לא שפטו אותו. אבל ריב האלמנה תלוי בהסכמים, במה שכתוב בכתובה, אם התפיס לה צררי, ובעוד תנאים רבים, ומשפטה אינו מבואר וצריך עיון ובדיקה ושאלת כל השאלות הנכונות. ובזה כלל לא רצו להתעסק, ולכן "לא יבוא אליהם".

הנביא כרופא מומחה

אומר המלבי"ם: המוכיח האלוקי בא לרפא את שבר בת עמו, וסידר את דבריו כרופא מומחה המבקש מזור למחלה אנושה. הרופא עושה שלושה שלבים. ראשית, דורש לדעת את מהות החולי ועניינו, מה שנקרא היום דיאגנוזה. שנית, תר אחר הסיבה הקרובה שסובבה את המחלה. שלישית, תר אחר הסיבה הראשית. לדוגמה: מאבחן דלקת ריאות, מברר שאתמול עבד בגשם בחוץ, ומגלה שהסיבה הראשית היא כשל ממושך במערכת החיסונית מחמת חסר בוויטמינים.

כך גם כאן. מהות החולי: "איכה היתה לזונה... ועתה מרצחים", מצב נורא ואיום. הסיבה הקרובה: "כספך היה לסיגים". הסיבה הראשית: "שריך סוררים", שהשרים הם שסררו וממילא השליכו על כלל העם. וכשם שהרופא הנאמן מסיר תחילה את המחלה עצמה, אחר כך מנקה את הסיבה הקרובה שלא תחזור, ולבסוף מרפא את הסיבה הראשית שלא יגיע עוד לאותה בעיה, כך יעשה הקדוש ברוך הוא, ומכאן ואילך מתחיל הנביא לפרט זאת.

אל תתלו הכל במנהיגים

ולפני שנתקדם, ראיתי ביאור נפלא. כאשר השרים אינם הולכים בדרך הגונה, העם הולך אחריהם כעדר. וכשבא הנביא להוכיח את העם, מה הם משיבים לו? "שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד, רודף שלמונים, יתום לא ישפוטו" - תראה איזה מנהיגים יש לנו, עם כאלה מנהיגים מה אתה רוצה מאיתנו? כלומר הם מנקים את עצמם ומפילים את התיק על המנהיגים, ומה אתה קורא לנו "הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים"?

מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן׃

על זה משיב להם הנביא: כשאני מסתכל אני רואה מכף רגל ועד ראש. אין זה מקרה שהדג מסריח מן הראש בלבד, אלא הקלקול מלמעלה עד למטה, לכל אורך שדרות העם. אי אפשר לתלות את ההידרדרות דווקא בחלק העליון, במנהיגים ובשופטים ובשרים, שהרי "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום".

ואם הזכרנו "מכף רגל ועד ראש", אמר אחד מגדולי ישראל ווארט לימים שאחרי ראש השנה: אדם מגיע לראש השנה ועושה תשובה, ולאחר מכן, לצערנו, חוזר לסורו. על כך אומר הנביא "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום": מכף רגל, מסוף הרגל, מיד אחרי סוכות, ועד ראש, עד ראש השנה הבא, אין בו מתום, כולו מלא עוונות ופשעים, פצע וחבורה ומכה טרייה. ולכן תיזהר: מיד כשנגמר הרגל, תגביר חיילים לתורה, תבוא למדרשה, תתחזק בעסק התורה, כדי שמכף רגל ועד ראש יהיה כולו בקדושה ובטהרה.

שלב א': הסרת המחלה עצמה

לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן יְהֹוָה צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי׃

למה נקט כאן לשון "האדון"? לומר לך שכולם עבדיו, ועבד המורד באדוניו ראוי לעונש. ולמה "ה' צבאות"? כי לפעמים יש מלך שאין בכוחו להעניש, אין לו צבא ואין לו חיילים. אבל הקדוש ברוך הוא לא רק אדון אלא גם ה' צבאות, כל צבאות מעלה ומטה בידו, ויש בכוחו להעניש.

ומה ההבדל בין "אנחם מצרי" ל"אנקמה מאויבי"? אומר המלבי"ם: "צרים" הם המצירים בפועל, "אויבים" הם השונאים העושים מתוך שנאה. "צרי" הם עבירות שבין אדם לחברו: אדם המצר לחברו וגוזלו אינו נלחם בהשם, אינו עושה זאת להכעיס אלא מפני שבא לו כסף, ואי אפשר לקרוא לו אויב השם, אבל הוא בגדר צורר. על אלה אומר השם: אילו היו רק צרים, כביכול הייתי מתנחם מהם, לא הייתי מתאווה לנקום בהם. אבל "אויבי" הם הכופרים בהשם והמכחישים את השגחתו, ובהם אין מקום להתנחם אלא "ואנקמה מאויבי", שהרי הם עושים זאת בכוונה תחילה לכפור בהשם.

וזו הסרת המחלה עצמה. "איכה היתה לזונה" - על ידי שאסיר את הזונים מעליי, את הכופרים, ואתנקם באויבים, הרי הסרתי את הגידול מן הגוף. ו"ועתה מרצחים", שהוא בין אדם לחברו, על זה נאמר "אנחם מצרי".

שלב ב': ניקוי הסיבה הקרובה

וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כׇּל־בְּדִילָיִךְ׃

"ואשיבה ידי עליך", מפרש רש"י: מכה אחר מכה עד כלות הפושעים. "כבור" מלשון בורית, וכותב רש"י: סבו"ן בלע"ז. אותו סבון שלנו כבר מוזכר ברש"י, ובלשון הקודש הוא בורית, מלשון ניקיון, כמו "בר לבב" שהוא נקי לבב.

שתי פעולות יש כאן. תחילה "ואצרוף כבור סיגיך": מצרפים את הכסף בכור, ואז נפרדים ממנו הסיגים והבדיל המעורב בו. ואחר כך "ואסירה כל בדיליך": לאחר שהכסף לחוד והבדיל לחוד, אפשר לבער את הבדיל שלא יהיה בעולם כלל. שהרי מה מביא את הרמאים ומזייפי המתכות לערב בדיל בכסף? עצם קיומו של הבדיל. אילו לא היה בדיל בעולם, היה הכסף נשאר בטהרתו. כך גם כאן: הרשעים מעורבים בצדיקים כסיגים המעורבים בכסף. תחילה אפריד אותם, וכשיוכרו לבדם אכרית אותם ואבטלם מן העולם.

שלב ג': ריפוי הסיבה הראשית - השופטים והיועצים

וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה׃

כאן למלבי"ם ביאור נפלא. מהו ההבדל בין שופטים ליועצים, ומדוע אצל השופטים נאמר "כבראשונה" ואצל היועצים "כבתחילה"?

ראשית, "שופטיך" הוא הדן בענייני בין אדם לחברו, בענייני הגשמיות והארציות, משפט שיש לך מול חברך. "יועציך" הם המכוונים בענייני הרוחניות. אמנם שייך יועץ גם בגשמיות, אך כשמופיע יועץ מול שופט, השופט הוא הגשמי והיועץ הוא הרוחני.

שנית, "בראשונה" נאמר על דבר שהיה אחריו שני, ועכשיו חוזר להיות כראשון. "בתחילה" נאמר על דבר שחוזר למה שהיה מלכתחילה, ולא היה אחריו מצב אחר. דוגמאות: אצל ירבעם נאמר "ותשב ידו ותהי כבראשונה", שהרי בתחילה הייתה ידו בריאה, אחר כך "אמר תפשוהו" וצמתה ידו, ואחר שהתפלל עליו שבה כבראשונה, כי היה מצב שני. לעומת זאת בפרות שעלו מן היאור נאמר "ומראיהן רע כאשר בתחילה", כי הן לא היו שמנות ואחר כך רזות, אלא תמיד היו רזות, ולכן "כבתחילה". וכן אצל אברהם: "אל המקום אשר היה שם אהלו בתחילה", כי לא היה לו מקום אחר, ואילו במזבח נאמר "אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה", כי את המזבח בנה פעמיים.

ועכשיו שימו לב. "שופט" הוא תואר שנאמר גם על שופט רשע: הוא שופט בעוול, אבל שופט הוא, יש לו תקן של שופט. אבל "יועץ" לעולם נאמר רק על יועץ לטובה. אין מושג של יועץ לרעה, ומי שמייעץ עצות רעות אין שם יועץ עליו. לפיכך: בשופטים היו תחילה שופטים צדיקים ואחר כך שופטים רשעים, ולכן שייך לומר "ואשיבה שופטיך כבראשונה", שיחזרו כמו הראשונים הצדיקים. אבל ביועצים לא היו יועצים שניים רשעים, שהרי לרשעים אין שם יועץ, אלא פשוט בטלו היועצים. ולכן נאמר "ויועציך כבתחילה": שיהיו יועצים כמו שהיו מראש, שלא היו אחריהם יועצים רעים כלל.

"עיר הצדק, קריה נאמנה"

מדוע הכפילות, ומדוע לא כתב "עיר נאמנה, קרית הצדק"? מי שלומד עם המלבי"ם יודע שכל דבר נכתב בדקדוק. ההבדל בין עיר לקריה: קריה מוקפת חומה, יש לה קירות, ומכאן שמה. עיר סתם היא ללא חומה, ערי פרזות, יושבת פרוזה ופתוחה.

"צדק" הוא בענייני בין אדם לחברו, ו"נאמנה" היא הנאמנות להשם, בין אדם למקום. ובבין אדם לחברו הצדק צריך להיראות. לכן אמרו שמי שפשע כנגד חברו יעמוד בבית הכנסת לפני כולם ויאמר כי פשעתי כנגד פלוני ויבקש ממנו מחילה, ולא יאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" שאדם צריך לכסות חטאותיו, כי בבין אדם לחברו אל תכסה חטאותיך. לעומת זאת האמונה בינך לבין השם היא מן הדברים הנתונים במצפוני הלב, ואין אדם צריך להראותם כלפי חוץ.

ולכן: "יקרא לך עיר הצדק" - הצדק שבין אדם לחברו הוא בפרהסיה, כעיר פרוזה בלא חומות. "קריה נאמנה" - הנאמנות שבין אדם למקום היא עניין פנימי שבמצפון, ולכן נקראת קריה, שיש לה קירות וחומה, כדבר הסגור והפנימי.

"ציון במשפט תפדה"

צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה׃

כלל בידי המלבי"ם: כשצדקה ומשפט באים יחד בפסוק, הצדקה היא בין אדם למקום והמשפט בין אדם לחברו. צדקה לבדה יכולה להיאמר גם על זה וגם על זה, אבל כשהם צמודים, משפט הוא לעולם בין אדם לחברו, כמו "קרבו ונשפטה יחד", ההולך אל השופט אשר יהיה בימים ההם. וצדקה היא היותו צדיק בינו לבין השם, כמו שכתוב "צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל": צדקת ה' ביני לבינו, ומשפטיו עם ישראל בינך לבין חברך.

ועתה, לאחר שסיים את הנבואה, מסכם המלבי"ם: רוב התוכחה מתחילת הפרק עד פסוק כ"א מיוחדת לשבט יהודה בכללותו, ועיקרה עוונות שבין אדם למקום - הקורבנות, התפילה, התשובה. ורוב התוכחה מ"איכה היתה לזונה" ואילך נוגעת ליושבי ירושלים בפרט, ועיקרה עוונות שבין אדם לחברו - זיוף, אונאה, חוסר צדק ומשפט. וההסבר טבעי ומובן: בעיר היה המסחר, בעיר ישב השופט, וכל ענייני בין אדם לחברו מצויים יותר בתוך העיר. וכך דרך העולם, שכשאנשים חיים בקומונה, במקום סגור וצפוף, הם מתחככים זה בזה יותר, ואילו היושבים מפוזרים החיכוך ביניהם מועט. לכן יהודה בכללותה חסרונה בבין אדם למקום, וירושלים חסרונה בבין אדם לחברו.

ולכן כל אחד יתוקן באותו תחום שבו פגם: "ציון", היא עיר המלוכה שפגמה בבין אדם לחברו, "במשפט תפדה", כשתשוב לעשות משפט ויהיה הצדק שלם בה. "ושביה", אלו בני שבט יהודה ששבים מן הגולה לנחלותיהם, "בצדקה", כשתהיה בהם צדקה של בין אדם למקום, כשישובו לעשות את רצון השם.

וראיתי בזה הסבר על דרך החידוד. הגמרא אומרת שמי שנשבית אשתו חייב לפדותה, שזה מתנאי הכתובה, אבל כל זה בפעם הראשונה בלבד. נשבית פעם שנייה, אינו חייב לפדותה אלא מתורת חסד בלבד, אך מעיקר ההלכה אין חיוב. וזהו "ציון במשפט תפדה": בפעם הראשונה, על פי המשפט, יש חובה לפדותה. "ושביה", אם שבה ונשבית פעם שנייה, "בצדקה": אם יפדנה השם, זו כבר צדקה בלבד. כביכול אומר הקדוש ברוך הוא: יש כתובה ביני לביניכם, ובפעם הראשונה אני מחויב לכם, אבל גליתם פעם שנייה, ואם אפדה אתכם זה רק בגדר חסד וצדקה.

שבר הפושעים והחטאים

וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי יְהֹוָה יִכְלוּ׃

פסוק זה, אומר המלבי"ם, הוא המשך לקודם. באותו זמן שציון תיפדה במשפט והשבים ישובו, באותו זמן עצמו ייפרע השם מן הפושעים והחוטאים, ימגר אותם ויעניש אותם, והכל יהיה "יחדיו".

ומהו ההבדל בין עוון, פשע וחטא? יסוד שהמלבי"ם מבארו בכמה מקומות. "עוון" מלשון עיוות, והוא עיוות השכל: אדם הכופר, האומר אין בורא לעולם או שהשם לא ציווה כך. זו כפירה, משהו מעוות בשכל. "פושע" ו"חוטא" שניהם מאמינים בהשם ובמצוות, אך אינם עושים רצונו. הפושע מורד באדוניו ופורק עול: יש בורא, יש מצוות, ולא בא לי, לא רוצה. החוטא אינו עושה במרד, גם הוא מודה שיש בורא ויש מצוות, אלא שאומר מה אעשה והיצר חזק ממני. לא שבאמת הוא חזק ממנו, אבל כך הוא מתרץ את עצמו.

ולכן "ושבר פושעים וחטאים יחדיו": אף שהפושע חטא יותר מן החוטא, שברם יבוא כאחד, והצרה תבוא עליהם יחדיו. לא יוכל החוטא להתחמק ולומר אני לא כפרתי בהשם אלא רק מתוך קושי, שבסופו של דבר השבר יהיה כאחד.

שתי כיתות של עובדי עבודה זרה

כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם׃

"אֵילִים" מלשון אל, אלילים. אומר המלבי"ם שהיו אז שתי כיתות, ושתיהן מרומזות בשני הפעלים. מה ההבדל בין לחמוד דבר לבין לבחור בו? חמדה היא תאווה, שהלב חושק בדבר. בחירה היא מעשה השכל, שהוא מכריע שראוי זה ולא זה.

"יבושו מאילים אשר חמדתם" - היו שעבדו עבודה זרה מצד החמדה, שהדמיון הטעה אותם לחשוב שיש כאן דבר נשגב ואלוהות, והם חומדים אותו. "ותחפרו מהגנות אשר בחרתם" - היו שבחרו בה מבחינה שכלית, ואמרו: אדוני, העבודה זרה הזאת מועילה, היא משפיעה שפע, הנה יש לי הוכחות. זה כבר אדם הכופר בהשם מתוך שכל. והם היו מעמידים את האלילים בגינותיהם, שהרי לשיטתם כוחו של האליל למשוך השפעות עליונות ולהוריד גשם על השדה. לכן "מהגנות אשר בחרתם".

בושה, כלימה, חרפה וחֶפֶר

המלבי"ם מבחין בין ארבע לשונות. "בושה" היא כשאדם מתבייש מעצמו. "כלימה" ו"חרפה" הן כשאחר בייש אותי, הכלים את פניי או חירף אותי. וחרפה חמורה מכלימה, שכן אפשר להכלים אדם על לא דבר, אבל אין מחרפים אותו על לא דבר אלא מחמת סיבה מוצדקת. וכן "חֶפֶר" חמור מבושה, כמו "וחפרה הלבנה ובושה החמה".

ולכן: העובדים מתוך חמדה - "יבושו", תהיה להם בושה כשיראו שהאלוה שחמדו והתאוו לו לא הועיל להם במאומה. אבל העובדים מתוך בחירה שכלית ואידיאולוגיה, ששמו אותם בגינותיהם כדי שישפיעו עליהם - "תחפרו", ותהיה בושתם גדולה הרבה יותר.

העונש מידה כנגד מידה

כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר־מַיִם אֵין לָהּ׃

כאן מראה המלבי"ם עד כמה העונש דומה לחטא, באיכותו ובכמותו. אלה שחמדו את האלילים וחשבו שיש בהם כוח מצד עצמם, יהיו כאֵלה שעליה נובלים: האילן עדיין מחובר לקרקע ויש לו שורשים, אלא שפסקה לחלוחיתו ואינו יונק. חסר להם כוחם העצמי, אבל עדיין יש תקווה, שאם ירדו גשמים חזקים ורבים אפשר שהשורשים יחזרו לתת פרי והעץ ישוב לגדול.

אבל אלה שבחרו בגינות, שחשבו שכל השפע מגיע מן העבודה זרה ולא האמינו כלל בשפע הרוחני העליון, יהיו כגינה אשר אין מים לה. ירקות בלי מים מתים לגמרי ונרקבים ונעשים אפס ותוהו, שלא כאילן שיכול לעמוד שנים אחרי שהתייבש. הם לא יהיו ראויים עוד לשפע הרוחני העליון, וביטולם יהיה ביטול גמור שלא ישובו כלל למצבם הקודם.

העבירה עצמה שורפת את בעליה

וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה׃

"החסון" הוא האדם החזק, והוא יהיה לנעורת. "ופועלו", העבודה זרה שפעל ועשה במו ידיו, תהיה לניצוץ. הניצוץ ידליק את הנעורת ושניהם יבערו יחדיו ואין מכבה. כלומר העבודה זרה עצמה היא ששורפת את האדם, החטא עצמו הוא ששורף את בעליו, והעבירה עצמה היא שמשחיתה אותו. אין כאן עונש חיצוני, אלא המשחית שיצר האדם הוא הנפרע ממנו.

ביאור הגר"א: בושה בסתר וחֶפֶר בגלוי

הגאון מווילנה מבאר את הפסוק במשלי "מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר", ודרך אותו ביאור מתפרשים גם פסוקינו. את אביו הוא משדד בתוך הבית, ואת אמו הוא מבריח מביתה. בזיונו של האב נשאר בין כותלי הבית, ואילו בזיונה של האם, שגורשה מביתה במעשה הבן, נראה לעין כל.

ומהו ההבדל בין מביש למחפיר? אומר הגר"א: הבושה היא בסתר והחפירה בגלוי. וראיה מן הפסוק "וחפרה הלבנה ובושה החמה": הלבנה מקומה ברקיע התחתון, וממילא חפירתה בגלוי, ולכן "וחפרה". והחמה ברקיע העליון, ובושתה בהסתר, ולכן "ובושה".

לפי זה מתבאר "כי יבושו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם". שני מיני עבודה זרה היו להם. היו שעבדו דבר המתקיים לעולם, כאבן וכעץ, ומגמתם הייתה לזכות בחיי הנצח, בעולם הבא. והיו שעבדו דבר שאין קיומו לעולם אלא זמני, כטלה וכיוצא בו, ומגמתם תועלת זמנית בעולם הזה. ואלו הם "האילים" ו"הגנות": האילים הם האילנות, דבר המתקיים, ויש אילנות עתיקים מששת ימי בראשית. הגנות הן נטיעת בני אדם, ורובן ירקות, דבר שאינו מתקיים.

ומעתה, העובדים בשביל העולם הבא, היכן תהיה בושתם? כשיגיעו לשם ויראו שאותו אליל שעבדו לו אינו ממתין להם עם קופה מלאה, ויתברר להם שהשקיעו להבל וריק. בושה זו היא לאחר המיתה, ובני אדם כאן אינם רואים אותה, ולכן שייך בה לשון "יבושו", שהיא בסתר. לעומת זאת העובדים בשביל העולם הזה, בושתם כאן: עבר שבוע ושבועיים וחודש וחודשיים, ציפית לשפע, לפרנסה, לבריאות ולהצלחה, ותוחלתך נכזבה, והביזיון גלוי לעין כל. ולכן דווקא "ותחפרו".

ועוד מוסיף הגר"א: מדוע אצל האילים נאמר "אשר חמדתם" ואצל הגנות "אשר בחרתם"? לפי שהעולם הבא הוא דבר שכולם חומדים אותו ושואפים אליו, רשעים וצדיקים כאחד, ולכן "חמדתם". אבל הגנות, שהן תאוות העולם הזה, אין הצדיקים שואפים אליהן ואינם מחפשים כאן נכסים והשגיות, ולכן דווקא "בחרתם": אתם בחרתם בתאוות העולם הזה ובהנאותיו, ולכן אתם עובדים אותן.

ומכאן חוזר הגר"א למשלי: "משדד אב" - כנגד זה נאמר "בן מביש", שהרי הבושה היא בסתר, והוא יורד לחיי אביו בין כותלי הבית ואיש אינו יודע. "יבריח אם" - כנגד זה "ומחפיר", שהרי הוא גורם לאמו לברוח מן הבית, וכולם רואים ושואלים מה קרה ולמה יצאה, ומתגלה הקלון לעין כל. חפירה היא ביזיון שבגלוי.

לסיכום:

בחלק זה של הפרק פונה הנביא אל ירושלים, ותמה כאדם השב לעיר שהכיר: איך "קריה נאמנה" בבין אדם למקום ו"מלאתי משפט" בבין אדם לחברו נהפכה בן לילה ל"ועתה מרצחים". ותשובתו כרופא מומחה: תחילה הדיאגנוזה, אחריה הסיבה הקרובה - "כספך היה לסיגים", שהקלקול החל בהדרגה ובהסתר מימים קדמונים, ולבסוף הסיבה הראשית - "שריך סוררים", שהשרים אוהבי השוחד ורודפי השלמונים הם ששחתו את העם, ואף על פי כן "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" ואין לתלות הכל במנהיגים. ובאותו סדר עצמו בא הריפוי: "אנחם מצרי ואנקמה מאויבי" להסרת המחלה, "ואצרוף כבור סיגיך" לניקוי הסיבה הקרובה, "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" לעקירת השורש. ואז "יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה", ו"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", כל אחד מתוקן בתחום שבו פגם. ואילו עוזבי השם והבוחרים באלילים ייכלו, שכן העבירה עצמה היא הניצוץ השורף את בעליה, ואין מכבה.