פתיחה: המשך חזון המים היוצאים מן המקדש
בפרק זה ממשיך יחזקאל לתאר את המראה של המים היוצאים מתחת מפתן הבית. בחלק הקודם ראינו כיצד האיש מודד אלף באמה בכל פעם, והמים הולכים וגדלים: מי אפסיים, מי ברכיים, מי מותניים, ולבסוף נחל אשר לא יעבר, מי שחו. עתה ממשיך הנביא ומתאר את העצים שעל שפת הנחל, את ריפוי הימים, את ריבוי הדגה, ולאחר מכן עובר לפרשת גבולות הארץ וחלוקתה לעתיד לבוא. נלך על סדר הפסוקים, בעיקר על פי ביאורו של המלבי"ם.
"הראית בן אדם" - התבוננות בנחל ההולך וגדל
וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן־אָדָם וַיּוֹלִכֵנִי וַיְשִׁבֵנִי שְׂפַת הַנָּחַל׃
"הראית בן אדם" - כלומר: התבונן וראה כיצד הנחל הזה הולך וגדל. מבאר הרד"ק שהדבר בא לרמוז שטובתם של ישראל תהיה הולכת וגדלה, והשפע שלהם ילך ויתרבה. "וישיבני שפת הנחל" - לדעת הרד"ק הכוונה שהושיב אותו על שפת הנחל. אבל המלבי"ם מדייק בלשון: לא נאמר "ויושיבני" אלא "וישיבני", מלשון להשיב, כלומר החזיר אותו פעם שנייה כדי ללכת על שפת הנחל.
בְּשׁוּבֵנִי וְהִנֵּה אֶל־שְׂפַת הַנַּחַל עֵץ רַב מְאֹד מִזֶּה וּמִזֶּה׃
כאשר הוא משיב אותו, הנביא רואה שגדל שם עץ רב מאוד, "מזה ומזה" - משני עברי הנחל, משני צדדיו.
ריפוי הימים - התפשטות הדעת באומות
וַיֹּאמֶר אֵלַי הַמַּיִם הָאֵלֶּה יוֹצְאִים אֶל־הַגְּלִילָה הַקַּדְמוֹנָה וְיָרְדוּ עַל־הָעֲרָבָה וּבָאוּ הַיָּמָּה אֶל־הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם׃
כאן מתחיל הפירוש של שני המראות שראה. בפסוק זה מתבאר עניין המים והנחל, ובהמשך, בפסוק י"ב, יתבאר עניין העצים. "אל הגלילה הקדמונה" - אל הים המזרחי; "וירדו על הערבה" - אל ים הערבה; "ובאו הימה" - משם לים אחר; "אל הימה המוצאים" - ומן הים האחר אל הים היוצא מן היישוב, הוא האוקיינוס. ובכל הימים הללו "ונרפאו המים" - יתרפאו ממליחותם מכוח המים היוצאים מבית קודש הקודשים.
וכך אומרים חז"ל: להיכן יוצאים? לים טבריה, לים סדום ולים אוקיינוס, לרפא את המים המלוחים. "וירדו על הערבה" - זה ימה של טבריה; "ובאו הימה" - זה ימה של סדום; "אל הימה המוצאים" - זה ים אוקיינוס.
המלבי"ם מבאר את הנמשל: המליצה באה לומר שמי הדעת והכרת השם יתפשטו אז בין אדום וישמעאל, בין הנוצרים ובין הערבים. ישמעאל הם יושבי המזרח ואדום הם יושבי המערב, וזו כוונת המזרח והמערב שכאן. וכן כתוב בזכריה: "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים, חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון". אלו הן שתי הכתות שראה במשל, אחת עוברת במי ברכיים ואחת במי מותניים, וכפי שהסברנו שם הכוונה לנוצרות ולאסלאם: מי מותניים הם האסלאם, שהשגתם באלוקות גבוהה יותר מהשגת הנוצרות שהיא עבודה זרה בשיתוף. וכולם ישתו את מי הדעת היוצאים מבית ה', וזה ירפא את מליחותם - שהאמונה שלהם היא אמונה שאין בה מתיקות, אמונה חסרה, והמים הללו ירפאו את המלח הסדומי המסמא את העיניים באמונות בלתי אמיתיות, כלשון המלבי"ם.
כך גם יצאו המים לימה של סדום, מליצה על אלה המשוקעים עדיין בעבודת אלילים, אנשים במצב רוחני נמוך מאוד, כסין והודו ודומיהן, שהם בבחינת "מי אפסיים". גם הם יתרפאו מן המלח, שכן סדום היא מקום המליחות הגבוהה ביותר, ומלח סדומית מסמא את העיניים, ואז גם הם יראו אור בהיר. ומשם ירדו המים לימה של טבריה, ששם מושב בני ישראל, שהם בבחינת "מי שחו", שכבר שוחים למעלה במי הדעת. וזאת כדי לרפא את תחלואי נפשם, שכולם ישתו מן המים הללו ותבוא חכמה כמים בקרבם, איש איש כפי הכנתו.
"כל אשר יבוא שם נחליים יחיה"
וְהָיָה כׇל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר־יִשְׁרֹץ אֶל כׇּל־אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וְהָיָה הַדָּגָה רַבָּה מְאֹד כִּי בָאוּ שָׁמָּה הַמַּיִם הָאֵלֶּה וְיֵרָפְאוּ וָחָי כֹּל אֲשֶׁר־יָבוֹא שָׁמָּה הַנָּחַל׃
מבאר המלבי"ם: באותם מקומות שיעברו בהם הנחלים המקודשים היוצאים מבית קודש הקודשים, כל מה שיימצא שם גם יחיה וגם ירבה ויפרוץ לרוב. והטעם: עד עתה היו המים מלוחים, ומליחות המים ממיתה את בעלי החיים, ואילו כשהמים מתוקים יש לבעלי החיים קיום, ולכן יחיו ויתרבו מאוד.
והנמשל: המים המלוחים הם הדעות המשובשות ושיבוש האמונה, שממנו שותים בני אדם. ועתידים לצאת מים מבית קודש הקודשים, מים מתוקים וזכים, שיפיצו את האמונה הטהורה והאמיתית. ומי שיבוא לאותם נחלים וישתה ממי הדעת של המבוע היוצא מבית קודש הקודשים - יחיה, ו"היה הדגה רבה מאוד". המים האלה ירפאו את חולי הנפש מן האמונות הזרות. ועוד אומר המלבי"ם: הנחל יוסיף ויגיר את מימיו, ויוסיפו לשאוב בששון ממעייני הישועה. וככל שיוסיפו וירבו לקבל, כך יוסיף השם וישפיע את מבועי השכל והדעת, שילמדו על ידי זה לימודים חדשים ויהיו להם השגות עיוניות. "וירפאו וחי כל אשר יבוא שמה הנחל" - כל מי שיבוא וישתה יתרפא מחוליי הנפש.
הדייגים והדגים - הנביאים ומורי הדרך
וְהָיָה עָמְדוּ עָלָיו דַּוָּגִים מֵעֵין גֶּדִי וְעַד־עֵין עֶגְלַיִם מִשְׁטוֹחַ לַחֲרָמִים יִהְיוּ לְמִינָהּ תִּהְיֶה דְגָתָם כִּדְגַת הַיָּם הַגָּדוֹל רַבָּה מְאֹד׃
"דוגים" הם דייגים, והם יעמדו לצוד את הדגים, עד שכל השטח שמעין גדי ועד עין עגלים יהיה מקום שפורסים בו רשתות, מרוב הכמות האדירה של דגים שתהיה בעקבות המתקת מליחות המים. "למינה תהיה דגתם" - מכל מין ומין, דגים גדולים כדגי הים הגדול, וגם כמות אדירה.
והמליצה שבדבר: הדייגים הם הנביאים הרבים שילמדו את דרך ה'. והדגים הם האנשים הפחותים בדעותיהם - כשם שהדגים נחשבים לבעלי חיים נחותים, כך האנשים בעלי הדעות הפחותות, וכמו שאומר חבקוק "ותעשה אדם כדגי הים", בחינה שפלה. אותם אנשים שהיו עד עתה רחוקים מן הדעת ולא הייתה להם שום השכלה - כעת יעלו ברשתם של הדייגים, הם הנביאים ומורי התורה, שהם בחינת אדם מדבר, אדם משכיל, אדם שיש לו שייכות לרוחניות.
ומיהם? "מעין גדי ועד עין עגלים". מבאר המלבי"ם באופן נפלא: "גד" הוא סוג של עבודה זרה, כמו "העורכים לגד שֻלחן"; ו"עגלים" - שני העגלים שעשו, שאף הם עבודה זרה. וכן היו עובדים למזל טלה ולמזל שור. אם כן "מעין גדי ועד עין עגלים" הם כל אלה שהיו עובדי עבודה זרה וחשבו שהגדי, הוא מזל טלה, משגיח עליהם, ולכן נקרא "עין גדי", שעינו של הגדי כביכול פתוחה להשגיח עליהם.
"משטוח לחרמים יהיו" - הם יימשכו אל רשת הקדושה. כל אלה שהתחברו לכל מיני רשתות טמאות, כעת יתחברו אל רשת הקדושה. לא יהיה יותר אינטרנט, תהיה רק קדושה, ילמדו תורה ויעסקו רק בעניינים רוחניים. אותם אנשים יימשכו אל רשתות הדייגים, שהם הנביאים ומורי הדרך והמלמדים, וייצודו ברשת הקדושה. ואז יבואו גם שרים וגדולים, כלשון המלבי"ם, וירבו מאוד לדעת את ה'. וזהו "כדגת הים הגדול רבה מאוד" - גם הגדולים, גם הנחשבים למשכילים שבאומות, גם הם יבואו ויעסקו בתורה ובדעת, ועל ידי זה תהיה דגת הים רבה מאוד בהשגותיהם הרוחניות.
"למלח נתנו" - מי שלא יתחבר אל נחלי הדעת
בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ לְמֶלַח נִתָּנוּ׃
עדיין יישארו מקומות שהם כגבאים - מי גשמים שנקוו ונעשו מעין ביצה, מים סרוחים שאינם ראויים לשתייה. המקומות הללו לא יירפאו על ידי המים הקדושים והזכים היוצאים מבית קודש הקודשים, והטעם: "למלח נתנו". שאם כל מימי העולם יהפכו למים מתוקים, מהיכן יפיקו מלח? לכן נשארים מקומות מסוימים שלא יבואו בהם המים המתוקים, כדי שיהיה במה למלוח.
והנמשל: עדיין יישארו אנשים "פראיים בהמיים", כלשון המלבי"ם, אנשים מנותקים ומופרדים מנחלי הדעת. אך הם יהיו מועטים ולא יתקיימו זמן רב, כשם שביצה ורפש אינם מתקיימים זמן רב - מגיעה מעט שמש והם מתאדים. אין זה נחל, ובוודאי אין זה מעיין שיש לו קיום תמידי. אותם מקומות של ביצה ורפש וגבאים יהיו בחינת מלח, ובעשן יכלו ויהיו נציב מלח. כלומר: לא יהיה קיום לאלה שלא יתחברו אל המים הקדושים והטהורים, אל המבוע של הדעת היוצא מבית קודש הקודשים.
העצים שעל שפת הנחל - "ועלהו לתרופה"
וְעַל־הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל־שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כׇּל־עֵץ־מַאֲכָל לֹא־יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא־יִתֹּם פִּרְיוֹ לׇחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן־הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה׃
לעיל תיאר הנביא שראה עצים בצד הנחל, וכאן מתבאר עניינם. לעתיד לבוא יעלה על שפת הנחל כל עץ מאכל, ויהיו לו עלים ופירות באופן תמידי: הפרי לאכילה, והעלים לרפואה, כידוע שהיו משתמשים בעלים לרפא.
והרעיון שבדבר: גם ההצלחות העולמיות נמשלות לעץ הצומח. העץ הצומח הוא בחינת החומר החי, בחינת הנפש הצומחת שבאדם - אותו כוח נפש המפעיל את הגוף. וכבר דיברנו בזה כשלמדנו "שערי קדושה", שבנפש הזאת יש את הכוח הזן והמגדל והמוליד, וכל תפעול החלק הגשמי של הגוף בא על ידי הנפש הצומחת. ובא הכתוב לומר שגם הצלחת הגוף תגדל מאוד, עד שגופם יהיה כעץ מאכל נושא פרי שלא יתום, ויאריכו ימים.
והעלים הם בחינת האושר והקניינים, שהם שומרי הפרי, וכמו שכתוב "ועלהו לא יבול" - גם הדברים שאינם עצם הפרי אלא החיצוניים יותר, הקניינים והחלקים הגשמיים השומרים על הפרי, גם הם לא יבולו. כלומר: האושר לא יביא אותם לידי "וישמן ישורון ויבעט", לא ינתק אותם מעבודת השם, אלא אדרבה - העלים, שהם האושר, יהיו לתרופה, ויובילו אותם אל השלמות הרוחנית וירפאו את נפשם.
והטעם לכל זה: "כי מימיו מן המקדש המה יוצאים" - אותו אילן שותה ממים היוצאים מבית המקדש, מבית קודש הקודשים, מים קדושים הבאים ממקור נאמן. שפע הברכה יוצא מן המקדש ומהשגחת השם, ולא על ידי כוכבי השמים, ומאחר שהוא בא ממקור טהור, האילן גדל ומתרבה בקדושה ובטהרה. ולכן "לחדשיו יבכר" - הקדוש ברוך הוא יחדש עליהם מעשה בראשית, עד שבכל זמן של חידוש הלבנה יהיו עליהם השפעות רוחניות גבוהות ושפע רב, בבחינת "לחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן": כשם שהלבנה מתחדשת, כך האילן הזה יתחדש שוב ושוב בכל חודש, ובזה יהיה קיום רוחני לאותה מציאות.
"לתרופה" - להתיר פה
חז"ל דורשים את המילה "לתרופה": להתיר פה - להתיר פה של אילמים ושל עקרים. אלה שהיו עד עתה אילמים, השם יתיר את פיהם ויפתח אותו וידברו; ואלה שהיו עקרים, גם להם יתיר הקדוש ברוך הוא. ומדוע נקרא הדבר "פה"? מבאר המלבי"ם שהכוונה לתיקון ברית הלשון וברית המעור. וידוע שזה לעומת זה: בחינת ברית הלשון כנגד ברית המעור, ומי שפגום בזה פגום בזה. וידוע על פי הקדושה שאם לוקחים את האדם ומקפלים אותו, מקבלים ידיים מול רגליים ופה מול ברית המעור, זה לעומת זה. ובא הכתוב לומר ששניהם יתוקנו לעתיד לבוא.
גבולות הארץ לעתיד לבוא
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה גֵּה גְבוּל אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֶת־הָאָרֶץ לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יוֹסֵף חֲבָלִים׃
מהו "גה"? מילה שאינה מוכרת לנו בתנ"ך. תרגום יונתן, וכן רש"י והמלבי"ם ושאר המפרשים, פירשו ש"גה" הוא כמו "זה", ויש לנו לזה דוגמאות בכתובים שהגימ"ל והזי"ן מתחלפות. לפי זה אומר הכתוב: זה הגבול שאראה לכם, אלה יהיו גבולות ישראל. הסבר נוסף מביא המלבי"ם: "גה" מלשון הוצאה והסרה, כמו "ולא יגהה מכם מזור" - שהשם יוציא את גבול הארץ וירחיב אותו יותר ממה שהיה בזמן הקודם. ורש"י מפרש עוד ש"גה" מלשון גיא.
ולפי ביאור המלבי"ם: המקום שבו תתנחלו לא יהיה כמקום הצר שאנו יושבים בו כעת, אלא הארץ תתרחב ותוסיף על מה שכתוב בתורה בגבולות הארץ, וכפי שיוכיח המלבי"ם בהמשך. וכן המציאות תהיה שכל היושבים בכל ארצות פזוריהם כולם יתאספו ויגיעו לכאן. וזהו "אשר תתנחלו את הארץ לשנים עשר שבטי ישראל" - שלא תחשוב שיהיה חלק שלא יחזור, אלא כל שנים עשר השבטים יהיו שם.
ומהו "יוסף חבלים"? תקבלו חלק בארץ, חבלים יותר ממה שהיה לכם קודם. "חבלים" כמו "חבלים נפלו לי בנעימים", במובן של חבל ארץ. השם יוסיף לכם על החבלים ועל החלקים שיש לכם בארץ יותר ממה שיש לכם עכשיו. ורש"י מבאר אחרת: "יוסף" אינו פועל אלא שם - יוסף המוכר לנו, שיהיו לו שני חבלים, שהרי ליוסף יש מנשה ואפרים, והוא יקבל שני חלקי ארץ.
וּנְחַלְתֶּם אוֹתָהּ אִישׁ כְּאָחִיו אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי לְתִתָּהּ לַאֲבֹתֵיכֶם וְנָפְלָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם בְּנַחֲלָה׃
כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, לדעת הספרי כל השבטים נוטלים רצועות שוות ברוחבן, שבעים וחמישה מיל רוחב כל אחת. בחלוקה הראשונה של הארץ היה "איש לפי פקודיו" - כל שבט שגדול יותר, מקומו בארץ גדול יותר. אבל לעתיד לבוא לא כן יהיה, אלא לכולם יהיה אותו רוחב ארץ. פירוש הדבר שלוקחים את הארץ מצדה הדרומי עד צדה הצפוני ופורסים אותה לפרוסות: מתחילים מן הים, מן הצד המערבי, ומושכים את הסכין לכיוון הירדן. וכפי שראינו, פורסים אותה לשלוש עשרה פרוסות, שכן יהיה חלק מיוחד שבו יהיה המקדש, כך שהארץ תתחלק לשנים עשר שבטים בתוספת החלק השלושה עשר, שהוא חלקו של שבט לוי וחלק המקדש.
ומוסיף המלבי"ם: אמנם ברוחב לא תתחלק לפי גודל השבט, אבל באורך כן. הארץ תתארך יותר לכיוון הירדן והלאה, ושבט גדול יותר יקבל את הרצועה שלו מתארכת עוד הלאה לצד המזרחי. לצד המערבי אין לאן להתארך, שם רק הים, אבל לצד המזרחי כל רצועה תוכל להתארך כפי גודל השבט, וכמה שיצטרכו יכבשו ויקבלו עוד. זוהי שיטתו של המלבי"ם, שכאן מתואר תיאור של הרחבת ארץ ישראל.
ואומר המלבי"ם שזה מתאים מאוד למה שכתוב כאן "אשר נשאתי את ידי לתתה לאבותיכם": כבר הבטיח השם לאברהם שיקבלו את ארץ הקיני והקניזי והקדמוני, וליעקב הבטיח נחלה בלי מצרים. הרי שאין מדובר על הנחלה הקדומה, אלא על נחלה שהיא הרבה מעבר למה שנחלו ישראל עד עתה.
פאת צפון - הארץ מתפשטת
וְזֶה גְּבוּל הָאָרֶץ לִפְאַת צָפוֹנָה מִן־הַיָּם הַגָּדוֹל הַדֶּרֶךְ חֶתְלֹן לְבוֹא צְדָדָה׃
אומר המלבי"ם: בתחילה אמר "זה גבול אשר תתנחלו", והסביר כיצד ננחל; ועתה מבאר את מצרי הארץ. "מצרים" פירושו כדרך שמציירים מפה: מעיר זו עד עיר זו יימתח קו, ומעיר זו לעיר זו יימתח קו נוסף. כך מתארת התורה, וכך מתואר בספר יהושע, וכך גם כאן ביחזקאל - מותחים קווים ממקומות שהיו ידועים בזמנם, ועל פיהם יודעים מה גבולות הארץ.
המלבי"ם מביא שדעת המפרשים היא שהגבול המוזכר כאן הוא הגבול שבתורה בפרשת מסעי, ולשיטתם ינחלו לעתיד לבוא כפי הנחלה הכתובה בתורה. ושואל המלבי"ם: אם כן מה חידש יחזקאל? "זיל קרי בי רב הוא" - הרי זה כתוב כבר בתורה, ומה צורך לחזור ולספר את הכול מחדש? ועוד: לפי שיטתם לא ינחלו לעתיד אלא את ארץ כנען בלבד, ולא את עבר הירדן המזרחי. והרי יש לנו נבואות הסותרות זאת במפורש: זכריה אומר שהארץ תתפשט עד דמשק, ושצור וצידון שבצד הצפוני, במקום שהיום לבנון, ייכנסו בתוך הגבול. הרי שננחל חלקים שאין לנו היום, ואף אינם בכלל גבולות התורה.
אלא ודאי, אומר המלבי"ם, הגבולות כאן רחבים הרבה יותר, והם יכללו גם את דמשק וגם את צור וצידון וכל המקומות הללו, ולכן מונה הנביא כאן שמות חדשים שלא היו מוכרים עד עתה. וזו לשונו: "אחווך שמע לי" - אורה לך שלדעתי יהיה שינוי גדול בנחלת הארץ לעתיד ממה שהיה בעבר, וגבול ארץ ישראל יתפשט ויתרבה מכל צד. המלבי"ם עושה חשבון מפורט כיצד תתפשט הארץ מכל צד, אלא שכדי לעמוד על החשבון נדרשות שתי מפות: מפה של גבולות הארץ כפי שהם, ומפה חדשה שעל פיה נזהה את המקומות המצוינים כאן בנביא, כגון "דרך חתלון לבוא צדדה" וכדומה. מאחר שאין בידינו המפות הללו, והכניסה לפרטי השמות וההגדרות לא תיתן הבנה מעמיקה, די לנו בעיקרון: הארץ תתרחב לצד הדרומי, לצד הצפוני ולצד המזרחי, חוץ מן הצד המערבי, שהרי את הים לא ייבשו והים יישאר ים. ומי שירצה להעמיק יעיין בדברי המלבי"ם במקומם.
חֲמָת בֵּרוֹתָה סִבְרַיִם אֲשֶׁר בֵּין־גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וּבֵין גְּבוּל חֲמָת חָצֵר הַתִּיכוֹן אֲשֶׁר אֶל־גְּבוּל חַוְרָן׃
וְהָיָה גְבוּל מִן־הַיָּם חֲצַר עֵינוֹן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק וְצָפוֹן צָפוֹנָה וּגְבוּל חֲמָת וְאֵת פְּאַת צָפוֹן׃
גם כאן מראה לנו המלבי"ם כיצד המקומות המוזכרים, שהם כבר אזור דמשק, כלומר האזורים המרוחקים יותר ממקומנו כעת, גם שם תתפרס ארץ ישראל. וכן מצד צפון תהיה הרחבה לצד ההוא, וכידוע שדמשק נמצאת באזור המזרחי־צפוני של ארץ ישראל, וגם לצד ההוא תתרחב הארץ.
פאת קדים ופאת נגב
וּפְאַת קָדִים מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין־דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַיַּרְדֵּן מִגְּבוּל עַל־הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי תָּמֹדּוּ וְאֵת פְּאַת קָדִימָה׃
"פאת קדים" הוא הצד המזרחי, שגם שם תהיה הרחבה, והמקום הזה יגדל מעבר למציאות של היום.
וּפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה מִתָּמָר עַד מֵי מְרִיבוֹת קָדֵשׁ נַחֲלָה אֶל־הַיָּם הַגָּדוֹל וְאֵת פְּאַת־תֵּימָנָה נֶגְבָּה׃
"פאת תימנה" היא צד הנגב. וכבר ראינו שעובדיה התנבא "וירשו הנגב את הר עשו", כלומר ארץ שעיר שבדרום ארץ ישראל תיכנס בתוך גבול הארץ. וכן יש לנו קבלה מחז"ל שארץ אדום וארץ עמון ומואב יהיו מארץ ישראל, שהם הקיני והקניזי והקדמוני שהבטיח השם לאברהם אבינו, וכולם נמצאים בדרומה של ארץ ישראל. וזה כעין הכתוב "וגלות ירושלים אשר בספרד" - שירשו את ערי הנגב. הרי שגם את חלק הנגב נספח ונקבל.
לפי זה אומר המלבי"ם שאי אפשר לפרש "מתמר" - מיריחו עיר התמרים, אלא "מתמר" הוא חצצון תמר שבמדבר הנגב לפני ארץ שעיר; ו"מי מריבות קדש" הוא מה שכתוב בגבולי הארץ "מדבר צין נגבה", והוא לפני הר שעיר ועמון ומואב בצד הדרומי, כפי שהוא מביא לזה הוכחות.
פאת ים - הגבול שאינו מתרחב
וּפְאַת־יָם הַיָּם הַגָּדוֹל מִגְּבוּל עַד־נֹכַח לְבוֹא חֲמָת זֹאת פְּאַת־יָם׃
"פאת ים" הוא הצד המערבי. ומדייק המלבי"ם: כאן לא נאמר "ואת פאת ים" כמו שנאמר בשאר הצדדים, שכן לשון "ואת" מורה על ריבוי ותוספת. בים אין מה להוסיף, שהרי במערב אין להם לאן להתרחב, והים יישאר לעולם גבול הארץ. מה שאין כן במזרח, ששם יוכלו להרחיב את הגבול תמיד, ולכן נאמר שם "ואת פאת קדימה" - שתמיד יוכלו להוסיף עוד, שברגע שיתרבו השבטים ניתן יהיה להתרחב עוד לכיוון קדים.
חלוקת הארץ ונחלת הגרים
וְחִלַּקְתֶּם אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
תחלקו אותה, כפי שאמרנו, לשלוש עשרה רצועות: שתים עשרה רצועות לשבטי ישראל, וחוץ מהן הרצועה הנקראת תרומת הקודש, ששם החלוקה שונה - לנשיא, ללויים ולכהנים, כפי שכבר דיברנו בפרקים הקודמים ונראה עוד. ולכן דייק ואמר "וחילקתם את הארץ הזאת לכם" - שתים עשרה הרצועות הן "לכם", ואילו חלוקת הנשיא והלויים אינה נקראת "לכם", ולכן שם לא נאמרה מילה זו.
וְהָיָה תַּפִּלוּ אוֹתָהּ בְּנַחֲלָה לָכֶם וּלְהַגֵּרִים הַגָּרִים בְּתוֹכְכֶם אֲשֶׁר־הוֹלִדוּ בָנִים בְּתוֹכְכֶם וְהָיוּ לָכֶם כְּאֶזְרָח בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּכֶם יִפְּלוּ בְנַחֲלָה בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
וְהָיָה בַשֵּׁבֶט אֲשֶׁר־גָּר הַגֵּר אִתּוֹ שָׁם תִּתְּנוּ נַחֲלָתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה׃
כאשר תפילו בגורל להנחיל את השבטים, יהיה זה לכם ולגרים הגרים בתוככם. כלומר: כשכל שבט יחלק את נחלתו בין יושבי השבט, יחלקו גם לגרים הגרים בתוכם. ומי הם "הגרים הגרים בתוככם"? מבאר המלבי"ם: הגרים שהתגיירו מכבר, ולא אלה שמתגיירים עכשיו, שהרי אמרו חז"ל שאין מקבלים גרים לימות המשיח. אם כן מדובר בגרים שהתגיירו עוד לפני ימות המשיח, וזהו שנאמר "אשר הולידו בנים בתוככם" - גרים מקדמת דנא שכבר הולידו בנים, והבנים ייטלו את חלקם "כאזרח", כשאר אזרחי הארץ.
ומדייק המלבי"ם בהבדל שבין "הגרים בתוככם" ל"הגר איתכם": "בתוככם" פירושו שהתגייר מקדמת דנא והוא כבר בתוככם; ואילו "איתכם" פירושו שהוא עכשיו איתך, שרק עתה התקרב אליך. לכן, כדי ליטול חלק בנחלה, צריך שיהיו "הגרים הגרים בתוככם", שהתגיירו כבר מקדמת דנא והולידו בנים - רק הם ייטלו חלק בנחלה.
ובאיזה שבט ייטול חלקו? אומר המלבי"ם: בשבט שבו גר בזמן האחרון. ואפילו גר שם תקופה קצרה בלבד, עמם יקבל את חלקו בנחלה. וזהו "והיה בשבט אשר גר הגר איתו" - "איתו" היינו המקום שבו גר לאחרונה, ודי בכך שיקבל חלק באותו שבט, "שם תתנו נחלתו". אותם גרים ינחלו עם אותם שבטים, ובלבד שהתגיירו כבר מקדמת דנא.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק מתפרש חזון המים: המים היוצאים מבית קודש הקודשים הם מי הדעת והאמונה הטהורה, שירפאו את מליחות הדעות המשובשות בכל האומות - במערב ובמזרח, ואף באלה השקועים עמוק בעבודה זרה; הדגה הרבה היא ההמונים שיעלו ברשת הקדושה, והדייגים הם הנביאים ומורי הדרך; ואילו הביצות והגבאים הם המועטים שיישארו מנותקים מנחלי הדעת ולא יהיה להם קיום. העצים שעל שפת הנחל מלמדים שגם ההצלחה הגשמית תפרח, ואף "עלהו" - האושר והקניינים - יהיה לתרופה ולא לבעיטה, כי המים באים מן המקדש. ומכאן עובר הנביא לגבולות הארץ: לדעת המלבי"ם אין אלה גבולות פרשת מסעי, אלא גבולות מורחבים מכל צד - בצפון עד דמשק וצור וצידון, במזרח מעבר לירדן, ובדרום עד הר שעיר ועמון ומואב - ורק במערב יישאר הים גבול קבוע. הארץ תתחלק לשלוש עשרה רצועות שוות ברוחבן, המתארכות מזרחה כפי גודל השבט, ואף הגרים הוותיקים שהולידו בנים בישראל ייטלו נחלה בשבט שגרו בו לאחרונה.