איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים. עד עכשיו הוא דיבר על יהודה. מכאן הוא מתחיל לדבר, למסור להם נבואה על ירושלים, עד פסוק כ"ז. איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה. קודם כל נראה מה רש"י אומר. רש"י אומר, צדק ילין בה, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה. אדם שהיה הולך לישון בירושלים, היה ישן כצדיק. היה לו תמיד שהיה, קורבן התמיד מכפר על עבירות שבלילה. איזה? תמיד של שחר. תמיד של בין הערביים היה מכפר על עבירות של היום. אז אדם היה הולך לישון, היה הולך לישון כצדיק. צדק ילין בה. דבר נוסף, צדק ילין בה, היו מלינים בדיני נפשות, כי לא היו מוצאים לו זכות ביום הראשון, לא היו גומרים את דינו. יש הלכה, שכאשר דנים בן אדם למיתה, אז לפני שדנים אותו למוות, הדין הוא שצריך לחפש לו זכות. ואם לא מצאו לו זכות, לא גומרים את הדין באותו יום, ממתינים עוד יום. מלינים את הדין עוד יום. למה? אולי שמא ימצא מישהו שידון אותו לזכות, שיאמר עליו איזה שהוא דבר זכות. מובא כשהוציאו להורג את אותו האיש, מובא שם שהלכו והכריזו שאם יש מישהו שיש לו איזה שהוא דבר זכות, שיבוא וילמד עליו זכות לפני שהוציאו אותו להורג. אז הגמרא שואלת, מה פתאום? והרי יש לנו כלל שאין מלמדים זכות על מסית ומדיח, והרי אתה אומר שאותו האיש כישף והסית והדיח. אומרת הגמרא, משום המלכות. כדי שהמלכות לא יגידו שהוציאו אותו להורג בלא משפט, אז חיפשו לו איזה שהוא לימוד זכות. אז אתה רואה שבזמן שהיו צדיקים, הם לא היו דנים דיני נפשות מיד, אלא צדק ילין בה. אם היו רוצים לעשות צדק אמיתי, לא מיד חורצים דין מוות, אלא אומרים בוא נשאיר את זה עוד לילה, בוא נמתין, אולי ימצאו לו זכות. צדק ילין בה. ועתה, לעומת זאת בוא תראה מה קורה כעת, מרצחים. עכשיו נעשו רוצחים. דהיינו, היו רוצחים זה את זה. מובא בפסיקתא, רבי מנחם ברבי הושעיה אומר, תפ"א בתי כנסיות היו בירושלים, כמניין מלאתי. בגימטריה זה תפ"א, 481 בתי כנסיות. מי שיודע מה זה ירושלים, זה מדהים. ירושלים מדובר על שטח רבוע של משהו כמו ארבעה קילומטרים. מקום קטן ביותר, זה היה ירושלים. ושמה היו 481 בתי כנסיות. אולי זה סימן מן כן ששמה היו תימנים. 481 בתי כנסיות על כזה מקום קטן. כמניין מלאתי. ועתה מרצחים, אומר והנה בוא תראה מה עשו עכשיו, אותו מקום שהיו בו כל כך הרבה בתי כנסיות, כל כך הרבה צדיקים, עתה מרצחים, הרגו את אוריה, הרגו את זכריה.
המלבי"ם מסביר שפה הנביא מדבר בלשון מליצית, כמו איזה שהוא אדם שביקר בירושלים בעבר, וכעת בא לבקר בשוב, והוא עומד משתומם, נדהם. זה לא העיר שהכרתי. איך היא הייתה נראית אז, ואיך פתאום אני רואה אותה כעת. אז כאשר ראיתי אותה, היא הייתה קריה נאמנה, מלאתי משפט, צדק ילין בה. אומר זה היה מקום שהיה בו תכלית הצדק, האמונה והמשפט. ועכשיו כאשר אני חוזר לתוכה, פתאום אני רואה המקום כולו נהפך לרעה. אני רואה שעתה מרצחים. איך נהיה השינוי הזה באופן פתאומי? ומה בעצם קשה לו? קורה, יש מצב שאדם היה צדיק ולאחר מכן הרשיע. אבל הכלל הוא שיצר הרע איננו מפתה את האדם בבת אחת. אלא תמיד אומר לו היום עשה כך ומחר עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה. אבל פה הוא מתפלא מאוד, איך ייתכן שההשתנות הייתה ברגע אחד? כי הוא אומר צדק ילין בה. מה הפירוש צדק ילין בה? פירוש הדבר, עוד רק היום בלילה היה פה צדק. ילין בה, בלילה האחרון היה פה צדק. איך יכול להיות שועתה, כל כך מהר, מרצחים? זה דבר שהוא נגד הטבע, נגד ההיגיון. אם יש הידרדרות, הידרדרות איטית. איך יכול להיות שפה ההידרדרות הייתה בכזה אופן פתאומי, איך השינוי נהיה בבת אחת?
עכשיו הוא אומר, כיצד איכה היתה לזונה קריה נאמנה? מסביר המלבי"ם, שלמות האדם תלויה בשני דברים. א', בין אדם למקום, ב', בין אדם לחברו. זה בלא זה אי אפשר. לוחות מצומדות. מה זה מצומדות? הכוונה צריך שיהיה גם בין אדם למקום, זה הלוח הראשון, גם בין אדם לחברו, זה הלוח השני. כתוב שכאשר משה רבנו עלה למרום, אז באו מלאכי השרת, בא להוריד את הלוחות, ראה את העגל, רצה לשבור אותם. אומר המדרש, באו הזקנים ותפסו מצד אחד, ומשה מצד אחר, עד שגברה ידו ומשך אותם מידיהם ושיברם שם תחת ההר. אז שואלים מה, מה היה פה? מה זה איזה קרב איתנים? משה חזק יותר, הוא משך, הם לא... מה בעצם היה כאן הוויכוח? אומרים שמשה רבנו אמר, עם עובד עבודה זרה, איך אני יכול לתת לו לוחות? איך אני יכול לתת לו תורה? באו הזקנים, תפסו מהצד השני. מה כתוב בצד השני של הלוחות? בין אדם לחברו. אומרים לו אתה צודק, אנוכי, לא יהיה לך, כל הדברים שבצד של הלוח הזה, צריך לשבור. אבל הם לוחות, לוחות הם שתיים. שתיים זה אומר, אחד תשאיר לנו. כבד את אביך ואת אמך, עניינים של בין אדם לחברו, לא תרצח, לא תנאף, אלה דברים שבן אדם מוזהר כלפי חברו. לא תחמוד, כן עדיין שייך לתת לעם הזה. משה רבנו התגבר ולקח. איך משה רבנו התגבר? פירושו של דבר, משה רבנו אמר להם, תשימו לב, כתוב לחת. לחת זה בלי ו'. מה זה אומר תמיד שכתוב בלי ו'? זה אומר בודד. הלוחות האלה אומנם זה נראה לך שניים, אבל תדע לך שהם אחד עליהם. אי אפשר לתת את זה בלי זה. זה לא שייך. זה חייב לבוא ביחד. ואם אני אתן להם בין אדם לחברו בלי בין אדם למקום, אז זה המשכילים באירופה. זה הייתה דרכם, אנחנו נדאג לבן אדם לחברו, ומה שנהיה מהם זה התבוללות ושואה והשם ירחם. אי אפשר, זה לא הולך בלי זה, וגם הפוך לא. לא יכול להיות בין אדם למקום, יגידו לך הוא מושלם, תשמע הוא מאוד פוגע באנשים, הוא מעליב, הוא מתנהג לא יפה עם בני אדם, אבל אני אומר לך איזה תפילה יש לו, איזה צדיק, איזה... אין דבר כזה, לא צדיק ולא שטויות. לא יכול להיות צדיק בבין אדם למקום אם הוא לא הגון בבין אדם לחברו. אז הוא בא ואומר, תשים לב שבשלמות של בין אדם למקום הייתה קריה נאמנה. נאמנה הכוונה נאמנה לאלוקיה. הייתה בה אמונה. איך יכול להיות שתוך כדי שהיא נקראת קרית נאמנה, ברגע היא בוגדת בהשם יתברך? ובין אדם לחברו, הוא אומר מלאתי משפט, היו עושים משפט. בין אדם לחברו לא היה מושג של גזל, לא היה מושג של רציחה, לא היו דברים כאלה. איך ייתכן שבאותו ברגע שהייתה מלאתי משפט, עתה מרצחים? פתאום הפכו להיות האנשים כעת לרוצחים, וזה עתה, דהיינו כל כך מהר התהפך.
המלבי"ם אומר, מה פירוש מרצחים? מסביר המלבי"ם שלשון הכתוב מרצחים, זה, זה נקרא פועל כבד. רוצח זה בפועל קל. יש בדקדוק, יש פועל כבד ויש פועל קל. רוצח, אתה מוציא את זה בקלות מהפה. לעומת זאת מרצח, זה פועל הרבה יותר קשה לביטוי. אז למה הוא נוקט בלשון מרצח? אומר המלבי"ם, מרצח זה חבורה וקשר של רוצחים, שיש ביניהם כאלה שנותנים הוראות ויש כאלה שמקבלים הוראות. מאפיה מה שנקרא. לעומת זאת, כן, יש מבצעים ויש נותנים הוראות. לעומת זאת רוצח, אומר זה בא לידי ביטוי בבן אדם בודד. אומרים הוא רוצח. אבל מרצח זה בדרך כלל או ראש המאפיה או אחד מהמאפיה. הם נקראים מרצחים, כי הם כבר אגודה של רוצחים.
ראיתי הסבר יפה שמסביר מה זה מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים, ככה מובא בספר מסגרת השער. הוא מסביר את זה בדרך צחות. הוא אומר, אם קורה להם שהם צריכים לעשות איזה דבר מצווה, איזה דבר צדקה, אז הוא אומר תשמע, רגע, רגע, לא צריך למהר. בוא נבדוק אם מגיע לו, האם באמת עכשיו ראוי לתת, האם זה הזמן המתאים, האם באמת יש עודף בקופה. הוא לא ממהר. אבל כאשר מדובר על מעשה רשע ועיוות, הוא לא אומר בוא נתיישב בדבר, מגיע לעשות את הרעה הזאת, אלא את זה הוא עושה מיד. וזה מה שהוא אומר, צדק ילין בה. כאשר מדובר בענייני צדק, ילין בה. אין מה למהר, בוא נמתין, נישן על זה לילה. אבל מרצחים, ועתה, ועתה. להוציא להורג זה ועתה, הוא לא ממתין, הוא לא מתמהמה, ועתה מרצחים.
כספך היה לסיגים, סבאך מהול במים. הנביא כעת עונה תשובה אל זה שמתפלא. איך יכול להיות ברגע אחד, עוד רק בלילה היו צדיקים, בבוקר נהיו רשעים? אומר לו לא, לא, לא אדוני, יש לך טעות, זה לא ברגע אחד וזה לא בשנייה אחת. הוא אומר לו תדע לך שהסטייה הייתה איטית, יום אחר יום, עד שעכשיו אתה רואה את התוצאות. תדע לך, בהתחלה היו דברים יותר נסתרים ואתה לא ראית אותם, והם גרמו למה שאתה רואה עכשיו. כי הנה הוא אומר לו, כבר מימים קדמונים כספך היה לסיגים. כאשר בן אדם היה נותן לחברו מטבע, אז זה הייתה מטבע, או היה מוכר לו כסף, הוא היה מוכר לו בעצם כסף שמעורבים בו סיגים. הוא היה מרמה אותו. אומר לו זהב 24 קראט, ואין שמה אולי אפילו 14 קראט. ועוד לפני כן הוא אומר לו, אנשים היו מוכרים את השכר, סובאך, זה מלשון זולל וסובא, היין שאדם היה סובא, היו מוכרים אותו מהול במים. זאת אומרת, אתה חושב שפתאום הם יצאו אל רעה? הוא אומר לו לא, תדע לך יש לזה שורשים עמוקים, הקלקול התחיל כבר משנים קדמוניות. ואומר המלבי"ם, אתה חייב להסביר כמו שהסברתי. כי אם לא תסביר כמו שהסברתי, שהוא בעצם הנביא פה משיב ומתאר שהקלקול היה מקדמת דנא, אז הסדר פה מאוד מפליא. כבר אמרנו פעם שלעולם דרך המליצה היא הולכת מן הקל אל הכבד. אנחנו אף פעם לא נגיד הוא רצח אנשים והוא גם לא שילם למכולת בזמן. אנחנו נגיד תמיד, הוא היה חייב לאנשים כסף, הוא גם לא שילם בזמן, וגם הגיע למצב שהוא אפילו רצח. נכון? תמיד זה דרך הדיבור. איך יכול להיות שהוא מדבר ועתה מרצחים, אחרי זה הוא מדבר איתך על כסף קטן? מה זה כספך היה לסיגים, סובאך מהול ביין, לעומת רצח? במים, כן. אומר זה, מה זה לעומת רצח? לכן הוא בא ואומר שיש פה כמו שאלה ותשובה. מתפלא, איך יכול להיות? צדק ילין בה ועכשיו מרצחים כל כך מהר? התשובה, תדע לך מאז, כבר מקדם התחיל אצלם העוון. בהסתר, לא היה ניכר, ההידרדרות הייתה איטית, עד שהגיעו למצב של ועתה מרצחים.
שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם. מי שרואה את הפסוק הזה, חושב שזה כותרת בעיתון. ממש מוכר לנו מהזמן שלנו. והרי כתוב שכל נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, מה שלא נצרך לדורות לא נכתב. ישעיה מדבר על הדור שלנו. שריך סוררים, חברי גנבים, כולו אוהב שוחד, רודף שלמונים. אומר רש"י, רודף שלמונים - תשלומים. מביא כאן את התרגום. אמרין גבר לחבריה, אני כבר אתרגם. אומר איש לחברו, עשה לי טוב בדיני ואני אשלם לך בדינך. פירוש, שופט שהיה גזלן, והנגזל צועק עליו לפני שופט אחר. הוא בא לפני שופט ב' ואומר לו, שופט א' גזל אותי, שדד אותי. מה עושה השופט ההוא? הולך לחבר שלו, השופט שאמור לדון אותו, אומר לו צדקני היום, תוציא אותי זכאי, ואני אשלם כגמולך כשיצעקו עליך בפניי. מחר הרי יבואו להתלונן גם עליך, אני מכיר אותך כמה אתה צדיק. אז מחר יתלוננו עליך בפניי, אני כבר אסדר, אני אסדר את העניינים, אני אוציא אותך זכאי. כמו המסכן ההוא זרק נעל על בייניש, כן? קיבל שלוש שנים. איזה עיתונאי ישב לעשות רשימה על איזה עבירות לא נתנו שלוש שנים. עבירות של רצח ושל שוד ושל אונס ושל כל הדברים הכי חמורים, אומר לך זה קיבל שנתיים, זה קיבל חצי שנה, הוא קיבל זה, וההוא העיז וזרק נעל, זרק שלוש שנים תשב בכלא. זה מה שנקרא, סדר לי, אני דואג לך, פעם הבאה אם מישהו יעשה לי, אני כבר סומך עליך, אה? הכל יהיה בסדר. הכל נשאר במשפחה. וזה מה שכתוב רודף שלמונים. שלמונים הכוונה כמו לשלם לו כגמולו. אתה היום תוציא אותי נקי, אני מחר אוציא אותך נקי.
וריב אלמנה לא יבוא אליהם. האלמנה הייתה באה לצעוק, והיתום היה יוצא מבית המשפט. היא שואלת אותו, תגיד לי מה הועלת בצעקתך לפני השופט? עזר לך מה שאתה צעקת על החמס, על הגזל שעשו לך? והוא אומר, כל היום הזה יגעתי במלאכה וסופו לא הועיל לי. כמה צעקתי, כמה דיברתי, לא עזר לי. וזו חוזרת לאחוריה ואומרת, ומה זה שהוא איש לא הועיל, אני שאני אישה ופחות נוטים לשמוע בקולי, לא כל שכן? וזה מה שכתוב, תראה איך הוא מדויק בפסוק. יתום לא ישפוטו. מגיע היתום וצועק, הם לא שופטים את דינו. מה יצא לי ממך? וריב אלמנה לא יבוא אליהם, כי האלמנה כבר בשער עושה פרסה והולכת הביתה. היא אפילו לא יבוא אליהם, כי היא מבינה שבכלל אין לה טעם לדבר. היא מבינה שאיך מישהו אמר פעם, בבית המשפט העליון, צדק הוא רק שם של כוכב. אתה מחפש שמה צדק? זה, זה לא מה שתמצא שם.
אומר המלבי"ם, הסיבה הראשונית לפרצות של העם, אלה היו השרים, אלה היו הסגנים, אלה הם ראשי העם. הם סרו מני דרך, הם התחברו לגנבים, והיה ביניהם הסכם שהגנבים נותנים להם חלק מהגניבות ואתם תעלימו עין. ככה היה הסכם בין השרים והסגנים לבין הגנבים. אבל אומר, זה לא היה כולל את כל השרים. לא כל השרים היו כאלה מושחתים. לא כולם היו חברי גנבים. וזה מה שהוא אומר, שריך סוררים וחברי גנבים, אבל לא כולם. מצד שני, כולו אוהב שוחד. שוחד, בזה כולם היו שווים. אם מישהו בא לשלם כדי לצאת זכאי בדינו, בזה אף אחד לא היה בוחל בשוחד. לעשות הסכמים מסודרים עם הגנבים, זה לא כולם. אבל אם אתה בא לשלם כדי לקבל דין צדק, בזה כל השרים הושוו. אף אחד לא היה נקי מהם. על ידי שהם היו אוהבים שוחד, אז הם היו רודפי שלמונים. תראו איזה פירוש מקורי אומר המלבי"ם. מה הפירוש רודפי שלמונים? שלמונים אומר המלבי"ם, זה לא מלשון תשלומים כמו שאנחנו מבטאים היום, אלא זה מלשון שלום. אומר המלבי"ם, כאשר הוא רוצה לקבל שוחד, אז אם אני קיבלתי רק ממך שוחד, עדיין הלב שלי ככה... לא, אני לא מרגיש טוב עם עצמי. למה? כי חטא גם אתה אל תשלם לי שוחד. אז מה הוא היה עושה? הוא היה לוקח שוחד גם מזה, ומזה אל תנח ידך. מזה 1000 דולר ומזה 1000 דולר. למה לא? חבל, בטח, גם ההוא רוצה לתת שוחד, הוא יודע איך זה עובד פה. טוב, לקחת משניהם, מה עכשיו אתה עושה? אין לי ברירה, אני לא יכול לעשות משפט, כי אם אני עושה משפט, אחד יבוא יגיד לי בסוף היום, אדוני, לא קיבלתי תמורה, נתתי שוחד ולא... אין לי ברירה, אני עושה שלום. עושה פשרה. כל אחד מהם יוצא בהרגשה שהוא בסדר, אני עשיתי פשרה כדי לזכות אותו קצת. ולכן, כיוון שכולו אוהב שוחד, ממילא היה רודף שלמונים. זו הייתה הסיבה שהוא רודף אחר השלום. לעשות שלום, כל אחד מהם היה מרגיש שבסוף הוא קיבל משהו, הוא יצא וחצי תאוותו בידו, יש תמורה לאגרה, שילמתי, הרווחתי. אבל היתום לא היה בעל שלם בכלל, הוא לא מכיר את הקומבינות, הוא לא היה יודע, ולכן היתום לא נותן שוחד, אז ממילא יתום לא ישפוטו. לא לשפוט וגם לא לעשות פשרה, מכיוון שלמה זה משתלם לי? מה קיבלתי בשביל זה? וריב אלמנה לא יבוא אליהם. ריב אלמנה, מה ההבדל? אומר המלבי"ם, המשפט של היתום זה ביד הבית דין. הבית דין נקרא אבי יתומים. ואמרנו שהמשפט של היתום מבואר, פירושו של דבר, יש לנו הלכות ברורות בנוגע ליתום. ואף על פי כן הם לא שפטו אותו. אז ריב אלמנה, שזה אמרנו הרבה פעמים תלוי בהסכמים ותלוי במה היה בכתובה והאם התפיס לה צררי, ויש בזה עוד הרבה תנאים, פה צריך ריב אלמנה, המשפט שלה לא מבואר, צריך מה שנקרא לעיין ולבדוק ולשאול את כל השאלות הנכונות, אז זה בכלל לא בא אליהם, כי זה מצריך הרבה עיון, בזה בכלל הם לא היו מתעסקים.
אומר המלבי"ם, אחרי שהמוכיח האלוקי בא לרפאות שבר בת עמו, סידר את הדברים כרופא מומחה המבקש מזור למחלה אנושה. ומהי הדרך שהרופא המומחה מבקש מזור? כי אחרי אשר ידרוש לדעת מהות החולי ועניינו. קודם כל, בוא נאפיין את המחלה, מה יש לו לחולה הזה. יתור אחר הסיבה הקרובה אשר סובבה את המחלה. הוא יחפש מה הסיבה המיידית שגרמה למחלה. לדוגמה, קודם כל הוא מאפיין, יש לו דלקת ריאות. הוא תר אחרי הסיבה המיידית, אומרים לו אתמול הוא עבד בגשם בחוץ, היה צריך לתקן משהו, קיבל בגלל זה דלקת ריאות. ואחריו יתור אחר הסיבה הראשית. מהי לדוגמה הסיבה הראשית? יש לו כבר כשל זמן רב בכל המערכת החיסונית שלו, בגלל שהוא לא אוכל כך וכך וכך, חסר לו ויטמינים כאלה וכאלה, זו הסיבה הראשית שבגללה בכלל הוא הגיע לכזה מצב. כך גם כן כאן. אחרי שהוא הניח את המהות של החולי, שזה מה שנקרא היום דיאגנוזה. המציאות היא, איכה היתה לזונה, עתה מרצחים, מצב נורא ואיום. הוא בא ומברר מהי הסיבה הקרובה לזה? הוא אומר כספך היה לסיגים. אחרי זה הוא אומר, רגע, ומה השורש להכל? השורש להכל זה שריך סוררים. שהיות והשרים הם אלה שסוררים, ממילא זה גרם להשליך על כל המציאות של כלל העם. אז כמו הרופא הנאמן, כאשר הוא רואה את המחלה, אחרי שיש לו דיאגנוזה והוא יודע מה הסיבה הקרובה ומה הסיבה הראשית, אז בהתחלה הוא מתחיל לטפל בסיבה הקרובה, ואחרי זה הוא עובר לטפל בסיבה הראשית, כדי לעקור את המחלה מהשורש.
ומשתדל להסיר את המחלה עצמה. לאחר מכן, הוא מנקה את הסיבה הקרובה, שזה לא יחזור. לאחר מכן, הוא הולך לסיבה הראשית ומשתדל לרפא גם אותה, כדי שלא יגיע עוד פעם לאותה בעיה. כך גם כן, עכשיו הוא יתחיל לפרט לנו איך השם ירפא את עצם החולי. זה בפסוק הבא, בפסוק כ"ד.
אבל לפני כן, ראיתי ביאור נפלא. כתוב שכאשר השרים לא הולכים בדרך הגונה, ממילא גם העם הולכים אחריהם כעדר. אז כאשר בא הנביא להוכיח את העם, למה אתם נוהגים שלא כהוגן? מה הם אומרים לו? שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד, רודף שלמונים, יתום לא ישפוט. תראה איזה מנהיגים יש לנו. עם כאלה מנהיגים, מה אתה רוצה מאיתנו? בעצם הם באים להתנקות על ידי מה? שמפילים את התיק על המנהיגים. אז אנחנו לכאורה בסדר. אז מה אתה אומר הוי גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים? הכל הוא באשמת המנהיגים. כאשר המנהיגים לא בסדר, אז ככה אנחנו.
על זה אומר להם הנביא, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, פצע וחבורה ומכה טרייה. אל תתלו את הכל במנהיגים, כי כשאני מסתכל אני רואה מכף רגל ועד ראש. אני רואה מהרגליים עד למעלה. זה לא מתחיל מלמעלה, זה לא הדג מתחיל להסריח מהראש, אלא זה מלמעלה עד למטה, לכל אורך שדרות העם. אני רואה את אותה הידרדרות ואי אפשר לתלות אותה דווקא בחלק הרוחני העליון, שהם מנהיגי העם, השופטים, השרים. אי אפשר לתלות את זה רק בהם, כי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום.
אם כבר הזכרנו מכף רגל ועד ראש, אנחנו אחרי ראש השנה. אז אמר אחד מגדולי ישראל, הוא אומר שאדם מגיע ראש השנה, עושה תשובה. ולאחר מכן, לצערנו, חוזר לסורו. אז בא הנביא ומוכיח אותם, אומר מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. מכף רגל, מי אחרי סוכות, זה כף הרגל, זה הסוף של הרגל. כף רגל, מאחרי סוכות, ועד ראש, עד ראש השנה, אין בו מתום. כולו השם ירחם, מלא עוונות ופשעים, פצע וחבורה ומכה טרייה. אומרים לנו לא, תיזהר, אל תהיה מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, אלא אחרי שנגמר הרגל, תגביר חילים לתורה, תבוא למדרשה, תתחזק בעסק התורה, כדי שמכף רגל ועד ראש כולו יהיה בקדושה וטהרה.
נתקדם. אז עכשיו בא הנביא ומתחיל לרפא את עצם החולי. פסוק כ"ד: לכן נאום האדון ה' צבאות אביר ישראל, הוי אֶנָּחֵם מצרי ואִנָּקְמָה מאויבי. לכן נאום האדון, למה הוא נוקט פה לשון אדון? כדי לומר לך, כולם עבדיו, וממילא עבד המורד באדונו ראוי לעונש. ה' צבאות, כל צבאות מעלה ומטה בידו, שלו הם. אז בידו לענוש. כי לפעמים יש מלך שאין בכוחו לענוש. אין לו צבא, אין לו חיילים שיענישו. אבל פה לא רק שהוא אדון, אלא הוא ה' צבאות. צבאות יש בכוחו לענוש, יש צבאות בידו לענוש. הוי אֶנָּחֵם מצרי, אומר להם השם, אני אתנחם מהמצרים לי, מצרי, ואִנָּקְמָה מאויבי.
מה ההבדל בין להינחם לבין להינקם? מה ההבדל בין צרים לבין אויבים? אומר המלבי"ם, צרים זה אלה שמצרים בפועל. אויבים זה השונאים, אלה שעושים מתוך שנאה. פה אומר המלבי"ם, כשאנחנו מדברים על צרים, אנחנו מדברים על עבירות שבין אדם לחברו. בין אדם לחברו, אדם המצר לחברו. אי אפשר לקרוא לו אויב השם. הוא לא בא להילחם כנגד השם כשהוא גזל את החבר שלו. הוא עושה את זה כי בא לו כסף, אבל הוא לא נלחם נגד השם. אי אפשר לקרוא לו אויב השם. אז הוא בגדר צריי, הוא לא עושה את זה להכעיס. אבל הוא בגדר צורר. הוי השם אֶנָּחֵם מצרי. אומר השם, אם היו רק צרים, כביכול הייתי מתנחם מהם. הכוונה, לא הייתי מתאווה לנקום בהם, מכיוון שהם לא אויבים לי. אבל אִנָּקְמָה מאויבי. האויבים לי, אלה הם הכופרים בהשם, אלה שמכחישים את ההשגחה של הקדוש ברוך הוא, אלה שלא מאמינים בהשם, אומר הקדוש ברוך הוא, בהם אני אֶנָּקֵם. דהיינו, מהם אי אפשר להגיד אתנחם. להינחם זה מישהו הצר לי, ניחמתי על זה, קיבלתי תנחומים, בסדר, העברתי. אבל כאשר מישהו לא עשה לי צרה אלא כופר בי, אומר השם, פה אין מקום להתנחם אלא בהם אני אתנקם, כי זה כביכול במגמת תחילה ובכוונת תחילה לכפור בהשם.
אז איך בעצם הרופא כאן מסיר את המחלה? קריה אמרנו, קריה הייתה לזונה. אומר הקדוש ברוך הוא, על ידי שאסיר את הזונים מעליי, על ידי שאסיר את הכופרים, אתנקם באויבים, קודם כל הסרתי את המחלה. זה כמו איזה גידול, השם ירחם, שנמצא בגוף, ואת הגידול הזה צריך להסיר. אומר הקדוש ברוך הוא, אלה האויבים והכופרים, דבר ראשון אותם אני אסיר. והמרצחים הרי, זה בין אדם לחברו. אומר השם, אֶנָּחֵם מצרי. אחרי שהוא מסיר את הסיבה, מה שאת המחלה עצמה, עכשיו בואו ניגש לסיבה הקרובה.
מה גורם לזה אמרנו? כספך היה לסיגים. אומר השם, ואשיבה ידי עלייך, ואצרוף כבור סיגייך, ואסירה כל בדילייך. ואשיבה ידי עלייך, הכוונה אני אשים ידי, אומר רש"י, מכה אחר מכה עד כלות הפושעים. אצרוף כבור סיגייך. בור, פה זה מלשון בורית. מה אומר רש"י? סבון ולעז. זה הסבון שיש לנו היום, כבר רש"י מזכיר אותו. סבון בלעז, זה לא בלשון הקודש. זה הלשון הקודש נקרא בורית. זה מלשון בר לבב. בר לבב הכוונה נקי לבב, אז בורית זה לשון ניקיון.
אז בהתחלה אומר השם, אצרוף כבור סיגייך. בהתחלה אני אצרוף את הכסף בתוך הכור. כשצורפים כסף בכור, מה נפרד ממנו? הסיגים, הפסולת, הבדיל שמעורב איתו. אחרי שזה יהיה נפרד וזה יהיה נפרד, הכסף בפני עצמו, הבדיל בפני עצמו, ואסירה כל בדילייך. אז אני אוכל למגר את הבדיל, שלא יהיה כלל בעולם. פירוש הדבר, מה גורם לרמאים ולמזייפי המתכות להכניס בדיל בתוך הכסף? זה שיש בדיל בעולם. אם לא היה בדיל בעולם, מה הוא היה מערב עם הכסף? הכסף היה נשאר בטהרתו. אז לכן אומר השם, אני צריך שתי פעולות. פעולה ראשונה להפריד את הבדיל מהכסף, פעולה שנייה להשמיד את הבדיל, לבער את הבדיל שלא יהיה בעולם. כך גם כן הוא אומר כאן, הרשעים מעורבים עם הצדיקים כמו סיגים המעורבים בכסף. דבר ראשון אני אפריד אותם. אחרי שאני אפריד את הרשעים המעורבים בעם ישראל, הם יוכרו לבדם, אז אני אכרית אותם ואבטל אותם מן העולם.
אחרי שהוא מסיר את הסיבה המשנית, שזה מה שנקרא התערובת שיש בתוך עם ישראל, עכשיו הוא עובר לטפל בסיבה הראשית, שהם השופטים הרשעים, שהם הראשים והקודקודים שבגללם כל המחלה של כל הגוף הזה שנקרא עם ישראל. ואשיבה שופטייך כבראשונה, ויועצייך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. אני אשיב את שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה. פה למלבי"ם יש ביאור נפלא מאוד. למה כבראשונה וכבתחילה? מה ההבדל ביניהם? ולמה לגבי שופטייך אמר כבראשונה, לגבי יועצייך כבתחילה?
אומר המלבי"ם, שופטייך זה אדם ששופט בבין אדם לחברו. יועצייך זה בדרך כלל יועץ בענייני רוחניות. אומנם שייך יועץ גם בענייני גשמיות, אבל אם הוא מדבר על שופט מול יועץ, אז כבר שופט עוסק בענייני גשמיות, בענייני ארציות, משפט שיש לך מול חברך, זה שופט. מה הוא יועץ? יועץ זה אדם שמכוון מבחינה רוחנית. אז יוצא אם ככה, שופטייך מדבר עניינים הגשמיים, יועצייך אלה הם היועצים הרוחניים.
מה ההבדל בין כבראשונה לבין כבתחילה? אומר המלבי"ם יסוד. בראשונה זה תמיד דבר שהיה שני לו. דבר שיש שני לו, אז אני אומר לך זה ראשון וזה אחרי זה שני. אבל כבתחילה זה דבר שכמו שהיה בהתחלה ולא השתנה. אין לו מציאות אחרת. לראשון יש מציאות, זאת אומרת תשמע, היה שני, עכשיו יחזור להיות כמו הראשון. אבל אם אני אומר כבתחילה, זה אומר מה שהיה בתחילה יחזור בחזרה, ואחרי זה לא היה משהו אחר. כי אם היה משהו אחר אחרי זה, אז הייתי קורא לזה בראשונה, משהו שהיה משהו אחר, זה היה שנייה, ואני אומר אני אחזור לבראשונה. מובן? אז אני חוזר שוב. בראשונה זה דבר שאחריו הייתה השתנות, אני אומר לך זה יחזור כמו הראשון. בתחילה זה אני חוזר למה שהיה בהתחלה, אבל לא היה אחריו השתנות.
דוגמה אומר המלבי"ם, כתוב לדוגמה אצל ירבעם, ותשוב ידו ותהי כבראשונה. מה קרה לידו של ירבעם? צמתה ידו. אמר תפשוהו, היד התייבשה. אז בראשונה מה היא הייתה? בריאה. בשנייה מה קרה לה? צמתה. נכון? צמתה ידו. אמר תפשוהו, צמתה ידו. אחרי זה התפלל עליו, שבה כבראשונה. כי היה שינוי, הייתה שנייה, חזר להיות כבראשונה. לעומת זאת, הפרות שעלו מן היאור. שמה כתוב שהוא רואה את הפרות עולות מן היאור, והם בולעות, הפרות הדקות בולעות את הפרות השמנות, ומה הנה, מה המצב שלהן? והנה הוא רואה אותן, מראיהן רע כאשר בתחילה. למה בתחילה? כי לא היה מצב שני. הם לא היו רזות, שמנות, ואחרי זה חזרו להיות רזות. הם תמיד היו רזות, נכון? אז מראיהן רע, מה הביטוי הנכון? כבתחילה. כי זה נשאר אותו דבר, כמו בתחילה. כן, לדוגמה אצל אברהם, שאברהם נטע את אהלו, במקום אשר היה שם אהלו בתחילה. כי לא היה לו מקום אחר. אז איפה שהיה בתחילה, הוא חזר ונטע שם את אהלו. אבל המזבח, כתוב שאברהם עשה מזבח, אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה. כי את המזבח הוא בנה פעמיים. ולכן אומר לך, היה שני ואחרי זה היה ראשון. אז תמיד ראשון זה דבר שיש אחריו שני, לעומת זאת תחילה זה אומר כמו שהיה ולא השתנה.
עכשיו, שימו לב. שופט, כשאני אומר שופט, יש מצב של שופט ביושר ויש שופט בעוול. הוא לא נקרא שופט, הוא גם נקרא שופט, רק הוא שופט רשע. הוא שופט שלא בצדק, אבל גם הוא נקרא שופט. אבל כשאני מדבר על יועץ, יועץ אומר המלבי"ם לעולם זה יועץ לטובה. אין דבר כזה יועץ לרעה. אין מושג כזה, הוא לא יועץ. תואר יועץ זה על טובה. לעומת זאת שופט ששופט רע, אני לא יכול להגיד הוא לא שופט. יש לו תקן שופט, הוא שופט. יועץ זה רק מי שנותן עצות טובות. יועץ לא שייך להגיד על מי שנותן עצות רעות. ולכן עכשיו תראו כמה נפלא. שופטים הרי היו להם שופטים צדיקים. לאחר מכן מה נהיה להם? שופטים רשעים. יועצים היו להם יועצים צדיקים. לאחר מכן מה? אין יועצים. היה להם בהתחלה שופטים צדיקים. לאחר מכן מה? אין יועצים, כי אין דבר כזה יועץ לרע, לא שייך יועץ לרע. אז בטלו היועצים. אז עכשיו הוא אומר כך: ואשיבה שופטייך כבראשונה. כי הרי היו שופטים שניים רשעים, אני אחזיר כמו הראשונה, שהיו צדיקים. אבל יועצייך הרי לא היו יועצים שניים רשעים, כי יועץ רשע אין שם יועץ עליו. אז יועצייך כבתחילה. היה רק יועצים טובים, אחרי זה לא היו יועצים. כי לרשעים לא שייך לקרוא יועצים. אז לגבי היועצים אני אשיב אותם כבתחילה, כמו שהיה בהתחלה, שהם היו טובים, כי לא היו אחריהם יועצים רעים, אין שם יועצים עליהם. ולכן אמר ויועצייך כבתחילה. שהם היועצים, הם יהיו כמו בהתחלה, הכוונה שהם יהיו יועצים כמו שהיה מראש, שלא היו אחריהם יועצים רשעים.
לאחר מכן הוא אומר, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. א', מהי הכפילות עיר הצדק, קריה נאמנה? דבר שני, תיאורטית הוא יכל להגיד ייקרא לך עיר נאמנה, קרית הצדק? הוא יכל להחליף ביניהם גם? אם אנחנו לומדים עם המלבי"ם, אז אנחנו יודעים שלא, כי כל דבר נכתב בדקדוק. אז בואו נראה מה מדקדק כאן המלבי"ם. מה ההבדל בין עיר לבין קריה? מה ההבדל בין המושג עיר לקריה? אומר המלבי"ם, הקריה היא מוקפת חומה, יש לה קירות, לכן היא נקראת קריה. לעומת זאת עיר, זה עיר בלא קירות, זה עיר ערי פרזות, ערים שיושבות ללא חומה.
עכשיו, צדק זה בעניינים של בין אדם לחברו. ולעומת זאת, כאשר מדובר על נאמנות, נאמנה, זה נאמנות להשם, זה בין אדם למקום. כשמדובר על עניינים של בין אדם לחברו, הצדק צריך שייראה. לכן כתוב אם בן אדם פשע כנגד חברו, גם יעמוד בבית הכנסת לפני כולם ויגיד כפשעתי כנגד פלוני ויבקש ממנו מחילה, ולא יגיד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אדם צריך לכסות חטאותיו. לא, בבין אדם לחברו אל תכסה חטאותיך. לעומת זאת, אמונה בינך לבין השם, זה דברים הנתונים במצפוני הלב. בן אדם לא צריך לעשות להראותם כלפי חוץ. זה בינו לבין קונו. ולכן הוא בא ואומר כך: אחרי כן, כאשר הם כבר יהיו צדיקים, ייקרא לך עיר הצדק. צדק אמרנו זה בין אדם לחברו. זה בפרהסיה או בצנעה? בפרהסיה. זה כמו עיר. עיר היא עשויה בלי חומות, פתוחה ופרוזה. ערי פרזות. אבל לעומת זאת, קריה נאמנה. נאמנה מדברים על אמונה בינך לבין השם. זה משהו פנימי, משהו במצפון. זה כבר נקרא קריה. קריה הסברנו מלשון קירוי, זה מלשון חומה, זה מלשון סגור. קירות יש לה. זה עניין שצריך להיות בדברים שהם פנימיים יותר. זה יהיה מבחינת קריה, שיש לה נאמנות להשם יתברך.
ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה. אומר המלבי"ם, כאשר צדקה ומשפט באים יחד בפסוק, אז הצדקה זה בין אדם למקום, משפט זה בין אדם לחברו. צדקה באופן רגיל יכול להיות שזה גם בבין אדם לחברו, גם בבין אדם למקום. אבל כשמופיע הביטוי צדקה ומשפט יחד, אז אומר המלבי"ם תמיד משפט זה בין אדם לחברו. כי קרבו ונשפטה יחד, הולך לוקח אותו אל השופט אשר יהיה בימים ההם, זה משפט. ולעומת זאת צדקה זה צדיק בינו לבין השם. כמו שכתוב, צדקת השם עשה, מה ההמשך? ומשפטיו עם ישראל. אתה רואה, צדקת השם, ביני לבין השם, זה נקרא צדיק, צדקה. לעומת זאת משפט, ומשפטיו עם ישראל, זה בינך לבין חברך.
אז עכשיו, אחרי שהוא סיים את הנבואה, שהוא מתחיל בה מתחילת הספר, מתחילת הפרק, והוא בא ואומר לנו, הנה יש עוונות של יהודה, ישנם עוונות של ירושלים. אומר המלבי"ם, תשים לב שרוב התוכחה מתחילת הפרק עד פסוק כ"א, זה נבואה שמיוחדת על שבט יהודה, והיא נבואה שמוכיחה בעיקר על עוונות שבין אדם למקום. הקורבנות, התשובה, התפילה, זה הנוגע לשבט יהודה. שבט יהודה מדבר לא רק אלה שיושבים בירושלים, אלא על כל נחלת יהודה. אבל רוב התוכחה שהוא מוכיח מהפסוק איכה הייתה לזונה עד כאן, שזוהי תוכחה שנוגעת למי? ליושבי ירושלים, העיר ירושלים בפרט, זה עוונות שבין אדם לחברו. זיוף, אונאה, חוסר צדק ומשפט. וההסבר לכך הוא גם טבעי ומובן, כיוון שבתוך העיר היה את המסחר, בתוך העיר היה את ה... כל העניינים שקשורים בבין אדם לחברו היו מצויים יותר בתוך העיר. משפט היה בתוך העיר, היו הולכים לשופט שהיה יושב בירושלים. אז לכן העניינים של בין אדם לחברו בתוך ירושלים היו מקולקלים בזה יותר. אז זה עיקר התוכחה על יושבי ירושלים עצמה, עניינים של בין אדם לחברו. לעומת זאת, כלל יושבי יהודה, החיסרון שלהם יותר היה בעניינים של בין אדם למקום. הם חיו יותר בצורה מפוזרת, לא היו ממש אחד בתוך השני, שהיה להם עוונות מצויים יותר של בין אדם לחברו. וזה מצוי מאוד, שכשאנשים חיים בקומונה, אנשים חיים במקום שהוא יותר סגור, הם יותר מתחככים ביניהם. לעומת זאת אנשים שחיים בצורה מפוזרת, הם פחות יש חיכוך בין אחד לשני, אז פחות מצוי הוויכוח בבין אדם לחברו. אז יהודה בכללותה היה לה חיסרון של בין אדם למקום. ירושלים היה לה יותר חיסרון של בין אדם לחברו.
עכשיו הוא בא ואומר, תדע לך, כל אחד יתוקן באותו תחום שבו הוא פגם. ציון, זה עיר המלוכה, זה ירושלים. הרי אמרנו ציון במה עיוותה? ירושלים עיוותה בבין אדם לחברו. ציון במשפט תיפדה. מתי יהיה לה פדות? כשהיא תשוב לעשות משפט. כשהצדק בבין אדם לחברו יהיה מושלם בה. אבל שביה, זה שבט יהודה, שבט יהודה שהוא ישוב מן הגולה בחזרה לאן? לארצות מושבותם, דהיינו לנחלת יהודה. שביה בצדקה. צדקה הסברנו, כשצדקה מופיע עם משפט, זה בין אדם למקום. הם, מתי ישובו? כאשר יהיה בהם צדקה של בין אדם למקום. כאשר הם ישובו לעשות את רצון השם.
ראיתי הסבר יותר על דרך החידוד. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה. הגמרא אומרת שאם אדם נשביתה אשתו, הוא חייב לפדות אותה. זה מתנאי הכתובה. מתנאי הכתובה, נשביתה, חייב לפדותה. כתוב בגמרא, כל זה דווקא בפעם הראשונה. אבל אם נשביתה פעם שנייה, הוא לא חייב לפדותה, אלא רק מתורת חסד. אבל באמת על פי ההלכה, אין חיוב לפדות אותה. וזה מה שהוא אומר, ציון במשפט תיפדה. הרי על פי המשפט חייב לפדותה, מכיוון שפעם ראשונה שהיא נשבית, יש חובה לפדות אותה. אבל ושביה, אם שוב היא עוד פעם נשביתה, ושביה בצדקה. פה אם יפדה אותה זה רק צדקה, אם השם יפדה אותה. פעם ראשונה כביכול השם מחוייב לנו, יש כתובה בינינו לבין השם. אבל שביה, גליתם פעם שנייה, אומר השם, זה רק צדקה אני אעשה אם אני אפדה אתכם, כי באמת מעיקר הדין אני לא חייב, זה רק בגדר חסד וצדקה.
פסוק כ"ח: ושבר פושעים וחטאים יחדיו, ועוזבי ה' יכלו. הפסוק הזה אומר המלבי"ם הוא המשך של מה שאמרנו קודם. ציון במשפט תיפדה, ושבר פושעים יחדיו. הפדייה של ציון והשבים לציון, והשבר, המשבר יעברו הפושעים והחוטאים, הכוונה זה שהשם ימגר אותם, יעניש אותם, הכל יהיה יחדיו. בזמן שאלה ישובו, באותו זמן השם ייפרע מן הפושעים והחוטאים. וזה מה שכתוב, ושבר פושעים וחטאים יחדיו עם ציון שתיפדה במשפט. באותו זמן יהיה שברם של הפושעים והחוטאים ויכלו מן העולם.
עכשיו הוא מתחיל לבאר לנו איך יישברו הפושעים. מה ההבדל בין פושעים לבין חוטאים לבין עוון? המלבי"ם אומר יסוד שהוא מסביר אותו בכמה וכמה מקומות. אדם שעושה עוון, עוון פירושו אדם שכופר. זה עיוות השכל. עוון זה עיוות השכל. אדם שכופר במצווה או כופר במצווה, אומר אין בורא לעולם, או השם לא ציווה לעשות כך. זה נקרא עוון, זה מלשון עיוות, זה כבר בשכל יש משהו מעוות אצלו, כפירה. פושע וחוטא, שניהם מאמינים בהשם. שניהם מאמינים שיש מצווה ויש מצוות, אבל שניהם לא עושים רצון השם. מה ההבדל בין פושע לבין חוטא? הפושע הוא מורד באדוניו, פורק עול. יש בורא לעולם, יש מצוות, לא בא לי. לא רוצה. זה נקרא פושע. לעומת זאת החוטא, הוא לא עושה במרד. גם הוא אומר יש בורא לעולם, יש מצוות, אבל מה אני אעשה והיצר הזה חזק ממני? לא שבאמת הוא חזק ממנו, אבל ככה הוא מתרץ את עצמו. אבל על כל פנים, אני לא כופר בהשם, אני לא אומר השם לא ציווה, אני לא אומר אני לא מקבל, אבל זה קשה לי, קשה לי. זה בגדר של חוטא.
לכן הוא אומר, שבר פושעים וחטאים יחדיו. שבר החטאים עם הפושעים, אפילו שאלו עשו רעה יותר מאלו, כי פושע חטא יותר מהחוטא, עם כל זה הוא אומר לך, שברם יהיה יחדיו. הצרה שתבוא עליהם יבואו יחדיו, והוא לא יוכל להתחמק ולומר אבל אני לא כפרתי בהשם אלא רק מתוך קושי. בסופו של דבר השבר יהיה כאחד.
פסוק כ"ט: כי יבושו מאילים אשר חמדתם, ותחפרו מהגנות אשר בחרתם. אלה שעזבו את השם, יבושו מהאלים אשר חמדתם לעבוד אותם. אלים זה מלשון אל, אלילים. אומר המלבי"ם, היו אז שתי כיתות. היו כאלה שהיו עובדים את האלילים מצד החמדה. מה ההבדל בין לחמוד דבר לבין לבחור בדבר? אני חומד בדבר כי בא לי אותו. חמדה זה תאווה. אני בוחר בדבר כי על פי שכל אני אומר ראוי את זה ולא את זה. חמדה זה מתוך שהלב חושק. אבל לעומת זאת לבחור, זה השכל, הוא המחליט ובחר את זה לעומת זה.
עכשיו, יבושו מאילים אשר חמדתם. אומר המלבי"ם, היו כאלה שהיו עובדי אלילים מצד חמדה. הדמיון הטעה אותו לחשוב שיש פה משהו נשגב, יש פה איזה אלוהות, הוא חומד את העבודה זרה הזאת. אבל ישנם כאלה שבחרו בזה מבחינה שכלית. הוא אומר לך אדוני, העבודה זרה הזאת נותנת תועלת, היא משפיעה שפע, הנה אני יכול להראות לך. זה כבר שכל, הוא כבר הולך אחרי שכלו, כביכול נתונים, יש לו הוכחות. זה אדם שכופר בהשם מתוך שכל. וזה מה שהוא אומר, כי יבושו מאילים אשר חמדתם, ותחפרו מהגנות אשר בחרתם. מה זה הגנות אשר בחרתם? הם היו שמים את האלילים בגינות. מכיוון שהאליל יש בו כוח, והוא יוכיח לך את זה, איך יש לו כוח למשוך השפעות עליונות שיוריד גשם על השדה שלי. אז לכן מהגנות אשר בחרתם, אתם בחרתם את האלילים ושמתם אותם בגנות.
עכשיו, מה יותר גרוע? בושה או חפר? אומר המלבי"ם, להחפיר זה יותר גרוע מאשר להתבייש. ולכן הוא אומר, יבושו מאילים אשר חמדתם. יהיה להם בושה, הנה האלוה שחמדת אותו, נתאווית לו, נתן לך תועלת? לא עזר לך במאומה. יהיה לך מזה בושה. אבל תחפרו מהגנות אשר בחרתם. אלה שהלכו לבחור באלילים מתוך בחירה שכלית ושמו אותם בגינותיהם כדי שישפיעו עליהם, להם יהיה כבר בושה הרבה יותר גדולה, אז יהיה חפר. מלשון... כתוב ובושה הלבנה וחפרה... כן, וחפרה החמה. אז חפר זה יותר גרוע מאשר בושה. המלבי"ם אומר מה ההבדל בין בושה, כלימה, חרפה וחפר? זה ארבע לשונות שיש הבדל ביניהם. אומר המלבי"ם, בושה זה בעצם מתבייש. אני התביישתי. זה נקרא בושה. כלימה וחרפה, זה מישהו בייש אותי. מישהו הכלים את פניי, מישהו חירף אותי. חפר, אומר המלבי"ם, וחרפה יותר גרוע מכלימה. יכול להיות שאני אכלים אותך על לא דבר. לא עשית כלום וסתם הכלים אותך. אבל אין דבר כזה שאני אחרף או מלשון חפר על לא דבר. זה תמיד בגלל סיבה מוצדקת. זה יותר גרוע. ולכן הוא בא ואומר לך כאן, אלה שילכו להאמין בעבודה זרה מתוך אידיאולוגיה, יהיה להם חרפה, זה חפר, זה הרבה יותר גרוע מאשר בושה.
עכשיו הוא יסביר כיצד. כי תהיו כאלה נובלת, כאלה נובלת עליה, וכגנה אשר מים אין לה. אומר המלבי"ם, עכשיו תראה כמה נפלא איך העונש הוא מידה כנגד מידה. העונש בעצם דומה לחטא, בין באיכות שלו, בין בכמות שלו. אלה שחמדו אמרנו האלים אשר חמדתם, חשבו שיש בזה כוח מצד עצמו, הם יהיו דומים כמו אלה, כשהעלים שלה נובלים. אלה זה אילן, כשהעלים שלו נובלים, נפסק הלחלוחית שיש לאילן, עלים התחילו לנבול. תגידו לי, האילן כבר לא מחובר לקרקע? אין לו שורשים? יש לו שורשים, אבל כבר לא יונקים. לעומת זאת, גנה אשר אין מים לה. אלה שהלכו לשים את האלילים בגינות, כי מה הם חשבו? שהם יקבלו שפע ויהיה להם שפע על גינותיהם, טלו מטר מכוח העבודה זרה, הם יהיו כמו גינה בלי מים. גינה שאין לה מים, ירקות בלי מים, מה קורה להם? מת גמור. זה לא כמו אילן, אילן יכול שנים אחרי שהוא התייבש הוא עדיין עומד. אבל לעומת זאת גינה בלי מים, נגמר, נרקב, נהיה אפס ותוהו.
ואז הוא בא ואומר לך, תראה שהנה יהיה להם עונש גדול יותר. כי אלה שרק מתוך חמדה, עדיין יהיו קיימים, שורש יהיה להם. אבל אלה שיעשו את זה מתוך אידיאולוגיה, עליהם הוא אומר יהיה להם, א', תחפרו, שזה בושה גדולה יותר. דבר שני הוא אומר לך, יהיה כזה מצב שבו הם ייכרתו לגמרי. יהיה כמו גינה בלי מים, שאין לה בכלל קיום. עכשיו הוא בא ומסביר, אלה שחמדו את העבודה זרה כי חשבו שיש בה כוח, יהיה חסר להם מכוחם העצמי, כמו אלה באילן בשלכת, חסר להם כוח עצמי. אבל יש להם עוד תקווה, אם יורידו לך גשם חזק, רב, יכול להיות שהשורשים יחזרו שוב פעם לתת את פריים והעץ עוד פעם יחזור לגדול. אבל אלה שבחרו בגינות כי חשבו שהשפע הוא מעבודה זרה, לא האמינו בכלל בשפע הרוחני העליון, הם לא יהיו ראויים לשפע הרוחני העליון שוב, וממילא הביטול שלהם יהיה ביטול גמור, שלא יחזרו כלל אל מצבם הקודם.
פסוק ל"א: והיה החסון לנעורת, ופועלו לניצוץ, ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה. אומר המלבי"ם, החסון, זה האדם החזק, הוא יהיה לנעורת. ופועלו, העבודה זרה שהוא פעל ועשה, היא תהיה לניצוץ. הניצוץ ידליק את הנעורת, ושניהם יבערו יחדיו ואין מכבה. זאת אומרת, העבודה זרה עצמה היא זאת שתשרוף את האדם. החטא עצמו הוא זה שישרוף את האדם. העבירה עצמה היא זאת שתשחית את האדם. אין פה איזה עונש חיצוני. המשחית שיצר האדם, הוא זה שגם נפרע ממנו.
הגאון מווילנה מסביר הסבר על הפסוק במשלי: משדד אב יבריח אם, בן מביש ומחפיר. ביאור שעל ידו הוא מסביר לנו עוד שני פסוקים בספר ישעיה. אומר הגאון מווילנה, משדד אב יבריח אם. זאת אומרת, מי שאת אביו הוא משדד, זה בביתו. ואת האם הוא יבריח מביתה. זאת אומרת, האבא יהיה לו בזיונות אבל בבית. האמא יהיה לה בזיונות שהיא תברח ותצא מן הבית. ואיפה הביזיון יותר גדול? בחוץ, כאשר היא גורשה מן הבית במעשה הבן, זה כבר ביזיון שכולם רואים. שימו לב, אומר הגר"א, כתוב כאן בן מביש ומחפיר. מה ההבדל בין בושה לבין חפירה? אומר הגאון מווילנה, אנחנו רואים פסוק: כי יבושו מאילים אשר חמדתם, ותחפרו מהגנות אשר בחרתם. אנחנו רואים וחפרה הלבנה ובושה החמה. רואים שיש ביטוי להחפיר, וזה מה שאנחנו רואים, עשית מעשה מחפיר, הכוונה מביש. ויש ביטוי מביש. אומר הגאון מווילנה, מה ההבדל בין בושה לבין חפירה? הבושה, אומר הגר"א, היא בסתר. והחפירה היא בגלוי. תמיד שכתוב בושה, הכוונה הבושה נעשתה בסתר. ולעומת זאת מעשה מחפיר, הכוונה מעשה שקלונו וביזיונו נתגלה לכל. לפי זה אומר הגאון מווילנה, תבין את מה שכתוב כי יבושו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם. אומר הגר"א, היות ובושה זה בנסתר וחפירה היא בגלוי, היכן אתה רואה את זה? וחפרה הלבנה ובושה החמה. אומר הגר"א, הלבנה היכן מקומה? ברקיע התחתון. ממילא החפירה של הלבנה היא בגלוי. לכן אומר וחפרה. אבל החמה היא ברקיע העליון. אז הבושה של החמה היא בהסתר. ולכן ובושה החמה. הלבנה בגלוי ברקיע התחתון וחפרה, ואילו החמה היא ברקיע עליון ובושה החמה. תמיד בושה זה בהסתר.
איך עכשיו יתבאר הפסוק כי יבושו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם? אומר הגר"א, היה להם שני מיני עבודה זרה. או שהיו עובדים דבר שמתקיים לעולם, ואז היה להם מגמה לעבוד בשביל חיי הנצח, חיי העולם הבא. דוגמה לדבר שמתקיים לעולם, עובדים לאבן, עובדים לעץ. ואז זה בשביל חיי הנצח. או שהם היו עובדים לדבר שלא מתקיים לעולם, אלא הכוונה דבר שקיומו הוא זמני. כדוגמה, לעבוד לטלה. לעבוד לכל איזה שהוא כוח שהוא זמני כאן בעולם. את זה הם היו עובדים לצורך תועלת זמנית של מה? של העולם הזה. זאת אומרת, במילים פשוטות, או שהיו עובדים לדבר שהוא מתקיים לעולם ואז הם רוצים שישפיע עליהם גם כן שפע טוב לעולם, מדברים על העולם הבא, או שהיו עובדים לדבר שהוא לא מתקיים לעולם ואז בעצם היו רוצים ממנו גם שפע רק פה, כאן בעולם הזה, דבר שאינו מתקיים. אומר הגאון מווילנה, זה ההבדל בין האילים לבין הגנות. האילים, אומר הגר"א, הם האילנות, הם דבר המתקיים. יש אילנות מששת ימי בראשית, אילנות עתיקים מאוד. אבל הגנות לעומת זאת, גנות זה נטיעה של בני אדם, וזה מדברים בדרך כלל על ירקות, אז זה דבר שאיננו מתקיים. העובדים אלה שעובדים בשביל העולם הבא, איפה הבושה שלהם תהיה? כשהוא יגיע לשם ויראה שהאליל ההוא שעבדת לו לא ממתין לך שם עם קופה מלאה. פתאום מתברר לו השקיע להבל וריק. הבושה תהיה אחרי המיתה. אבל לעומת זאת, העובדים בשביל העולם הזה, איפה הבושה תהיה? כאן, כשהוא רואה שהנה, לא קיבלת את מה שחשבת שתקבל. ציפית פה לשפע, ציפית לפרנסה, לבריאות, להצלחה, עבדת בשביל העולם הזה, ולא קיבלת. וזה מה שעכשיו יתבאר הפסוק. יבושו מאילים, אמרנו אילים זה דבר המתקיים, והם היו עובדים את האילים בשביל העולם הבא. יבושו, זה בעולם הבא יהיה בזיונות. בושה זה דבר נסתר. לכן הוא אמר יבושו. אף אחד לא רואה אותך שם בבושה שלך. בני אדם פה לא רואים את זה, אז הבושה שלך שם, הביזיון שלך שם, יהיה נסתר. לעומת זאת, ותחפרו מן הגנות, האלה שעבדו את הגנות כמו שהסברנו שזה לא דבר המתקיים, וזה בשביל העולם הזה, והנה עבר שבוע ושבועיים וחודש וחודשיים ותוחלתך נכזבה, יהיה לך ביזיון פה בעולם הזה. נו, ודאי שצריך לכתוב לשון ותחפרו, כי לשון ותחפרו מדבר על בושה שהיא גלויה כאן בעולם הזה. עוד מוסיף הגר"א, למה לגבי האילים הוא כותב כי יבושו מאילים אשר חמדתם, ומהגנות הוא כותב אשר בחרתם? למה לגבי אילים, אילים הכוונה אילנות, למה לגבי אילנות הוא כותב חמדתם ואצל הגנות הוא כותב בחרתם? כיוון שעולם הבא הוא דבר שכולם חומדים אותו. כולם שואפים אליו. ולכן זה נקרא אשר חמדתם. לעומת זאת הגנות, זה אשר בחרתם. הצדיקים לא שואפים פה לעולם הזה. לא מחפשים פה השגיות בעולם הזה, לא מחפשים פה נכסים בעולם הזה. ולכן הוא אומר זה הגנות, אלה שמבקשים, כמו שאמרתי, עובדים את הגנות, דבר שלא מתקיים לעולם, בשביל תועלת העולם הזה, זה אשר בחרתם. זה אתם בחרתם את תאוות העולם הזה, את הנאות העולם הזה, ולכן אתם עובדים אותם. וזה אשר בחרתם. לעומת זאת, אלה שעובדים בשביל העולם הבא, כולם חומדים לעולם הבא, הרשעים והצדיקים, כולם רוצים לזכות לחלק לעולם הבא. לכן זה נקרא חמדתם, דבר שכולם חומדים. אחרי זה אומר הגר"א, עכשיו תבין את הפסוק משדד אב יבריח אם, בן מביש ומחפיר. משדד אב יבריח אם. אומר הגאון מווילנה, כנגד מה שהוא משדד אב, אמר לך על זה בן שהוא מביש. מדוע? שהרי הסברנו בושה תמיד מעשה בסתר. ואתה יורד לחיי אביך בסתר, משדד אב. לכן זה נקרא בן מביש. אחרי זה בן מחפיר, זה כנגד יבריח אם. הרי אמו הוא מבריח אותה מביתו. הוא גורם לה, היא לא יכולה, היא לא מסוגלת איתו, היא בורחת מהבית. ואז כולם אומרים רגע, מה קרה? למה יצאה מהבית? אה, הבן שלה עושה לה את המוות, אל תשאל... איזה בזיונות, איזה בושות. את המוות הוא עשה לאבא שלו, זה מה שנקרא הכל נשאר במשפחה, זה בין כותלי הבית, לא יודעים מזה, זה בן מביש. לעומת זאת, מה שהוא מבריח אם, זה כבר בן מחפיר. מכיוון שאתה גורם לכך שבחפרה אמו, חפרה הסברנו זה ביזיון שהוא בגלוי, כולם רואים שהיא ברחה מהבית, יוצא מזה בזיונות שהיא מחזיקה בבית כזה בן קלוקל, כזה בן שמחפיר, כזה בן שמעשיו אינם הגונים.