בפרק הראשון של ישעיהו הנביא מוכיח את העם על פער עמוק שבין המעשה שבחוץ לבין הלב שבפנים. בחלק זה של הפרק אנו עוסקים בתוכחה על הקורבנות, על המועדים ועל התפילה, ומשם לדרך התשובה הראויה ולהבטחה הגדולה שאין דבר העומד בפני התשובה. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם.
לָמָּה־לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי׃
העם באותה תקופה היו רגילים להביא קורבנות רבים ושמנים, מתוך מחשבה שבכך יפיקו רצון מאת ה' - מעין נתינת שוחד. "אומנם איננו מתנהגים כשורה, אומנם איננו עושים את דברי הנביאים, אבל איזה קורבן הבאתי היום! ממילא הפרנסה מסודרת, השבוע והחודש יהיו בסדר". הם חשבו שהם קונים כביכול את הקדוש ברוך הוא ומשחדים אותו בקורבנותיהם. על כך אומר להם ה': "למה לי רוב זבחיכם". כאשר המעשים ריקים מכוונה, ואין בהם באמת רצון לעשות נחת רוח לה' יתברך, הרי זה כגוף בלא נשמה - ואם כן מה בעצם מטרת הקורבנות?
המלבי"ם מחלק כאן את הקורבנות לארבעה סוגים, וכנגד כל אחד מהם משיב הנביא תשובה משלו. הסוג הראשון: קורבנות נדבה. בנדבה יש שני מינים - נדבה שכולה לה', והיא העולה (שאין אדם חייב בה), ונדבה שהמזבח נוטל ממנה רק את החלב והבשר הולך לבעלים, והם השלמים והתודה. כנגד העולה אומר ה' "שבעתי עולות אילים", וכנגד השלמים והתודה "וחלב מריאים". כלומר: אתה סבור שאתה משביע אותי? שאני כביכול רעב ואתה מאכיל אותי? כבר שבעתי. הרי מטרת קורבנות אלו היא להכיר בחסד ה' ולהודות על מה שהשפיע עליך, ואילו אתם אינכם מכוונים לכך אלא מדמים שהקורבן בא להשביע רעבון - לכך נאמר: כבר שבעתי, איני צריך אותם עוד.
הסוג השני: קורבנות חובה לכפרת חטא - חטאת על חילול שבת וכיוצא בזה, ואשם גזלות, אשם מעילות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר ואשם סוטה. הגמרא אומרת שעיקר הכפרה תלוי בזריקת הדם, אך כדי שתחול הכפרה צריך האדם להתחרט, להתוודות, לומר חטאתי עוויתי ופשעתי, ולקבל על עצמו שלא להיכשל עוד. ואתם אינכם שבים בתשובה בשעת הבאת הקורבן, ואם כן כל כוונתכם היא רק להקריב לפניי את הדם, כאילו אני זקוק לדם הנזרק על גבי המזבח. על כך: "ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי" - אין לי שום תועלת בעצם הדם מצד עצמו.
כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי־בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי׃
הסוג השלישי: קורבנות נדבה שה' עשה אותם חובה - עולת ראייה ושלמי חגיגה. אם אדם אינו עולה לרגל, אינו חייב בקורבן; אך אם עלה ונראה בעזרה, כבר חייב, שנאמר "ולא יֵראו פניי ריקם". ומה תכלית העלייה לרגל? "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך" - שילמד אדם את תורת ה', "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", שיתחזק בעבודת ה' ויכיר את דרכיו מפי הכוהנים והנביאים, וכמו שאמרה תורה מפורש "למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך". ועם כל זה ציווה ה' להביא דורון בבואך לראות פניו - כדי שיראה לך בזה שחפץ בך, שהרי לקח מידך דורון ומנחה. כשיורדת אש על גבי המזבח, סימן שהקורבן עולה לרצון, וזו הדרך שבה מראה הקדוש ברוך הוא שביאתך קרובה אליו וטובה לפניו.
ועל כך בא הפסוק: "כי תבואו לראות פני" - בשלוש רגלים, שאז אני מצווה אתכם לעלות ולראות את פניי, ואתם אומרים שהתחייבתם בקורבן שהרי "לא ייראה פניי ריקם". אומר להם ה': "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" - עצם ביאתכם לעזרה, מי חייב אתכם בה? הרי חיוב קורבן הראייה חל רק אם הגעת לעזרה; אם לא הגעת, אין חיוב כלל. מוטב היה שלא תבואו ולא תקריבו, שהרי אינכם מכוונים לעלות כדי לראות פני ה', ללמוד מפי הכוהנים ולהתחזק בעבודתו - ואם כן אין כאן מצווה כלל, אלא בסך הכול באתם ללכלך את העזרה, לרמוס את חצרותיי. משל לאדם הנכנס לבית הכנסת בנעליים שאינן נקיות: אם בא, ישב, שמע שיעור והתחזק - מילא, אף שהתלכלך מעט. אבל אם ייכנסו אנשים, יפסעו, ילכלכו וייצאו - האם נאמר שבאו לחצרות ה'? לא, אלא באו לרמוס את חצר ה'.
לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת־שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא־אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה׃
כיוון שעצם רמיסת חצריי היא נגד רצוני, כל שכן שאין לכם להוסיף חטא על פשע ולהביא נגד רצוני "מנחת שווא" - הם קורבנות החגיגה והראייה שאיני חפץ בהם כלל. "קטורת תועבה היא לי" - ענן העשן העולה מן המנחה שאתם מקריבים. משל לאדם שנכנס לחצר המלך בשעה שהמלך אינו רוצה לראותו, ועוד ממלא את החצר עשן; המלך מבקש לצאת ורואה מסך עשן לפניו. אילו ביקשתי ממך להקטיר לפניי - ניחא, אך זה אינו מה שביקשתי, ולכן הקטורת שלכם היא כעשן בעיניים, תועבה היא לי.
הסוג הרביעי הוא קורבנות המוספים, שהציבור הביאו בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים. תכליתם אחרת: הימים הללו הם ימים קדושים שנועדו שיתפנה בהם האדם מהבלי העולם ויקדש עצמו לעבודת ה'. לכן נקבעו בהם קורבנות מיוחדים שהציבור מתאספים בגללם לבית המקדש, להיעצר לפני ה' בתפילה, לעזוב את ענייני ההבל ולקדש יום שהוא בבחינת "עצרה" - לעצור עצמו מכל ענייניו ולעמוד לפני ה'.
ובימים אלו יש שני עניינים. במקום אחד כתוב "עצרת לה' אלוהיך" ובמקום אחר "עצרת תהיה לכם", ושאלו חז"ל: למי העצרת? והשיבו: חציו לכם וחציו לה'. חלק ממנו לאכילה, לשתייה, להנאה ולשמחה, וחלק ממנו לעבודת ה'. וגם מצוות העונג והשמחה צריכות להיעשות לשם שמיים - שלא יאמר אדם: חצי יום אני זולל וסובא ואיני נותן דעתי כלל על ציווי ה', וחצי יום אלמד ואתפלל. גם האכילה צריכה להיות לשם שמיים, כעניין "כוהנים אוכלים ובעלים מתכפרים", שתהא אכילתו קיום ציווי ה' שציווה לשמוח לפניו.
וזהו "חודש ושבת קרוא מקרא" - המועדות שאתם קוראים להם מקרא קודש. "לא אוכל אוון ועצרה" - אפילו בחצי היום הראשון, שבו אתם נעצרים לפניי בבית המקדש, איני יכול לסבול את העצרה הזאת, כיוון שלבכם מלא אוון. אין לכם כוונה טובה לעשות רצון ה', אין לכם כוונה להתקדש לפניו, וגם מעשה העצרה אינו לכבוד שמיים אלא בבחינת שווא.
חׇדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא׃
וכל שכן החצי השני, שכולו לכם. בחלק הראשון לפחות היה מעשה טוב עם כוונה שלילית; אבל בחלק השני גם המעשה גשמי - מעשה אכילה - וגם הכוונה שלילית, ואין בו כלום לשם ה'. לכן שם אין הלשון "לא אוכל" בלבד אלא "שנאה נפשי" ממש.
"היו עלי לטורח, נלאיתי נשוא" - המלבי"ם מדייק שיש הבדל בין שתי הלשונות. משא כבד מעיק על האדם אפילו בזמן קצר: אם יבקשו ממך להרים שק מלט, גם שתי דקות כבדות עליך. לעומת זאת משא קל אינו כבד כשלעצמו, אך לאורך זמן הוא נעשה כבד: אם יאמרו לך להחזיק נייר טישו ביד מושטת עשר דקות, אחרי שלוש דקות כבר תכאב היד; ואפילו בלי טישו כלל, רק להרים את היד. ריבוי הזמן הופך גם משא קל לכבד. ולכן נאמרו כאן שני הדברים: "היו עלי לטורח" - מצד הדבר עצמו, שהוא נגד רצוני ולכן כבד וטורח בעיניי; "נלאיתי נשוא" - מצד הנושא, שאתם מתמידים ושונים בחטא זמן ארוך, ואורך הזמן הופך את הדבר לבלתי נסבל.
וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ׃
עד כה הוכיח אותם הנביא על מעשה טוב בלי לב - שאינו שווה מאומה, שהרי לכאורה הם מביאים קורבנות לעשות נחת רוח, אך באמת כל כוונתם להמשיך במעשיהם הרעים ולשחד כביכול את בורא עולם. כעת הוא בא לדבר על המצב ההפוך: מה קורה כשיש הרבה לב אך המעשה אינו טוב, כוונה טהורה וזכה ומעשים שאינם הגונים.
"ובפרשכם כפיכם" - כשאתם נושאים כפיכם בתפילה. "גם כי תרבו תפילה" - ולשון תפילה, אומר המלבי"ם, היא שפיכת הנפש, והיא באה תמיד על תפילה שיש בה מחשבה אמיתית זכה וטהורה. ואף על פי כן - "איננִי שומע". ומדוע? "ידיכם דמים מלאו" - הרי אתם שופכים דם נקיים. רוע המעללים גורם שכל כוונת הלב וטהרתו בתפילה לא יועילו, כי אתה בא עם כל העוונות ואומר כאדם הראשון: חטאתי, אכלתי ואוכל עוד. אתה מתכוון להמשיך במעשיך הרעים, ואם כן "מה יעזור כי יחונן קולו"? יבוא וידבר תחנונים, ובעצם אין בדעתו לפרוש ממעשיו המקולקלים.
היוצא מכאן: כדי שתהא העבודה תמה ושלמה צריך שיהיו שלמים גם מעשה האדם בפועל וגם מחשבת ליבו, ואז שני אלה נרצים לפני ה'. ומכאן גם מובן מדוע כשיש לאדם צרה - ולא תבוא צרה על איש - הוא פונה לצדיק שיתפלל עליו. וכי אינו יכול להתפלל בעצמו מעומק הלב? יכול, ואולי אף יתפלל טוב יותר מן הצדיק, שהרי הצדיק עסוק בעוד שלוש מאות מבקשים והוא מתפלל על עצמו בלבד. אלא שלצדיק יש מעלה שאין לו: הצדיק זך מעוונות, אין ידיו מלאות דמים. אצל הצדיק - "בפרשכם כפיכם" ו"תרבו תפילה", והקדוש ברוך הוא שומע. אבל אצלנו, שהתפילה באה יחד עם "ידיכם דמים מלאו", באיזו זכות תתקבל התפילה?
רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ׃
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה׃
כאן מלמד הנביא מהי הדרך הראויה לעבוד את ה'. רש"י מביא את דברי חז"ל שיש כאן עשר לשונות, עשר אזהרות של תשובה: רחצו, הזכו, הסירו, חדלו, למדו, דרשו, אשרו, שפטו, ריבו, לכו - כנגד עשרת ימי תשובה, וכנגד עשרה מלכויות, עשרה זיכרונות ועשרה שופרות.
המלבי"ם מבאר: תחילה "רחצו" - רחצו את כתמי העוונות שעשיתם בעבר, על ידי חרטה ועזיבת החטא. אך אין די ברחיצה בעלמא, ולכן "הזכו" - זיכוך גמור, להסיר את הכתם מכל וכל. והיינו תשובה מאהבה, שעל ידה הופך הפגם עצמו לאבן יקרה, והקלקול נעשה דבר טוב ומשובח, שהרי תשובה מאהבה הופכת זדונות לזכויות, ואילו תשובה מיראה עושה את הזדונות שגגות בלבד. ויש להעיר שתשובה מאהבה אינה פשוטה כלל, והלוואי ונזכה לתשובה מיראה; תשובה מאהבה היא דרגה גבוהה ועצומה.
על פי זה מסבירים את מה שנאמר בחג הסוכות "ולקחתם לכם ביום הראשון", ואמרו חז"ל: ראשון לחשבון עוונות. יש מסבירים בפשטות, שעד חג הסוכות אין לאדם פנאי לחטוא: מיד במוצאי יום הכיפורים הוא בונה סוכה, רץ לחפש ארבעה מינים, והכול בריצה; לפעמים נותרו לו רק יומיים, ולפעמים שבת באמצע ואין לו זמן כלל. רק בחול המועד הוא נח מעט, ומשם מתחיל חשבון העוונות. אבל ראיתי הסבר אחר: יום הכיפורים הוא עבודת ה' מתוך יראה - "אריה שאג מי לא יירא", תענית וסיגוף, "יראים וחלים ורועדים מפניך". ואילו חג הסוכות הוא עבודת ה' מאהבה, מתוך שמחה - "ושמחת בחגך", מצווה להיות שמח כל שבעת הימים. ואם כן, מה שהיה עד עתה תשובה מיראה, כעת נעשית עליו תשובה מאהבה. וכשיש תשובה מאהבה מתחילים לחפש ולזכור אילו עוונות עשינו בעבר, שהרי על כל עוון מקבלים עתה זכות ושכר. זהו "ראשון לחשבון עוונות" - היום שבו מתחילים לעשות חשבון כמה עוונות עשינו, כי כל עוון הופך לזכות.
"הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני" - חרטה בלבד מועילה בעבירות שבין אדם למקום, שבהן העוון כבר אינו קיים במציאות. אדם שחילל שבת לפני שבועיים - החילול נעשה באותו רגע שהדליק, ומה שהיה היה, והעוון כבר אינו קיים, ולכן די בחרטה. אבל עבירות שעדיין קיימות, כגון עבירות שבין אדם לחברו - אם גזלתי ממך עשרה שקלים, העוון עדיין קיים; גם אם הוצאתי את הכסף, עוון הגזל עומד עד שאשיב. לכן מוסיף הנביא "הסירו רוע מעלליכם": את החטא שעדיין ישנו במציאות יש להסיר בפועל - להשיב את הגזל, להחזיר את ההונאה, "אם חבול תחבול שלמת רעך" - ישלם, ומוציא שם רע - יפייס.
כל זה הוא תיקון העבר. מכאן ואילך מדבר הנביא על העתיד. "חדלו הרע" - קבלה לעתיד, שלא לעשות עוד מעשים רעים. "למדו היטב" - אין הכוונה ללמוד תורה היטב, אלא למדו עצמכם להיטיב, הרגילו את עצמכם לעשות טוב. "דרשו משפט" - כנגד שבין אדם לחברו: יש לך ויכוח? לך ודרוש את השופט, יאמר לנו הדיין מה לעשות, הוא טוען כך ואני טוען כך; אל תברח מן העניין. "אשרו חמוץ" - כשתדעו מי הגוזל ומי הנגזל, "אשרו" מלשון הדרכה: הדריכו את החמוס, הוא הגזול, בנתיב המשפט, כיצד לדאוג להשבת גזלתו.
ולא רק לדרוש משפט כששני בעלי הדין מתייצבים לפניכם, אלא "שפטו יתום" - אף שהיתום קטן ואינו יודע לתבוע את בעל דינו, דאגו לו ושפטו את משפטו; אף שאין שניהם באים לדין, כי הוא אינו מבין, תהיו לו לפה. ולא די במשפט יתום, שהוא קצוב וקבוע וברור על פי ההלכה - שהרי היתום קם תחת אביו לנחלה ויש הלכות ברורות בעניינו - אלא גם "ריבו אלמנה". האלמנה, ראשית, אין בה יכולת לתבוע את בעלי ריבה לדין, אין לה עוז ותעצומות נפש ואין מי שעומד מאחוריה. ושנית, משפטה אינו ברור כמשפט היתום: בענייני כתובה יש טענות והכחשות, יש אומרים "צררי אתפסה" - שכבר נתן לה מחיים, זה אומר שנתן על חשבון הכתובה וזה אומר שנתן במתנה; יש בה הרבה עיקולי ופישורי ודין ודברים, וצריך לריב כדי להגיע אל המשפט. וזה ההבדל שמדייק המלבי"ם: "ריב" פירושו לסדר את הטענות בדברים שעדיין אינם מבוארים, ואילו "משפט" הוא דבר מבואר שצריך רק לחתוך אותו ולקבוע מי חייב ומי זכאי. לכן ביתום נאמר "שפטו", ובאלמנה "ריבו" - שמעו את שני הצדדים והוציאו את המשפט לצדק ולאור.
לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יְהֹוָה, אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם־יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃
"נוכחה" בלשון התנ"ך היא מלשון ויכוח, ואין הכוונה לוויכוח של שניים שזה אומר כן וזה אומר לא, אלא להוכיח דבר בראיות, באותות ובמופתים שכליים. יש לך הוכחות, סברה, דבר שאפשר לשכנע על פיו - זהו ויכוח. כזה היה אופיו של הוויכוח בין איוב לרעיו: טענות ומענות, הם טוענים והוא סותר, הוא מביא ראיות והם מביאים הוכחות. אומר להם ה': בואו ונתווכח יחד, אני רוצה להבין מדוע אינכם שבים אליי כדרך שהוריתי לכם. ממה אתם חוששים? מדוע אתם יראים לשוב? הרי גם אם יהיו חטאיכם צבועים ואדומים "כשנים" - היינו חוט השני שהוא אדום - הרי אם תרחצו ותזכו, "כשלג ילבינו" ותיטהרו מכל החטאים.
ולא זו בלבד, אלא "אם יאדימו כתולע". ומה ההבדל בין שני ובין תולע? השני הוא הבד הצבוע, והתולע הוא הצבע עצמו שבו צובעים את הבד. משמע שני הבדלים: האחד, התולע הוא האדום בעצמותו, ואילו השני רק קיבל צבע מבחוץ. השני, התולע צובע אחרים, והשני אין בו כוח לצבוע אחרים - צבוע הוא ואינו מצבע. ובזה נתן הנביא משל לשני מיני חטאים. האחד: אם נעשיתם כתולע - שהשתרשתם בחטא כל כך עד שנעשה חלק מכם, לא בד לבן שנצבע באדום אלא הוא עצמו האדום; חטא מתוך כפירה ומרד ולא חטא מקרי של שגגה. והשני: התולע צובע אחרים - שלא חטאתם לעצמכם בלבד אלא גם החטאתם אחרים.
ועל שני אלה אומר להם: "כצמר יהיו". שהרי אין ספק שלבנוניות השלג גבוהה מלבנוניות הצמר; הצמר אפרפר, נוטה מעט לגוון קרם, ואילו השלג לבן לחלוטין. כלומר: גם אם תאמרו שהיינו כתולע, שהחטא נעשה עצמי לנו ושהחטאנו גם אחרים, דעו לכם שעל כל פנים התשובה תביא אתכם למצב של "כצמר יהיו". ואם כן, מדוע אינכם שבים? אין דבר העומד בפני התשובה.
וראיתי בשם "מאורה של תורה" בשם "תפארת עוזיאל" פירוש בדרך צחות. אדם צעיר - דמו רותח בקרבו; אבל זקן מנאף הוא דבר שאין הדעת סובלתו. וכך מביאה הגמרא: עשיר מכחש, דל גאה, זקן מנאף. מה לך עשיר לכחש? יש לך די, וכי בשביל עוד מאה שקלים תלך לגנוב? דל גאה - מה לך להתגאות והרי דל אתה? וזקן מנאף - אינו אלא מגרה את יצר הרע בעצמו. וזהו "אם יהיו חטאיכם כשנים" - אם החטאים יהיו בהתאם לשנים שלכם, בן עשרים שחוטא חטאים של בן עשרים, "כשלג ילבינו", יעשה תשובה ויתלבן. אבל אם החטאים אינם כפי השנים, שהוא בן שמונים ועדיין מנאף, אז התקנה קשה מאוד. לפחות יהיו החטאים כשיעור השנים.
אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ׃
וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם, חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר׃
שני פסוקים אלו הם המשך לקודם. בפסוק י"ח אמר "לכו נא ונוכחה" - הרי אני מוכן למחול על העוונות, וכשלג ילבינו, ואם כן מדוע לא תשובו? ועתה הוא מבטיח: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" - אם תתרצו ותשמעו את אשר אני מבקש מכם, תאכלו את טוב הארץ. ומנגד, ראו איזה נזק נגרם לכם מן ההמשך במעשים הרעים: "ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו". ומדוע לא תחשבו שזה איום סרק? "כי פי ה' דיבר" - מעולם לא נפל דבר מדברי ה' ארצה, ואין הקדוש ברוך הוא שב מגזרה שגזר.
המלבי"ם מסביר את סדר הדברים: אין אדם נמנע מלעשות דבר אלא מאחת משתי סיבות - או שהדבר קשה עליו, או שאינו מכיר בתועלת שבו. וכנגד שתיהן משיב הקדוש ברוך הוא. כנגד הקושי: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" - ברגע אחד יכול אדם לשוב בתשובה וכל חטאיו האדומים מתלבנים; אין זה כבד. וכנגד התועלת: אם תעשו רצון ה' תזכו לתועלת - "טוב הארץ תאכלו"; ואם לא תעשו, יהיה לכם נזק - "חרב תאוכלו". וה' מדבר, וכשה' מבטיח, דבריו מתקיימים במאת האחוזים.
ועתה נדקדק בלשון. בספר ישעיהו עומד המלבי"ם הרבה בחלק "ביאור המילות", לפי שלשונות הנבואה חוזרות על עצמן במה שהרד"ק קורא בדרך כלל "כפל העניין במילים שונות". וכידוע המלבי"ם מתנגד לתפיסה זו בתוקף: אין דבר כזה כפל עניין במילים שונות; אם כפל את העניין - כפל גם את הרעיון, ויש תכלית בכפילות, וכל מילה באה לבטא דבר אחר, כפי שהארכנו בהקדמת המלבי"ם.
ולכן שואל כאן המלבי"ם: מה ההבדל בין "אינו אובה" לבין "ממאן"? לכאורה שני ביטויים לרעיון אחד. אלא ש"ממאן" הוא בפה, ו"אובה" הוא בלב. יכול אדם להיות אובה וממאן כאחד: בליבו הוא רוצה מאוד, אך כשמציעים לו הוא אומר "לא, לא צריך, איני מעוניין" - ובליבו הוא אובה, מלשון תאוות הלב. ויכול להיות ההפך: אינו אובה בליבו, אך אינו ממאן בפיו - שאין פיו וליבו שווים. ואם כן, היה צריך לכתוב "אם תאבו ושמעתם... ואם לא תאבו ומריתם", באותה לשון עצמה. מדוע קפץ ל"ואם תמאנו"?
אלא ראו כמה מדויקים הדברים. בצד החיוב אומר להם: לא די שתשמעו בפועל בעוד שבתוך תוככם אינכם רוצים בכך, אלא "אם תאבו ושמעתם" - שיהיה גם רצון הלב, ואז אני מבטיח "טוב הארץ תאכלו". ואילו בצד העונש אומר "ואם תמאנו" - אף שבלב אתם אובים, אם בפה ובמעשה אתם ממאנים, תיענשו. ומדוע? כי, אומר המלבי"ם, רוב החוטאים שאינם מורדים - ליבם תאב לשמוע, רק יצרם מנצחם. רוב העולם שחוטאים ונכשלים, בתוך ליבם באמת רוצים לעשות רצון ה', ויום הכיפורים שעבר עלינו יוכיח: כלל עמך בית ישראל היו בבתי הכנסת, משום שבתוך תוכו כל אחד רוצה לעשות רצון ה'. ומדוע הוא ממאן בפועל? מפני שהיצר מתגבר עליו, אבל בלב הוא רוצה להיות ירא אלוקים, לעבוד את ה' ולקיים מצוותיו. לכן לא נאמר "ואם לא תאבו", שאין צורך להגיע לקיצוניות שגם בלב לא תרצו; אפילו אם תרצו בלב, כל עוד בפועל אתם ממאנים - "חרב תאוכלו". אין די באמירה "ליבי זך ואני רוצה"; המיאון שבמעשה דיו כדי להביא את העונש.
וראיתי הסבר נאה המובא בספר "פנינים יקרים", והוא בדרך ווארט. אמרו המפרשים: הגמרא בקידושין אומרת "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא" - אין משלמים שכר מצוות בעולם הזה. ולכאורה יוצא שהקדוש ברוך הוא עובר על "בל תלין שכר שכיר", שהרי האדם עובד כאן. תירוץ אחד: "בל תלין" הוא ביום אחד, ו"אלף שנים בעיניך כיום אתמול" - אם כן עדיין באותו יום הוא, ואין כאן בל תלין. ויש הסבר נוסף: השוכר פועל על ידי שליח אינו עובר בבל תלין. אם לקחתי אותך היום לפועל ולא שילמתי בזמן - עברתי; אבל אם שלחתי את ראובן שישכור אותך, אפילו לא שילמתי חודשיים, לא עברתי על הלאו. ודאי שאין זה יפה ואף מכוער, אך על הלאו לא עברתי. והנה את כל התורה קיבלנו מאת ה' על ידי שליח - על ידי משה רבנו, ואם כן אין כאן בל תלין.
אלא שיש שתי מצוות שבהן שכר אותנו ה' בעצמו: "אנוכי ה' אלוהיך" ו"לא יהיה לך" - מפי הגבורה שמענום, קודם שאמרו ישראל "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות". נמצא שעל שתי מצוות אלו צריך לשלם כבר בעולם הזה, שאם לא כן יש כאן בל תלין. וזהו שאומר: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" - כאן בעולם הזה. ואם תשאל, והלוא שכר מצווה בהאי עלמא ליכא? על כך בא הסיום: "כי פי ה' דיבר" - ועל מה דיבר כאן? על עבודה זרה, ואת האזהרה על עבודה זרה שמענו מפי הגבורה בעצמו. וכיוון שפי ה' דיבר, מחויב כביכול לשלם את השכר כאן, ולכן "טוב הארץ תאכלו" בעולם הזה.
הנביא מוכיח את העם בשני קצוות: מעשה בלי לב - קורבנות, עולות, מועדים ועצרות שנעשים כשוחד וכהרגל, בלי כוונת נחת רוח לה' - הם כגוף בלא נשמה, ועליהם נאמר "שבעתי", "לא חפצתי", "תועבה היא לי", "שנאה נפשי"; ולב בלי מעשה - תפילה זכה ושפיכת נפש היוצאות מידיים מלאות דמים - שאף היא אינה נשמעת. העבודה השלמה מחייבת שלמות במעשה ובמחשבה כאחד. ומכאן מורה הנביא את סדר התשובה בעשר לשונותיה: רחיצה וזיכוך על העבר, השבת הגזל בעבירות שבין אדם לחברו, וקבלה לעתיד - למדו להיטיב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום וריבו אלמנה. ולבסוף מזמין הקדוש ברוך הוא: "לכו נא ונוכחה" - אין החטא כבד מדי ואין התשובה חסרת תועלת; אפילו נעשה החטא עצמי כתולע ואפילו החטאתם אחרים, כצמר יהיו. "אם תאבו ושמעתם" - ברצון הלב ובמעשה - "טוב הארץ תאכלו", ואם תמאנו בפועל - "חרב תאוכלו, כי פי ה' דיבר".