פתיחה: חזון ישעיהו
אנו פותחים בספר ישעיהו, פרק א'. הפרק הראשון הוא פרק של תוכחה כבדה, הפותח בעדות שמים וארץ, ממשיך בתיאור מצבה החולה של האומה, ומגיע לתוכחה מגולה על ריבוי הקורבנות ועל דרך התשובה האמיתית. נלך על סדר הפסוקים על פי ביאורו של המלבי"ם, בצירוף דברי רש"י, האבן עזרא, הרד"ק וחז"ל.
חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל־יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה׃
רש"י מביא את דברי חז"ל: אמר רבי לוי, דבר זה מסורת בידינו מאבותינו - אמוץ ואמציה אחים היו. כלומר, אביו של ישעיהו היה אחיו של אמציה מלך יהודה. האבן עזרא מוסיף בזה דבר מעניין: ירמיהו הנביא נרדף מאוד, זרקו אותו לחצר המטרה, ועבר צרות צרורות; ואילו ישעיהו לא עבר צרות כאלה. ולפי מה שאמרנו הדבר מובן - ישעיהו היה ממשפחת המלוכה, מקורב למלכות, ולכן לא רדפוהו.
מדוע נקט הכתוב לשון "חזון" ולא "נבואת ישעיהו"? מסביר רש"י: מכיוון שאלו דברי תוכחות וקושי, קרא להם חזון - לשון קשה. לנבואה יש עשרה לשונות, ו"חזון" הוא הלשון הקשה שבהם, כלשון "חזות קשה הוגד לי". וכמובן "חזון" הוא גם מלשון לחזות, שהרי הנביא רואה וחוזה. ויש אומרים שחזון הוא מן הדרגות הגבוהות שבנבואה, ולכן נקט לשון זו - שהגיע לדרגה גבוהה של נבואה.
אלא שכאן יש לשאול: "אשר חזה על יהודה וירושלים בימי עוזיהו יותם אחז יחזקיהו" - אין זו נבואתו הראשונה של ישעיהו. אמנם היא הראשונה בספר, אך כותב רש"י שאין זו תחילת נבואתו. תחילת שליחותו הייתה בנבואה שהתנבא בשנת מות המלך עוזיהו: "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו", ואז אמר ישעיהו "הנני שלחני". כאשר חלה עוזיהו - משם התחיל ה' לשלוח אותו. ואם כן למה נאמר כאן "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה" בראש הספר?
אומר המלבי"ם: מפני שעל הנבואה הזאת הוא חזר בימי כל מלך ומלך. חזר עליה בימי עוזיהו, ואחר כך בימי יותם, ואחר כך בימי אחז, ואחר כך בימי יחזקיהו. ואחד לא הזכיר - את מנשה - מפני רשעותו הגדולה, שהרי מנשה הוא שהרג את ישעיהו הנביא, ולכן לא רצה להזכיר את שמו כלל. הכתוב מודיע לנו אפוא שהנבואה הזאת חזרה על עצמה בימי כל מלך ומלך, שהיה צריך לשוב ולהזכיר להם את הדברים הנאמרים כאן.
ומדוע "על יהודה וירושלים"? אומר המלבי"ם שהנבואה מחולקת לשניים: מפסוק ב' עד פסוק כ"א - נבואה על שבט יהודה בכללותו; ומפסוק כ"א ואילך - נבואה על ירושלים בפרטות. לכן מזכיר גם יהודה וגם ירושלים: "יהודה" הוא כל מקומות מושבות השבט, גם מחוץ לירושלים, ו"ירושלים" הם היושבים בתוך העיר.
הקדמת המלבי"ם: "דבר אלינו יהודית"
ראוי להביא את סוף הקדמתו של המלבי"ם לספר ישעיה. לשונו מליצית וקשה, ולכן נביא רק את חתימתה: "כמעט התרגש צור לבבי בקול כנפי הכרוב המשיקות אישה אל אחותה, כי רוח החיה בהמה. ונפשי רגע שטה, עפה, דאתה על כנפי רוח, על גפי בת שמיים הזאת המדברת גדולות. כמעט החל רוח השיר לפעמה, רוח המליצה לפרוט על פי הנבלים, כמעט רפו ידיי מלעצור בעד המעופפת הזאת, מעופפת שחקים, ובפני תועפות מליצותיה לא עצרתי כוח".
הרעיון הוא זה: היה לו רצון לכתוב בלשון מליצית, גבוהה ומרוממת, כדוגמת השורות הללו. ומדוע לא עשה כן? "והנה קול המונים רבים עליהם יחדתי דברתי בכל המחברת הזאת" - קול המונים רבים קורא באוזניו לאמור: "נא אל תדבר אלינו נשגבות, אל תבוא לנסותנו בחידות, דבר אלינו יהודית באוזני כל העם אשר על החומה" - כלשון שאמרו אנשי חזקיהו לאנשי סנחריב, דבר אלינו יהודית, כלומר דבר בגובה העיניים, אל תדבר בלשון נשגבת. "וכרגע התעוררתי מחלומותיי אלה, הכינורות דמו, שרים ושרות נאלמו, וכחלום מהקיץ נפוצו חזיונות המליצה מעל פניי".
"בערב והנה פני הכרוב פני אדם, עט וקסת ידי אדם תחת כנפיהם, וכל בעלי כנף להם כאחד האדם פה ולשון שפתיים" - הבין שעליו להתבטא בלשון עממית יותר ומרוממת פחות. ומרגיע אותנו: "מעתה אל תשתאה, אל תשומם, אל תיסוג אחור ידידי הקורא, כי מעתה כאחד האדם אדבר עמך, כאחד האדם אשר כגילך. מעתה אדבר עמך בכל לשון שאתה שומע. מעתה שפת לא ידעת לא עוד תשמע" - לא תשמע ממני שפה גבוהה ומליצית שלא תוכל להבינה.
שמעו שמים והאזיני ארץ - עדות השמים והארץ
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהֹוָה דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי׃
אנו עומדים כאן ממש בלשון פרשת האזינו: "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". וכאן זה בהיפוך - "שמעו שמים" ולא "האזינו השמים", "האזיני ארץ" ולא "תשמע הארץ". חז"ל כבר עמדו על הסתירה הזאת, ויש בה פירושים רבים (וכבר למדנו הסבר באור החיים הקדוש, וכמעט כל מפרש מבאר לפי עניינו). נביא כאן את דברי רש"י ועוד ביאור.
רש"י אומר: כאשר עדים באים להעיד ואין עדותם מכוונת ומדויקת - אין עדותם מתקבלת. השמים והארץ הם כאן שני עדים. אילולא בא ישעיהו ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ, לא הייתה עדותם מתקבלת, שהרי היו שואלים את הארץ מה עדותך, והיא אומרת "שמעתי", ואת השמים, והם אומרים "האזנתי" - כל אחד מעיד על משהו אחר. מה עשה ישעיהו? ייחס שמיעה לשמים והאזנה לארץ. ועתה יש לנו ארץ שגם שמעה וגם האזינה, ושמים שגם שמעו וגם האזינו - אצל משה כך ואצל ישעיהו כך, ועדותם מכוונת, ומכאן תוקף לעדותם.
ולמה דווקא שמים וארץ? טעם אחד: הם עדים, ככתוב "והעידה בם את השמים ואת הארץ", מפני שהם קיימים לעולם. כלומר, אין מצב שאחפש את העדים ואמצא שהלכו למדינת הים או שמתו. ועוד: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו" - אם נסטה מן הדרך, מי ייפרע מאיתנו תחילה? השמים לא ייתנו טלם והארץ לא תיתן יבולה. לכן אומר הרד"ק שהזכיר אותם כעדים, שהם הנפרעים ראשונים כשאין אנו נוהגים כהוגן.
ועוד מסביר הרד"ק מדוע משה אמר "האזינו השמים ותשמע הארץ" וישעיהו להיפך: לשון האזנה נאמרת כלפי מי שקרוב, ולשון שמיעה כלפי מי שרחוק (שמגביהים אליו את הקול). משה רבנו היה קרוב לשמים, לכן אמר "האזינו השמים", והארץ רחוקה ממנו למטה, לכן "ותשמע הארץ". ישעיהו לא היה בדרגתו של משה, ולכן הוא עומד למטה וצועק לשמים "שמעו שמים", ואילו הארץ קרובה אליו - "האזיני ארץ". כל אחד מדבר מן הנקודה שבה הוא עומד.
המלבי"ם מבאר: קורא לשמים ולארץ שהם העדים המפורסמים, ואומר להם "כי ה' דיבר" - ואם ה' דיבר, מי לא יקשיב ומי לא יאזין? ואז "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי". על פי כללי המוסר, עצם זה שהאב גידל את בנו, גם אם לא העניק לו מיליונים - כבר יוצר חוב מוסרי של הבן כלפי אביו. זהו "בנים גידלתי". וכל שכן אם האב העדיף את הבן הזה ונתן לו כל טוב יותר מכל אחיו והשפיע עליו במידה גדושה - על אחת כמה וכמה שעליו להכיר טובה. וזהו "ורוממתי" - שרוממתי ונישאתי אתכם מעל כל עם, "רוממתנו מכל לשון". ועם כל זה - "והם פשעו בי", ולא נהגו כפי שהיה מתבקש מהם.
ידע שור קונהו - מוסר מבעלי החיים
יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן׃
רש"י מסביר: השור מכיר את מי שקנה אותו וירא ממנו. אין השור אומר לבעליו "היום איני חורש, אני בשביתה, לא נתת לי אתמול די מספוא ותבן". וכן החמור מעולם לא אמר "איני טוען משא היום, אין לי כוח, אני בחופשה, לא מתאים לי". אין לו תירוצים - הוא הולך לעבודתו כראוי. אומר הקדוש ברוך הוא: ומה אלו שנבראו לשמש אתכם, שאינם מקבלים שכר אם ייטיבו ואינם נענשים אם ירעו, אף על פי כן לא שינו את תפקידם; ואתם, שאם תיטיבו תקבלו שכר ואם תחטאו תקבלו פורענות - "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן"? איך לא נתתם לב להתבונן?
המלבי"ם כדרכו מקביל לפסוק הקודם: יש מושג של "בנים גידלתי" - עצם הגידול, ויש מושג של "ורוממתי" - שהאב העדיף אותנו ורומם אותנו מעל כל הבנים. וכנגד שני אלה הוא מראה שהטבעים הללו נתונים אף בבעלי החיים. השור - עצם הקנייה מספיקה לו, "ידע שור קונהו". החמור, שרמת האינטליגנציה שלו נמוכה יותר, אין די לו בעצם הקנייה, אבל אם ייתן לו לאכול טוב - כבר יכיר את בעליו, "חמור אבוס בעליו". והוא אומר: "ישראל לא ידע" - הרי קראתי לכם ישראל, שפירושו חלקי, קנייני, עבדיי, וזה כנגד "בנים גידלתי", והיה עליכם לפחות להכיר את אדונכם כשור. "עמי לא התבונן" - אינכם סתם ישראל, אלא "עמי", כנגד "ורוממתי". איזו אומה עוד לקחתי לי? על מי עוד השפעתי באופן פרטי כל כך הרבה? אם כן מדוע אינכם מתבוננים?
מכאן כלל גדול: כאשר אב משפיע על בנו במידה רגילה, הקשר ביניהם סטנדרטי; אך כשהאב משפיע עליו הרבה מעל ומעבר - הקשר הרבה יותר גדול, ומכוח הכרת הטוב מחויבותו כלפי אביו הרבה יותר גדולה. לכן מחויבותנו גדולה משל הגויים: עליהם לא השפיע ה' כל כך, ודי להם בשבע מצוות, ואילו עלינו השפיע, ולכן תרי"ג מצוות. מי זכה למעלה יתרה? הכהנים - ולהם יותר מצוות מישראל. הכהן הגדול - מעלתו למעלה מן הכהנים, ויש עליו מחויבויות נוספות, מנחת חביתין בוקר וערב. המלך - דרגה מרוממת ונישאה: לך די שיהיה ספר תורה בארון, ולמלך אומרים שיהיה צמוד אליו, הוא הולך עם ספר התורה. ככל שאתה מקבל מעלה גדולה יותר, כך תובעים ממך יותר ודורשים ממך יותר.
ועוד אומר המלבי"ם: באדם נמצאים כל הכוחות של כל בעלי החיים. כל כוח שיש בבריאה נמצא גם באדם. ולכן אמרו חז"ל שאלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה, וכן "הוי רץ כצבי, קל כנמר, גיבור כארי". כל הכוחות שניתנו בבעלי החיים הם כעין סימן למה שיש באדם בכל כוחותיו: יש בו קצת מן האריה, קצת מן השפן, לפעמים קצת מן הנחש ולפעמים קצת מן הנמלה. ואם אתה רואה בעלי חיים המתנהגים בדרך מוסרית מסוימת, אין זה מפני שיש בהם מוסר, אלא כדי ללמד אותך ולהסיק מהם מסקנות איך להתנהג, שהרי הקדוש ברוך הוא נטע בך את כל כוחותיהם.
נמצא שהתביעה כפולה: מצד המוסר - השפיעו עליכם ונתנו לכם, והייתם צריכים להכיר טובה, ולמה פשעתם בי? ולא זו בלבד, אלא גם בטבע שלכם הוטבע הדבר. שהרי אם שור וחמור מכירים את אבוס בעליהם ומכירים להם טובה, סימן שהכרת הטוב טבועה בטבע - וגם בכם. ואם כן איך הייתם מסוגלים להיות כפויי טובה כלפי הקדוש ברוך הוא? הרי זה חלק ממך: לא רק חוק מוסרי שמי שנתן לך צריך שתחזיר לו, אלא טבע שנטבע בך כמו שנטבע בשור ובחמור.
הוי גוי חוטא - סולם החטאים וסולם המעלות
הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֺן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת־יְהֹוָה נִאֲצוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר׃
מהו לשון "הוי"? רש"י מסביר שכל "הוי" שבמקרא לשון קובל ומקונן, כאדם הגונח מליבו וצועק אהה. המלבי"ם לעומת זאת מחלק בין "הוי" ל"אוי": "הוי" הוא לשון הכרזה, כמו "הו העם הנכבד", כשאדם מדבר בפאתוס; ואילו "אוי" הוא לשון כאב, כמו שאדם צועק אוי ואבוי כשקורה לו דבר. לפי המלבי"ם כאן זו לשון הכרזה ולא לשון צער. ומה הוא מכריז? הוי גוי חוטא, עם כבד עוון שעזבו את ה' - ולכן אשאל אתכם: "על מה תוכו", מה הועיל לכם שעזבתם את ה'.
אומר המלבי"ם שהפסוק בנוי דרגה על גבי דרגה, והולך ומגדיל את חטאיהם. תחילה "גוי חוטא" - חטא הוא שגגה, בלא כוונה. אחר כך "עם כבד עוון" - עוון הוא במזיד, והוא עיוות השכל. בחטא מתגברת עליו תאוותו; בעוון שכלו מעוות, כלומר הוא בוחר בזה דווקא, וזה חמור מחטא. ולא שעשיתם כן מדי פעם, אלא "זרע מרעים" - "מרעים" הוא כבר תואר. זה ההבדל בין שאומרים לילד "עשית מעשה רע" לבין שאומרים לו "אתה ילד רע". "מעשה רע" - המעשה אינו טוב אבל אתה ילד טוב; "ילד רע" - זה כבר תוארך. "זרע מרעים" הוא שם תואר שאתם עושים רע בתמידות.
ולא זו בלבד שאתם עושים רע לשם תועלת או למילוי תאווה, אלא "בנים משחיתים". מהו משחית? אתן דוגמה. קראתי על אדם שהיה בהרי האלפים, מאלה היורדים בסקי. עולים במעלית עד למעלה ומחליקים במגלשיים למטה. האיש הגיע באיחור, עלה, ומי שלמטה לא ידע חכמות - הגיעה השעה, כיבה את החשמל, וכבתה גם המעלית. נשאר האיש תקוע אי שם בהרי האלפים, בלי חשמל ובלי מעלית, בתוך מקפיא ממש. בזמן קצר אדם גומר. חילצו אותו רק אחרי כחמש שעות. מה עשה בינתיים? היה לו כסף בכיס, למעלה מאלף יורו, והיה לו מצית, והוא הדליק שטר אחרי שטר והתחמם לידם, ובלי זה לא היה לו סיכוי לשרוד. ובכן, האיש הזה ששרף את כספו - האם השחית את הכסף? לא. הוא החיה את עצמו. אבל אם אדם ייקח כסף ויצית אותו סתם, נאמר שהשחית. שניהם עשו את אותה פעולה, וההבדל הוא אם יש תועלת או אין תועלת. להשחית, אומר המלבי"ם, פירושו תמיד מבלי הנאה ומבלי תועלת - סתם לשבור, סתם להרוס. וזה חמור מ"מרעים": אתם משחיתים, עושים רע בלי שיצא לכם רווח בעבירה.
ועתה, אומר המלבי"ם, שים לב להתאמה נפלאה. עד כה פירטנו את סוגי העוון: חטא, עוון, מרעים, משחיתים. אך בה בעת נשתנה גם תוארם של ישראל: גוי, עם, זרע, בנים. למה השינויים? כשם שהלך והעלה בחומרת החטא מן הקל אל הכבד, כך הלך והגדיל את עוונם מצד התואר שלהם, שהרי אינו דומה גוי שחוטא לבן שחוטא - ככל שאתה קרוב יותר, פשעך כלפי אביך גדול יותר. "עם" מעולה מ"גוי", שגוי הוא שם כללי מאוד ועם הוא שם פרטי יותר; "זרע" קרוב יותר מ"עם"; ו"בנים" הוא הקרוב ביותר, שהרי "זרעו" כולל גם צאצאי צאצאים, ואילו "בנים" נאמר רק על היוצאים ממנו ישירות.
ולפי זה סדר הכתובים כך: "הוי גוי חוטא" - אתם גוי, סתם אומה, ועשיתם חטא בשגגה. ולא זו בלבד אלא אתם "עם", מעלה גדולה יותר, ואף החטא חמור יותר - "כבד עוון". ואתם "זרע", מעלה גדולה עוד יותר, והחטא "מרעים", קשה מעוון. ואתם "בנים", מעלה עליונה יותר, והחטא "משחיתים" - הקשה והגדול שבכולם.
עזבו את ה', ניאצו, נזורו אחור
ומה מוסיף "עזבו את ה'" אחרי הכל? אומר המלבי"ם: על השומרונים כתוב "את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים" - עבודה זרה בשיתוף. את זה אפשר עוד להבין: אדם אומר יש כוחות בבריאה, וגם בורא עולם הוא אופציה, ניקח גם אותו בחשבון. אבל אתם - את בורא עולם לא לקחתם אפילו כאופציה, אפילו בשעות הפנאי לא אמרתם "גם בורא עולם". אלא "עזבו את ה'" מכל וכל. הגמרא אומרת שהיו להם שס"ה מיני אלוהות, ובכל יום היו עובדים אלוה אחר, וה' כלל לא נכלל ברשימה. ועל זה אמרו חז"ל: "אפילו כתורמוס הזה הנאכל בסוף סעודה לא עשאוני בניי" - שלפחות תביא את ה' כקינוח, לא כמנה עיקרית; גם את זה לא.
וכבר הסברנו פעם שיש כאן לימוד זכות מסוים, אך גם תביעה. בתוך תוכו עם ישראל יודע שה' הוא האלוקים, שהוא האמת, ושמה שה' תובע ממנו הוא מה שנתבע באמת, וכל העבודות הזרות שקר. ולמה עבדו אותן? כמו שאמרו חז"ל: לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה. כלומר, האלילים "לארג'ים" איתו, ליברליים, אינם מקפידים כמו הקדוש ברוך הוא: מה שתעשה יהיה בסדר, תבוא אחר כך לכומר ותאמר חטאתי עוויתי פשעתי, תקבל אשראי לעוד שנתיים, תיתן תרומה טובה, יעשה לך וידוי ונגמר. הרבה יותר קל. ואילו הנביאים תמיד באים בדברים קשים וחמורים, והנורא מכל שבסוף הדברים מתקיימים. לכן הוא עוזב את ה' לגמרי ואינו מכיר בו - כי אילו היה עובד את ה' אפילו יום אחד, זו סתירת לחי לכל עבודת האלילים, ושוב לא היה מסוגל להמשיך בה. לכן העדיפו שלא להסתכל כלל לכיוון ה', כדי שלא יהיו להם קושיות, כדי שיוכלו להמשיך בדרכם ולא ייאלצו להאמין בה'.
"ניאצו את קדוש ישראל" - אילו רק עזבתם, ניחא. אבל לנאץ פירושו לבעוט, לבזות, לקלל, להכעיס. "נזורו אחור" - אילו היית אומר "עזבתי את הקדוש ברוך הוא כי אני רוצה להיות חופשי, איני עובד אף אחד, איני רוצה שאיש יאמר לי מה לעשות, אני אתאיסט ואיני עושה כלום" - מילא. אבל "נזורו אחור": עזבת את האלוקים כדי לקחת לך את מי? את העבודה הזרה. "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם" - זה לא כבד עליך, ומה שה' אמר לך כבד עליך? אילו אמרת איני רוצה כלום, אני רוצה מנוחה, ניחא; אבל נוח לך לעבוד עבודה זרה ולא לעבוד את ה' שעבודתו קלה יותר?
ועוד עומד כאן המלבי"ם על נקודה: מתחילת יצירת האדם הוא בנוי לעלות מעלה אחר מעלה. לאחר חטא אדם הראשון היה האדם כבהמה, אוכל רק מפרי הארץ. בימי נח הגיע למדרגת מדבר, והותר לו לאכול בשר. בימי האבות הגיע למדרגת ישראל - הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, הוא מקבל הוראות ונזהר במצוות. במעמד הר סיני נעשינו יהודים המחויבים בתרי"ג מצוות. משם הגענו לארץ הקדושה, ואחר כך נבנה לנו בית המקדש, בית הבחירה, ואנו מחוברים עם ה'. ומה היה ההמשך הראוי? מתקופת שלמה, שמשל בכיפה והיה לנו שלטון על כל העולם, היה צריך להגיע ל"תיקון עולם במלכות שדי". אבל במקום לתקן את העולם, נשא שלמה נשים נוכריות, נשא את בת פרעה, התפלגה הממלכה, ומכאן הידרדרה המציאות. וזהו "נזורו אחור": תפקידכם היה להתקדם הלאה, ובמקום זה החלתם להידרדר לאחור - שבתם ממדרגת ישראל למדרגת מדבר, וממדרגת מדבר למדרגת בהמה, וגרוע מבהמה, שהרי ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ואתם אפילו את זה לא ידעתם. לא די שלא התקדמתם מן הנקודה שבה עזבתי אתכם, אלא נסוגתם אחור והרבה יותר נמוך.
ועוד דקדוק: למה פעם "ה'" ופעם "קדוש ישראל"? אומר המלבי"ם כלל שיחזור עליו בהמשך הספר: כל מקום שמזכיר "ה'" או "אלוקים" - כוונתו לעצם גדולת ה' יתברך כמנהיג העולם וכבורא העולם, שם כללי. אבל כשמזכיר אותו בהקשר לישראל - "קדוש ישראל", "אלוקי ישראל", "מרום ישראל" - מדובר בקדוש ברוך הוא כמי שקשור לעם ישראל, שיש לו אהבה מיוחדת אליהם, ומצד הקשר שבינינו לבינו עשה לנו את שעשה. ולכן יש ביזיון נורא הרבה יותר בעוזבו את מי שהוא קדוש ישראל מאשר בעזיבת ה' סתם. עצם היותו ה' - שברא את העולם וברא את האדם והשפיע עלינו כמו על כל העולם - כבר סיבה מחייבת. אבל הם לא הסתפקו בעזיבה, אלא ניאצו את קדוש ישראל, את האל שהשפיע עליהם במיוחד, שנתן לנו הנהגה מיוחדת והפלה והבדיל אותנו מכל העמים. זהו ניאוץ, וזה חמור בהרבה.
על מה תוכו - ייסורים שאינם מועילים
עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כׇּל־רֹאשׁ לָחֳלִי וְכׇל־לֵבָב דַּוָּי׃
כאן הוא משלים את שהתחיל בפסוק הקודם: אחרי שהרביתם לפשוע עד הקצה האחרון, עד כדי ניאוץ, אני שואל אתכם "על מה תוכו". שאם אדם קיבל ייסורים והם גרמו לו להתעורר ולשוב בתשובה ולעשות רצון ה' - היה בזה תועלת, יצא מזה דבר טוב, האדם התקרב. אבל אתם מקבלים ייסורים ואינכם שבים - מה התועלת ומה הרווח? מה יצא מן המכות שקיבלתם? והראיה: "כל ראש לחולי וכל לבב דווי" - המציאות שלכם היא שהראש כואב יותר והלב דווה וכואב יותר. אם כן איזו תועלת יש בהכאה?
פצע וחבורה ומכה טרייה
מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵין־בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן׃
עתה הוא מתאר את כל איברי הגוף. "אין בו מתום" - אין איבר תמים ושלם, אין איבר שיש בו צורה אנושית; כולם מלאים פצעים, חבורות ומכה טרייה. ומה ההבדל בין פצע לחבורה? אומר המלבי"ם: פצע הוא מכת חרב, שהבשר נפתח. חבורה היא כשמכים בחפץ קהה מכה קשה ביד או בגוף, והדם נצרר בפנים ואינו יוצא החוצה - עלולה להיווצר מוגלה או שטף דם פנימי, אבל אין יציאה החוצה, ואילו בפצע יוצא החוצה.
ורפואתם הפוכה: הפצע - צריך לחבוש אותו בתחבושת עד שייסגר המקום הפתוח; החבורה - צריך לשים עליה סמים מיוחדים המרככים ופותחים את המקום, כדי שתצא המוגלה והליחה והאדם יבריא. את הפצע צריך לסגור ואת החבורה צריך לפתוח. ומה יעשה אדם שיש לו גם פצע וגם חבורה? כמו שאומרת הגמרא: אוי לו לאדם שניזוק על ידי זיבורתא ועקרבא, על ידי דבורה ועקרב - שזה רפואתו בחמין וזה רפואתו בצונן. רחץ בחמין - הזיק לעקיצה השנייה; רחץ בצונן - הזיק לראשונה. מי שנעקץ בשני דברים מנוגדים, כל תרופה שיעשה תזיק לפצע השני. וזהו "אין בו מתום, פצע וחבורה": אם יסגור את הפצע יסגור גם את החבורה וזה רע, ואם יפתח את החבורה יפתח גם את הפצע והוא ימשיך לדמם.
ו"מכה טרייה" - מכה המוציאה כל הזמן מוגלה ונוזל, והיא צריכה סמים מיוחדים ורפואה מיוחדת המייבשת ועוצרת את הליחה. והרפואה הזאת מזיקה גם לפצע וגם לחבורה, שהרי שניהם אינם מתרפאים כשהבשר מתייבש אלא דווקא כשהבשר רענן. נמצא שיש להם מכות שהן צרות זו לזו, ואי אפשר כלל לרפאן.
"לא זורו" - "זורו" הוא לשון רפואה, ומכאן "מזור". ולמה? כי הרופא היה זורה סממנים על הפצע: היו מפיקים אבקות מצמחים, שוחקים ויוצרים אבקה, ובה היו משתמשים - וכעין זה מפיקים היום רפואות טבעיות ומשחות. ואגב, מכאן האיסור לעשות רפואה בשבת - משום שחיקת סממנים, שהרי יגש לרופא והלה יאמר לו קח צמח זה ושחוק אותו ושים על הפצע או שתה, ושחיקת סממנים היא איסור טוחן. "לא זורו" - לא פוזרה עליהם אבקת הרפואה. "ולא חובשו" - לא כרכו עליהם תחבושת. "ולא רוככה בשמן" - שכשהיו מרפאים מכה, תחילה היו מרככים אותה בשמן עד שתתרכך, אחר כך חובשים במטלית כדי שהמכה לא תתפשט, ולבסוף זורים סמים לרפואה. והוא מונה מן הסוף להתחלה: לא זורו - שהוא האחרון, ואף לא חובשו - שהוא הקודם, ואף לא רוככה בשמן - שהוא הראשון. במילים פשוטות: קיבלתם את כל סוגי המכות, ולא טרחתם להתרפא אפילו במשהו. ואם כן "על מה תוכו" - מה התועלת בכל המכות שאני נותן לכם, אם אינן מביאות אתכם לידי תשובה?
ומוסיף המלבי"ם בביאור הלשונות: "פצע" הוא מלשון פתיחה - "פצה את פיו", וכן "פצח", כמו פצח בשירה או לפצח אגוזים, שעניינו לפתוח את המכסה; והפצע הוא מקום שהיה סגור והסכין חתכה אותו ונפתח. "חבורה" היא ההפך - סגירה וחיבור. ומצאנו לשון זו בשלושה עניינים: חבורה של אנשים, שכמה אנשים מתחברים יחד; "חובר חבר", שאוסף בעלי חיים בלחשים למקום אחד; וחבורה של פצע, שהדם נצרר ומתחבר כולו למקום אחד. ולפי זה תבין את כוונת הכתוב: מצד אחד פצע - דבר שנפתח, ומצד שני חבורה - דבר סגור שצריך לפותחו, דם או מוגלה שנצררו מתחת לעור.
הנמשל: ארצכם שממה
אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים׃
כאן הוא מתחיל להסביר את הנמשל, כנגד כל מה שאמר במשל. "כל ראש לחולי" - הראש הוא כלל הגוף, שהוא משפיע השפעותיו לכל הגוף; וכנגדו המדינה, שהיא כלל האומה. כשיש שממה בארץ, כל האומה מרגישה. לכן כנגד "כל ראש לחולי" נאמר "ארצכם שממה".
"כל לבב דווי" הוא כבר עניין פרטי יותר, שאין זה הראש הכללי אלא איבר פרטי. וכנגדו "עריכם שרופות אש" - כל עיר ועיר רואים שהציתו אותה. הלב הוא במדרגה שמתחת לראש, אך האיברים מרגישים בו יותר מבשאר איברים: כשכואבת האצבע, הכאב נחוש בכל הגוף, אך אין לה השפעה על כל הגוף; ואילו הלב, כשתפוקתו נמוכה, כל פעילות הגוף נחלשת, ואם הלב אינו עובד כהוגן יש לכך השפעה על כל הגוף. כך "עריכם שרופות אש" - אין זה שכולם מרגישים ממש, אבל ודאי רוב בני האדם חשים בכך כשעריהם נשרפו.
"מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" - שכל איבר פרטי ניזוק, וכנגדו "אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה" - האדמה של כל אחד ואחד, כבר באופן פרטי לגמרי. אדם בא לקצור ורואה שמישהו קצר לפניו וחמס וגזל אותו. אין איבר פרטי בגוף האומה שאינו חש בזה.
"לא זורו ולא חובשו" - וכנגדו "ושממה כמהפכת זרים". "זרים" כאן, לפי המלבי"ם, אינו מלשון זר אלא מלשון זרם, כזרם מים כבירים. הם משחיתים עד שלא נשאר כלום: כשבהמה אוכלת עוד נשאר מעט, אבל כשמים שוטפים את האדמה לא נשאר מאומה. וזה כנגד "לא זורו ולא חובשו" - שאין רפואה, אי אפשר לרפא מצב כזה, שההשחתה בו גמורה ומוחלטת.
שני כאבים מנוגדים: זרים אוכלים לעומת שטף
המלבי"ם מראה שיש כאן שתי דוגמאות המתנגדות זו לזו, כדי להגדיל את הכאב, כמו פצע וחבורה שרפואת זה מזיקה לזה. אדם הרואה את יגיע כפיו ביד אויבו - כואב לו מאוד. ואילו אם היו אומרים לו שכל מה שהיה לו אבד במגפה או בשריפה, קשה לו פחות. אבל לראות שהאויב חמס - זה הרבה יותר קשה.
אמרתי לכם פעם דוגמה לטבע רע שיש באדם. התקלקל לאדם מאוורר, הוריד אותו למדרכה. פתאום הוא מסתכל מן החלון ורואה את השכן לוקח אותו ומעלה אותו הביתה. לאחר יומיים אומר לו השכן: תודה, היה חסר לו בורג, סידרתי אותו והוא עובד מצוין. היה יותר טוב אם משאית הזבל הייתה דוחסת ומפרקת אותו - היה רגוע יותר! יש לאדם טבע כזה. כלפי חוץ יאמר "ברוך השם, אני שמח, יופי שהצלחת", ובפנים: למה לא השארתי אותו, איזו טיפשות, עדיף היה שייהרס. זה טבע נורא ואיום, וקשה אפילו לומר אותו - תאמר את זה לאדם רחוק ממצוות ויאמר לך חס ושלום. אבל זה טבע האדם: כשאחר לוקח ונהנה מזה, זה מפריע לו.
וכמעשה שהיה: אדם בא לרב בשאלה, השוחט שחט את בהמתו, בדק הרב ואמר טרפה. אין ברירה, אלפיים שקל לפח. למחרת בא לדין תורה עם חברו על מאתיים שקלים, ופסק הרב שעליו לשלם. פתח בצעקות: מה פתאום, בשום אופן, איפה הצדק, זה לא דין אמת. אמר לו הרב: איני מבין, אתמול אמרתי לך שאלפיים שקל הולכים לפח וקיבלת, ועכשיו מאתיים אינך מוכן? ומיד ביאר: כי לא כואב לך להוציא את המאתיים, כואב לך שהוא יקבל אותם. לזרוק לפח אלפיים אתה מוכן, אבל שהאויב שלי, שהתווכחתי איתו, הוא זה שיקבל - בשום אופן לא.
וזהו "זרים אוכלים אותה" - שמישהו זר, אויב שלי, הוא האוכל, וזה קשה מאוד. מצד שני יש בכך יתרון: אם זרים אוכלים, עדיין יש אפשרות שמחר אנצח ואציל חלק מן היבול. אבל אם בא זרם מים ושטף הכל - אמנם אין זה האויב שלי, אבל איבדתי הכל ואין סיכוי שמשהו יחזור. נמצאת דואליות מנוגדת: מצד אחד הייתי מעדיף שזרים יאכלוה, כדי שבעתיד תהיה לזה הצלה; ומצד שני כואב לי מאוד שאויבי קיבל את יגיעי, ועדיף היה שנהר ישטוף כדי שלא ייהנה. האדם אינו יודע מה עדיף, כפצע וחבורה - מרפא את זה, ניזוק זה; מרפא את זה, ניזוק זה.
ולמעשה, אומר המלבי"ם, זה היה סדר החורבן והשיממון בארץ יהודה מאז שבא מלך אשור. בפעם הראשונה, בימי אחז, הגלה את עשרת השבטים - הייתה שממה, אך לא בכלל המדינה, ועדיין היו ערים יושבות בשלווה, וכנגד זה "ארצכם שממה". בפעם השנייה, בימי חזקיהו, תפס את ערי יהודה הבצורות, והחורבן היה בכל עיר ועיר, וכנגד זה "עריכם שרופות אש", אלא שעדיין היו בודדים שישבו לבטח. בפעם השלישית, כשהחל לצור על ירושלים, כבר הרגיש כל אחד ואחד בעצמו, וכנגד זה "אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה".
ונותרה בת ציון - שלוש מדרגות של ירידה
וְנוֹתְרָה בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה׃
עתה מתאר הנביא את ירידתה של ציון מדרגה אחר מדרגה באותם שלושה זמנים. בזמן הראשון נותרה ירושלים בודדה וגלמודה "כסוכה בכרם" - שבכרם אין אלא שומר היושב בסוכה, ואין בה איש ממקום אחר, אלא רק אנשי ירושלים, שכן כל הסביבה כבר גלתה.
בפעם השנייה, כשהגיעו הכשדים - "כמלונה במקשה". מלונה היא כעין סוכה שעושים בשדה קישואים, ונקראת מלונה מפני שעיקר בנייתה לצורך לינה. השומר עצמו נמצא שם רק בלילה, שהרי ביום אין צורך לשמור על שדה הקישואים, כי הקישואים קשים והעופות אינם פוגעים בהם, ורק בלילה צריך לשמור שלא יבואו גנבים. כך אנשי ירושלים היו מתחבאים כל היום במערות ובמקומות צחיחים מפני האויבים, ובאים לעיר לקחת את צורכיהם רק בלילה.
ובפעם השלישית, שאז כבר היה המצור שבו כבשו את ירושלים - "כעיר נצורה": עיר שצרים עליה, אין יוצא ואין בא, ויש רעב ומצב נורא שאי אפשר להתקיים בו, עד שאחרי שלוש שנות מצור נפלה ירושלים.
לולי ה' הותיר לנו שריד
לוּלֵי יְהֹוָה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ׃
אילולא השאיר לנו ה' שארית מועטת, כסדום היינו. כלומר, במעשינו היינו דומים לסדום. אומר המלבי"ם: אם תבדוק את רעת סדום לעומת רעת עמורה, סדום היו חמורים יותר ברשעותם, ולכן היו "שופטי סדום" ו"בוא ישב בסדום". והכוונה: היות שבמעשינו היינו כסדום, ממילא היה מגיע לנו עונש כעמורה - "לעמורה דמינו". שבעוון הייתה סדום קשה יותר, אבל בעונש הייתה עמורה חמורה יותר, שהרי מסדום ניצלו עוד כמה נפשות, לוט ומשפחתו, ואילו מעמורה לא שרד ולא נמלט איש.
כאן משלים הנביא את העניין שעליו דיבר, ומן הפסוק הבא הוא מתחיל בתוכחה מגולה בעניין הקורבנות ובדרך התשובה. אך לפני כן נעמוד על שני דיוקים לשוניים שמביא המלבי"ם.
הדיוק הראשון: לשון "שריד" באה תמיד עם הפועל "השאיר" - "השאיר שריד", וכאן כתוב "הותיר לנו שריד". מה ההבדל? הפועל "השאיר" בא כשאדם משאיר בכוונה: את זה לקחתי ואת זה השארתי, כי זו הייתה מגמתי. ואילו "נותר" הוא משהו שנשאר מעצמו, שלא בכוונת תחילה. ולכן תמיד כתוב "לא השארנו שריד" - שאין מגמה להשאיר שריד; ואם בכל זאת מישהו נשאר, נפשו הייתה לו לשלל והוא "נותר", אך לא שהשאירוהו. וכאן בא לומר לנו שהאויבים לא השאירו את השריד שנשאר כאן, אלא הוא נותר מעצמו. אל תחשוב שהגויים השאירו פה שריד - מצידם היו מחסלים את הכל; אלא נותר שריד, נותר כמעצמו ולא בכוחם. ולמה באמת נותר? מפני שה' רצה שיוותר.
והדיוק השני: "כמעט" שבפסוק אינו "כמעט היינו כסדום", אלא הוא נמשך לשריד - "הותיר לנו שריד כמעט", שריד מועט. ועוד יש לדקדק: נאמר "כסדום היינו" בכ"ף, ולא נאמר "כעמורה דמינו" אלא "לעמורה דמינו" בלמ"ד. אצל המלבי"ם כל לשון מדוקדקת ואין דבר שנכתב בכדי. וההבדל הוא: כ"ף הדמיון מורה על דמיון גמור ומדויק, ולמ"ד הדמיון מורה על קירוב בלבד. לדוגמה, "דומה דודי לצבי" בלמ"ד - אין הכוונה שה' יתברך ממש כצבי, אלא שמרוצתו כביכול כצבי; לעומת זאת "היה ה' כאויב" בכ"ף - ממש כאויב.
ולפי זה יש כאן פלא: דרך המשורר והכותבים תמיד להתחיל מן הקטן ולעלות. לעולם לא אומר אדם "הוא חייב מיליון דולר וגם שני שקלים למכולת", אלא "חייב שני שקלים למכולת, ואלף שקל לזה, ומאתיים אלף לזה, ומיליון דולר לזה" - תמיד הולך ומוסיף. ואילו כאן פותח ב"כסדום היינו" בכ"ף, שהיא השוואה גמורה, ויורד ל"לעמורה דמינו", שאינו ממש כעמורה. היה צריך להיות להיפך! מכאן ההכרח לפירוש שאמרנו: "כסדום היינו" מוסב על המעשים, שהיו ממש כסדום; "לעמורה דמינו" מוסב על העונש, שהעונש המגיע לנו דומה לעונש עמורה, ולכן נאמר בלמ"ד - שאין זה עונש שווה לגמרי. מזה ההכרח לפרש כפי שפירשנו, אומר המלבי"ם.
קציני סדום - אל יפתח אדם פיו לשטן
שִׁמְעוּ דְבַר־יְהֹוָה קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה׃
"קצינים" הם האנשים הנכבדים, ראשי המחנה, השרים. ואומרים חז"ל: מכאן שאל יפתח אדם פיו לשטן. שהרי אתם אמרתם על עצמכם "כסדום היינו", ומיד בא הקדוש ברוך הוא ואומר "שמעו דבר ה' קציני סדום". פתחת פיך לשטן, אמרת על עצמך סדום - כבר מן השמים מתייחסים אליך כאל סדום וקוראים לך סדום.
"שמעו דבר ה'" - זהו דבר הנבואה שה' מוסר עתה ביד ישעיהו. "קציני סדום" - השרים הדומים ברשעתם לשרי סדום, שהרי ידוע שבסדום הייתה רעת השופטים קשה יותר מבעמורה; שם היה המקום המרכזי שבו נחקקו החוקים, שם היו "הכנסת" ו"הבג"ץ" שלהם, ושופטי סדום היו הרשעים הגדולים. "האזינו תורת אלוהינו" - זו התורה אשר שם משה, שהרי התוכחה שהוא עתיד להוכיחם בעניין ריבוי הקורבנות כתובה בתורה: שכדי להקריב קורבן צריך תשובה, "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם", וזה עיקרו של הקורבן. "עם עמורה" - כשם שדימה אותם קודם לסדום ועמורה, כך מדמה אותם גם עתה.
שמיעה והאזנה
מה ההבדל בין "שמעו" ל"האזינו"? אומר המלבי"ם דבר שהוא הפוך ממה שאנו רגילים לחשוב. בדרך כלל סבורים שהאזנה היא ברוב קשב ושמיעה היא מה שנכנס מכאן ויוצא מכאן. אבל המלבי"ם מוכיח ממקורות רבים שהשמיעה מורה על השמיעה המדוקדקת ועל הבנת הדברים, ואילו ההאזנה היא שמיעה שטחית יותר. וכאשר שני הפעלים באים יחד, לדבר החשוב יידבק הפועל "שמע", ולדבר הפחות חשוב יידבק הפועל "האזין", שהוא דבר שאינו מצריך התבוננות מרובה ודי בו בהאזנה.
ולכן לקצינים, שהם החשובים שבעם, הוא אומר "שמעו"; ואל העם, שהם פחותים מהם, הוא אומר "האזינו", שדי להם בהאזנה. ועוד: "דבר ה'" הוא הנבואה, ו"תורת אלוהינו" הוא המפורש בתורה. הנבואה דבריה סתומים וחתומים וצריך להתבונן מה נאמר בה, ולכן "שמעו דבר ה'" - לדקדק, להעמיק ולנסות להבין, וזה מי יוכל? רק הקצינים. לעומת זאת, כשהוא פונה אל העם, הם יכולים להבין את הדברים הפשוטים יותר, ולכן פונה אליהם בלשון האזנה, ובמה? ב"תורת אלוהינו" - שהרי פשט תורת ה' גם ילד יכול להבין, עם חומש ורש"י גם ילד מבין. ולכן שם מתאים יותר הפועל "האזינו".
לסיכום:
פרק א' בישעיהו נפתח בחזון שנשנה בפי הנביא בימי כל מלך ומלך, וממשיך בתביעה כפולה: מצד המוסר - "בנים גידלתי ורוממתי", ומצד הטבע - "ידע שור קונהו". משם עולה סולם החטאים (חטא, עוון, מרעים, משחיתים) כנגד סולם המעלות (גוי, עם, זרע, בנים), עד לעזיבת ה', לניאוץ קדוש ישראל ולנסיגה לאחור במקום להתקדם לתיקון עולם. הנביא מתאר אומה חולה מכף רגל ועד ראש, בפצע וחבורה ומכה טרייה שאין להן רפואה, ומצביע על הנמשל: ארץ שממה, ערים שרופות ואדמה שזרים אוכלים לעיני בעליה, בשלושת שלבי החורבן. ורק חסד ה' הותיר שריד מועט - נותר מעצמו ולא בכוונת האויב - שאלמלא כן היינו כסדום במעשים וכעמורה בעונש. ומכאן פונה הנביא אל קציני סדום ואל עם עמורה: השרים לשמוע ולהעמיק בדבר ה', והעם להאזין לתורת אלוקינו - פתיחה לתוכחה המגולה על הקורבנות ועל דרך התשובה.